נסיכים ללא בית

הקדמה

אל תיאודור הרצל ואל הספר "נסיכים ללא בית" הגעתי לגמרי במקרה. בשנים האחרונות אני נע דרך קבע בין קניה וישראל, ובניירובי בירת קניה נודעה לי לראשונה העובדה שחרף שמה, תוכנית אוגנדה התבססה על שטח שנמצא בצפון־מערב קניה, במחוז וָאסין גישוּ.

ב־1903, שר המושבות הבריטי סר ג'וזף צ'מברלין, שאהד את הרעיון הציוני, הציע להרצל שטח אדמה שגודלו כמחצית שטחה של ישראל היום על מנת ליישב שם כמיליון יהודים ממזרח אירופה, שסבלו מפרעות ומהרג בארצות מושבם. בקיץ של אותה שנה העלה הרצל את ההצעה בקונגרס הציוני השישי. התוכנית נתקלה בהתנגדות עזה שהגיעה לכלל משבר עמוק שאיים לפרק את התנועה הציונית. יש האומרים שההתנגדות וקריאות ה"בוגד" שהופנו אליו החישו את מותו של הרצל, שהיה חולה לב, והוא נפטר בתוך פחות משנה לאחר מכן, שבור לב (תרתי משמע) ומרושש כלכלית.

המחוז המדובר בצפון־מערב קניה נמצא במרחק של כחצי יום נסיעה מניירובי. סקרנותי הובילה אותי לשם וגרמה לי לפתוח בחקירת הנושא ולצלול עמוק אל תוך מסכת האמיתות והשקרים שסבבו את הרצל.

במשך יותר משבע שנים קילפתי קליפה אחרי קליפה מעל הפרשה שהסעירה בתחילת המאה ה־20 את העולם היהודי. אט־אט נחשפתי לאישיותו המורכבת ורבת־הניגודים של הרצל ולסיפור הסבוך של חייו האישיים והמשפחתיים, והשתכנעתי שהנושא יכול להחזיק סרט תיעודי אם לא מיני סדרת טלוויזיה בשם "המסע".

כך הגעתי לספר Princes Without A Home, שלא היה רואה אור בעברית לולא כמה חברות וחברים שאת מרביתם רכשתי בשבע השנים האחרונות ושלכולם ללא יוצא מן הכלל אני חש חוב עמוק.

ראשית ומעל לכול אני חב חוב עצום לליסה כהן מקליפורניה, נכדתה של הסופרת ובעלת הזכויות בספר. בלי שהיתה בינינו שום היכרות מוקדמת הסכימה ליסה להעביר לידי את זכויות התרגום של הספר לעברית ואף השקיעה מכספה בהוצאתו לאור, וזאת רק על סמך הבטחתי שהספר יראה אור ויהי מה.

לליסה הגעתי דרך עו"ד דיוויד מַטלוֹ מטורונטו, האספן הפרטי הגדול בעולם של ממורביליה הקשורה להרצל, אליו הגעתי דרך אחי הדי, אחד מאספני הישראליאנה הפעילים ביותר בארץ. מעבר לכך שקישר אותי עם ליסה, השקיע דיוויד בפרויקט וממשיך לייעץ לי עד היום בכל מה שקשור לתיאודור הרצל ויותר מכך.

ובאותה נשימה אני חייב להזכיר את ד"ר מוטי פרידמן הבלתי נלאה ורב־הידע, מנהל המכון לחקר הציונות וההתיישבות של קרן קיימת לישראל. במקביל לדיוויד, גם מוטי הפנה אותי אל הספר שכמעט ואבד עליו הכלח, וכמו דיוויד, עודד אותי להמשיך ולתרגם את הספר גם כאשר חששתי שדברים מסוימים בתוכנו עלולים לפגוע בזכרו של חוזה המדינה. הטיעון של שניהם היה זהה: דמותו של הרצל היא כה אדירה עד שאין דבר שעלול לפגוע בו, גם לא הסיפור העצוב על הגורל הטרגי והמר שהיה מנת חלקם של שלושת ילדיו ושל נכדו.

מוטי פעל במהירות שיא מול ההסתדרות הציונית העולמית וקק"ל לשם גיוס התקציב הנדרש להוצאת הספר, וזאת בסיועו של עו"ד אופיר עיני.

מוטי ואני נולדנו באותו תאריך (אך לא באותה שנה), והוא עדיין מלווה אותי בסבלנותו האינסופית ובחוש ההומור המיוחד לו.

לשניהם מצטרף פרופ' גור אלרואי, נשיא אוניברסיטת חיפה, אותו פגשתי לראשונה כשעוד היה דיקן האוניברסיטה. גור התגייס מיד לשמש כעורך ההיסטורי של הספר ואף סייר עמי בוואסין גישו. למותר לציין שגם הוא ממשיך ללוות את צעדי עד היום.

ד"ר אדם רובנר, פרופסור־חבר לספרות אנגלית ויהודית באוניברסיטת דנוור שבקולורדו, שבצעירותו חי בישראל ואף שירת בצבא, היה החוקר הראשון שאליו פניתי כשהתחלתי את מחקרי וטרם ידעתי לאן הדבר יוביל. הוא התמסר ברצון לשאלותי וסיפק מידע חיוני שעזר להתניע את התהליך.

שלוש נסיכות ליוו את הוצאת הספר ועשו את עבודתן מעל ומעבר: היועצת המשפטית של הוצאת ידיעות ספרים עו״ד נורית שובל־נפתלי, עורכת התרגום מרים קוץ וכמובן רותי בן ארי, מנהלת הפרויקטים של ההוצאה, שלמרות הכול ובחיוך מרגיע הצליחה לעמוד בלוח הזמנים הבלתי אפשרי שהנחַתִּי עליה.

אני לא שוכח את בני הזוג מהוצאת הספרים גלילית, אורנה ריין וחיים בלוצרקובסקי (בלוצר), ואת העורכת החביבה איילת הרינג, שלקחו על עצמם את האתגר של הוצאת הספר ובאמצע התהליך הסכימו באצילות רבה לוותר עליו לטובת הוצאת ידיעות ספרים.

לנורית שלו עמלי ולצביקה עמלי, חברי נעורי, אני מודה מעומק הלב על שסייעו לי לבחור בנתיב הנכון כאשר ניצבתי בפרשת דרכים והתלבטתי באיזה כיוון לבחור.

ואחרונים אך החשובים ביותר, שלושת ילדי האהובים נועם, עדי וסתיו, שבלעדיהם שהותי בקניה לא היתה מתאפשרת כלל ועיקר.

לסיום - עד היום, למרות הזמן הרב והכסף שהשקעתי יחד עם מספר ידידים בהפקת "המסע" לא הצלחתי לעניין גוף משדר כלשהו להצטרף אל מסעי.

אני תקווה שספר זה יעורר עניין והסרט, או הסדרה, יקרמו עור וגידים בהקדם.

יובל אור

תודות המחברת

כמות נכבדה של אנשים עזרו לי בצורה יוצאת דופן בהפיכת "נסיכים ללא בית" למסמך מלא ומדויק עד כמה שאפשר. אין מספיק מקום להזכיר את כולם אבל אני מרגישה חובה להזכיר לפחות את אלה שתרמו תרומה משמעותית מזמנם וגילו עניין.

וולטר בלבן מקונקורד, קליפורניה, חלק עמי את זיכרונותיו הטראומטיים.

המנהל בדימוס של הארכיון הציוני בירושלים, ד"ר אלכס ביין ז"ל, קרא חלקים מכתב היד, העניק לי ריאיון ארוך מוקלט של זיכרונותיו מביקוריו הקצרים של סטפן נורמן־נוימן (נכדו היחיד של תיאודור הרצל) בארץ ישראל וגם התנדב לכתוב את ההקדמה לספר זה, אך למרבה הצער נפטר לפני שהספיק למלא את הבטחתו.

לילי קופר המנוחה, מסן פרנסיסקו, שורדת טרזיינשטט.

למאיר דאשל, מה"פילנתרופים היהודים בדרום אריזונה", על אמונתו המוצקה בספר.

לד"ר אליהו אילת מירושלים, שחלק עמי את זיכרונותיו מסטיבן נורמן (סטפן נוימן) בוושינגטון.

פרופ' יהודה וד"ר יהודית אלקנה, מירושלים, על העידוד ועל הידידות.

לד"ר אבנר פאלק מירושלים, שקרא חלקים רבים של כתב היד, וגרם לי לוודא שהנס הרצל מעולם לא טופל אצל זיגמונד פרויד.

לד"ר הווארד פיינסטיין, מאוניברסיטת קורנל, על שקרא את כתב היד בחופשתו ועל הערותיו המועילות ועידודו.

לד"ר אנה פרויד המנוחה, שאימתה במכתביה שהנס הרצל מעולם לא היה אחד ממטופליו של אביה, וגם נידבה את זיכרונות הילדות שלה מפאולינה וטרודה הרצל.

ליוסף פריש, מסן פרנסיסקו, ששיתף את זיכרונותיו מפשעי הנאצים והגירוש מווינה.

לארכיונאית עדינה הרן מהארכיון הציוני בירושלים.

לד"ר מיכאל היימן, מנהל הארכיון הציוני בירושלים, על עזרתו, עידודו וידידותו.

לפרד היפט מלונדון, בנו של ג'ו היפט, בעלה של פאולינה הרצל, שסיפק לי מידע רב־ערך.

לגרטרוד הירשלר המנוחה, שקראה והעבירה ביקורת על הגרסה הראשונה של כתב היד.

למריאן קרן ז"ל, שבעת ביקורי בירושלים סייעה בחיפוש אחר מי שהכירו את בני משפחת הרצל ותרמו רבות וברצון למאגר הידע שלי, וכמו כן על סבר פניה היפות ועל ידידותה.

לאנה כהן המנוחה, שתרמה פרטים רבים על אודות אוסטריה תחת השלטון הנאצי.

לד"ר יוסף לפטוויץ' המנוח ולאשתו סאלה מלונדון על תוספת מידע ועל ידידותם.

לד"ר חנה לישינסקי, מירושלים, שהפקידה בידי תכתובות בין הוריה ובני משפחת הרצל ואת זיכרונותיה שלה.

לד"ר יוסף נדבה ז"ל מאוניברסיטת חיפה, על העידוד והמידע.

לד"ר יהודה ריינהרץ, נשיא אוניברסיטת ברנדיס, על העניין הרב שגילה ועל הביקורת המעודדת.

למרים בן גבריאל שנאבל המנוחה, שחלקה עמי את זיכרונותיה ממשפחת הרצל.

לד"ר משה שרף, הארכיבאי הראשי של ארכיון הרצל בארכיון הציוני בירושלים.

לד"ר קורט שטיינר מירושלים, שברוב חביבותו נתן לי העתקים של תמונה של דודו ג'וזף היפט וגלויה שכתבה פאולינה הרצל.

לד"ר רוברט וייל המנוח ולאשתו מארי־לואיז, מטאלאנס שבצרפת, שעזרו לי בצורה יוצאת דופן מתוך היכרותם העמוקה את העיר בורדו.

למנפרד וינקלר, הארכיבאי הראשי לשעבר של ארכיון הרצל בארכיון הציוני, שסיפק את הידע הייחודי שלו ונהפך לידיד יקר.

לכל אלה שתרמו לספרו של מרסל שטרנברגר, "הנס הרצל, חיים מבוזבזים" שהיה ההשראה ל"נסיכים ללא בית" - ובעיקר בהערצה לאלברט איינשטיין שכתב הקדמה קצרה לספר ההוא.

ובמיוחד לשלושה ידידים שעזרו במשימה המפרכת של ההבאה הסופית לדפוס - וולף וארלן המבורגר וג'ורג'יה רייט.

אילזה שטרנברגר

פתח דבר

כתיבת הביוגרפיה של שלושת ילדי הרצל היתה מסע של תגליות.

המטרה המקורית שלי היתה לכתוב על הנס הרצל בלבד. התעניינתי בו במיוחד משום שבעלי המנוח מרסל, אז סופר ועיתונאי צעיר בפריז, היה חברו מ־1925 עד להתאבדותו של הנס, חמש שנים אחר כך. לאחר מותו, מרסל נחרד מהגינויים הארסיים שהופיעו בעיתונות היהודית על התנצרותו של הנס (היוצא מהכלל היה מאמרו הארוך של ד"ר ליפשיץ, שנה לאחר מכן). כאקט של התרסה כתב מרסל את זיכרונותיו על אודות חברו, בגרמנית, ואני עזרתי לו.

הספר, עם הקדשה קצרה מאת אלברט איינשטיין, היה אמור להתפרסם ב־1934, בתרגום לצרפתית, תחת השם "Une Vie Manquee" (חיים מבוזבזים). נציגי ההסתדרות הציונית הפצירו בבעלי למשוך את כתב היד אבל הוא סירב. בסופו של דבר, ד"ר ברודצקי, ד"ר גוטהילף ורבי סטיבן וייז - טענו שהתקופה - עליית היטלר לשלטון - לא מתאימה וכי הספר יעורר מחלוקת בקהילה היהודית בזמן שאחדות נדרשת יותר מאי־פעם. באי־רצון, בעלי השתכנע.

במשך שנים כתב היד טייל איתנו לצרפת, בלגיה, אנגליה, ארצות הברית ומקסיקו. עד שהחלטנו שחלפו מספיק שנים והלהט נרגע וממש הכרחי להוציא לאור את הספר, והתחלנו לכתוב ולהגיה אותו מחדש, הפעם באנגלית. זמן קצר לאחר מכן בעלי, שנעשה צלם דיוקנאות ידוע, נהרג בתאונת דרכים. שוב הרפיתי מהפרויקט.

כעבור שנים חזרתי אל כתב היד. כמות גדולה מאוד של חומר, שקודם לכן לא היה בהישג יד, נהפך לזמין, ועלה ממנו שההגנה של בעלי על חברו היתה מוצדקת לחלוטין. ידעתי, מקריאה ביומניו של הרצל, ממכתבים וממקורות נוספים, שלהנס היו עוד שתי אחיות, אבל עבורי הן היו צלליות בלבד וכלל לא עוררו את סקרנותי. התחקיר שלי המשיך להתמקד בהנס ונערך על קו סן פרנסיסקו־ירושלים, שם מאוחסן המידע על הרצל בארכיון הציוני המרכזי. מנהלו בדימוס, ד"ר אלכס ביין, המנהל ד"ר מיכאל היימן, והארכיבאי הראשי דאז, המשורר מנפרד וינקלר, היו לי לעזר בצורה יוצאת דופן וסיפקו כל חומר שביקשתי. רק בירושלים (אליה הגעתי כדי לסיים את מחקרי, כך האמנתי בפזיזותי) גיליתי את האוסף הגדול של מכתביה של טרודה (בתו הצעירה של הרצל), למדתי דבר מה על פאולינה (הבת הבכורה), התחלתי להבין את הדינמיקה במשפחת הרצל ומצאתי גם את סטפן (סטיבן), האחרון לשושלת. כל מה שחשבתי קודם לכן התאייד כשישבתי במרתף הקר כקרח (כשהטמפרטורה בחוץ יותר מ־30 מעלות) ונחשפתי לטרגדיה משפחתית, אולי טרגדיה ידועה מראש ותוצר של האירועים. התברר לי שילדיהם של תיאודור וז'ולי הרצל היו מושפעים מאוד זה מזה וכי יהיה בלתי אפשרי לפרום חוט של חיי האחד מתוך המארג המורכב הזה. כדי לספר את סיפורו של האחד בצורה מלאה ונכונה עלי להתמקד בשלושתם יחדיו. קרעתי את כתב היד והתחלתי את הכול מחדש. הקושי העיקרי היה שלמרות המידע הרב - יותר מכפי שציפיתי למצוא, עדיין היו בידי רק חלקים. ילדיו של הרצל לא היו מפורסמים ורק מעטים מידידיהם טרחו לשמר את מכתביהם עבור הדורות הבאים. גם אין לי ספק שחלק מ"המידע המביך" הושמד במכוון על ידי קרובי משפחה ודורשי טוב, כפי שגם נעשה עם מכתביהם של תיאודור הרצל ואשתו. פעם אחר פעם נתקלתי בפערים שמישהו היה צריך לגשר עליהם. למזלי הצלחתי להיפגש ולראיין כמה אנשים שהכירו אחד או יותר מילדיו של הרצל ואת נכדו. מתוך מקורות בכתב, זיכרונות שסופרו בעל פה, תצלומים, ומתוך הזדהות עם פאולינה, הנס וטרודה החולקים במקורות אלה את מאורעות חייהם, גם אם בעקיפין, ניסיתי, חצי מאה לאחר מכן, לשחזר את תולדות המשפחה.

גורל, תורשה, סביבה, או תערובת של השלושה: זהו הסדן שעליו מכה הפטיש שמעצב אותנו, בזה אנחנו נבחנים וזאת הצורה המעצבת אותנו, המעידה על המתכת שממנה אנחנו עשויים כמו גם על כוחו של הפטיש. היה הכרחי להציג את ההתנסויות של ילדי הרצל בהקשרן ההיסטורי. מבלי להכיר את ערכי המוסר הוויקטוריאניים, למשל, כיצד נוכל להבין את המרד של פאולינה, את הנזירות של הנס, או את ייסוריה של טרודה על כך "שנתנה את עצמה" לריכרד נוימן? כיצד ניתן לדבר על מותם של טרודה וסטפן בלי להתעמת עם השואה?

זאת לא היתה משימה קלה.

אני רוצה לסיים בנימה אישית. כתיבתו של ספר זה היתה תהליך יקר ערך של למידה. למדתי להשקיע את עצמי באופן מוחלט בדמויות של אחרים כך שבאופן שקשה להסביר במילים, לא פעם הם השתמשו במכונת הכתיבה שלי כדי לדבר על אודות עצמם.

אבל יש קטעים - ירח הדבש של פאולינה למשל - המבוססים על ניחוש מושכל כמו גם על התרבות האוסטרית של מעמד הביניים הגבוה בתקופתה. לגבי הפרק המסיים על אודות סטפן נוימן, ששינה את שמו לנורמן (בנה של טרודה ונכדו של תיאודור הרצל) נעזרתי בידע אישי כי עברתי על בשרי חלק מחוויותיו, כמו למשל האזנה לשידורי הרדיו בעת ניסיונם הראשון של הגרמנים להשתלט על אוסטריה.

תקוותי שספר זה יחזיר לילדי הרצל את מקומם הראוי בהיסטוריה ויזכיר לעולם את החזון של הרצל לחברה אמיתית, מתקדמת ואידיאלית - חזון שטרם הוגשם.

אילזה שטרנברגר

1

ב־19 בספטמבר 1930, עמדו כ־20 איש וצפו בחוסר שקט במסע לוויה בבית הקברות היהודי בבורדו. השמש ששקעה באופק, צבעה את השמים באצבעות של סגול וכתום. זאת היתה לוויה מוזרה. לא נכח שם איש דת שערך את הטקס וגם לא בני משפחה או ידידים שעמדו ליד הקבר. הקברנים היו להוטים לסיים וללכת. ברגע שארון הקבורה הורד אל הקבר, שנחפר מחדש כדי שייטמן לצד ארון אחר, הם שבו ומילאו את הבור במהירות, העמיסו את האתים שלהם על כתפיהם ונעלמו. גם האחרים עזבו בשתיקה. רק מסיֶה סטולפנר, היחיד שהכיר את המת, נשאר במקום. הוא חש ברע. הוא הניד את ראשו, הביט מעבר לקבר הרענן אל צבעי השקיעה שכבו בזה אחר זה והתמזגו לשכבות עדינות כחולות ואפורות. לבסוף הרים את עצמו ופסע לאט־לאט בחזרה אל שערי בית הקברות. הקברן הזקן חיכה לו שם.

"אתה שוב פה, מסיה. מי היה יכול לשער דבר כזה?"

"לא אני," השיב סטולפנר, יותר לעצמו מאשר כתשובה.

"סליחה, אבל האם ההסדר הוא כשהיה?"

"כן," השיב סטולפנר. "מדאם טרודה נוימן מווינה תשלם עבור הטיפול בקבר. היא שארת הבשר הקרובה ביותר."

"ומסיה, מה שם המתאבד?"

"הנס הרצל."

ב־39 שנות חייו הנס הרצל נטל חלק מרכזי בשלוש לוויות. הראשונה היתה 26 שנים לפני מותו, כשהיה בן 13, ואביו תיאודור הרצל הובא למנוחות בווינה. זה היה אירוע בסדר גודל עולמי. ב־7 ביולי 1904, קץ העולם הגיע בכל הקשור למשפחת הרצל - עבור סבתו האלמנה ז'נט, אמו ז'ולי, עבורו ועבור שתי אחיותיו, פאולינה, בת ה־14 וטרודה בת ה־11. יהודים מכל קצות העולם חלקו עמם את אבלם, מבכים את אובדן מנהיגם, ד"ר תיאודור הרצל, אבי הציונות המדינית, שנפטר בהיותו בן 44 בלבד.

באותו יום ביולי נדמה שווינה נהפכה מבירת האימפריה האוסטרו־הונגרית לבירת העולם. המונים, מהמערב הרחוק ועד המזרח הקרוב, התקהלו ברחובות העיר. היו שם אנשים מהונגריה ומרומניה, במעילים עם בטנות פרווה ולראשם כומתות. טורקים שחבשו תרבושים אדומים ונוקשים, יוונים, בולגרים וסרבים בתלבושת מסורתית, יהודים לבושים בבגדי החסידות שהגיעו מעיירות בפולין וברוסיה, אבלים מצרפת, מגרמניה, מאנגליה ומארצות הברית, בחליפות רשמיות שחורות ובצילינדרים מבהיקים. דיפלומטים במדים רקומים בזהב התחככו עם עניים מרודים. סטודנטים במדי האוניברסיטאות שלהם, חבושים בכובעי מצחייה, יצרו חומה חיה לאורך הרחובות שמסע ההלוויה היה אמור לעבור בהם.

תושבי וינה נדחפו בין ההמונים, סקרנים ולהוטים להעיף מבט אחרון באחד מבניה המהוללים של עירם, שאת השפעתו האמיתית על מהלך ההיסטוריה לא באמת הכירו עד לאותו רגע. תיאודור הרצל, שהיה מפורסם בכל העולם הדובר גרמנית בשל מאמרי הביקורת האינטליגנטיים והשנונים שכתב לעיתון "נויֶה פְרָאיֶה פְּרֵסֶה",1 ולאחרונה התפרסם עוד יותר בעקבות מסעו הדון קישוטי להחזיר את ארץ הקודש לבני ישראל - תיאודור הרצל הזה מת. בביתו המרווח של הרצל, ברחוב הייטצינגינגרגאסה 28, העצבים של כל הנוכחים היו חשופים. הספרייה, שם הונחה גופתו של הרצל מאז הוחזרה מעיירת המרפא אֶדלָאך לפני שלושה ימים, נהפכה לחדר תפילה. וילונות שחורים כיסו את החלונות וחסמו את שמש הבוקר. התאורה היחידה הגיעה מהנרות שלהבותיהם ריצדו במנורת הנחושת לצד אלונקת המת ויצרו הילה על דגל ציון הכחול לבן, שכיסה את הארון, את זר הפרחים הקטן שבראשו ואת פניהם הקודרות של הסטודנטים שניצבו כמשמר כבוד. בניגוד לדממה הזאת, שאר חלקי הבית היו שרויים בכאוס. הבית המה מתנועה בלתי פוסקת של שליחים שנשאו מברקים, מכתבי ניחומים אישיים וזרי פרחים צבעוניים שכלל לא הלמו את הפנים החיוורות ואת העיניים הנפוחות מדמעות.

משפחת הרצל אפופת היגון התאבלה בסלון אבל לא היתה מאוחדת בשעת צערה הגדול. האלמנה, ז'ולי הרצל, חשה את מבטה הנוזף של חמותה שנח עליה והתאמצה לשלוט בעצמה. הילדים הצטופפו ליד אמם. הם היו המומים מכדי להפנים את השכול הטרי, כמעט נרגשים ממותו של פאפא, שהדגיש ביתר שאת את הניגוד שבין הילת פרסומו העולמי והיעדר נוכחותו האבהית האוהבת ומחלתו. תמיד סיפרו להם שפאפא שלהם איש דגול אבל כעת יכלו לראות ממש עד כמה היה נערץ ונמלאו ביראת כבוד.

פאפא היה מאושפז בסנטוריום באדלאך, עולמו הצטמצם לרופאים, לאשתו, לפאולינה ולכמה ידידים קרובים. ברכבת שבה הובל ארונו לא היו זרים. אבל ביום שני, כשהגיעו לתחנת הרכבת וינה דרום בשעות המוקדמות של אחר הצהריים - וזה היה רק לפני שלושה ימים אף שזה נדמה כ־100 - הם הופתעו לראות קהל קטן ממתין להם. מהכרכרה שעקבה אחרי עגלת הקבורה הם ראו אלפי בני אדם שהעניקו כבוד לאביהם המת, רובם מתייפחים מרה. הילדים ישבו זקופים, הסתכלו קדימה ולא בכו, בדיוק כפי שנאמר להם לעשות.

חייהם הרגילים, שהיו כל כך מובנים בשגרה, השתבשו. נראה היה שגאות נצחית של ידידים וזרים הציפו את המקום. מישהו תמיד קרא בקול רם את אחת מאינסוף הודעות האהדה שהגיעו מאיזשהו מלך, ראש ממשלה, אפילו מהאפיפיור. משלחות קטנות המשיכו לעלות לרגל כדי לחלוק כבוד. ז'ולי וז'נט לא יכלו לקבל את כולם, וכך פאולינה, הנס וטרודה התגייסו לעזרה. הם כבר למדו להקשיב בכובד ראש, להודות באדיבות - ומעל הכול אף פעם לא לבכות בפני זרים.

אבל היום הכול יגיע לקצו והמצב יחזור להיות רגיל. מובן שפאפא היקר כבר לא יהיה כאן יותר אף פעם והוא יחסר להם נורא. אבל עדיין יש להם את אמא ועכשיו גם לא יצטרכו יותר להיות עדים למריבות המרות בינה לבין פאפא.

השבועות האחרונים, לפני שפאפא נטש את מאבקו העיקש על כל שאיפת אוויר לנשימה, היו איומים. שנים הוא סירב להיכנע למחלת הלב שלו, שהחמירה בגלל מתחים ביתיים, חיכוכים עם המו"לים שלו והעבודה המתישה למען התנועה הציונית. אמא ופאולינה שהו עמו מרגע שהועבר לאדלאך. כל תקווה להחלמתו היתה מועטה. לפאולינה הרשו לראות אותו מעת לעת. אבל הנס וטרודה נשארו בווינה, ממוסכים מהמציאות, ונאלצו להסתפק בכתיבת מכתבי עידוד. כאשר לבסוף הוחשו אל מיטתו הם התקשו להאמין שהדמות הכחושה בעלת העיניים השקועות והלחיים המצומקות היא דמות האב שהכירו, זה שדמה למלך תנכי, עם גופו המתנשא וקולו הרועם. לא נותר עוד זמן להרהר במה שהיה. טקס הקבורה עמד להתחיל בכל רגע. הם עברו לספרייה. שתי מקהלות הגיעו והתפללו את תפילת משה. בהתאם לרצונו של תיאודור, לא נישאו תפילות נוספות.

קול צעדים כבדים על המדרגות הכריז שהגיע הרגע הקשה מכול. ז'ולי הרצל נשברה. הילדים צפו בה בחשש, בעיקר פאולינה שרק לפני שבוע היתה נוכחת בעת התפרצות אחרת של אמהּ, התפרצות שכל כך הרגיזה את פאפא עד שלא הצליח להירדם בלילה, ודוד וולפסון2 היה צריך להישאר לצדו ולהזעיק פעמיים את הרופא.

ידיים נשלחו לעזור לז'ולי לסדר את הצעיף השחור על שׂערה, להחליק את בגדי הילדים, לעזור לאמא ז'נט לקום על רגליה. גברים בפראקים שחורים נכנסו, לראשם כובעים שנוהגים לחבוש יהודים אורתודוקסים. "אולי תתנחמי, מדאם, שהעולם כולו משתתף בצערך."

במקום להגיב בנימוס המקובל ז'ולי התנפלה על הדובר. "שלא תעז לספר לי על הצער שלך! הוא היה הקורבן שלך. אתה הרגת אותו, כולכם הרגתם אותו!" והיא נחפזה לצאת מבלי לתת כלל את דעתה למצוקתם של ילדיה ולתדהמה הכללית. פאולינה וטרודה יצאו אחריה כשהן נצמדות זו לזו. מאחוריהן צעד הנס, נלחם להראות רוגע כלפי חוץ אבל דמעות רותחות זלגו מעיניו. מישהו הוביל אותו אל ידה של אמו, אבל נראה שהיא לא מבחינה בקיומו. הוא עזר לה, לסבתו ולאחיותיו לטפס אל תוך הכרכרה ולאחר מכן תפס את מקומו בשורה הראשונה של המתאבלים, בין מוריץ רייכנפלד, בן דודה של אמו,3 ודוד (דָאדֶה) וולפסון, ידידו ועמיתו הקרוב ביותר של אביו. לאט, כאילו בתוך סיוט, הם צעדו מאחורי הארון שהיה עטוף בדגל ציון. היה מוזר לראות את תאורת הרחובות דולקת ביום קיץ בהיר שכזה. ועד כה - אפילו לא כשהקיסר הזקן רכב ברחובות העיר - הילדים לא ראו קהל כל כך גדול: אפילו כשחזרו מאדלאך לא נתקלו בפרץ כזה של עצב משותף.

הנס רעד. הוא היה מבוגר מכפי גילו, רגיש ומופנם, כבר אז סלד מכל הבעה של רגשות. אף שרק לעתים נדירות העז להודות בכך אפילו בפני עצמו, היה נבוך במחיצת פאפא: כאשר אנשים הצביעו עליו ברחובות וקראו לו "מלך ציון", או כשהופיע בציבור עם האנשים ממזרח אירופה שלבשו גלימות מוזרות ושאמא לא אהבה בלשון המעטה, או כשנטה להתנהגות יהירה. בזמן ההליכה האינסופית לבית הקברות, הנס לא היה מסוגל להתעלם מנוכחותם של ההמונים שהגיעו מתוך אהבה וכבוד לאביו, והוא ידע בוודאות שלעולם לא יהיה מסוגל, ואף לא ירצה, ללכת בדרכי אביו.

בית הקברות דובלינגר נראה כנהר לבה רותחת, עמוס באנשים, רבים מהם המתינו שם לאורך כל הלילה. אנחות קידמו את פני מסע הלוויה ובעקבותיהן דממה, כאילו כל הנאספים עצרו את נשימתם. הטקס הפשוט התחיל. פאולינה וטרודה הביטו באמם ובדוֹד דאדה וחיפשו תמיכה. הנס תלה את מבטו בקבר שמעתה והלאה, באופן שהיה קשה לתפוס, יסגור על אביו. ובבת אחת נוכחותו של פאפא האהוב הופיעה לפניו - הפנים האציליות, המצח המלכותי והעיניים החמות. הוא היה יכול לשמוע את הקול העמוק, המוזיקלי כפי שהיה לפני המחלה, והזיכרונות עלו וגאו: כיצד פעם, כאשר הוא והבנות בילו את חצי השעה היומית שהוקצבה להם עם פאפא, והוא, הנס, הרעים בקולו בעברית, שפה שאך זה רכש, "לא אלך!" ופאפא, במקום לכעוס, חיבק אותו והרשה לו להישאר כגמול על כך שהשתמש בשפה המסובכת... וכיצד פאפא והוא למדו טורקית ביחד והתחרו זה בזה... והמתנות המאוד לא שגרתיות שפאפא תמיד מצא עבורו - כמו דגל ציון שעוצב במיוחד, עם המגן דוד וארי יהודה... ופאפא מסייע לו להמציא מחזות עבור תיאטרון הבובות שלו, דרמות מרשימות עם דמויות נועזות הנאבקות להשיג חירות וכבוד, ובני בליעל ששמותיהם לרוב היו שנאה, בערות וחוסר אכפתיות... והעדינות בפניו של פאפא כשהביט בנרות הרכים על עץ חג המולד, ועד כמה התרגז כאשר הרב גידמן הגיע לפתע וגינה אותו על כך שהוא מקיים מנהג נוצרי... וכיצד שנה לאחר מכן חג המולד פינה את מקומו לחג החנוכה ואבא החזיק את החנוכייה הכבדה גבוה באוויר וסיפר על מעשי הגבורה האדירים של המכבים ועל נס פך השמן...

מישהו נגע בכתפו. הוא הביט מעלה וחזר אל ההווה הבלתי נסבל. דוד וולפסון עמד ליד הקבר הפתוח כשידו הימנית מונפת, והנס ידע מה מצופה ממנו. הוא הניף את ידו גם כן וביחד הם הצהירו:

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!

ואז הנס פסע קדימה, דמות קטנה וגלמודה, מודע עד כאב לעובדה שכל העיניים מתמקדות בו ואמר קדיש. הוא היה רוצה להיות מסוגל לבטא את המילים בקול מצלצל כמו שפאפא היה עושה, אבל הוא ידע שלא יהיה זה בכוחו, גם אם היה ער לחשיבות ההיסטורית של המעמד. מאחוריו שמע את אמו מתייפחת: "רק לא אותו, אלוהים - אל תיקח גם את בני!"

הוא פסע לאחור ונעמד לצדה, לבו ההולם בחוזקה נמלא בצער ובאהבה. הוא היה נחוש להישאר לצדה תמיד, לדאוג לה ולאחיותיו, ולפצות אותה על הבדידות שסבלה כי פאפא עמל כל העת למען ציון. כן, הוא יעשה זאת... מיד אחר כך למד על מכתבו של אבא לדוד דאדה. אבא רצה שהנס יעזוב את אמו ואת אחיותיו וייסע ללמוד באנגליה - ארץ מוזרה שאת שפתה ידע אך לא באופן מושלם, שם יהיה לבדו בלי חברים וגרוע מכול, שם לא יוכל להגשים את הפנטזיה שלו להיות המגן של בני משפחתו.

אמו התנגדה נחרצות לפרידה, אבל משאלתו האחרונה של תיאודור הרצל היתה חד־משמעית. הוא רצה שבנו יוכשר לתפקידי מנהיגות בתנועה הציונית והוא ידע שלהתנגדותה הבלתי מתפשרת של ז'ולי לנושא תהיה השפעה שלילית.

תמה ילדותו של הנס.