האינך איש אלוהים?

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות: סדרה חדשה“

האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.

ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.

סדרת הספרים “פרשנות ותרבות: סדרה חדשה“ — אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת “פרשנות ותרבות“ — עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.

* * *

תת הסדרה “פָּנִים“ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח “פנים“ הוא הרמז לביטוי המדרשי “שבעים פנים לתורה“, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. “פנים“ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. “פנים“ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. “פנים“ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של “פנים“ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.

“פנים“ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.

* * *

אבי שגיא
עורך

מבוא

"לא בשמיים היא"

ימים ספורים לפני שנפטר אבי, אני זוכרת את עצמי יושבת לצד מיטתו, מנסה לזכות בעוד כמה רגעים של חסד יחד. ״אבא״, אמרתי לו. ״האם אתה מסכים איתי סוף סוף שרבי עקיבא הוא אחד הגיבורים הגדולים של הסיפור על תנורו של עכנאי, ולא רבי יהושע?״

שנים ניהלנו את השיחה הזו תוך כדי חילוקי דעות, וכעת, כשהוא עומד להיפרד מאיתנו ניסיתי בפעם האחרונה לקבל אישור לפרשנות שלי, או אולי פשוט רציתי להמשיך את רגעי החיים האלה איתו עוד זמן מה.

״אם אתה עדיין חולק עליי,״ ביקשתי, ״תלחץ חזק את ידי״.

אבא כבר לא יכול היה לדבר, אבל לחץ את ידי בכל כוחו.

ככה היינו, אני ואבא. יחד, במחלוקת. אם לא היה לוחץ, לא היה זה אבא. אם לא הייתי שואלת שוב ושוב ושוב, לא הייתי אני.

במשך כל חייו הוא סבר שרבי יהושע הוא הגיבור בה"א הידיעה של הסוגיה המפורסמת ״תנורו של עכנאי״ ושרבי עקיבא הוא דמות צדדית ושולית בסיפור. לתפיסתו, ההלכה מתפתחת בעקבות חשיבה רציונלית של בני אדם וחייבים להוציא את אלוהים מבית המדרש. כלומר, אי אפשר לפסוק הלכה שתלויה בקדוש ברוך הוא.

מאז ומתמיד ניסיתי להבין איך נראים החיים שמלוּוים בנוכחות האלוהית, שאותה אני מבקשת בחיי היום יום. אבא ראה את הדברים אחרת. מבחינתו, המפעל ההלכתי כולו מזוקק לכדי המשפט ״לא בשמיים היא״. כלומר, אלוהים אינו נוכח בשדה הזה.

במובנים מסוימים, הפרויקט הרבני, החז״לי, נבע מהניסיון לתת היגיון לעולם שלאחר החורבן ומהדאגה שבהעדר ״המקדש״ והריטואלים הנלווים אליו, יאבדו היהודים את הזיקה לאמונה. יש הסוברים כי חכמי אותה תקופה חששו שללא הכוח והסמכות שלהם — המחליפים את התיווך של כוהני הדת — המסגרת הדתית־חברתית עשויה להתפורר.

חז״ל הגדירו את עצמם כישות מתווכת בין הדת לקהילה. הרציונל הזה עובד כמובן, ההיסטוריה מוכיחה זאת. אך אני מציעה אפשרות לחשוב אחרת, אפשרות שעבורי היא הכרח. כאשר אני מכניסה את הקדוש ברוך הוא לתוך בית המדרש, הוא אינו סוגר על צווארי. את ״תנורו של עכנאי״, שבו אגע בספר זה, איני רואה כהתפתחות לקראת אוטונומיה דתית אלא כחלק מרצף של טרגדיות.

עבור אבא, הסוגיה הזו הייתה כה מרכזית עד כי רבים במעגלים הקרובים אלינו כינו אותה ״תנורו של הרטמן״. כמעט כל מי שנכנס בשיעוריו השונים שמע אותו מרצה על הסוגיה. הסטודנטים שלו שיננו אותה בעל פה שוב ושוב, ואבא התרגש בכל פעם מחדש מ״לא בשמיים היא״ מפני שכל יום היה בעיניו כחדש. הוא היה צועק בקול מהדהד ״לא בשמיים היא״ בהתרגשות, כמו לא אמר זאת קודם מעולם. כמו תלמידיו, גם אני שמעתי שוב ושוב את הפרשנות הנפלאה שלו, אך הרגשתי בכל פעם שמשהו מטריד את מנוחתי, שיש כאן סיפור אחר ואותו עליי לגלות ולהבין.

ככלל, את כל הסוגיות המופיעות בספר זה למדתי קודם עם אבי. היה זה חלק משמעותי בקשר שלי איתו, ולזכרו העליתי את הדיון בהן על הכתב. אלו אינן סוגיות שנחשפתי אליהן באקראי אחרי שסיימתי דוקטורט בפסיכולוגיה ומגדר או את לימודי מחשבת ישראל, אלא סוגיות שגדלתי עליהן ולמדתי אותן שוב ושוב ושוב. מתוך הלמידה הזו זיקקנו את הקשר, אבי ואני.

כך, לא פעם שמעתי את אבי מדבר על ״אברהם האוטונומי״, אברהם הגיבור״, ״אברהם האמיתי״, העומד מול אלוהים ומתווכח איתו בסדום. ומאידך גיסא, היה זה ״אברהם הצייתן והכנוע״ במעמד העקדה. הניסיון ליישב בין הפנים השונות של אברהם היה מוטיב שחזר על עצמו בכתיבתו והוראתו של אבי ובלמידה שלנו, ובהתאם לכך, ספר זה נפתח בפרק על העקדה. הבעייתיות בסיפור אברהם ועקדת בנו יצחק נשבה כרוח בין קירות ביתנו; וכמו ב״תנורו של עכנאי״, כאשר אבא היה מדבר על הסתירה — כל פעם הייתה כמו הפעם הראשונה. חדוות הלמידה הובילה אותו לתחושה שבכל פעם היה זה חידוש. בד בבד, אבי ביקש את אלוהים וניהל מערכת יחסים משמעותית עם התפילה. חייו עד סופם היו גדושים בתשוקה דתית וכמיהה להבין את משמעות היותו ״נברא בצלם אלוהים״. הוא הוסיף להניח תפילין, או אחרים הניחו אותם עבורו, גם כאשר היה חלש מכדי לעשות זאת בעצמו. בספר זה אעסוק גם אני במשמעויותיה של התפילה בפרק על תפילתה של חנה.

במובן מסוים, הקריאה ״לא בשמיים היא״ הייתה עבורי ״לא אצל הרטמן״. היא סימלה עבורי פתח לפרשנויות מגוונות, גם כאלה השונות משלי באופן מהותי. מה שהיה עבור אנשים מסוימים שחרור, היה עבורי כאב, בדידות ומחסור, והקריאה האחרת שלי את הסוגיות המופיעות בספר הזה, היא שאפשרה לי את הקשר עם המסורת. היא שיצרה אצלי את המחויבות לא לוותר ולשמור, אולי באופן פרדוקסלי, על האוטונומיה הדתית־מחשבתית והקיומית שלי.

כאשר התחלתי ללמוד מגדר ופסיכולוגיה, הבנתי שישנו ויכוח גדול הרבה יותר מאשר ביני לבין אבי ורבי יהושע סביב הדרך שבה אנו מבינים את התפתחות האדם, הפסיכולוגיה שלו, הצרכים שלו, וסביב שאלות כגון מהי אוטונומיה ומהם אובדן, פרדה ובגרות. עזבתי את לימודי הפילוסופיה והגעתי לתחומים אלה ללא הכנה, ללא הכרה עם השפה המדוברת. הפגישה עם מורתי קרול גיליגן לצד לימודי היהדות שלי, אפשרו לי לחזור לסוגיות הללו מנקודת מבט שונה ולנכס אותן, לאפשר להן להיות חלק ממני.

על כן אודה ולא אבוש: חיפשתי מגוון של קולות. המשימה שלקחתי על עצמי הייתה לחפש, לשאול אם ישנם עוד קולות אפשריים בטקסטים הקנוניים, בסיפורים שהם אבני יסוד עבור רבים בחברה של ימינו בהקשרים של זהות דתית. הטקסטים שאעסוק בהם כאן הם טקסטים מופתיים שבהם ״קול החמלה״ הוא חלק מ״קול הצדק״. לעיתים הדבר נראה קשה או לא יציב, אבל מבחינתי חלק מהגדולה של המסורת היא ביכולתה להכיל את המורכבות ואף לכוון אליה במקומות מסוימים. איני רואה את הכאוס, אלא דווקא את הסדר ואת המגוון.

הסוגיות שבהן אעסוק בין עמודים אלה הן תוצר של החוויה של הלימוד עם אבא, ופרי ההתפתחות שעברתי משם עם עצמי ובחזרה אליו — בין בית המדרש לאוניברסיטה, בין הקודש לחול, בין הפמיניזם כפי שחוויתי וראיתי אותו אני לבין הפמיניזם שהוצג לי באקדמיה. במידה רבה, בהשראתו של אבי למדתי לערער על מוסכמות לא משנה מה מקורן; להתווכח עם תפיסות ממוסדות; לערער על סמכות לא לצורך מרד כי אם לצורך זיקוק העמדה הדתית.

על כן, אני מבקשת להקדיש את הספר הזה לאבי זכרו לברכה. באמצעות הלמידה שלנו וחילוקי הדעות בינינו, התאהבתי בסוגיות שאעסוק בהן כאן. כשראיתי את אבי יוצק לסוגיות אלו משמעות דרך האתוס הדתי שלו, העזתי לדמיין שבאמצעות הלמידה הסוגיות הללו יכולות להיות גם שלי. לפעמים, כשלמדנו יחדיו, הוא היה אומר: ״טובה, יפה״. ברוב המקרים הקשבתי לו לומד בקול.

בכל יום ביומו — גם כעת, כשהוא איננו — אני ממשיכה את השיחות האינסופיות איתו. בכל פעם שאני לומדת משהו חדש אני מבקשת לשתף אותו, הדמעות אינן פוסקות מלזלוג והכרת הטובה שלי כלפיו מהולה באהבה גדולה. הגעגועים אליו מרחפים מעל דפים אלו.

כולי תקווה שתהנו מקריאתם.

הקדמה

דמויות משנה, קולות שכנגד: קריאה של התנגדות מסורה

לעולם ייוותרו עקבה, זיכרון, רושם של מחיקה, סימון של נקודת זינוק של משהו שאיננו חלק מסדר הדברים. העקבה, כעיזבון נטוש, מתנגדת לשכחת העובדה שהסדר המוכתב איננו מוחלט, ולפיכך לעולם איננו ודאי.¹

לתרבויות ישנן מגוון דרכים להנחיל ערכים: חוק, פילוסופיה, תקשורת ועוד. אחת הדרכים היעילות והפופולריות היא המיתוסים התרבותיים והסיפורים הקנוניים, שבהם השחקנים הרבים ונתיבי העלילות מעצבים, משרישים ומדגישים עמדות תרבותיות חשובות. איננו מתכוונים לאותם סיפורים סמויים או מודחקים שנחקרו על ידי אסכולות של ארכיאולוגיה טקסטואלית,² אלא לסיפורים שמנחילי התרבות בחרו לשמר ולהציב בחזית.

סיפורים אלו נחשבים קנוניים משום שיש בהם חיוניות בין־דורית וחוצת תרבויות, כזו שמשמשת מקור לא אכזב של דמיון ומשמעות עבור שומעיהם ויורשיהם.³ סיפורים שלא רק נקראו אלא גם עוררו עניין, שלכדו את דמיונם של כותבים ומורים, כאלה הממשיכים להיות חומר נלמד ובסיס לדיון. באופן זה, הם וחלק מההתרחשויות, הדמויות והשיחות בהם, נעשו איקוניים. לפיכך, יהיה זה אך הגיוני לשאול: מה לימדו באמצעות סיפורים איקוניים אלו? מהם הערכים התרבותיים שסיפורים אלו יועדו להעביר? מה דרשנו מסיפורים אלו ומה הרשינו להם להשמיע לנו ולאחרים? מה אפשר לשמוע מהם?

בספר זה אציג סדרה של קריאות מחדש בטקסטים יהודיים ובשתי טרגדיות יווניות החולקות דמיון רב עימם. יצירות אלו ממשיכות לשמש כאבני יסוד של משמעויות וסמלים תרבותיים עד לימינו. אנתח מחדש את הסיפורים הקנוניים הללו, שמדפי ספריות התמלאו בכתיבה עליהם, שרעיונות פסיכולוגיים התבססו עליהם ושאסכולות ומוסדות תרבות נקראו על שמם. זאת, משום שאני חשה שמסרים תרבותיים מסוימים, מורכבים ועמוקים, שסיפורים אלו מוסרים, לא נחשפו מספיק עד כה. מסרים אלו אולי אינם גלויים לעין הקורא על פני השטח אך כפי שאני מקווה להראות, המסכים המסתירים אותם אינם כאלו שלא ניתן להסיר.

אפתח בהבחנה: רבים מהערכים התרבותיים המוטמעים בסיפורים אלו מונפשים ומובלטים, נעשים מובחנים ובעלי אופי מסוים באמצעות עלילות של מערכות יחסים אישיות בין דמויות הנמצאות בעמדות מפתח בתרבות — גיבורי התרבות האמורים בעיקר לסמל את ערכי התרבות בשיאם — לבין דמויות פחות חזקות, או כפי שהן נקראות: דמויות משנה. דמויות אלו תומכות באמצעות יחס של ניגוד או הקבלה בגיבורי הסיפור או בערכים שהם מסמלים בסיפור, ולכן המיקום שלהם בעלילה מובן כמשני.

נערכים ניתוחים ביקורתיים רבים על סיפורי היחסים הללו, שדמויותיהם ועלילותיהם המרתקות יוצרות עניין חוצה תרבויות וזמנים. לרוב הם מציגים עימות, המיוצג בדרכים גלויות יותר או פחות, שבו מעורבים הגיבורים וכמה דמויות משנה, וכרוכים בו ערכים מנוגדים שהשתלבותם בסיפור מעצבת זהות תרבותית — מה שמעניק לסכסוכים הללו מעמד אפי. מטען משמעותי זה משתקף בתוצאות הנפיצות, ופעמים רבות אף קטלניות, של המאבקים האישיים על זהות תרבותית המובעים בסיפורים אלו.

הללו מניחים על השולחן את הקרביים של הזהות, פתוחה וחשופה, דרך המדיום הססגוני, החודרני והמבולגן של מערכות היחסים האנושיות המובעות בשירה ובפרוזה, במרחק בטוח מהעיון הפילוסופי הצלול והמפוקח. ערכים אלו אינם מובנים ונלמדים כמערך של התחייבויות אלא כדרכי חיים המבססות מערכות יחסים אישיות ומופעלות על ידן, ובהן תחושות של נאמנות, אהבה, אובדן ובגידה מעוררות תגובות רגשיות רבות עוצמה שלעיתים הן שיכריעו בשאלות של זהות הקהילה ועתידה.

דמויות משנה, קולות אחרים: שימור ההתנגדות

הסיפורים שבחרתי לנתח מתאימים למודל הבא: אלו סיפורים על אודות אנשים הנמצאים במערכת יחסים עם אנשים בעמדות כוח תרבותי (הגמוניה). במקום לראות בדמויות המשנה נספחים לגיבורים, שסביבם הם נעים כמעט במקרה, או כאמצעים לקידום העלילה, אבחן את הסיפורים דרך נקודת הראות שלהם דווקא. בבחירה בדרך זו נראה שלצד השימוש בדמויות אלו להנחלת ערכים דומיננטיים, הן שימרו ערכים אחרים וביקורות בדרכים מפתיעות שרק ממתינות להיחשף ולהיכנס אל השיח.

דוגמה קצרה תעזור להבין. בפרק הראשון אעסוק בסיפור עקדת יצחק. בספרות היהודית המסורתית יצחק מתואר כמשתתף ירא שמיים צייתני הנכון להישחט על ידי אביו אברהם, ובכך הוא מסומן כדמות משנה תומכת ממדרגה ראשונה. הוא מאשר הן את הרצון הבלתי נתפס של האל והן את נכונותו של אברהם לבצע אותו. בתמונה זו מפגין יצחק עמדה נאיבית מובהקת של אמונה עיוורת, שהופכת בתורה להיות מודל לחיקוי במסורת היהודית.

המדרש המפרש את המקרא כולל בתוכו קולות אחרים שלפיהם יצחק מנסה למנוע מאביו את המעשה. לדוגמה, יש פירושים שנטען בהם כי יצחק מזכיר לאברהם את היחסים וקשרי האהבה של משפחתם הקטנה ואת ההשפעה הקשה שתהיה למעשה ההקרבה על שרה אימו, אשת אברהם. בקטעי מדרש אלו נראה שיצחק לא רק משתתף באופן צייתני אלא אף מתנגד להחלטתו של אביו להקריבו. מה לגבי ערכי המשפחה? הוא דורש לדעת. מה לגבי הקשר שבין אבא אימא ובן? מה לגבי הבגידה?

הקול השונה שעולה ממדרש זה מתאר את יצחק כמי שמבקר את היסודות של קשרי אברהם עם האל ואת יחסו של אברהם למשפחתו על רקע ההקרבה שנדרשת ממנו. עורכי המדרש וקהילות הלומדים שקיבלו לידיהם את המדרשים הללו לא בחרו להדגיש את קולות הביקורת העצמית והחברתית הנשמעים כאן. עם זאת, מה שנראה לי חשוב הוא לא עצם הדחיקה של מסרים אלו לשוליים של הספרות הרבנית, אלא הבחירה לשמר אותם במסגרת המסורת בכלל, שכן כך מובטחת נצחיותם מתוקף מעמד הקנון המקודש.

הערות

1 ביל 1997; תרגום רוני בר־לב.

2 ביחס לתנ“ך ראו לדוגמה דבר 2005 ואבלינג 2010.

3 איני משתמשת כאן במילה “קנוני“ במובנה הטכני (על מובן זה ראו מקדונלד וסנדרס 2002), אלא במובן המיוחס לו בלימודי ספרות. ראו מוריסי 2005 ובלום 1995.

המשך בספר המלא