ילדה בסדר גמור

פתיחה בימים של מלחמה

כתיבת הספר הזה אמורה היתה להסתיים הרבה לפני שבעה באוקטובר, ואפילו לפני תחילת המחאה החברתית כנגד המהפכה המשפטית. אבל לחיים יש קצב משלהם, ובמדינה שלנו הרי אין רגע דל. כל תוכנית היא בסיס לשינויים הנגזרים מאירועים וממאורעות, וכך מסתיימת כתיבת הספר חודשים אחדים לאחר תחילת המלחמה, בתקופה הנפשית הגרועה בחיי. האסון הלאומי שנפל עלינו מילא אותי בעצב עמוק ובדכדוך מתמשך, וגם בצורך דחוף לסגור את המעגל.

בספרה "ילדים בסדר גמור" (ידיעות ספרים, 2018), הביאה פרופ' חנה יבלונקה את סיפורם של ילדי דור המדינה, הישראלים הראשונים. אני אחת מהם - ילדה בסדר גמור, אני חושבת - נולדתי בימיה הראשונים של מדינת ישראל, והורי, כבני דורם, האמינו בכל לבם בבניין הארץ הזאת.

חלפו שנים, והיום אני מביטה בדאגה עצומה על המפעל הציוני, על המקום שבו גדלתי ובניתי משפחה וקריירה.

אף שהספר נחתם באקורד האופטימי של הזמן המקורי שבו הסתיים, שיברון הלב על ההרוגים, על החטופים ועל הנופלים בקרב גדול מני ים. לא פחות ממנו גדולה התדהמה וגדול הייאוש ממה שקרה לנו כעם וכמדינה. הרבה נושאים העסיקו אותי בחודשי המלחמה, בניסיון להיות רלוונטית לתקופה הקשה ולאתגרים האינסופיים שהציבה המלחמה מבית ומחוץ, אבל בעיקר מתוך האמונה שחייבים לדאוג גם ליום שאחרי ולהתכונן אליו.

ואולי קרן האור האחת שהבליחה באפלה היתה הרוח האזרחית האדירה שסחפה את העורף, ובהיעדר ממשל נשאה על כתפיה את קיומו ואת שרידותו של הבית. קרן אור וחום נוספת היתה עבורי גדולתן של הנשים במלחמה הזאת - באותה שבת שחורה ואף בשדה הקרב שאחריה, בניהול היומיומי של החיים האזרחיים במסגרת המשפחתית של אנשי המילואים ובשימור העסקים העצמאיים שלהם, בניהול מיזמים התנדבותיים ובכל היבט אפשרי של החיים ושל האתגרים שמלחמה כה קשה וממושכת מציבה חדשות לבקרים.

נשים מרקעים ובגילים שונים הוכיחו את היכולות האדירות ואת החוסן הפיזי והנפשי שלהן גם בשבי ובחזרה ממנו. הנשים בכל חזית: גיבורות, לוחמות, מרפאות, מתנדבות, מנהלות קהילות, בונות אלטרנטיבה וגם כותבות, מסקרות, מתראיינות. איפה נפקד מקומן באופן כה בולט וחד? סביב שולחן מקבלי ההחלטות, בצמתים שבהם מתקבלות ההחלטות הגדולות והמכריעות.

גם באירוע האסון המתמשך מאז שבעה באוקטובר, שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה של המדינה, לא יכולתי שלא להרהר בכך ששותפות משמעותית של נשים בקבלת ההחלטות האסטרטגיות היתה יכולה להביא לתוצאות נכונות וטובות יותר.

מטבע הדברים, לאחר תהליך כתיבה כה ממושך חשוב לי להודות: לענת שינקמן בן זאב, שהפכה סיפורים ומחשבות למילים הראשונות של הספר ואשר מהן גדל וצמח. לאוריין צ'פלין, שביד אוהבת ורחומה טייבה אותו ושמרה עלי. להילה חבר, שלאורך כל שנות הכתיבה לא הניחה לי להיכנע ולוותר. ליגאל שוורץ, שמוצא פיו על אודות כתב היד שכנע אותי סופית להתקדם לפרסומו. לאחותי בתיה, על תובנות עמוקות, קשורות ולא קשורות. לשירה, בתי האהובה, על הקריאה הביקורתית, החכמה והחומלת. לשלומית איזנמן עורכת הלשון, שערכה את הספר ברגישות ובשום שכל. ולכל מי שצעדו עמי בדרכי החיים. בלעדיכן ובלעדיכם זה לא היה קורה.

מבוא

לא חלמתי להיות רופאה

בהיותי סטודנטית בבית הספר לרפואה, השתתפתי בביקור לימודי במחלקת ילדים. את הביקור הוביל מנהל מחלקה מוערך, שהתמחותו היתה תסמונות גנטיות נדירות, וישנה אפילו תסמונת נדירה שנקראה על שמו. הוא נהג להסתובב במחלקה בלבוש מוקפד של "סר אנגלי", עם עניבה סולידית, ומעל בגדיו המגוהצים לבש חלוק לבן.

במחלקה היו מאושפזים ילדים עם תסמונות שונות, והוריהם לצדם. ילדים מכל העולם, שיתמודדו כל חייהם עם אתגרים מורכבים וקשים. הפרופסור התהלך בחשיבות מכובדת, ואנחנו, הסטודנטים, אחריו. אני זוכרת איך עצר ליד מיטות הילדים, כיצד דיבר, באנגלית, באופן מקצועי ואקדמי מאוד, על אופי התסמונת שבה לוקה כל ילד.

סקרתי בעיני את המחלקה, ראיתי ילדים חולים והורים עייפים ומודאגים. אף מילה לא נאמרה עליהם, כבני אדם המתמודדים עם החיים כמכלול. לא היתה התייחסות לאיכות חייהם, לרגשותיהם, לחששותיהם. התסמונות עצמן תוארו לפרטי פרטים, גם שמן הוזכר ועל שם מי הן - אך הפן האנושי, החומל, אוהב האדם, נעדר באופן בוטה מן החדר. שוב סקרתי בעיני את הילדים ואת הוריהם, ולבי יצא אליהם. בתוכי התקוממתי נוכח הגישה האקדמית, "היבשה", שאיננה מגלה רגישות לחולה ולמשפחתו.

אני מדור "ילידי המדינה", שנשא על כתפיו הצעירות את תקוותיהם ואת ציפיותיהם של דור המייסדים. לא הייתי ילדה שמשחקת ברופאה וחולים, לא חלמתי להציל את העולם. עולמות מיקרוסקופיים סקרנו אותי, רציתי להבין איך בנויים תאים, איך פועלת הגנטיקה. חלמתי להיות חוקרת.

לכאורה, הייתי אמורה להיות מוקסמת מהסבריו המלומדים של הפרופסור הנודע - הסברים שדנו בתסמונות גנטיות מורכבות - הייתי אמורה להיות מרותקת לפרטי הפרטים המחקריים שנדונו, אך משהו בנוכחות הילדים והמשפחות לא נתן לי מנוח. איך ייתכן שאין התייחסות מלאה גם למדע ולמחקר אבל גם לילד ולהוריו, שכל חייהם נסובים סביב מגבלות המחלה?

נדמה לי שברגע הזה הבנתי שאני רוצה להיות רופאה - רופאה שתראה את האדם לפני הגדרת מחלתו, רופאה שחוקרת תסמונות, אבל מטפלת בבני אדם.

לא חלמתי להיות רופאה, רציתי להיות "ילדה בסדר גמור" וחוקרת בעתיד. אך אם אתבקש היום לבחור מילה אחת בלבד להגדרה העצמית שלי, אומר ללא היסוס: רופאה. אני רופאה.

בקושי חלפה שנה מאז סיימתי את תפקידי כנשיאת אוניברסיטת בן־גוריון בנגב כשפלשה הקורונה לחיינו ושינתה סדרי עולם. כמו כולם, נקראתי להתכנס פנימה, בבית, ולוותר על העולם שבחוץ, שדווקא אז בחר להשוויץ ביופיו ובריחו במפגן מרשים של פריחת האביב. לראשונה זה שנים רבות לא היה לי תפקיד רשמי וגם לא חלק בניהול המשבר. מפאת גילי, לפחות זה הכתוב בתעודת הזהות, הייתי אזרחית מהשורה - ואפילו בקבוצת הסיכון שנקראה לסגר מוחלט.

בבידוד הסגר התרחשו כל מיני דברים, ובהם גם דברים טובים. כמו לרבים אחרים, ימי השקט של הקורונה אפשרו לי זמן לעצמי ולמחשבות שבדרך כלל נדחקות הצדה בשגרת היומיום. החיבור בין בידוד, שבו אין לך ברירה אלא להתחבר לעצמך, לאירוע קולוסלי מתגלגל, הציף, מטבע הדברים, מחשבות סמי־פילוסופיות על היותי בת־חלוף ועל המורשת שאשאיר אחרי לכתי. או, אם זה בכלל חשוב, מה יקראו נכדי בערך הוויקיפדיה שלי.

התחלתי לכתוב את קורותי.

ואז מצאתי את עצמי נסחפת בגלי הכעס והחרדה לגורל המדינה של המחאה החברתית נגד ההפיכה המשפטית. בכל מאודי חששתי שההפיכה המשטרית המתרקמת תחסל את המדינה היהודית דמוקרטית־ליברלית שבה אני רוצה לסיים את חיי, ולא יכולתי לעמוד מנגד ולא להניף דגל ולצעוק בקול.

אבל שום דבר לא הכין אותי לאסון הגדול של שבעה באוקטובר. אמנם איש מהמעגל הראשון שלי לא נרצח, נשרף, נחטף, נלחם, נפל בקרב, אבל משהו בי התרסק סופית. הכעס, העלבון, האכזבה, התסכול, אובדן האמון, האין־אונים והחרדה הקיומית הלאומית הפכו לגוש פיזי ברום הבטן, שלא מאפשר בליעה חלקה וגם לא נשימה עמוקה.

ובכל זאת, החלטתי לסיים את הכתיבה. כי למרות הכול, אני מסרבת להאמין שלא נצא מבור התחתיות שאליו נפלנו, ובכל לב רוצה להאמין שנחזור להיות עם חופשי ובטוח בארצנו, ושגם אם לא נצליח לברוא אותה מחדש, נצליח לבנות את מה שנהרס.

הספר הזה איננו סיכום, הוא הזדמנות עבורי לעצור ולהביט אחורה במכלול הדברים שעשיתי בלימוד, במחקר, בניהול וכאישה פרטית, כאמא; להביט במראה האישית, אבל גם לחלוק עם נשים באשר הן הצלחות והישגים, קשיים וכישלונות, חוויות ותובנות, שאולי יסייעו להן, ולו במעט, בדרכן לממש חלומות ושאיפות וליישם תוכניות.

המסע לשוויון מגדרי בעמדות ניהול ובתפקידי מפתח עוד ארוך, הדרך לא תמה. הסיפור שלי הוא גם אבן דרך אחת במסע הזה. אבן דרך שרציתי להניח.

חלק ראשון

נקודת זינוק

1

אם אין אני לי מי לי

עד היום טבועה במצחה של אחותי בָּתי הצלקת שהשאיר בה הניסיון שלי - ילדה בת אולי שנתיים וחצי - לפגוע בה בעזרת פיפטת זכוכית שבורה שמצאתי בסל המתכת הצמוד למיטת התינוקות שבה ישבנו שתינו. בָּתי, ילידת 1950, חלתה במחלת הפוליו, שממנה נרפאה לחלוטין, לשמחת כולנו. היא חזרה מבית החולים עם בובת דוב, ואבי הניח אותה על הארון הגבוה מחשש שהבובה נושאת את הווירוס. נשאתי עיני אל הדובי הזה. תשומת הלב הרבה שבה זכתה אחותי תסכלה אותי. קינאתי בבָּתי, שנולדה צמוד כל כך אלי, שנה וחצי אחרי, ואיימה על הבכורה שלי.

בָּתי ואני נותרנו קרובות כל חיינו, אבל פנינו לנתיבים שונים לגמרי. אני הייתי ריאלית, היא - הומנית. בָּתי ירשה מאבי, הצייר החובב, את הכישרון האמנותי המופלא שלה. אני לא זכיתי לקמצוץ ממנו. היא היתה הרוח, אני הייתי החומר.

התחרותיות, שנולדה עם לידתה של בַָּתי, והשאיפה להישגים המשיכו ללוות אותי כל חיי. רציתי לעשות את הכי טוב שאני יכולה ולהיות "ילדה בסדר גמור", בדיוק כפי שהגדירה ההיסטוריונית חנה יבלונקה1 את ילידי דור המדינה, דור שמתחיל בשנת הולדתי - 1948. השאיפה הזאת עלתה מדרגה כשזאב ניידרמן, מנהל בית הספר היסודי ניל"י בזיכרון יעקב, שבו למדתי, אמר לתלמידי כיתתנו בנאום לכבוד חג העשור למדינה: "אתם ילדי המדינה, וגורלה מונח על כתפיכם". אני, שתחושת המחויבות פיעמה בי ממילא עוד קודם לכן, הבנתי את הדברים פשוטם כמשמעם: גורל המדינה תלוי בי. וכך כשהתגייסתי, היה ברור לי שאני צריכה להתנדב לקורס מ"כיות, השירות "הקרבי" ביותר שהוצע אז לנשים. אני מניחה שהיום הייתי מבקשת להתגייס לקורס טיס, לקרקל או אולי לשריון - ל"משמעותי" ביותר למדינה. ההמשך משם לקורס קצינות היה מובן מאליו.

השאיפה להצטיין עוברת כחוט השני בחיי, אבל היא לא נובעת מדחף אישי או מרצון לכבוש את המקום הראשון. לדוגמה, לא הייתי מסוגלת להיות אצנית אולימפית, כי לא התחרותיות עצמה היא שמדרבנת אותי. בדיוק כפי שציפה מאיתנו מנהל בית הספר, בדיוק כמו שהגדירה אותנו יבלונקה - ההצטיינות שלי היתה תמיד משולבת ברצון לעשות משהו משמעותי ולמען הכלל.

נולדתי ב־11 באוגוסט 1948 להורי, ציפורה לבית ליסיצקי ומנחם רדנר. אמי היתה אישה יציבה ומעשית, שתי רגליה נטועות היטב בקרקע. אמא היתה אישה נמוכת קומה ונראתה תמיד מבוגרת לגילה. אני זוכרת שלא פעם הייתי מתכווצת במבוכה כשהיו שואלים: "זאת סבתא שלך?" אמא היתה עסוקה ועמלנית, וכילדה הפריע לי שלא היתה נשית ומטופחת. לימים הבנתי שחייה היו מורכבים ומלאי אתגרים. כילדה לא יכולתי לראות זאת.

"רבקה'לה", היא קראה לי בחיבה, אך לא בחום. היא לא היתה אמא שהפגינה רגשות, ואולי היה זה דור כזה, שהחיים הקשיחו. לא פעם, בשעת כעס, היתה מרימה את ידה על בָּתי ועלי. "ידה היתה קלה על הפליק", מנהג שאני מעדיפה לזכור היום בחיוך. כך היה.

אף על פי שלא היתה ילידת הארץ, לא היה לה מבטא גלותי, רק מילה אחת היתה חוזרת ואומרת בשיבוש, ואותנו זה תמיד הצחיק: "עגבונייה". לימים השיבוש הפך בינינו למטבע לשון ולדרך מתוקה להיזכר באמא.

ככל שבגרתי, ובעיקר לאחר לידת בתי שירה, הפכה אמי לדמות משמעותית וקרובה בחיי ובחייה של שירה.

בזקנתה, הלכה אמי והתכופפה. כרופאה, אני יודעת שסבלה מאוסטאופורוזיס, אבל באופן סימבולי, נראה לי כאילו עול השנים רבץ על כתפיה וקומתה שחה.

אמא ידעה להכין את הקוסקוס (היא למדה להכינו מהמטפלת המרוקאית של שירה) הכי טעים שאכלתי אי־פעם וגם רגל קרושה בטעם מופלא, טעם שמזכיר לי בית וילדות. אף אדם שאני מכירה, חוץ משירה וממני, לא יכול לשאת את המאכל הזה, אפילו לא את שמו. אני תמיד צוחקת שהיום אני "צמחונית שמתגעגעת לרגל קרושה", לרגל הקרושה של אמי.

הורי היו שני ניגודים שהשכילו למצוא את הדרך לחיות יחד באהבה, בכבוד ובסובלנות.

אבי היה צייר וארכיאולוג חובב, איש ספר ומוזיקה, שומר מסורת. אמא היתה חילונית, פעילה בסניף מפא"י המקומי. אבא היה גבוה, רזה ותכול עיניים. לעומת נוכחותה הבלתי מתבלטת של אמי, היה אבי גבר מרשים ומטופח, שהקפיד בלבושו. פניו היו תמיד מגולחות למשעי, וריח נעים אפף אותו כהילה. הוא היה מקור החום והנחמה. אני זוכרת את עצמי, ילדה קטנה, צועדת עם אבא ברחוב, ותחושת ביטחון ואפילו גאווה מילאו אותי כשהלכנו יחד. כשנפטר, צעיר מדי, נעלמה איתו גם אותה תחושה שיש מי שמגן עלי.

אבא היה שר לנו. פטפון לא היה בבית, והוא היה מזמזם אופרות ויצירות מוזיקליות שלמות מראשו. משירתו המדויקת אני זוכרת עד היום את כל פרקי היצירה "פר גינט". הוא היה מפזם ומספר את סיפור היצירה. לימים, שרתי לבתי הקטנה את "פר גינט", רקדתי לה את ריקוד הטרולים, והיא היתה מתחננת בפחד שאפסיק. עד היום.

כשאני מקשיבה לשירתה של סולוויג, אני יכולה לעצום עיניים ולדמיין את אבא. אני זוכרת גם שיר בגרמנית שהיה שר לי כשהייתי יושבת על ברכיו, שיר על רוכב, שאותו אשיר, בבוא היום, לנכדי. לצערי, איני מצליחה להיזכר בצליל קולו, לא היו אז סרטי הקלטה ואין לי דרך להשיב לעצמי את טון דיבורו ואת האופן שבו קרא לי בשם.

מותו המוקדם השאיר בי חוסר גדול, שינתב את חיי בהמשך.

למרות ההבדלים הגדולים בין הורי, שררה ביניהם אהבה גדולה. כשמת והשאיר את אמא אלמנה צעירה יחסית, סירבה להתנחם. עד יום מותה המשיכה אמי, אישה אתיאיסטית, לשלם לישיבה בזיכרון יעקב כדי שתלמידיה יאמרו קדיש על בעלה האהוב, נטול הבנים.

אמי נולדה בעיירה ברזה קרטוסקה בבלארוס, בחלק של פולין שעבר לידיים רוסיות, ולכן דיברה רוסית טוב יותר מפולנית. בין שתי מלחמות העולם היו כשני שלישים מתושבי העיירה יהודים, והתקיימה בה פעילות ציונית ענפה. על בית הוריה סיפרה אמי שהיה בית אמיד ותמיד היו בו משרתים, אבל חמשת הילדים נדרשו לצחצח את נעליהם במו ידיהם.

בת 18 בלבד היתה ב־1930, כשעזבה את משפחתה ועלתה לבדה לארץ, לנהלל, כ"תלמידה חקלאית", כפי שהוגדרה בסרטיפיקט הבריטי שקיבלה. כשסיימה את בית הספר החקלאי בנהלל והפכה למדריכה חקלאית, עברה לבן שמן ושם הדריכה, בין היתר, גם את התלמידים שמעון פרסקי וסוניה גלמן, בתו של המורה לנגרות בפנימייה, לימים בני הזוג פרס. מבן שמן המשיכה אמי לירושלים ולמדה עבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, במחזור הראשון שבו הפך המקצוע לאקדמי. לפרנסתה שימשה שמרטפית לבנם של הדיפלומטים אברהם וזינה הרמן - הוא היה שגריר בארצות הברית ואחר כך נשיא האוניברסיטה העברית, והיא, ברבות הימים, היתה חברת כנסת מטעם המערך. בסופי שבוע הדרימה אמי למלון קליה בצפון ים המלח, שבו לנו עובדי המפעלים באזור, עבדה כחדרנית וגם ניקתה אקדחים שהוחבאו בסליק שבמלון.

אמי רבת־התושייה הצליחה להעלות לארץ את שני אחיה הבוגרים. אחיה ליטמן עלה כסטודנט באוניברסיטה העברית, ולאחותה שרה שלחה את דוד פיטקובסקי, כדי שיישא אותה לאישה בנישואים פיקטיביים ויביא אותה ארצה. השניים נותרו נשואים כל חייהם. ב־1938 הספיקה אמי, כנתינת מדינת המנדט האנגלי, לנסוע לבקר את משפחתה. "בעור שיני הצלחתי להימלט מהשואה", נהגה לספר לנו, "ברחתי מהשואה כמעט ברגע האחרון". במילים ספורות ומאופקות קיפלה עבורנו סיפור שלם. "ניצלתי בשן ועין בזכות מעיל פרווה שקיבלתי מהורי ושימש לי כשוחד בדרך חזרה ארצה". עוד סיפרה, במשורה, נזהרת לא להכביד, איך כל בני משפחתה שנותרו מאחור, כיתר תושבי העיירה, נורו לתוך בור שנכרה ביער: אמה רבקה, שעל שמה אני קרויה, אביה ברוך, ששמו ניתן לבן דודי, שנפל במלחמת יום הכיפורים, והאחים לאה ושפסלה, הגדי הקטן.

בתום לימודיה הוצבה אמי כעובדת סוציאלית במועצה המקומית בנימינה, שם הכירה את אבי מנחם רדנר, מנהל מחנה העולים, שהיה צעיר ממנה בשנתיים. מי שהחליטו לשדך בין השניים היו בני הזוג מרים ואברהם כרמי, מזכיר סניף ההסתדרות המקומי, שנהרג במלחמת השחרור בקרבות על צפת. נפלאות הן דרכי הגורל: 27 שנים לאחר השידוך המוצלח ההוא, אתחתן עם פנחס־ג'וני, בנם של אברהם ומרים כרמי.

אבי נולד באלטונה - אז עיר נמל עצמאית סמוכה להמבורג שבגרמניה, והיום הרובע המערבי ביותר של העיר - לבית תרבותי של חובבי מוזיקה ואמנות, ואביו היה סוחר עצים מצליח. גם משפחת אבי היתה אמידה, אבל בניגוד למשפחתה של אמי היא לא היתה ציונית והתנגדה לעלייתו של אבי ארצה, בשנת 1933. למשך תקופה מסוימת ניתקו את הקשר עם הבן הסורר. אבי, שעלה ארצה במסגרת ה"הכשרה", המיר את הלימודים באוניברסיטה בסלילת כבישים בארצו החדשה. כל חייו הקצרים היה אוטודידקט, אנציקלופדיה מהלכת עם ידע רב באמנות, במוזיקה, בארכיאולוגיה.

הקשר בין אבי למשפחתו חודש במשך השנים, ובתחילת המלחמה עוד הספיקו הצדדים להחליף מכתבים. כולם נספו בשואה: האם בתיה, שעל שמה קרויה אחותי, האב זאב והילדים טרודי, יטי ובֵּנוֹ, שמת יום לאחר תום המלחמה מטיפוס המעיים. אבי התנגד מאוד להסכם השילומים שנחתם בין ישראל לגרמניה המערבית ולא רצה לתבוע את הכסף שהגיע לו. "בשום אופן לא אגע בכסף של בני המוות האלה", אמר, אבל אמי סירבה לוותר. את התשלומים קיבלנו לאחר מותו של אבי ובזכותם רכשתי, בתחילת דרכי כסטודנטית, מכונית חדשה קטנה כדי שאוכל להגיע בכל סוף שבוע מירושלים הביתה.

למרות האובדן הגדול של ההורים והאחים משני הצדדים, השואה לא היתה נוכחת בביתנו. אמנם אבי היה ציוני, אבל במהותו המשיך להיות מחובר לתרבות הגרמנית ולקרוא את השבועון "שטרן", שהגיע מגרמניה, אף שבביתנו דיברו רק עברית. דוֹדי ליטמן התחתן עם אסתר, שורדת אושוויץ, ובכל פעם שהתגלעו מתחים במשפחה, נהג אבי לומר: "על אסתר אסור לכעוס. היא באה משם". הביטוי הזה, "משם", היה ההתייחסות היחידה שאני זוכרת מבית הורי לאסון הגדול.

הורי התחתנו ב־1946 ועברו לזיכרון יעקב. הם גרו בדירה שכורה בבית גדול בן שתי קומות. הקומה השנייה של הבניין היתה שייכת למשפחת שומסקי, שהשכירה להורי חלק ממנה. שם נולדתי ושם גדלתי עד גיל שמונה, עת עברנו לבית משלנו בחלקה הדרומי של המושבה, לא הרחק מבית רמז, בית ההבראה של קופת חולים לחברי ההסתדרות, שבו עבד אבי כמנהל חשבונות. בחצר הבית שלנו גדלו עצי פרי - תפוזים, לימונים ואנונה, שאבי אהב במיוחד.

בביתנו כיבדו את שמירת המסורת של אבי. אכלנו רק מזון כשר, הפרדנו בין כלי החלב לכלי הבשר, בשבתות לא נסענו, לא הדלקנו חשמל, לא בישלנו וגם לא כתבנו. אמי לא הצטרפה לאבי כשהלך בשבת לבית הכנסת - "את זה אתה לא יכול לבקש ממני", אמרה לו - ומיד כשיצא מהבית היתה שולפת מהארון את קרש הגיהוץ ואת המגהץ. שנים לאחר מכן תהיתי ביני לביני מדוע לא תפסתי את פעולת הגיהוץ כשקר שאנחנו מסתירות מאבא. הבית לא היה אפוף סודות - אמי מעולם לא ביקשה מאיתנו במפורש שלא נספר לאבא שהיא מגהצת בשבת - ועם זאת היה לי ברור שלא צריך לספר לו. כל עוד הוא לא יודע, זה לא מפריע או מכאיב לו. עד יום מותו לא ידע אבי שבזמן שהתפלל בבית הכנסת, אשתו גיהצה בבית. אני ידעתי שזאת פעולה אסורה בשבת, אבל לא חשבתי שאמא עושה משהו "לא בסדר". להפך: מבחינתי זאת היתה הוכחה שאפשר לחיות בשלום בשני עולמות, זה לצד זה, כל עוד מכבדים איש את עולמו של רעהו.

אמי לא גיהצה בשבת כהתרסה. עבודתה התובענית כעובדת סוציאלית בשנות קליטת העלייה לא הותירה לה זמן פנוי בימות השבוע. לילות רבים היא בילתה מחוץ לבית עם העולים שהגיעו ממרוקו, מרומניה ומתימן לשכונת העולים, "המעברה", בזיכרון יעקב. ברבות הימים החליפו בתי יוקרה שנבנו בשכונה את דירות השיכון לעולים של עמידר, שמצדם החליפו את האוהלים ואת הפחונים. אחותי ואני, שתי הילדות הטובות, עזרנו לאמי בעבודות הבית ככל יכולתנו, אבל לגהץ לא הורשנו.

זכורה לי פעם אחת שרימיתי בילדותי. במסגרת עסקה שעשיתי עם אחותי, אני שטפתי את הרצפות בבית בתמורה לציורים שציירה לי אחותי המוכשרת ושאותם הצגתי בשיעורי ציור בכיתה. העסקה הסתיימה לאחר שהמורה לציור אמרה לאמי שהיא רוצה לשלוח עבודות של שתי בנותיה לתחרות ציור. "בתיה מציירת יפה", אמרה אמי, "אבל רבקה? היא לא יודעת לצייר". רק אז הבינה המורה מדוע סגנון הציור שלנו דומה כל כך. באותו היום חזרה אמי הביתה עם הציור המפליל בידה - אני זוכרת אותו היטב: ילדים רוקדים בל"ג בעומר סביב מדורה - ושאלה: "מי צייר את זה?" לא העליתי על דעתי לשקר לה. אמי פתחה בסצנה, מהסוג שכל כך היתה טובה בו, ואף סטרה לי. ידה, כאמור, היתה קלה על הלחי ועל הישבן, אבל החבטות לא הותירו בי כל מרירות. הן היו חלק מהחיים. והאירוע הזה היה שיעור לחיים.

מהדברים הטובים שנאמרו עלי באסיפות ההורים אמי התרשמה הרבה פחות. "מה אמרו?" השיבה לשאלתי כששבה מפגישות עם המורים, "מה כבר יכלו להגיד? הילדה בסדר גמור". היא לא התגאתה בנו, וההצטיינות שלנו בלימודים נראתה לה מובנת מאליה. לימים, כשסיפרתי לה שקיבלתי דרגת פרופסור מן המניין, זה לא עשה עליה רושם כלל. היא לא הבינה מה כל כך חשוב ההבדל בין התואר הזה לתואר פרופסור (חבר) שכבר קיבלתי לפני כן.

בניגוד לאחותי, שהרבתה להתווכח עם אמי הדעתנית, אני כמעט שלא התעמַתּי איתה. "את לא מתווכחת ועושה ממילא מה שאת רוצה", נהגה אמי לומר לי. היתה לה דעה על כל דבר, ובעיניה היתה תמיד צודקת. לימים, כשגידלה את בתי שירה והילדה התלוננה על עוולה כלשהו שעשתה לה כביכול סבתהּ, אמרתי לה: "סבתא תמיד צודקת. תדעי שאני תמיד אצדיק אותה, ואת תצטרכי ללמוד להסתדר". אז שירה למדה להסתדר עם אמי ושכללה את היכולות שהיו לי בתחום זה כילדה לרמות מרשימות. אני שנאתי חלמון ביצה, וכשהכריחו אותי לאכול אותו, הודעתי שאוכל רק ביצה קשה. הסתרתי את החלמון המבושל בכף ידי ובהזדמנות הראשונה העפתי אותו לחצר האחורית, מבעד למרפסת. שנים אחר כך למדה שירה לשפוך לשירותים את שארית הקומפוט שסבתא הכריחה אותה לסיים, ולהעלים אותו בזרם המים.

בשונה משאר הילדים בזיכרון יעקב, אמי - הסוציאליסטית האדוקה - לא הסכימה בשום פנים ואופן שנצטרף לתנועת הנוער מכבי צעיר, שלתפיסתה היתה תנועה קפיטליסטית. בָּתי ואני היינו בין היחידים שלא הצטרפו לתנועת נוער, אבל היינו היחידות שציינו את חג הפועלים באחד במאי. בעל כורחנו ובמצוותה של אמי נשארנו באותו יום בבית - לא הבנו כלל מה זה החג הזה - ולמחרת צוידנו במכתב מביך: "בתי נעדרה מהלימודים לרגל חג הפועלים".

בניגוד לאמי המציאותית - ה-down to earth - אבי היה רוחני, איש הרנסנס בעל ההשכלה רחבה, הסקרנות והרצון התמידי ללמוד. ידעתי שאם אזדקק לעזרה בשיעורי הבית באנגלית או בחשבון, יש לי על מי לסמוך. ממנו ירשנו, בשנים המעטות שזכינו לחיות לצדו, את האהבה לתרבות, לאמנות ולספר. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אילו זכיתי בנוכחותו עוד כמה שנים. ממנו שמעתי על ה"איליאדה" וה"אודיסיאה", וממנו שמעתי את הסיפורים שמאחורי יצירות כמו "פר גינט", "מאדאם בטרפליי" או השיר "מקי סכינאי" מ"אופרה בגרוש". כשאני שומעת את "פר גינט", אני יכולה לדמיין את מסעותיו של פר גינט ולהתעצב עם שירתה של ארוסתו סולווג, הממתינה לשובו. כבר סיפרתי שלא היה לנו פטפון בבית. במקומו היה אבי מזמזם קטעים מיצירות כמו "חלום ליל קיץ" ו"מאדאם באטרפליי". במשך השנים נמשכתי למלחינים גרמנים, כמו גוסטב מאהלר, היהודי המומר, בְּרוּך ואפילו וגנר, והתחברתי לאמנות האוסטרו־גרמנית של סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20 - גוסטב קלימט, אוסקר קוקושקה, אגון שילה, ארנסט קירשנר. אני לא יודעת לומר אם למדתי לאהוב אותם בעצמי, או שאבי היה זה שחשף אותי ליוצרים האלה, אבל המוזיאון הקטן האהוב עלי בניו יורק הוא הנויה גלרי.

לעתים התלווינו לאבי, הארכיאולוג החובב, בחיפושיו אחר מטבעות עתיקים בקיסריה, במיוחד לאחר הגשם הראשון. בעזרת שותפו לתחביב, הרופא ד"ר לוקסמבורג מבנימינה, למד לזהות מטבעות וחרסים ולטפל בהם. אני זוכרת את אבי רוכן עם זכוכית מגדלת מעל המטבעות שלו ומטביע את צורתם בתוך מסטיק - היתה זאת הפעם הראשונה שבה נחשפתי לגומי הלעיסה. לימים למדה אחותי ארכיאולוגיה ועסקה ברסטורציה, שילוב אופטימלי בין התחום לבין הכישרון האמנותי שלה - מעין הנצחה קטנה לאבא הארכיאולוג־האמן החובב.

לאחר מותו של אבי, הציע ד"ר לוקסמבורג להעביר את האוסף שלו למוזיאון ישראל. גורלו של האוסף לא ידוע, אבל, למרבה המזל, חלק מהמטבעות נשארו בידינו. הם שמורים בשקיות נייר קטנות, שבהן נהגו לספק לפני שנים כדורים בבתי המרקחת, ועליהן רשום, בכתב ידו המיוחד של אבי, באילו מטבעות מדובר ולאיזו תקופה הם שייכים: מטבעות מהמאות השלישית והרביעית, מטבע רומי של העיר קיסריה, מטבעות ביזנטיים מהמאה החמישית, מטבע רומי מאנטיוכיה. כך, לדוגמה, נשמרו "מטבעות רומי מאוחר" בתוך שקית שעליה פורסמה "שנהב, אבקת שנים (כך במקור) מרעננת, אנטיספטית, מנקה ומלבינה את השנים". השקיות האלה עוברות עם אחותי ואיתי מדירה לדירה.

בשנה השנייה בבית הספר לרפואה החלטתי ללמוד נוּמיסמָטיקָה, תורת המטבעות, אצל פרופ' יעקב משורר, אחד המומחים הגדולים ביותר בתחום בישראל. לאחר שנה ויתרתי ועזבתי, אף על פי שמשורר ניסה לשכנע אותי להמשיך. כתב ידי על כמה שקיות נייר עם מטבעות שזיהיתי את מקורם מעיד שאולי היה לי סיכוי בתחום הזה...

אבי מצא גם כמה אבני חותם מצריות, שאותן כינה "אבנים חצי יקרות". שנים לאחר שנפטר הצעתי לאמי שנצרוף מהן טבעות לשלושתנו, ואכן שיבצנו שלוש אבנים - ירוקה, סגולה ומנומרת - בטבעות זהב, אחת לכל אחת מאיתנו. דווקא ביום שבו פרצו לביתנו בעומר, בעת שהיינו בחופשה, לא ענדתי את הטבעת שלי עם אבן החותם הירוקה. שלוש הטבעות נגנבו. זה היה אובדן כואב במיוחד. אין לי מושג מה היה הערך הכספי של הטבעות, אבל הערך הסנטימנטלי שלהן עבורנו לא יסולא בפז.

המשך הפרק בספר המלא