דיני הלב

הקדשה

ספר זה מוקדש בהערכה רבה לפנינה, אשת חיקי, שהפכה אותי לאיש שאני היום, וכן לבנותיי הנפלאות רחל ורות ולכל השבט שיצרנו.

הספר מוקדש גם לאתי, אישה מיוחדת שפגשתי בעבודתי כטכנאי בדואר, שתרמה רבות להיותי עורך דין.

תודתי לנכדתי חן (גרייס) מיכאלי, סופרת ומתרגמת על הסיוע המקצועי לאורך כל הדרך ולבתי, רחל גדרון איקונומו, על עזרתה הרבה.

ספק רב אם ספר זה היה רואה אור ללא עזרתן.

הקדמה

אני מבוגר, מפויס, שלֵו יחסית ופחות כועס. חיי היו כמו חייו של אדם על אונייה מיטלטלת בלב ים סוער, נעה בין הגלים, העלולים לבלוע אותה.

מגיל צעיר נאלצתי לדאוג לעצמי. גדלתי במשפחה ענייה, וכילד נתקלתי באלימות ובהשפלה מצד הוריי. הם אף טרחו להדגיש שנולדתי "במקרה", ושלא יהיה לי עתיד.

הייתי ילד מופנם מאוד ושברירי, וסבלתי מרגשי נחיתות. אך מתוך המצוקות שבהן גדלתי, טוויתי חלומות גדולים.

חלמתי להיות זמר אופרה.

*

כשסיפרתי לבמאי מפורסם על מעט מקורות חיי, הוא אמר שצריך לעשות מהם סרט, אז החלטתי להתחיל בספר. ספר זה מבוסס על זיכרונותיי הדלים, על עדויות של אנשים שליוו אותי בחיי ועל מעט השלמות מדמיוני הפרוע.

התלבטתי רבות בנוגע לכתיבת ספר זה: האם לכתוב אותו בכלל? על מה בדיוק לכתוב? וכיצד אפשר לכתוב את קורות חיי מבלי לפגוע באיש?

השקעתי מאמצים רבים כדי שלא להעליב אף אחד או אחת, אך אם במקרה נגרמה עוגמת נפש למישהו בכל זאת, אני מבקש את סליחתו מראש.

*

לקוראי ספר זה, רק בקשה אחת קטנה לי מכם: היו אנשים טובים.

במהלך העשורים האחרונים נפוצה במדינתנו גישה של רצון "לנצח" בדרכים של שיסוי שָפל, המזיק לאוכלוסיית המדינה ומחריב אותה. אני יכול רק לקוות שהמתחזים ל"מנהיגים מובילים" יתעוררו לפני שנגיע כולנו לנקודת התהום.

היו אנשים טובים וזכרו תמיד את חשיבות קיומו של האחר.

*

עולם המשפט הוא כל עולמי. ובכל זאת, ודאי תשאלו את עצמכם מדוע הוא "מעניין את הסבתא שלי". זהו עולם שאתה יודע איך אתה נכנס אליו, אבל אין לדעת כיצד תצא ממנו. גם אם ניצחונות הם עניין חשוב במסגרתו, חשוב הרבה יותר לעשות זאת בדרך אנושית ומכובדת.

אם במשרד עורכי דין יבטיחו לך ניצחון ודאי, תהליך קצר ונטול קשיים – עצתי היא להסתלק משם מייד.

מאז ומתמיד נמנעתי מהבטחת תוצאות ללקוחותיי, אף שלעיתים ידעתי בוודאות מה תהיה התוצאה. עם זאת, התחייבתי לעשות כל הנדרש להבטחת זכויותיהם, בדרך חוקית ונכונה ומבלי לשקר או לעגל פינות.

על אף זאת, בעולם המשפט צריך מזל רב.

לעיתים עניין המזל הזכיר לי את נפוליאון.

מדוע נפוליאון?

כשהובאו בפני "הקיסר הקטן" קצינים כדי שישקול את העלאתם בדרגה, ולאחר שהתחילו מפקדיהם לשבחם, נפוליאון נהג לקטוע את השיחה והעלה שאלה אחת: "האם לקצין יש מזל?"

אם התשובה הייתה חיובית, העלאת הדרגה נחתמה מייד בידי הקיסר.

*

מזל הוא מוטיב חשוב בחיי. מאז שאני זוכר את עצמי, על אף ילדותי הקשה, נרקמו בחיי ניסים: גורלי הטוב הפגיש אותי עם אתי ועם פנינה ואִפשר לי ללכת אחר האינסטינקטים והערכים שלי.

החיים הם משחק של מזל: לידה, היעדר מחלות, גדילה בבית נורמלי, מציאת זוגיות טובה, הישרדות בה, הצלחה במקצוע או בעסקים, מניעת אסונות וכן מזל בהזדקנות בנחת.

יש שיגדירו מזל כאלוהים. אני מקווה שבהמשך הספר אצליח לשכנע גם אתכם במידת חשיבותו.

יציאת מצרים

זיכרוני הראשון ביותר הוא מגיל ארבע. הייתי בעיצומו של מסע ימי ממצרים לישראל. יעקב הניף אותי גבוה מעל הגלים, ובמבט אחוז טירוף והתלהבות קרא: "אתה תשחה כמו דג, או שתעוף כמו מטוס!"

*

יעקב אכן תכנן להשליך אותי למים השוצפים, אך לפני שאספר לכם כיצד ניצלתי, אתחיל מההתחלה:

נולדתי בשנת 1945, כמרדכי גרינברג, באלכסנדריה שבמצרים, לאימי חנה ולאבי מיכאל.

כיצד הפכתי לגדרון? אספר על כך בהמשך.

אני זוכר את אבי כאילו היה דמות מיתולוגית, דומה לאפולו, מרשים ביופיו ובהופעתו; גובהו היה כמעט מטר ותשעים, גופו היה בנוי לתלפיות, פניו יפיפיות – עיניים ירוקות ושיער בלונדי.

אבי נולד ברומניה עשרים ושבע שנים קודם לכן והיגר עם משפחתו למצרים, בעודו ילד. באותה תקופה החלו יהודים רבים להתיישב במקום, לאור ההזדמנות לקיים חיים משגשגים, שהציעו צמיחה כלכלית, תרבותית וחברתית.

מעבר למראהו המרשים, אבי היה גם מוזיקאי מוכשר וניגן על מגוון כלים, כגון גיטרה, פסנתר וחליל. הוא היה אתלט מחונן, איש שיחה מבריק ולמד באוניברסיטה המקומית. שנים מאוחר יותר נודע לי באמצעות אנשים שהכירו אותו במצרים, שהיה אלוף קהיר באגרוף במשקל כבד.

סבתי מצד אבי הייתה אישה עשירה ופינקה מאוד את אבי, לאחר שאחיו הלך לעולמו בגיל צעיר. היא תמכה בו כשהחליט לעזוב את לימודיו באוניברסיטה לאחר שנה אחת בלבד ומימנה עבורו פתיחת שתי חנויות למוצרי חשמל, אחת בקהיר ואחת באלכסנדריה.

אימי הייתה אישה יפה ומרשימה. היא נולדה בגרוזיה למשפחה שמרנית מאוד. הם עברו למצרים בשנות העשרים למאה העשרים, ולמזלו של אבי, אחיה עבד באחת מחנויותיו וסיפר לו על אודותיה.

אבי הגיע מבית ליברלי. כשביקש להכיר את אימי, הופתע מאוד מן הדרישה להגיע לבית הוריה. שם הוא נאלץ להמתין זמן רב ולעבור חקירה ארוכה אצל הוריה, לימים סבי וסבתי. רק לאחר מכן הוא קיבל אישור להיפגש עם אימי, והיא התאהבה בו כמעט מייד. אף שלא רכשה השכלה פורמלית, אימי הייתה אישה חכמה ואסרטיבית. היא ידעה במי בחרה וכיצד עליה לנהל אותו.

הוריי נישאו ונולדו להם שני ילדים: אחי ברוך ואני. נולדתי אחד־עשר חודשים לאחר הולדתו של אחי, ברוך. סבתי מצד אבי אִפשרה לנו לגור בבית גדול במצרים ולהעסיק מבשלת ומנקה. למרבה הצער, על אף יתרונותיו הרבים של אבי, עסקיו כשלו כישלון חרוץ והוא נאלץ לפרקם.

עם קום המדינה ומלחמת העצמאות החריפו שלטונות מצרים את מדיניותם כלפי היהודים, הגבילו את חופש תנועתם ופגעו ברכושם. יהודים רבים נעצרו בחשד שהיו פעילים ציונים, רכושם הוחרם, ובתיהם וחנויותיהם נבזזו והוצתו.

פרעות אלו, בשילוב הכישלון העסקי של אבי ודעותיו הציוניות, הובילו את הוריי להחלטה לעלות לישראל. כיוון שבאותה עת נאסר על יהודים לעזוב את מצרים לצמיתות, אבי לא יכול היה למכור את החנויות שלו ונאלץ לנעול אותן לפני עזיבתנו, כאילו יצאנו לחופשה.

מאוחר יותר הגיעה השמועה לאוזני הוריי כי כמה חודשים לאחר שעזבנו, הלאימה הממשלה המצרית את החנויות.

ההפסד לא היה גדול, שכן אבי כבר צבר חובות רבים בגינן.

*

ביציאת מצרים הפרטית שלנו, עלינו ארבעתנו – הוריי, אחי ברוך בן החמש ואני – על אוניית נוסעים שהפליגה לאיטליה.

התיק היחיד שנטלנו עימנו היה זה ששימש את אבי כשתיקן מכשירי חשמל במצרים. הוא היה עשוי מעור חום, פינותיו בלויות קמעה, ועליו כתמים שנוצרו עם השנים. התפרים המיוחדים העידו כי הוא נוצר בעבודת יד עדינה ומדויקת של אומן מצרי. התיק נועד לאחסון מסודר של פריטים שונים, ועל כן היה תוכנו מאורגן ומחולק בקפידה. כך הצליח אבי לקחת פרטי לבוש אחדים וכלי עבודה נבחרים, שעליהם לא הסכים לוותר.

כשהגענו לארץ המגף, הועברנו לספינת סוֹחֵר ענקית ואפורה. ניכר היה כי גוף האונייה נפגע לא מעט ממלחמות ומסערות.

תחושת ההתרגשות שלי התערבבה בפחד: האונייה המונומנטלית, ההמון שעלה עליה, חוסר הוודאות לאן פנינו מועדות וכמה זמן יימשך המסע – הפכו לי את הבטן. הרגשתי כאילו אני פותח אריזה של מתנה מפתיעה, נלהב מהציפייה, אבל עדיין לא בטוח אם אמצא בפנים את הצעצוע שחלמתי עליו או זוג גרביים מעופש. אני זוכר את תחושת הבלבול.

סיפונה של האונייה היה שטוח וארוך כגודלם של כמה מגרשי כדורגל. לאורך קו האמצע של הסיפון הייתה סדרה של פתחים גדולים ודרכם הוּבַלנו לאזור המטען בעומק האונייה, לצד מאות נוסעים נוספים.

חולקנו ונדחסנו לתוך תאי עץ קטנים, אפופי קלאוסטרופוביה. לאחר שהתאים מולאו, נסגרו הפתחים בדלתות פלדה כבדות ומרעישות. הותירו אותנו לבד, נטושים בחושך מוחלט. הצפיפות הבלתי נסבלת, המסע הארוך והתנאים המאתגרים גרמו להקאות ולמריבות בקרב הנוסעים, ובאוויר התפשטו ריחות חריפים.

בניגוד לאחי ולאנשים רבים אחרים, הצלחתי להיות חזק ולא להקיא.

*

בשל הצפיפות בבטן האונייה, המחסור באוויר והתנאים הבלתי אנושיים, הסכימה אימי להצעתו של יעקב, אחד הנוסעים, להעלות אותי לסיפון האונייה, כדי לשאוף מעט אוויר צח.

יעקב עלה על האונייה באיטליה עם יהודים רבים אחרים, שהגיעו מכל קצוות תבל.

כך מצאתי את עצמי צועד איתו דרך הדלת היחידה שהשאירו פתוחה כדי שלא ניחנק, ויחד התקדמנו לעבר הסיפון. הוא הוביל אותי לחרטום ונטל אותי בזרועותיו.

שנים רבות מאוחר יותר, כשצפיתי בסצנה הרומנטית המפורסמת מהסרט ״טיטניק״, נזכרתי ביעקב.

ליעקב היו תוכניות אחרות לגמרי: הוא החזיק אותי מעבר למעקה מעל המים ועמד להעיף אותי. אבל אני הרגשתי מלך העולם. ראיתי את הים הנמתח אל האופק ואת הגלים, שעלו וירדו בתנודות קטנות ועקביות, ופלטו שובל של קצף לבן בעקבות האונייה.

*

שנים מאוחר יותר, סיפרה לי אימי את מה שהתרחש בבטן האונייה דקות ספורות קודם לכן.

״איפה מַרְכָּלֶה?״ שאל אבי.

״הוא הלך עם יעקב לסיפון,״ אימי ענתה.

"יעקב? השתגעתם?!״ צעק שכננו לתא. ״אתם לא יודעים? יעקב משוגע!"

כבר בגיל צעיר זה שיחק לי מזלי.

כל יכולותיו האתלטיות של אבי התנקזו לאותו רגע. הוא טס לסיפון, שהיה ריק, וכשראה אותנו בחלק הקדמי של הספינה, פתח בריצה מטורפת, משך את יעקב בחוזקה אחורה, חטף אותי מידיו וכרך את זרועותיו סביבי בחוזקה.

בגלל הדחיפה יעקב עף מטרים מספר ונחת על רצפת האונייה.

לא נראה שהוא הבין בכלל מה קרה.

גם כיום אני זוכר את הנשימות העמוקות של אבי, את חזהו שהתמלא והתרוקן, תחילה בקצב מהיר ולאחר מכן באיטיות, עד שנרגע.

למיטב זיכרוני, זו הייתה הפעם האחרונה שאבי חיבק אותי.

הצריף בעתלית

האונייה עגנה רחוק מהחוף המיוחל, מכיוון שבעתלית לא היה נמל ימי. ברבות השנים תהיתי מדוע לא השיטו אותנו לנמל חיפה.

סירות קטנות הגיעו לאסוף אותנו, ובכל פעם נבחרה קבוצה מצומצמת ועלתה עליהן, ויחד הוּבַלנוּ אל חוף מעברת עתלית.

לאחר תהליך רישום קצר, נסעו המאושרים עם קרובי משפחותיהם שחיכו להם, בעוד רובנו נותרנו שם לבד. הועברנו לצריפים ארוכים כמעט כאורכה של האונייה שהביאה אותנו. את המרחב בתוך הצריפים חילקו מחיצות מסדינים דקים ובלויים והפרידו בין המשפחות. לכל משפחה הוקצה שטח של כארבעה מטרים על ארבעה מטרים בלבד. פרטיות לא הייתה, אלא רק אשליה: השמיכה הדקה התלויה מהתקרה.

ואני, שכל חיי הקצרים ישנתי בנוחות, לא יכולתי להתרגל לרצפה הקשה, הקרה והמלוכלכת, שהפכה להיות המיטה החדשה שלי. הבטתי באימי, ששכבה באותם בגדים שבהם הגיעה לישראל, והבנתי שאנחנו במציאות אחרת.

הפינוק של מצרים נגמר.

*

בלילה הראשון, עודי שוכב על הרצפה, הסתכלתי למעלה אל התקרה הישנה והמשופעת, המלאה בסימני בלאי ושחיקה. עיטרו אותה חורים קטנים אך רבים, וכל אחד מהם סיפר סיפור משלו על עברו הסוער של המבנה. התפללתי שלא יתחיל לרדת גשם בכל רגע, כדי שטיפות המים לא יטפטפו דרך החורים הללו ויזלגו עליי.

בפעם הראשונה שהייתי צריך להתפנות בלילה, אבי ליווה אותי. השירותים מוקמו כחמישים מטרים מהצריף שלנו, ובאמצע הלילה היה מאוד לא נעים ללכת לשם. גם בגלל הבוץ והחושך וגם כי לא הכרנו את רוב האנשים.

לאחר מכן שטפנו ידיים במים הקרים שזרמו מאחד מארבעת הברזים שחוברו לרכב קוֹמַנְדקָ ישן. הרכב נותר מימי השלטון הבריטי וניצב דומם ליד השירותים. מאחר שלא היה ניקוז, נוצרה שלולית גדולה של בוץ ושל לכלוך.

כשחזרנו למקומנו בצריף, קמה אימי בעדינות והקפידה שלא להעיר את אחי, שכבר נרדם. ראשו נח על ירכה.

"לאן הבאת אותנו?״ היא לחשה לעבר אבי, ובעיניה מבט דואג ומתוח. ״ראית את בית השימוש המשותף? את האנשים שישנים כאן לידנו? באיזו שפה הם בכלל מדברים? איך אפשר לישון בקור הזה?" אימי הידקה את הסוודר הדק שעטתה עליה וחיבקה את אחי, שבאורח פלא ישן שנת ישרים.

אבי שתק. מה יכול היה להגיד? כל מה שהטיחה בו אימי היה נכון. אפילו ילד קטן בן ארבע יכול היה לזהות את המצוקה האמיתית שחשה אימו.

לבסוף השיב לה, וכנראה גם לעצמו: "יהיה טוב. את תראי שיהיה טוב. בעזרת השם.”

אימי לא נראתה משוכנעת. וכי אפשר היה לשפוט אותה? עזבנו את רמת החיים הגבוהה שלנו במצרים, טולטלנו בצפיפות בים, כמו חיות בבטן האונייה, וכל זה בשביל מה?

לפנות בוקר הגיעה משאית כדי לחלק לנו אוכל. יצאנו מהצריף כולנו ועמדנו בתור ארוך. למרות הרעב של מאות האנשים, ובניגוד למקובל במדינה בימינו, התור היה מסודר ושקט ונמשך שעות.

רק אז נחשפנו לגודלו האדיר של המחנה ולמספר הרב של האנשים, שהחלו, כמונו, את חייהם החדשים בישראל. כשהגענו לסוף התור, קיבלנו את האוכל: אורז ותפוחי אדמה קרים ודלוחים ולחם קשה. לא קיבלנו בשר או ביצה.

בהמשך גילינו ששעות חלוקת האוכל קבועות, ומי שהחמיץ אותן בשל צורך כלשהו נותר בלי מזון.

כמו לרוב העולים, לא היו לנו כלי אוכל. אכלנו את המזון מתוך קערה דמיונית שיצרנו בעזרת כפות ידינו. בפעם הראשונה שבה קיבלתי את האוכל, לא הצלחתי לייצב את כפות ידיי והפלתי את רובו על הרצפה.

אבי הביט בי במבט חד ובלתי מתפשר. "מה אתה עושה?!" הוא צרח עליי, ואני כמעט השתנתי במכנסיים.

באותה עת אבי עדיין לא הרים עליי יד, אולי מכיוון שנראיתי לו קטן מדי וחלש. לא השבתי לו, אלא אספתי את המעט שיכולתי מהרצפה, ואחי נאלץ לחלוק איתי את המעט שהיה לו. מבטם החריף של הוריי לא השאיר מקום לספק. התגלו בו אכזבה עמוקה ממעשיי וכעס בלתי מוסתר.

כבר אז הבנתי את הלקח: כשנותנים לך משהו, קח אותו בשתי ידיים.