מרשמים מהחיים

מזא"ה 12
 

לפני 26 שנים הלך לעולמו אבי, אהרן בלר, וחסרונו מורגש בחיי מאז ועד היום. אף על פי שחייו היו עשירים בהישגים ובהצלחות נכבדות, הם גם היו עטופים תמיד עננה דקה של עצבות, של מי שאיבד בצעירותו את כל בני משפחתו, שמהם נפרד בפולין בספטמבר 1939.

בריצת בוקר מוקדמת באחת השבתות חלפתי סמוך לבית הדירות הצנוע שברחוב מזא"ה 12 בתל אביב, הצמוד למקום שבו שכן פעם בית החולים עין גדי. כיום, לאחר שיפוץ איכותי, הבניין כולו מאוכלס בדירות מגורים המעוצבות בסגנון הנפלא של "העיר הלבנה".

לכאן היה אבי מגיע בכל יום שלישי אחר הצהריים, למרפאה ששירתה את החולים והחולות שהיו מגיעים אליו מכל רחבי הארץ. הם הגיעו כי נזקקו לחוות דעתו המקצועית, לתבונתו ולכישורי ידיו, המנתחות מוח אדם באמנות עדינה.

באותם ימים, בקומת הקרקע של המבנה האינטימי, פעל מכון הרנטגן של ד"ר יוסף טוגנדרייך, והוא אִפשר לאבי להשתמש במשרד ספון העץ הכהה שבו. כך נהפך המקום לחלק משמעותי בשגרת המשפחה לאורך כל שנות ילדותי.

בחודשי הקיץ הלוהטים הייתי נשלח מירושלים לתל אביב, לחודש ימים בבית דודתי, ומצטרף אל בנה, בן דודי וחברי האהוב, שלצערי נפטר בטרם עת והוא רק בן 38. אמי, שחשבה שיטיב עמי להכיר את העיר העברית שבה היא גדלה, ביקשה שאכיר במיוחד את ריח הים - ואולי גם אלמד לשחות. בבקרים נשלחנו לקייטנה בחוף בת ים, ואחר כך היינו משוטטים ברחובות תל אביב הקטנה.

אני זוכר שהייתי ממתין בכמיהה לימי שלישי, ימי הביקור הקבועים של אבי. אהבתנו זה לזה היתה ועודנה נכס יקר השמור בלבבי. אף על פי שהיה דברן קטן בלבד, עדיין זכורים לי משפטים יפים שאמר לא פעם, כגון: "עוד לא הכרתי ילד או ילדה שסבלו מפינוק"; "הכי חשוב זה השכל"; "החיים האמיתיים הם בשגרה", ועוד.

בתום כל יום שלישי שכזה, עת סיים את עבודתו במרפאה, היה אבא צועד לרחוב בלפור 26, ומצטרף לגיסו ולגיסתו לקפה וסיגריה ולשיחה חרישית ונעימה. אחר כך היה נותן לי את החיבוק המופלא בעולם - ויוצא חזרה בדרך המפותלת והארוכה לירושלים.

ועלי היתה נופלת אז עצבות גדולה.

ילד של אמא
 

באחד הימים הלוהטים של אוגוסט 2008, בשעת אחר צהריים, טיפסתי מיוזע במדרגות - המעלית היתה מושבתת - לקומה הרביעית של בית דירות ברחוב הוברמן שבלב תל אביב. את הדלת לדירה האפלולית, שתריסיה היו מוגפים כמעט לחלוטין, פתחה קשישה חביבה עם שיער מדובלל. המקום נראה די מוזנח.

מבחוץ נשמעו הלמות פטישי אוויר, מקדחות ענקיות, מנופים ומחפורים שעבדו בתוך בור אימתני שנפער באדמה, שקוטרו 200 מטרים לפחות. ענן אבק כיסה את הרחוב והחלונות גם יחד.

"שלום, באתי לראות את הדירה למכירה", אמרתי.

"בבקשה, תסתובב לך בחופשיות. בעוד שבועיים אני עוברת לדיור מוגן, שקט ונעים, רחוק מכל הרעש הזה. תרצה כוס מים?"

שמחתי על הצעתה. לגמתי מהכוס, ובעודי אוחז בה בידי התחלתי להסתובב בין החדרים שלא ממש עניינו אותי. בחנתי רק את מיקום החלונות, גודלם, ומה משתקף מבעדם - רק זה היה חשוב לי. בתום הסיור שאלתי למחיר הדירה. האישה הפנתה אותי לאחד משני בניה ומיד הוסיפה, "הוא עומד לסגור עם מישהו בכל רגע".

הנהנתי ולא אמרתי דבר, אבל מיד בצאתי מהדירה התקשרתי לבן.

הוא ענה בחביבות. שאלתי שוב על המחיר. הסכום היה בקצה הגבוה של הנדל"ן גם למי שכבר סייר בתל אביב והבין שבעיר הזאת הכול ממש מוגזם. כששאלתי על הקונה שבדרך, שעליו סיפרה לי אמו, הוא אישר את הדברים, ואז, בלי לחשוב פעמיים, הוספתי למחיר עוד שניים וחצי אחוזים.

לאחר שתיקה קצרה הוא אמר: "סגרנו עסקה!"

למחרת, יום שישי, נפגשנו בבית קפה: הבן, המתווכות, רעייתי ואני. הייתי במצב רוח טוב, כיוון שבשבת בבוקר הייתי אמור לצאת למסע רכיבת אופניים באיטליה.

התפתחה שם שיחה לבבית. לא העלינו על הכתב כל מזכר, לא נשלפה שום טיוטת הסכם, וגם לא ניתנה כל המחאה.

"תגיד", פנה אלי הבן, "על מה כל הבהילות והזריזות בקבלת החלטה כל כך משמעותית? אמנם אני שמח מאוד שאתם הקונים, אבל לא ראיתי אף פעם מישהו קונה דירה במהירות כזו - ואני הרי חי ועובד בתחום".

"כי אמא שלי אמרה לי", השבתי, "ומה שהיא אומרת אני עושה, זאת כל האמת".

אמי, אסיה, נולדה בתל אביב ב-1921 כשהעיר היתה בת 12 בלבד. הוריה, ניסן ופרומה אהרונוביץ', הגיעו לפלשתינה מרוסיה־אוקראינה ב-1911 במסגרת העלייה השנייה. סבתא לבית ציפס עוד הספיקה להיות חלוצה אמיתית בקבוצת כנרת - שמה מופיע בספר תולדות העלייה השנייה - עד שסבא ניסן הצטרף ולקחהּ עמו חזרה למחוזות הבורגנות.

אסיה היתה בתם השנייה, הקטנה. היא גדלה בתל אביב המנדטורית של אותם ימים, בתקופה של זוהר ופריחה תרבותית לא מבוטלת גם בימים של טרום המדינה. אסיה היתה ילדה ונערה יפה במיוחד; עליזה, תוססת ונטולת אחריות, שגדלה בעיקר על חוף הים, כשאת הגימנסיה הקפידה לראות בדרך כלל רק מבחוץ. את תל אביב היא אהבה בכל נימי נפשה, במיוחד את הים, את אווירת החופש, ואת חיי החברה והבוהמה. היא היתה ניגוד מוחלט כמעט של אחותה אורה, המבוגרת ממנה בשבע שנים, בחורה רצינית שלימים למדה פסיכולוגיה בז'נבה.

מספרים שסבא ניסן, שהיה נכה וסבל מצליעה קשה, התלונן בעירייה על כך שלא סוגרים את הים בערב. הוא התלונן על כך גם בפני חבריו, שהיו שותים איתו תה רותח ובפיהם קוביית סוכר, וגם בפני חבריה של אסיה, רוכבי אופניים ואופנועים, שנהגו להגיע אל מתחת לביתם, בית הקשתות שברחוב רמב"ם 16, ליד שוק הכרמל. הברנשים הללו, שחיזרו אחרי אסיה בעקשנות, היו שורקים לה שתרד אליהם, וזאת הן ביום והן בשעות הקטנות של הלילה.

בגיל 19 נשלחה אסיה לבית הספר לאחיות של בית החולים הדסה, שעל הר הצופים בירושלים. בכך הושגו שתי מטרות: היא גם הורחקה מהים ומהאופנועים, וגם תפסה לעצמה רופא פולני מוצלח, נאה וכחול עיניים, אהרן בלר שמו. בתמורה היא "נתקעה" בירושלים למשך עשרות שנים, כשלבה הסוער פועם בגעגוע אינסופי לתל אביב.

ואף על פי כן, היא נשארה תמיד אותה נערה תוססת. היו בה תבונה וחוכמת חיים, זריזות מחשבה ודיבור, כישורים חברתיים, ונוכחות שאי־אפשר שלא להבחין בה. היא שלטה בכמה וכמה שפות, וידעה לנהל שיחות מלאות ברוסית, ביידיש, באנגלית, בצרפתית ובערבית, וכמובן בעברית.

אני זוכר פעם אחת, כשהיא נכנסה עם אבי לחדר מלא גברים ונשים, בעת אחת מקבלות הפנים שכמותן היו לא מעט בהדסה ובאוניברסיטה העברית של אותם ימים. כולם השתתקו מיד - וכל המבטים הופנו אל בני הזוג.

לא פעם היתה אמי יושבת במטבח עם אחותי הגדולה רותי ועם כל חבריה מהגימנסיה, ומתנהלת עמם כמו אחת מהחבורה, יודעת לשוחח על כל נושא, לרכל ולצחוק ללא הגבלה - על המורים, המדריכים, הלבוש והחברויות. כולם הרגישו איתה בנוח - והיא אהבה את זה כל כך. מציאות כזו כלל לא היתה אופיינית לרוב ההורים של חברינו באותה תקופה.

אני זוכר את עצמי נגרר אחריה בקיץ ובחורף לשוק מחנה יהודה, סוחב את הסלים, בשעה שהיא מנהלת שיחות ארוכות עם בעלי הדוכנים שהכירו אותה היטב, והיו מכינים מראש עופות ודגים נקיים, שנעטפו למענה לכבוד השבת.

כשהייתי בן שש והיינו בניו יורק, התלוויתי אליה לקניות בחנויות הכלבו המפוארות. באחד מהמסעות הללו הלכתי בין שורות הבגדים אחרי מעיל החורף שלה העשוי מצמר גמל, עד שיצאנו לשדרה החמישית הסואנת, ומשם אל החנות הבאה.

קראתי לה והיא לא ענתה, ורק אז שמעתי את צעקותיה מאחורי. או אז הבנתי שהלכתי בעקבות מעיל זהה של אישה אחרת, והיא עצמה, כלומר אמי, כלל לא שמה לכך לב.

החברים שלי אהבו אותה והיו מתקשרים אליה גם בהיעדרי. אחד מהם, שלימים נעשה לראש הממשלה, היה מדי פעם מגיע לבדו כשהוא רעב וצמא, מתיישב לאכול ולשתות ומקשקש איתה על החיים. לפני נישואי, כשהגעתי לצורף הירושלמי הידוע זכריה, שכל מי שהתחתן היה מזמין אצלו את טבעות הנישואים, הצגתי את עצמי כבן של אסיה.

עבורו זה הספיק. חיוך ענקי התפשט מיד על פניו, והבנתי כי הוא ייתן לי את הטבעת הכי טובה שיש לו. התואר הזה, הבן של אסיה, ליווה אותי הרבה שנים, ובהדרגה התחלף ל"בן של בלר".

בסך הכול, אמי הסתדרה נהדר עם הנערות והנשים שליוו את חיי, אף על פי שלא היה לה קל לוותר על בנה. את אהבתה העזה אלי, בנה הצעיר, לעולם לא אוכל לתאר במדויק, אבל תמיד ידעתי שהיא שם בשבילי, בכל מצב, בלתי שבירה, גם כשכעסה עלי.

בערב שלפני סיום קורס קצינים התנדבתי לנסוע לתל אביב וללוות למחרת את ההורים בנסיעה בתחבורה הציבורית למצפה רמון. אלא שהתוכנית השתבשה, חסרו אוטובוסים, ועד שהגעתי לבסיס עם האחרון שבהם, הטקס כבר החל.

בעודי לבוש במדי ב' הצטרפתי להורי על ספסלי האורחים, בשעה שכל חברי כבר צעדו במסדר החגיגי והחלו מקבלים את סיכת המ״מ והדרגות. המבט הזועם שחטפתי מאמי אמר הכול. עבר זמן עד שהיא נרגעה.

כעבור זמן לא רב, בתרגיל אוגדתי עצום, נקראתי למפקד האוגדה, האלוף אברהם אדן (ברן), שלא ידע כי העברתי את הלילה הקודם בלשכתו עם הפקידה של הגיס. חששתי שאולי מישהו ראה והדליף.

להפתעתי, הוא רק חייך לקראתי ואמר: "שלום לך, עוזי, פגשתי את אמא שלך אתמול בערב התרמה לוועד למען החייל. אחרי שהסבירה לי איפה אתה משרת וכמה אתה חשוב לה, היא ביקשה שאמסור לך דרישת שלום חמה, וכך אני עושה".

הקצין המבריק, גבר נמוך ויפה תואר, אגדה מהלכת, מי שהניף את "דגל הדיו" באילת, אום רשרש, לאחר שנכבשה במלחמת השחרור, דאג להעביר לי ישירות דרישת שלום מאמא.

איזו פדיחה, חשבתי לעצמי.

במשך שנים שמעתי ממנה געגועים לתל אביב, אבל היו אלה לרוב געגועים למשהו שכבר לא ישוב, כי בסופו של דבר גם העיר השתנתה. נוספו לה בתים רבי־קומות, האוכלוסייה השתנתה, המון מכוניות, רעש, ומה גם שחלק מחברותיה כבר לא היו בין החיים.

אמי תמיד דאגה לי ולקריירה שלי. "אתה צריך להתפתח", אמרה לי לא פעם, "תעבור לבית חולים בתל אביב, ותגור בקומה הרביעית, העליונה, ברחוב הוברמן. כך תוכל לראות את הבימה ואת היכל התרבות מבחוץ ומבפנים, וללכת לשפת הים רק בכפכפים ובמגבת".