מה שלא הורג

הקדמה

האם אתם באמת יודעים מי אתם ומה אתם מסוגלים לעשות?

אני בטוח שאתם חושבים שכן, אבל עצם העובדה שאתם מאמינים במשהו לא אומרת שהוא נכון. הכחשה היא אזור הנוחות הגדול מכולם.

אל תדאגו, אתם לא לבד. בכל עיר, בכל מדינה, בכל העולם, מיליוני אנשים מסתובבים ברחובות בהבעה מתה של זומבים, מכורים לחיי הנוחות, מְאמצים מנטליות קורבנית ולא מודעים לפוטנציאל האמיתי שטמון בהם. אני יודע את זה כי אני פוגש ושומע אותם כל הזמן, וכי בדיוק כמוכם, גם אני הייתי כזה פעם.

וגם היה לי חתיכת תירוץ טוב להיות כזה.

החיים חילקו לי קלפים גרועים. נולדתי שבור, גדלתי עם הורה מתעלל, עברתי עינויים בבית הספר ואני כבר לא יודע לומר כמה פעמים קראו לי כושי.

היינו בעבר עניים, התקיימנו על קצבת סעד, גרנו בדיור מסובסד, והדיכאון שלי חנק אותי. חייתי את החיים בתחתית החבית, והתחזית שלי לעתיד היתה הכי קודרת שרק אפשר לדמיין.

מעט מאוד אנשים יודעים איך זה לחיות בתחתית, אבל אני יודע. חיים כאלה הם כמו חול טובעני. הם תופסים אותך, מושכים אותך למטה ולא מרפים. וכשהחיים נראים ככה, קל מאוד להיסחף הלאה ולהמשיך לבחור את אותן בחירות נוחות שהורגות אותנו, שוב ושוב.

אבל האמת היא שכולנו בוחרים כל הזמן לפעול בדרכים שמגבילות אותנו. זה טבעי כמו השקיעה של השמש ובסיסי כמו כוח הכבידה. ככה פועל המוח שלנו, ובגלל זה מוטיבציה היא שטויות במיץ עגבניות.

אפילו שיחות העידוד או שיטות העזרה העצמית הטובות ביותר הן לא יותר מתיקון זמני. הן לא ישנו את מבנה המוח שלנו. הן לא יגבירו את קולנו או ירוממו את חיינו. מוטיבציה לא מסוגלת לשנות אפילו בנאדם אחד. הקלפים הגרועים שקיבלתי בחיים היו שלי, ורק אני יכולתי לשנות אותם.

אז חיפשתי כאב, התאהבתי בסבל, ובסופו של דבר הפכתי את עצמי מחתיכת חרא קטן וחלש, העלוב ביותר שרק אפשר לדמיין, לאיש הקשוח ביותר שאלוהים ברא אי־פעם, או שככה לפחות אני מאמין.

אני מוכן להתערב שהילדוּת שלכם היתה קלה יותר מזאת שלי, ואפילו עכשיו החיים שלכם אולי לא רעים בכלל, אבל לא משנה מי אתם, מי ההורים שלכם או מי הם היו, איפה אתם גרים, מה אתם עושים בחיים או כמה כסף יש לכם, אני בטוח שאתם מְממשים לא יותר מארבעים אחוז מהיכולות שלכם.

וזה ממש חבל.

לכולנו יש פוטנציאל להיות הרבה יותר ממה שאנחנו.

לפני שנים הזמינו אותי להשתתף בפאנל במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). כף רגלי לא דרכה אף פעם כסטודנט באולם הרצאות באוניברסיטה. בקושי גמרתי תיכון, ופתאום מצאתי את עצמי באחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה היוקרתיים ביותר בארץ, לצורך דיון עם עוד כמה אנשים על קשיחות מנטלית. בשלב מסוים בדיון, פרופסור מכובד מהאוניברסיטה אמר שלכל אחד מאיתנו יש מגבלות גנטיות. תקרות שאי־אפשר לפרוץ. שיש דברים שפשוט לא נוכל לעשות, ולא משנה עד כמה אנחנו קשוחים מנטלית. כשאנחנו מגיעים לתקרה הגנטית שלנו, הוא אמר, קשיחות מנטלית היא כבר לא חלק מהמשוואה.

נראה שכל הנוכחים בחדר קיבלו את גרסת המציאות שהוא תיאר, כי הפרופסור הבכיר והוותיק היה ידוע במחקריו על קשיחות מנטלית. הוא הקדיש לנושא הזה את כל חייו. והדברים שהוא אמר היו חתיכת בולשיט. בעיני הוא השתמש במדע כדי להוציא את כולנו בזול.

במשך רוב הזמן לא אמרתי מילה, כי הייתי מוקף בכל האנשים החכמים ההם והרגשתי טיפש, אבל מישהו בקהל שם לב לפרצוף שעשיתי ושאל אם אני מסכים עם הדברים. ואם שואלים אותי שאלה ישירה, אני לא מתבייש לענות.

"יש יתרון קטן למי שחי את העניין ולא רק חקר אותו," אמרתי, ואז פניתי לפרופסור. "מה שאמרת נכון לגבי רוב האנשים, אבל לא למאה אחוז מהם. תמיד יהיה אחוז אחד של אנשים שיהיו מוכנים לעשות כל מאמץ כדי להצליח נגד כל הסיכויים."

המשכתי והסברתי את מה שאני יודע מניסיון. שכל אחד יכול להפוך לאדם שונה לגמרי ולהשיג את מה שכאילו־מומחים כמוהו טוענים שהוא בלתי אפשרי, אבל צריך להשקיע בזה את כל הנשמה וכוח הרצון, וזה מצריך נפש עשויה מברזל.

הרקליטוס, פילוסוף שנולד באימפריה הפרסית במאה השישית לפני הספירה, צדק כשכתב על גברים בשדה הקרב. "מבין מאה אנשים," הוא כתב, "עשרה לא היו צריכים להיות שם מלכתחילה, שמונים הם סתם מטרות, תשעה הם החיילים האמיתיים, ומזלנו שהם שם, כי הם מכריעים את הקרב. כן, אבל אחד מהם, אחד הוא הלוחם..."

מרגע שאנחנו נושמים את נשימתנו הראשונה אנחנו עשויים למות. אנחנו גם עשויים לגלות בעצמנו את הגדוּלה שלנו ולהפוך ללוחם האחד הזה. אבל האחריות להתכונן לקרב שמצפה לנו היא האחריות שלנו. רק אנחנו יכולים להשיג שליטה מנטלית בחיינו, וזה מה שצריך לעשות כדי לחיות חיים נועזים ומלאים בהישגים שרוב האנשים חושבים שהם מעבר ליכולתם.

אני לא גאון כמו הפרופסורים ההם ב-MIT, אבל אני בהחלט "הלוחם האחד". והסיפור שאתם עומדים לקרוא, הסיפור של החיים הדפוקים שלי, יאיר בפניכם דרך מוכחת לשלוט בחייכם וייתן לכם את הכוחות להתמודד עם המציאות, לקחת אחריות על חייכם, לפעול למרות הכאב, ללמוד לאהוב את מה שאתם חוששים מפניו, להתענג על כישלונות, למצות את מלוא הפוטנציאל שלכם ולגלות מי אתם באמת.

בני אדם משתנים באמצעות לימודים, מנהגים וסיפורים. הסיפור שלי ילמד אתכם מה הגוף והנפש מסוגלים לעשות כשמביאים אותם לקצה היכולת, ואיך עושים את זה. כי כשאתם חדורי מטרה, כל דבר שיעמוד בדרככם - אם זה גזענות, שוביניזם, פציעות, גירושים, דיכאון, השמנת יתר, טרגדיה או עוני - יהפוך לדלק שיאפשר את המהפך שתעברו.

הצעדים שמתוארים בספר מהווים יחד את האלגוריתם של המהפך הזה, מהפך שיסיר את המחסומים שעומדים בדרככם, יְזַכּה אתכם בתהילה ויַקנה לכם שלווה מתמשכת.

אני מקווה שאתם מוכנים. הגיע הזמן לצאת למלחמה עם עצמכם.

1

הייתי אמור להיות נתון סטטיסטי

מצאנו גיהינום בשכונה יפהפייה. ב־1981, ויליאמסוויל הציעה את הנדל"ן המפתה ביותר באזור בּאפלוֹ, ניו יורק. היא היתה שכונה ירוקה וידידותית, וברחובותיה הבטוחים שכנו בתים יפים מאוכלסים באזרחים למופת. רופאים, עורכי דין, מנהלים במפעל פלדה, רופאי שיניים ושחקני פוטבול מקצועיים גרו שם עם רעיותיהם האוהבות ו־2.2 ילדיהם. המכוניות היו חדשות, הרחובות נקיים, האפשרויות אינסופיות. אנחנו מדברים כאן על חיים שהם ההגשמה המוחלטת של החלום האמריקאי. הגיהינום היה מגרש צדדי ברחוב גן עדן.

שם גרנו, בבית עץ לבן בן שתי קומות וחמישה חדרים. בחזיתו היו ארבעה עמודים מרובעים סביב מרפסת קדמית שפנתה אל המדשאה הרחבה והירוקה ביותר בוויליאמסוויל. מאחור היה לנו גן ירק, ובחניה הכפולה חנו רולס רויס סילבר קלאוד משנת 1962 ומרצדס 450 SLC משנת 1980. על השביל שהוליך אל הבית חנתה קורבט שחורה וחדשה משנת 1981. כל תושבי רחוב גן עדן היו פחות או יותר בראש שרשרת המזון, ולפחות למראית עין רוב השכנים שלנו חשבו שאנחנו, משפחת גוגינס הכביכול־מאושרת ומבוססת, מובילים את המגמה הזאת. אבל כשפני השטח נוצצים, הם משקפים דברים ולאו דווקא חושפים אותם.

הם ראו אותנו ברוב הבקרים, עומדים על השביל ליד הכניסה לבית בשבע בבוקר. אבא שלי, טרוּניס גוגינס, לא היה גבוה אבל היה נאה ובעל גוף של מתאגרף. הוא לבש חליפות מחויטות, והחיוך שלו היה חם ופתוח. הוא נראה כמו התגלמות איש העסקים המצליח שנמצא כרגע בדרכו לעבודה. אמא שלי, ג'קי, היתה צעירה ממנו בשבע־עשרה שנה, רזה ויפה, ואחי ואני היינו מסופרים קצוץ, לבושים בג'ינס וחולצות יפות, וסוחבים על הגב ילקוטים שהיו בדיוק כמו הילקוטים של כל שאר הילדים. הילדים הלבנים. בגרסה שלנו של אמריקה השׂבעה, כל שביל לבית היה זירה שנועדה להנהונים ולנפנופי שלום, לפני שההורים והילדים נכנסו למכוניות ונסעו לבית הספר. השכנים ראו את מה שהם רצו לראות. אף אחד לא בדק יותר מדי לעומק.

וטוב שכך. האמת היתה שמשפחת גוגינס בדיוק חזרה הביתה אחרי עוד לילה לבן בשכונה, ואם רחוב גן עדן היה גיהינום, זה אומר שגרתי עם השטן בכבודו ובעצמו. ברגע שהשכנים סגרו את הדלת או המשיכו בדרכם ברחוב, החיוך של אבא שלי הפך להבעה כעוסה. הוא נבח הוראות ונכנס לבית כדי לישון אחרי עוד לילה של שתייה, אבל העבודה שלנו עוד לא הסתיימה. אחי, טרוניס ג'וניור, ואני היינו צריכים להגיע למקום כלשהו, ומי שהיתה צריכה להביא אותנו לשם היתה אמא שלנו, שסבלה תמיד ממחסור בשעות שינה.

ב־1981 הייתי בכיתה א', והיה לי קשה בבית הספר. לא כי הלימודים היו קשים - לפחות עדיין לא - אלא כי לא הצלחתי להישאר ער. הקול המתנגן של המורה היה בשבילי כמו שיר ערש, הזרועות ששילבתי על השולחן היו כרית נוחה, והמילים הנוזפות שלה - פעם היא תפסה אותי חולם - היו שעון מעורר מרגיז שפשוט לא מפסיק לצפצף. ילדים בגיל צעיר כל כך הם ספוֹגים שסופגים הכול. הם שואבים פנימה במהירות הבזק שפה ורעיונות שיוצרים את הבסיס האיתן שעליו רוב האנשים בונים מיומנויות חיים כמו קריאה ואיוּת וחשבון בסיסי. אבל היות שעבדתי בלילות, ברוב הבקרים לא הצלחתי להתרכז בשום דבר מעבר לניסיון להישאר ער.

ההפסקות ושיעורי הספורט היו שדה מוקשים מסוג אחר לגמרי. בחוץ, בחצר, הניסיון להישאר צלול היה המשימה הקלה. המשימה הקשה יותר היתה להתחבא. ידעתי שאסור לי לתת לחולצה שלי לזוז מהמקום. לא יכולתי ללבוש מכנסיים קצרים. חבּורות היו דגלים אדומים שלא יכולתי לחשוף, כי ידעתי שאם אעשה זאת, אחטוף עוד יותר מהרגיל. ובכל זאת, בחצר ובכיתה ידעתי שאני בטוח, לפחות לזמן מסוים. זה היה המקום היחיד שבו הוא לא היה יכול להגיע אלי, לפחות לא פיזית. אחי חווה את אותו הדבר בכיתה ו', השנה הראשונה שלו בחטיבת הביניים. היו לו פצעים משלו שהוא נאלץ להסתיר, ושעות שינה שהוא ניסה לצבור, כי ברגע שהפעמון צלצל, החיים האמיתיים התחילו.

הנסיעה מוויליאמסוויל לשכונת מאסטֶן שבמזרח בּאפלו נמשכה כחצי שעה, אבל מבחינתי זה היה כמו לנסוע לקצה העולם. כמו רוב אזור מזרח באפלו, מאסטן היתה ברובה שכונה שחורה של בני מעמד הפועלים, בחלק הפנימי של העיר שהיה קשוח למדי, אם כי בתחילת שנות השמונים היא עדיין לא היתה גטו מסוּגר לגמרי. בזמנו, מפעל הפלדה "בית לחם" עדיין רחש פעילות, ובאפלו היתה עיר הפלדה הגדולה האחרונה באמריקה. רוב הגברים בעיר, שחורים ולבנים, נהנו מעבודה בטוחה ומוגנת בארגון עובדים וקיבלו משכורת הוגנת, מה שאומר שהעסקים במאסטן היו טובים. בשביל אבא שלי הם תמיד היו טובים.

בגיל עשרים כבר היה לו זיכיון למכירת קוקה קולה וארבעה מסלולי חלוקה באזור באפלו. זה כסף טוב לבחור צעיר, אבל היו לו חלומות גדולים יותר ושאיפות ברורות לעתיד. עתידו כלל מכונית ופסקול של מוזיקת דיסקו־פָאנק. כשמאפייה מקומית נסגרה, הוא שכר את הבניין ובנה את אחת הזירות הראשונות של החלקה על סקטים בבאפלו.

תריצו עשר שנים קדימה, וסקייטלֶנד עבר לבניין ברחוב פֶרי שנמתח לאורך בלוק כמעט שלם בלב מחוז מאסטן. הוא פתח בר מעל הזירה וקרא לו וֶרמיליוֹן רוּם (החדר האדום). בשנות השבעים זה היה המקום הנכון להיות בו במזרח באפלו, ושם הוא פגש את אמא שלי כשהיא היתה בסך הכול בת תשע־עשרה והוא בן שלושים ושש. זאת היתה הפעם הראשונה שהיא התרחקה באמת מהבית. ג'קי גדלה בכנסייה הקתולית. טרוניס היה בן של כומר, והוא הכיר את השפה שלה כך שהיה יכול להתחזות לאדם מאמין, וזה מצא חן בעיניה. אבל בואו נגיד כאן את האמת. היא היתה פשוט שיכורה מהקסם שהוא פיזר.

טרוניס ג'וניור נולד ב־1971. אני נולדתי ב־1975, וכשהייתי בן שש, שיגעון הסקטים והדיסקו הגיע לשיאו. סקייטלנד היה מפוּצץ באנשים כל ערב. בדרך כלל הגענו לשם בערך בחמש אחרי הצהריים, ובזמן שאחי עבד בדוכן האוכל - הכין פופקורן, טיגן נקניקיות, מילא את המקרר והכין פיצות - אני סידרתי את הסקטים לפי גודל וסוג. בכל יום אחר הצהריים עמדתי על שרפרף כדי שאוכל לרסס על הסקטים דיאודורנט ספריי ולהחליף את מעצורי הגומי. הצחנה של התרסיס ההוא אפפה אותי כל היום וחיה בתוך הנחיריים שלי. העיניים שלי היו תמיד אדומות לגמרי. זה הדבר היחיד שהרחתי במשך שעות. אבל אלה הסחות דעת שהייתי צריך להתעלם מהן כדי להישאר מאורגן וחרוץ. כי אבא שלי, שעבד בתור די־ג'יי, השגיח עלי בלי הפסקה, ואם אחד הסקטים לא היה במקום, זה היה הסוף שלי. לפני שהדלתות נפתחו צחצחתי את רחבת ההחלקה במגב שהיה גדול ממני פי שניים.

בערך בשש בערב אמא שלי נהגה לקרוא לנו לבוא לארוחה במשרד שמאחור. האישה הזאת חיה במצב תמידי של הכחשה, אבל האינסטינקט האימהי שלה היה אמיתי, והיא עשתה הכול כדי להיאחז במראית עין של נורמליות. בכל ערב, במשרד ההוא, היא הניחה שתי כירות חשמליות על הרצפה, ישבה בשיכול רגליים והכינה ארוחת ערב שלמה - צלי בקר, תפוחי אדמה, שעועית ירוקה ולחמניות, בזמן שאבא שלי עבר על החשבונות ועשה טלפונים.

סקייטלנד, גיל שש

האוכל היה טוב, אבל אפילו בגיל שש ושבע ידעתי ש"הארוחות המשפחתיות" שלנו הן העתק עלוב של הארוחות שיש לרוב המשפחות. וחוץ מזה, אכלנו מהר. לא היה זמן ליהנות מהאוכל, כי בשבע בערב, כשהדלתות נפתחו, התחילה העבודה, וכולנו היינו צריכים להתייצב בעמדות שלנו ולהיות מוכנים. אבא שלי היה השריף, וברגע שהוא נעמד בעמדת הדי־ג'יי הוא צפה על כולנו. הוא סרק את החדר כמו עין ההשגחה העליונה, ומי שפישל למד אחר כך לקח. לפעמים על בשרו.

האולם לא נראה מי יודע מה תחת אורות התקרה הבוהקים, אבל ברגע שהוא עמעם אותם, אורות המופע שטפו את הזירה באדום, השתקפו מכדורי המראה המסתחררים ויצרו פנטזיה של זירת דיסקו. בסופי שבוע או בערבים רגילים באו מאות מחליקים וצבאו על הדלתות. רובם הגיעו עם כל המשפחה, שילמו את דמי הכניסה בסך שלושה דולרים ועוד חצי דולר לשכירת סקטים, ואז יצאו לרחבה.

אני חילקתי את הסקטים וניהלתי את כל העמדה בעצמי. הסתובבתי עם השרפרף ההוא כמו עם קביים. בלעדיו הלקוחות אפילו לא ראו אותי. הסקטים במידות הגדולות היו מתחת לדלפק, אבל אלה שבמידות הקטנות הונחו גבוה כך שהייתי צריך לטפס על המדפים כדי להגיע אליהם, וזה תמיד הצחיק את הלקוחות. אמא היתה הקופאית האחת והיחידה. היא קיבלה מכולם את הכספים, ומבחינתו של טרוניס, כסף היה הכול. הוא ספר את האנשים כשהם נכנסו למקום וחישב את ההכנסה שלו בזמן אמת, כך שהיה לו מושג כללי על הסכום שהוא יכול לצפות לו כשיספור את הכסף בקופה אחרי שעת הסגירה. ולכולנו היה כדאי מאוד שכל הכסף יהיה שם.

כל הכסף היה שלו. אף אחד מאיתנו לא קיבל אפילו סנט אחד תמורת העבודה הקשה שלו. למעשה, אמא שלי לא קיבלה אף פעם כסף משל עצמה. לא היה לה חשבון בנק וגם לא כרטיסי אשראי שרשומים על שמה. הוא שלט בכל דבר ודבר, וכולנו ידענו מה יקרה אם יתגלה שבמגירת המזומנים חסר כסף.

כמובן, אף אחד מהלקוחות שהגיעו לזירה לא ידע את זה. מבחינתם, סקייטלנד היה עסק משפחתי נפלא ומתפקד היטב. אבא שלי ניגן את תקליטי הוויניל והשמיע מוזיקת דיסקו ופָאנק ואת הניצנים הראשונים של היפ הופ. צלילי בס הדהדו מהקירות האדומים, באדיבות ריק ג'יימס, יליד באפלו האהוב, להקת "פָאנקדליק" של ג'ורג' קלינטון והשירים הראשונים שיצאו אי־פעם של פורצי דרך ההיפ הופ "ראן די־אם־סי". כמה מהילדים החליקו מהר מאוד. גם אני אהבתי להחליק מהר, אבל היו לא מעט רקדני סקטים בזירה שלנו, וכעבור זמן קצר המקום נראה כמו רחבת ריקודים.

בשעה־שעתיים הראשונות ההורים נשארו למטה והחליקו, או צפו בילדים שלהם שהסתחררו סביב הזירה, אבל בסופו של דבר הם נעלמו למעלה ושם היתה להם סצנה שלמה משלהם, וכשמספיק אנשים עשו את זה, טרוניס חמק מעמדת הדי־ג'יי כדי שיוכל להצטרף אליהם. אבא שלי נחשב לראש העיר הלא רשמי של מאסטן, והוא היה פוליטיקאי צבוע בכל נימי נפשו. הלקוחות היו המטרות שלו, ומה שהם לא ידעו הוא שלא משנה כמה משקאות הוא מחלק על חשבון הבית וכמה חיבוקים מלאי חיבה הוא מפזר, הוא לא שם זין על אף אחד מהם. כולם היו מבחינתו סימנים של דולר. אם הוא נתן למישהו משקה בחינם, זה רק כי הוא ידע שבקרוב הוא יקנה עוד שניים או שלושה.

אמנם היו לא מעט לילות שלמים של החלקה, ומרתונים שנמשכו עשרים וארבע שעות, אבל הדלתות של סקייטלנד נסגרו בדרך כלל בעשר בערב. ואז אמא שלי, אחי ואני התחלנו לעבוד - דגנו טמפונים מדממים מתוך אסלות מלאות בחרא, אִווררנו את שני חדרי השירותים כדי לסלק מהם את עננת הקנביס שנותרה בהם, קרצפנו מרצפת הזירה מסטיקים מלאי חיידקים, ניקינו את המטבח שבעמדת האוכל ועשינו רשימת מלאי. קצת לפני חצות השתרכנו למשרד, הרוגים מעייפות. אמא השכיבה את אחי ואותי על הספה במשרד וכיסתה אותנו בשמיכה, וכך שכבנו, ראש ליד כף רגל, בזמן שהתקרה רעדה בצלילי בס רועמים של מוזיקת פָאנק.

אמא עדיין היתה במשמרת.

ברגע שהיא נכנסה לבר, טרוניס העמיד אותה לשמור בכניסה או שלח אותה שוב ושוב למטה, כאילו היא בהמת משא, להביא ארגזי משקאות מהמרתף. תמיד היתה איזו מטלה שהיא צריכה לבצע, והיא לא הפסיקה להתרוצץ בזמן שאבא שלי ישב במקומו בפינת הבר, משם הוא היה יכול לפקוח עין על כל מה שקורה. בימים ההם, ריק ג'יימס, יליד באפלו ואחד החברים הקרובים של אבא שלי, בא לבקר בכל פעם שהיה בעיר, והחנה את האקסקליבר שלו על המדרכה בכניסה למקום. המכונית שלו היתה פרסומת שאותתה לבני השכונה שה"סוּפּר פְריק" חזר העירה. הוא לא היה המפורסם היחיד שהגיע למקום. או־ג'יי סימפסון היה אז אחד מכוכבי הפוטבול הגדולים בארץ, והוא וחבריו ל"באפלו בילס" היו לקוחות קבועים, וכך גם הזמר טדי פֶּנדֶֶרגראס וחברי להקת "סיסטֶר סלֶג'". אם אתם לא מכירים את השמות, חפשו את המוזיקה שלהם.

אולי, אם הייתי בוגר יותר, או אם אבא שלי היה אדם טוב, הייתי גאה איכשהו בכך שהייתי חלק מהסצנה התרבותית הזאת, אבל ילדים קטנים לא מתרשמים מחיים כאלה. כמעט נדמה שלא משנה מי הם ההורים שלנו ומה הם עושים, כולנו נולדים עם מצפן מוסרי מכוון היטב. ילד בגיל שש, שבע או שמונה יודע מה נכון ומה איכשהו דפוק לגמרי. וכשאתה נולד לתוך מערבולת של פחד וכאב, אתה יודע שזה לא חייב להיות ככה, והאמת הזאת מציקה לך כמו קוץ שתקוע עמוק במוח הרגיש והמפותח שלך. אתה יכול לבחור להתעלם ממנו, אבל הכאב העמום לא מרפה בזמן שהימים והלילות מתמזגים אחד בשני למערבולת אחת מטושטשת.

אבל יש רגעים שבכל זאת מתבלטים יותר מאחרים, ואני נזכר עכשיו ברגע אחד כזה שעדיין רודף אותי. זה קרה בערב שבו אמא שלי נכנסה לבר לפני הזמן שבו היא היתה אמורה להיכנס, ומצאה את אבא שלי מפלרטט עם אישה צעירה ממנה בערך בעשר שנים. טרוניס ראה אותה מסתכלת ומשך בכתפיים בזמן שאמא שלי נעצה בו מבט וחיסלה שני שוֹטים של ג'וני ווקר רֶד כדי להירגע. הוא ראה את התגובה שלה, והתגובה הזאת לא מצאה חן בעיניו בכלל.

היא ידעה מה קורה. ידעה שטרוניס מבריח זונות מעבר לגבול לפוֹרט אִירִי בקנדה. בית קיץ שהיה בבעלות נשיא אחד הבנקים הגדולים בבאפלו שימש במקביל בתור בית הזונות המאולתר שלו. הוא שלח בנקאים מבאפלו ליהנות עם הבנות שלו בכל פעם שהיה זקוק לקו אשראי נדיב יותר, וההלוואות האלה תמיד הוחזרו. אמא שלי ידעה שהאישה הצעירה שהיא רואה היא אחת הצעירות שעובדות אצלו. היא כבר ראתה אותה קודם. פעם אחת היא תפסה אותם מזדיינים על הספה במשרד של סקייטלנד, בדיוק אותה ספה שעליה היא השכיבה את הילדים שלה לישון כמעט כל ערב. כשהיא מצאה אותם יחד, האישה חייכה אליה. טרוניס משך בכתפיים. כן, אמא שלי בהחלט ידעה דברים, אבל כשהיא ראתה אותם במו עיניה הם תמיד הכאיבו לה.

המשך הפרק בספר המלא