כניעה 3 - כמעט כניעה חלק ב

52

אדל

ניקו היה ההתאהבות הגדולה ביותר שלי. אהבתי אותו עד עמקי נשמתי והייתי בטוחה שהוא יהיה בעלי. אבל אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק מלמעלה.

"היי ניקו," עניתי לטלפון.

"היי דלי. אממ, רציתי..."

"קרה משהו?" קולו נשמע לי מוזר.

"טוב, אני אגיד ישר לעניין," הוא אמר.

"אוקיי..."

"אנחנו לא נוכל להמשיך להתראות," הוא אמר במהירות כאילו הוריד פלסטר.

צחקתי. "נו, ניקו. תפסיק להתלוצץ."

"אני לא, אדל. אני רציני."

"אבל..."

"אני חושב שיש לי רגשות למישהי אחרת." דמעות עלו בעיניי. "רק רציתי לומר לך, שלא תשמעי את זה ממישהו אחר."

"הבנתי..." נחנקתי.

"סליחה, דלי."

הלב שלי נשבר, הרגשתי כאילו מישהו ירה בחזי.

 

"היי." שמעתי קול של גבר והרמתי את עיניי מהטלפון. הוא לא היה מוכר לי, כנראה לא מהסביבה. עיניו היו כהות וגופו ורחב.

"היי," עניתי.

"מה הבת של הקאפו של ניו יורק עושה בשעת לילה מאוחרת ללא השגחה?" הוא שאל בחיוך של טורף.

הבנתי את גודל הטעות שלי מאוחר מדי. רק שכבר הייתי במכונית ושק על ראשי הבנתי כמה חסרת זהירות הייתי.

פקחתי את עיניי. שכבתי על רצפה. ניסיתי להוריד את כיסוי העיניים, אבל ידיי היו קשורות מאחורי גבי בקשר חזק שהכאיב לי. שמעתי צעדים. "אני לא ממליצה לך להתעסק עם אבא שלי ועם אחי. הם יהרגו אותך," אמרתי בביטחון מזויף.

"כן, אנחל ודמיאן בלאק." קולו נשמע בהד.

הייתי במרתף וזה הפחיד אותי. אצלנו מי שהגיע למרתף בדרך כלל לא חזר ממנו.

"מי אתה?" שאלתי ולא יכולתי להסתיר את החשש בקולי. הוא ידע בדיוק מי אני וחיכה לרגע הנכון לחטוף אותי. שנייה של חוסר תשומת לב, זה כל מה שהיה דרוש לו.

"את יכולה לקרוא לי 'אדוני'," הוא אמר והוריד ממני את כיסוי העיניים.

"מה אתה רוצה ממני?"

"אנחנו נגיע לזה מאוחר יותר. כרגע אני צריך שתתקשרי לאימא שלך ותגידי לה שהחלטת לצאת לטיול קטן כי נשבר לך הלב בגלל ניקו."

הוא ידע עליי הכול. אפילו על הקשר שלי עם ניקו.

"אתה נחשב מת. כשאבא שלי יגלה שחטפת אותי הוא יתלה אותך על העץ הגבוה ביותר בניו יורק."

"רק חבל שאת כבר לא בניו יורק, את בטורונטו, קנדה, עמוק בתוך הטריטוריה שלי. עכשיו תתקשרי."

"לא."

"את חדשה כאן, אז אסלח לך הפעם," הוא אמר בשקט ואחז בפניי בכוח. "תתקשרי," הוא פקד.

"לא," עניתי.

"לא חשבתי שאצטרך להשתמש בכוח כבר בהתחלה." קולו נשמע מסוכן.

"אתה לא מפחיד אותי."

"מעולה. ככה זה יהיה הרבה יותר מהנה." הוא חייך אליי.

"אתה לא מבין כמה אתה מסתבך. אם תשחרר אותי עכשיו, לא אספר כלום לאף אחד."

הוא צחק. "את חושבת שאבא שלך מפחיד אותי?" הוא הביט בי בזלזול. "אף אחד בכל מקרה לא ידע כלום אף פעם. תתקשרי."

"לא!" צעקתי.

הוא תפס אותי מחולצתי והרים אותי באוויר. נאבקתי בכל הכוח, אבל זה היה קרב אבוד. "אדל, אני יודע שגידלו אותך על מצע של צמר גפן. אני יודע שמעולם לא חווית כאב פיזי מסוג כלשהו. אל תיתני לי להתחיל להכיר לך את הצד של אבא שלך."

"אתה לא מפחיד אותי," אמרתי בקול מפוחד.

"אפילו את לא מאמינה לעצמך." הוא דחף אותי לאחור, איבדתי שיווי משקל ונפלתי. הוא התקרב אליי, הוריד את חגורת מכנסיו וקיפל אותה. לא האמנתי שהוא יכה אותי. "כל חוסר ציות שלך ייענה במכה, אדל. כשאני אסיים איתך את לא תוכלי לעשות שום דבר מלבד לציית לקול שלי," הוא אמר בקול מפחיד, הוציא סכין, רכן אליי וחתך את החבלים שקשרו את ידיי. מיהרתי להתרחק ממנו. הוא זרק לכיווני את הטלפון שלי. "תתקשרי." אם אתקשר ואגיד שיצאתי לטיול, זה יהיה הסוף שלי. איש לא יחפש אותי. עדיף שידעו שחטפו אותי. הנדתי בראשי לשלילה. רחש עור החגורה נשמע באוויר והרגשתי כאב חד בירך הימנית. הוא הכה אותי, מעולם לא היכו אותי. לא צעקתי, הייתי מופתעת כל כך. "תתקשרי," הוא שוב פקד.

כעס עיוור את עיניי. "לא!" הרמתי את קולי. הוא שוב הנחית את החגורה על ירכי. לא הגבתי, אז הוא הכה אותי שוב. ניסיתי לברוח ממנו לכיוון הדלת, אבל היא הייתה נעולה. הוא החזיק את החגורה חזק כל כך עד שמפרקי ידיו הלבינו. שוב הוא הושיט לי את הטלפון. "לא." צעקתי.

הוא הרים את החגורה, הפעם הסתובבתי אל הקיר והחגורה נחתה על גבי. הצריבה הייתה בלתי נסבלת והתחלתי לרעוד. הוא לא חיכה והנחית עוד מכות נמרצות. התחלתי לבכות מכאב. הוא סוף סוף נעצר וסובב אותי אליו. "תתקשרי."

הרמתי את הנייד והתקשרתי.

"היי דלי, איך את מרגישה." אימא נשמעה מודאגת. מיום שניקו ואני נפרדנו היא כל הזמן דאגה לי.

"אימא, נסעתי קצת לאוורר את הראש אצל חברה. אל תדאגי לי, טוב?"

"דלי, לכבס לך את הכביסה הלבנה שנמצאת בחדר שלך?" הנה קוד המצוקה שלנו. אימא שלי תמיד הייתה גאונה.

"כן, זה די דחוף לי," עניתי.

"טוב, תהיי זמינה," אימא אמרה.

"בסדר." ניתקתי.

"את רואה כמה קל זה יכול להיות?" החוטף שלי שאל.

"הם יגלו מי אתה, אבא שלי ואחי יהרגו אותך."

"תשובה לא נכונה, דלי." הוא הרים את ידו והכה בי בחגורתו.

53

נייתן

מיה קפצה על המיטה שלי בבית של רפא. היא השתוללה ודרשה ממני לקום. זרקתי עליה כרית ודרשתי עוד שעות שינה, הילדה הזאת שיגעה את כולנו.

"רפא, בוא תיקח אותה מכאן," צעקתי.

"מיה, תעזבי את נייתן." שמעתי את קולה של אן.

"אבל הוא הבטיח שייקח אותי לבריכה של דראקו ולונה," היא התלוננה.

"אני אקח אותך, אבל למה על הבוקר?"

"כבר שתיים בצהריים," מיה צעקה עליי.

"טוב, אני קם," אמרתי בייאוש.

"יש!" מיה קפצה ויצאה מהחדר. קצת שקט.

הלכתי למקלחת וצחצחתי שיניים. יצאתי למטבח ואן הכינה לי קפה של בוקר. לקחתי את הקפה והתיישבתי על הספה. רפא ירד מחדר השינה שלו, הבעתו הייתה לא רגועה.

"אנחנו צריכים לדבר," אמרתי.

"מה, אתה נפרד ממני?" הוא שאל בגיחוך.

"אני צריך לנסוע לבית של ההורים שלי לכמה ימים," אמרתי.

"למה?" רפא הופתע, הוא לקח מאן את הקפה שהכינה עבורו ונשק לשפתיה.

"אחי מתחתן," אמרתי.

"באמת, המטורף מצא מישהי שתסבול אותו?"

"תגיד תודה למטורף הזה, בזכותו אני פה ולא שם." צחקתי.

"אז זה בסדר מבחינתך?" שאלתי.

"כן, בטח. בכל מקרה אנחנו צריכים לנסוע לניו יורק," רפא אמר.

"לניו יורק?"

"חטפו את אחותו של אנחל לפני שבועיים וכאילו בלעה אותה האדמה. אנחנו נלך לעזור להם שם, ניו יורק בכאוס מטורף," רפא אמר.

"אז כשאסיים עם החתונה לבוא לניו יורק?" שאלתי.

"לא, אין צורך. תחזור לכאן, אני מעדיף את העיניים שלך פה על העסקים."

"אין בעיה," אמרתי.

"נו, נייתן, הבטחת," מיה אמרה.

"אני בא, אני בא. מעריצות..." גלגלתי את עיניי לרפא.

 

לא הייתי בבית למעלה משש שנים. מיום שברחתי מהתפקיד שלי. לא רציתי להיות קאפו, לא רציתי אחריות. אחי הקטן ממני בשנה התאים יותר ממני לתפקיד. אז חיפשתי את אימי שברחה מאבי וגיליתי שהיא מתחבאת בלוס אנג'לס. נסעתי אליה, השארתי את הכול מאחור ונסעתי ללוס אנג'לס, ואת תפקיד הקאפו קיבל אחי הקטן דניאל. שם הכרתי את רפאל ונעשינו קרובים. עסקתי יותר בניהול העסקים שלו ופחות ברצח אנשים. רפא מעולם לא ביקש ממני לבצע רצח כלשהו או לצאת איתו למשימות. הוא הבין שמה שאני טוב בו ומה שאני אוהב זה לנהל עסקים, והוא העביר לי את ניהול המועדונים ואת עסקי העברת הנשקים.

עמדתי מול האחוזה העצומה שבה גדלתי והבנתי שבחרתי בדרך הנכונה, לא הייתה בי חרטה, רק הקלה. נכנסתי לאחוזה.

"נייתן בונאנו עומד מולי בשר ודם. כמה טוב שהגעת." קולו של דניאל נשמע מראש המדרגות.

חייכתי אליו. הדהים אותי כמה היינו דומים, חוץ מהעיניים. שלו היו כחולות בהירות ושלי חומות.

"דניאל, אתה נראה במיטבך."

הוא ירד במדרגות וחיבק אותי. "אתה נשאר אחרי החתונה?" הוא שאל.

"אני לא יכול, חייב לחזור לעסקים."

"טוב, אני אריב איתך על זה יותר מאוחר. לך תנוח מהטיסה." דניאל הוביל אותי לאחד החדרים בקומה העליונה.

התמקמתי ושכבתי לנוח מעט.

"בבקשה," התעוררתי מבכי של אישה.

"את באמת רוצה שאחזור על עצמי פעמיים?" קולו של דניאל נשמע.

"לא 'אדוני'," שמעתי את הקול הנשי מובס.

"אז תזיזי את עצמך לכאן עכשיו," הוא נהם. "ילדה טובה," דניאל אמר. "כמה את חושבת שמגיע לך הפעם?" נשמעה שליפת חגורה ממקומה.

"בבקשה, אל תעשה את זה. אני אתנהג יפה." היא בכתה.

"כמה? כל שנייה שאת לא עונה לי תוסיף לך עוד מכה."

"שלוש. מגיעות לי שלוש." היא נכנעה בבכי.

"תסתובבי ותתחילי לספור."

"אחת," היא צרחה. "שתיים," צעקה קורעת לב. "שלוש," היא בכתה.

"ילדה טובה," הוא אמר.

הצעקות השתתקו, אבל הבכי לא. שמעתי אותו גונח. הוא זיין אותה. היא לא צעקה לעזרה, היא רק בכתה. הוא גמר בקול נהמה. "על זה שהתנהגת יפה." הוא אמר ושמעתי חפץ נזרק.

אתה לא מתערב, נייתן, אמרתי לעצמי. אתה לוקח את הדברים שלך ועף מפה מייד אחרי החתונה. אל תיכנס לזה. הטלפון שלי צלצל. זה היה רפא.

"כבר התגעגעת אליי? רק נפרדנו," עניתי. הוא צחק. "כבר הגעתם לניו יורק?" שאלתי והדלקתי סיגריה.

"כן, הגענו. יש פה כאב גדול ודאגה נוראית. הם כבר למעלה משבועיים מחפשים אותה, הפכו כל אבן בניו יורק וכלום," רפא אמר.

"אולי היא לא בניו יורק," אמרתי.

"לאן אפשר לקחת אותה? למי יש מספיק כוח ואומץ לעשות דבר כזה?"

"וואלה, אחי, לא יודע. אבל כדאי להרחיב את החיפושים אל מחוץ לניו יורק." שאפתי מהסיגריה.

"איך שם?" רפא שאל.

"רגיל, אפל ומשעמם."

"יופי, אל תיהנה יותר מדי," רפא אמר.

"תודה, גם אתה לא." צחקתי.

"אני רציני, אני מחכה לך שתחזור ללוס אנג'לס," הוא אמר.

"אני לא אישאר, אם מזה אתה מפחד."

"אני לא מפחד מכלום," הוא אמר וצחקתי.

"נייתן, בוא לאכול," דניאל קרא לי מתוך הבית.

"אני אחזור אליך מאוחר יותר, רפא," אמרתי וניתקתי.

נכנסתי לבית והתיישבתי ליד אחי מול שולחן עמוס באוכל. עקבים נשמעו מכיוון המסדרון והרמתי את ראשי אל בחורה צעירה. היא לבשה שמלה שחורה צמודה לגופה החטוב. שערה היה אסוף במעין קוקו מרושל. היא הייתה גבוהה, דקיקה ומדהימה. היא התיישבה לצידו של דניאל בלי להרים את עיניה. היא פחדה ממנו.

ראיתי את סימני המכות. לא הבנתי מה דניאל עושה. תהיתי אם הוא מכריח אותה להתחתן איתו. זה לא נדיר במאפיה שמישהי נאלצת להתחתן עם מישהו בעל כורחה, אבל חשבתי שאחי הקטן שונה מכל החרא הזה. קיוויתי שאני טועה, אבל בצהריים שמעתי אישה בוכה. הוא אנס אותה. מיציי מרה עלו במעלה גרוני.

"נייתן, תכיר את אשתי לעתיד, אדל," דניאל אמר.

54

אדל

דלת החדר נפתחה ונעמדתי. הפסקתי לספור כמה זמן הייתי שם. הוא נראה נינוח. התחלתי ללמוד אותו. כל צעד שעשה לכיווני עשה לי התקף לב.

"דלי, את חושבת שתהיי היום טובה?" הנהנתי. "החדר שקיבלת בסדר מבחינתך?" הנהנתי. הוא אחז בשערי בחוזקה. משך אותי לקרקע והוריד אותי על ברכיי מולו. ידעתי מה עומד לקרות. הימים האחרונים היו מלאים בזה. הוא שוב יאנוס אותי.

"לא, לא," התחלתי לנוע בפראות. זה תמיד היה קשוח איתו, תמיד היה כואב.

"תפסיקי לזוז."

המשכתי להשתולל. הוא עזב את שערי, דחף אותי והושיט את ידו לחגורת מכנסיו. התרוממתי במהירות ותפסתי את היד שפתחה את אבזם החגורה. אם הוא יוריד אותה, אני אסבול.

"אל תעשה את זה, אני אהיה ילדה טובה," הבטחתי. רק שלא יוריד את החגורה. התיישבתי על ברכיי מולו ותפסתי את ידיו שעל החגורה.

הוא הרים את ראשי. "אבל אם לא אעשה את זה, איך תלמדי לציית לי, דלי?" הוא אמר במתיקות מעושה, הזיז את ידיי, פתח את אבזם החגורה ומשך אותה מלולאות המכנסיים.

זה יעבור, אדל. תהיי חזקה. אבא ואנחל לא יוותרו עלייך, אמרתי לעצמי. הוא התחיל להכות אותי מכות נמרצות, אחר כך השכיב אותי על בטני והתמקם בפתחי. הוא שוב כפה את עצמו עליי ואני נשארתי דוממת. ידעתי שכל תזוזה שהוא לא יאהב תזכה אותי במכות.

 

הרגעים של השקט היו הכי גרועים כי לא ידעתי מתי הוא ייכנס. הוא צדק כשאמר שאחרי שהוא יסיים איתי אני אציית רק לקול שלו. רציתי לרצות אותו בכל דרך רק כדי שלא יפגע בי. שלא יוריד את החגורה.

"בואי לכאן." הוא התיישב על הספה בחדר. התיישבתי לצידו. "אני מתכוון להתחתן איתך."

הסתכלתי עליו. עיניו הכחולות היו קרות כל כך, כאילו מישהו הקפיא אותו באנטרקטיקה. לונה תמיד דיברה איתנו על היבשת הזאת וכמה רצתה לבקר לשם. דראקו הסכים והיא הסתפקה בטיול של חודשיים. הראש שלי ברח לכל כיוון רק כדי לא לחשוב על הבשורה המרה.

"תגיבי," הוא פקד.

"מתי?" הצלחתי להוציא מפי סוף סוף.

"בסוף החודש."

"אבל אתה מסתכן בזה שאבא שלי ימצא אותי."

"אני לא מפחד מאבא שלך." אווו, כדאי לך! אמרתי בליבי. "אחרי שתהיי אשתי אין שום כוח בעולם הזה שיצליח להוציא אותך מידיי." הוא הטיח בפניי את המציאות המרה של חיי.

"מזל טוב לנו," אמרתי בשקט. כל תגובה אחרת הייתה מזכה אותי בכאב ולא רציתי שיכאב לי. הוא רכן אליי ונישק אותי על פי באלימות. הבטתי בו וחשבתי איך מישהו יפה כל כך מבחוץ יכול להיות מכוער כל כך מבפנים. דיסני כנראה הטעו אותי שהאנשים המכוערים הם הרעים. הנה עמד מולי אליל היופי וכולו רע, רקוב ושחור מבפנים. כשראשי שוב החזיר אותי להווה הייתי שכובה על גבי עירומה ודניאל בתוכי.

"את האישה הכי יפה בעולם," הוא גנח. לא הגבתי. קחו את היופי, מי צריך יופי אם הוא הביא עליי מציאות כזאת. אנחל יבוא? אבא יבוא? כמה זמן כבר עבר? הכול התחיל להתקהות, אפילו הזמן. הרגשתי שאני כלואה שנים ולא הבנתי למה אף אחד לא בא. אולי דמיינתי שאימא הבינה שאני במצוקה? בטוח דמיינתי. יש להם את סופיה. היא יכלה למצוא אותי בשניות. באמת איאלץ להינשא לאיש הזה, לקאפו של קנדה. יש לפחות משהו חיובי, דניאל הצליח להקל את כאב הפרידה מניקו. צחקתי על עצמי שחיפשתי את חצי הכוס המלאה.

הוא סיים את מעשיו בי וקם ממני. "נעשית מחונכת יותר, אני גאה בך," אמר ונישק את ראשי.

החתונה אמורה הייתה להתקיים בימים הקרובים, לא התעמקתי בפרטים. ישבתי בסלון הבית. הוא התחיל להרשות לי להסתובב ברחבי הבית.

"נייתן נח למעלה, תצטרכי להכין יותר אוכל הערב," אמרה מנהלת משק הבית לעובדת שעזרה לה.

מישהו זר מגיע לבית. החלטתי ליצור איתו קשר איכשהו. התיישבתי וכתבתי פתק בתקווה שאצליח להעביר לו אותו. זאת הייתה האופציה היחידה שלי.

צל כיסה אותי מאחור. התחננתי שזה לא דניאל. "מה את עושה?" דניאל לקח ממני את הפתק. "עד שהתחלתי לחשוב שהתחנכת..." הוא גרר אותי לחדר שלי.

"לא, זה לא מה שאתה חושב." זה בדיוק מה שאתה חושב.

הוא הכניס אותי לחדר שלי ואפילו לא טרק את הדלת. הוא רתח מזעם. ברחתי מאחיזתו לפינת החדר, והצטנפתי בפינה. "בואי לכאן." הוא התיישב על הספה.

"תרחם עליי, סליחה. זה לא יקרה שוב."

"אדל, בואי לכאן."

"בבקשה," בכיתי בקול, פחדתי מהכאב.

"את באמת רוצה שאחזור על עצמי?"

"לא, 'אדוני'," אמרתי בתבוסה.

הוא הכה אותי, הוריד את מכנסיו וחדר לתוכי. הוא תמיד היה מגורה אחרי שהכה אותי.

"את תהיי אשתי, תצייתי לכל מילה שלי ופאקינג לא תנסי לברוח." לא עניתי, לא צרחתי, רק בכיתי. הוא גמר ויצא ממני. "על זה שהתנהגת יפה." הוא זרק לכיווני קופסה של משככי כאבים. "תתארגני לארוחת ערב חגיגית עם אחי הגדול, אשתי."