כניעה 2 - כמעט כניעה חלק א

1

סופיה

ארזתי במזוודה את החפצים האחרונים וניסיתי לסגור את הרוכסן העקשן. אחרי כמה דקות יצאתי עם המזוודה הקטנה מחדרי. אבא חייך אליי, כולו קורן מאושר.

"אני עדיין לא מאמין שקיבלת את המלגה הזאת. התיכון הזה הוא ההזדמנות שלך לחיים חדשים," הוא אמר בהתרגשות.

לא רציתי להתקבל לתיכון הפרטי והיוקרתי מכולם בניו יורק. למען האמת ממש ניסיתי לא לקבל את המלגה הזאת. לא רציתי להיות קרובה כל כך לכל האנשים האלה מהאליטה בניו יורק.

"אבא, אני אתגעגע אליך." חיבקתי אותו חזק.

הוא חיבק אותי בחוזקה. מיום שאיבדנו את אימא למחלה הנוראה אבא פרנס אותנו בקושי וזאת אחת הסיבות שהסכמתי לעבור לתיכון הזה. הוא על בסיס פנימייה וכך לא אקשה עליו בצורך לפרנס אותי.

"אני אתגעגע אלייך, ילדה שלי." הוא הרחיק אותי מחיבוקו וניגב את דמעותיי. "אני אעשה כל מה שאני יכול כדי לבוא לבקר אותך לפחות פעם אחת בשנה," הוא הבטיח.

"יש גם פייס טיים," ניסיתי לנחם אותו.

הוא צחק. "תשמרי על הנייד שלך."

"אני יודעת." הצמדתי אותו קרוב לחזי. הטלפון הנייד הזה היה כמו ארבע משכורות של אבא ולא התכוונתי לאבד אותו.

"אני אוהב אותך, ילדה. המונית מחכה לך בחוץ." הוא זירז אותי לכיוון הדלת.

נכנסתי למונית ונופפתי לו לשלום.

 

התיכון נראה כמו בסרטים, אחוזה ענקית ומרחבי דשא ענקיים. הלכתי למקום שהיה כתוב על כרטיס הקבלה שלי. עמדה שם אישה בשנות הארבעים לחייה וחייכה אליי ברוך. "את בטח סופיה."

"כן, נעים מאוד."

"בואי, אראה לך את חדרך ואתן לך את מערכת השעות שלך. הלימודים יתחילו מחר, אני מקווה שאת מוכנה מבחינת ציוד." היא הסתכלה ברחמים על הכבודה שלי.

התביישתי. ידעתי שזה תיכון של עשירים, ולא יכולתי לסבול את המבטים מלאי הרחמים.

"כן, אני מוכנה. יש לי כל מה שאני צריכה. תודה." קולי נשמע תוקפני ממה שרציתי.

היא הנהנה והמשכנו אל הפנימייה. המבנה היה עצום והזכיר לי את הוגוורטס1. נכנסנו למעלית ועלינו לקומה הרביעית. "בקומת הקרקע נמצאות כיתות הלימוד. בקומה הראשונה חדרי המורים והיועצים, בשנייה שכבה ט', בשלישית י', בחמישית י"ב, והשכבה שלך נמצאת בקומה הרביעית," היא הסבירה. "כיתה י"א היא קשה ויהיו לך מבחנים השנה, אבל אני לא מודאגת. ראיתי את הציונים שלך ואני חושבת שאת תהיי פשוט נפלאה," היא קבעה.

"תודה. סליחה על השאלה, אני פשוט לא יודעת מי את." היא לא הציגה את עצמה.

"אוי, כן, סליחה." היא צחקה.

"אני מריה, היועצת של השכבה שלכם. אם יש לך איזה קושי, חברתי או בלימודים, את יכולה לבוא אליי ואעשה כל שביכולתי לעזור לך," היא ענתה בדיבורה המהיר.

"תודה."

יצאנו מהמעלית אל הקומה ונכנסנו לחדר מס' 53. בחדר היו שתי מיטות יחיד, אחת בכל צד, שתי שידות עץ צמודות לכל מיטה. שני ארונות ומדפי ספרים.

"השותפה שלך תחזור בעוד כמה דקות. תרגישי בנוח לסדר את החפצים שלך בינתיים," היא אמרה בחיוך.

"תודה, מריה," אמרתי והיא סגרה את הדלת.

נשכבתי על המיטה הימנית ונשפתי. אחר כך הסתכלתי סביבי והבטתי דרך החלון על המדשאה הענקית. חמישה נערים ישבו על אחד הספסלים וסביבם התגודדו קבוצה של נערים. נראה שכולם חיפשו את חברתם.

"מה המקום הזה?" לחשתי לעצמי.

"סוג של גיהינום אם את שואלת אותי." קול של נערה הבהיל אותי. "היי, סליחה, לא התכוונתי להבהיל אותך, אני אן, השותפה שלך." היא חייכה אליי חיוך זוהר.

היא הייתה קטנה ויפה, שערה בלונדיני כהה ועיניה בהירות. כל מה שנחוץ כדי להיראות מדהימה. לבושה העיד שהיא מהשכבה הסוציו־אקונומית שלי ואני חשבתי שמזל שיש פה תלבושת אחידה ונגעתי בבגדיי.

"היי, אני סופיה." חייכתי אליה בחזרה. "בחרת כבר מיטה? שאדע איפה לפרוק את הדברים שלי."

"אין צורך שתפרקי, בכל מקרה עוד מעט תעברי חדר." היא התיישבה על המיטה השמאלית.

"אני די בטוחה שמריה אמרה שאני בחדר הזה," אמרתי בביטחון.

"אני יודעת, אבל לא ייקח הרבה זמן עד שתביני שכדאי לך להיות בכל חדר חוץ מהחדר שלי." היא הוציאה חבילת מסטיקים מהכיס והושיטה לי. לקחתי ממנה אחד.

"דווקא נחמד לי בחדר הזה." הכנסתי את המסטיק לפי. "איפה הדברים שלך?" שאלתי.

"הכול נעול בארון." היא הצביעה על הארון עם המנעול הגדול.

"נעול? צריך לנעול את החפצים?"

"אני צריכה לנעול. בואי נגיד שלא מחבבים אותי במיוחד בתיכון הזה ועדיף שתתרחקי ממני אם את לא רוצה לסבול גם את מהצקות."

טוב, זה לא היה חדש לי. סבלתי מבריונות בכל בית ספר שהייתי בו. התרגלתי ופיתחתי עור של פיל.

"אני אפרוק את החפצים שלי ותעשי לי סיבוב היכרות?" שאלתי.

"לא שמעת מה אמרתי? אם יראו אותך איתי, את תסבלי."

רציתי לומר לה שאני אסבול ככה או ככה. בנות לא מחבבות אותי, בלשון המעטה, אבל במקום משכתי בכתפיי באדישות.

אן הראתה לי איפה כיתות הלימוד, חדר הכביסה וחדר האוכל. המקום היה מעוצב לפרטי פרטים, והכול הסריח מכסף. יצאנו אל המדשאה העצומה והתיישבנו. נערים ונערות היו פזורים ברחבי הדשא וצחוק רם של הנערים שראיתי קודם הפר את השקט. חבורת בנות מטופחות שנראו לי מתאימות להיות בקבוצת המעודדות קרקרו סביבם.

"איתם את לא רוצה להתעסק," אן אמרה.

"מי הם?" שאלתי בסקרנות.

"יש את רפאל וניקולס שלומדים בשכבה שלנו. קוצים בתחת אם את שואלת אותי."

"אוקיי," עודדתי אותה להמשיך.

"ויש את השלישייה הידועה לשמצה. הימני ביותר זה לאו. זה שעומד לידו זה נואה והאמצעי אנחל." כל אחד מהחבורה הזאת נראה כאילו נלקח ממגזין, ולאו היה היפה מכולם. "המנהיג של החבורה הזאת זה אנחל. הוא נוראי, חושב שהשמש זורחת לו מהתחת וצריך להשתחוות לו."

"אז למה אף אחד לא מעדכן אותו?" שאלתי.

"כי כל החבורה הזאת קשורה למאפיה האיטלקית. אף אחד לא מעז לדבר אליהם לא יפה, אפילו המורים." המאפיה האיטלקית? תהיתי. מה, אנחנו נמצאים בסרט?

אנחל הרים את עיניו והיישיר אליי מבט שהביע זעם, שנאה ויוהרה. עוד ילד שמנת, חשבתי לעצמי.

אחרי כמה שניות מישהו צעק לעברנו, "אן, בואי לכאן."

אן התרוממה כאילו התכוונה לציית.

"מה את עושה?" אחזתי בידה.

"נואה קרא לי," היא גמגמה בפחד.

"ולמה את הולכת?"

"אני לא רוצה להסתבך," היא לחשה והחלה ללכת לכיוונם.

"מהר יותר," נואה זירז אותה.

היא הלכה מהר יותר ונעמדה מולו בלי להישיר אליו מבט. מה, לעזאזל, קורה כאן, שאלתי את עצמי. נואה משך את התיק מכתפה ופיזר את הדברים שלה על הרצפה. כל הבנות צחקו למראה החפצים העלובים.

"את ענייה, אן?" צפצפה אחת הכלבות.

הלכתי לכיוונם במהירות, לקחתי את אחד התיקים שהיו שם, פיזרתי את התכולה בכעס והיישרתי מבט אל זו שצעקה שאלה הדברים שלה. למרבה האירוניה זאת הייתה אותה אחת ששאלה את אן אם היא ענייה. התקרבתי אליה. "את עשירה, כלבה?" חיקיתי את הטון שלה. לקחתי עוד תיק מהשולחן, הפעם תיק של גבר, כל הגברים קמו מהשולחן וניסו לעצור אותי, אבל מאוחר מדי. פיזרתי את התכולה על הרצפה, רק שעם ספרי הלימוד נפל גם אקדח. נבהלתי והלכתי לאחור.

אנחל מיהר לקחת ממני את התיק והחזיר את האקדח לתיק. "מה את חושבת שאת עושה?"

אן משכה את היד שלי ורצנו בחזרה לחדר שלנו.

2

אנחל

"אני הייתי ברור, אנחל! האקדח נועד להגנה עצמית ולא שתסתובב איתו ברחבי התיכון," אבא צעק עליי בטלפון.

לעזאזל, הכלבה החדשה הלשינה עליי. "אני לא הסתובבתי איתו, אבא. הוא היה בתיק," אמרתי בייאוש ועיסיתי את רקותיי.

"תעזוב את הילד, זה בסך הכול אקדח. זה לא שהוא ירה במישהו," קולו של פביאן נשמע ברקע.

חייכתי. דוד פביאן תמיד גיבה אותי.

"אתה תסתום את הפה ותתעסק בבן שלך," אבא צעק עליו. "זאת הפעם האחרונה שזה קורה, אנחל," אבא איים.

"אני בכלל לא רוצה ללמוד. אני רוצה להיות איתך ועם פביאן, ללמוד את העבודה שבאמת אעסוק בה ולא בפאקינג מי זה הורדוס," צעקתי.

"תשמור על הפה, אנחל," גם אימא התערבה.

"אני לא מוכן שהיורש שלי יהיה נטול השכלה. תסיים את התיכון בציונים טובים או שאהפוך את נואה לקאפו," אבא אמר.

"גם לנואה אין ציונים טובים," פביאן התערב.

"תגיד לי, אתם החלטתם להוציא אותי מדעתי? אני צריך לחנך גם את הבן שלי וגם אותך?" אבא שאל.

נואה חטף את הטלפון מידי. "קאפו, באמת לא שיחקנו עם האקדח. הייתה פה ילדה חדשה שהחליטה שזה מצחיק לפזר את התיק של אנחל על הרצפה. באמת אין לנו קשר לזה. אנחנו לא נסכן פה אנשים באקדח טעון," נואה אמר ברשמיות בניסיון להרגיע את הרוחות. הייתה שתיקה על הקו, מעניין שאבא שלי האמין לנואה. "ואבא, הציונים שלי מעולים."

"אני יודע," פבי אמר ברצינות.

"אתם מאמינים לנו?" נואה שאל.

"לא, אני לא מאמין לכם, אבל איזו ברירה יש לי?" אבא אמר.

חטפתי את הטלפון מידו של נואה. "אין לך ברירה. אם אתה רוצה, אתה יכול להוציא אותנו מכאן," אמרתי וניתקתי.

נואה הסתכל עליי באדישות. "עכשיו סתם הבערת את השטח. הוא כמעט היה בצד שלנו."

"אבא אף פעם לא יהיה בצד שלנו. 'הוא יהיה בצד שצודק'." חיקיתי את קולה של אימא. נואה ולאו צחקו.

"לפחות אבא שלך לא עושה לך צרות," אמרתי ללאו.

"ממש. אם הוא רק יגלה שמישהו ראה את האקדח שלי ולא להגנה עצמית, אני מת." הוא עשה תנועה של שחיטה על גרונו.

"אני לא מאמין שהיא הלשינה עליך," לאו הוסיף.

"צריך ללמד את הילדה החדשה מה יחסי הכוחות כאן."

"אל תסתבך, אנחל, זאת השנה האחרונה ואתה מתחיל בחניכה להיות קאפו," לאו אמר ויצא מהסוויטה שלי אל הסוויטה שלו שהייתה צמודה. היינו היחידים שקיבלנו סוויטות בזכות התרומות שהמאפיה תרמה כל הזמן.

נואה המשיך לשחק בפלייסטיישן והתעלם מקיומי. דפיקה נשמעה על הדלת והיא נפתחה.

"טיפני, איבדת משהו?" שאלתי בלעג.

"רק אותך," היא לחשה בקול מפתה והתקרבה אליי על רגליה הארוכות. היא נשקה על שפתיי בחושניות ואם לא היה לי מה לעשות באותו רגע, כנראה הייתי מזיין אותה.

הדפתי אותה ממני. "תעסיקי את נואה." יצאתי מהחדר אל הקומה של שכבה י"א. הגיע הזמן לעשות שיחה קטנה עם המלשנית שלנו.

הלכתי במסדרון של הקומה הרביעית. המורה התורן ראה אותי, אבל לא אמר כלום כרגיל. כולם פחדנים. הוצאתי את הנייד מהכיס והתקשרתי לרפאל. הוא ענה אחרי שני צלצולים.

"אה, אחי." ברקע נשמעה מוזיקה וצחוק של בחורות.

"באיזה חדר אמרת שנמצאת מקרה הצדקה?" שכחתי את שמה.

"מי, אן?"

"כן, זאת."

"אם אני לא טועה, 53."

"תודה, אחי."

הגעתי לחדר, לא דפקתי ופשוט נכנסתי. החדשה ישבה על המיטה של אן והן צחקו ממשהו שאן הראתה לה בטלפון. החיוך של אן נמחק. היא פחדה בצדק.

"מה אתה רוצה?" החדשה שאלה.

חייכתי. אהבתי אתגר, אהבתי כשהן לא התרפסו לרגליי. התקרבתי אליה בצעדים מהירים וכלאתי אותה בין הקיר לזרועותיי. עיניה היו בצבע הים, טורקיז סוער, ושפתיה עבות ומזמינות. תרגיע את ההורמונים המתבגרים שלך, הזכרתי לעצמי שאני כאן לא בשביל זה.

"את הלשנת עליי." קבעתי עובדה.

"לא, אני לא," היא אמרה וניסתה לדחוף אותי ממנה.

"אז איך הגיע להורים שלי המקרה עם האקדח?"

"תעשה חושבים לבד. אני לא המורה שלך."

"עשינו, הגענו למסקנה שאת הלשנת עלינו."

"זה מצחיק שאתה והחברים שלך מתאמצים לחשוב, ובכל זאת עם כל חמשת המוחות אף אחד לא הגיע לתשובה הנכונה. אתה חושב שתצליחו לעבור את המבחנים הסופיים?"

"תסתמי."

"למה? קשה לך לשמוע דעה של מישהי עם קצת שכל? או שאתה מבין רק סתומות?"

"את לא מבינה עם מי את מסתבכת."

היא התנשפה בכבדות מהמאמץ להדוף אותי. "תתרחק ממני," היא ביקשה. לא זזתי. "אני לא הלשנתי עליך! איזה אינטרס יש לי? אני יודעת שכל התיכון הזה רוקד לפי החליל שלך. לא באתי לחפש צרות. אני רק רוצה לסיים את התיכון שלי בשקט." היא המשיכה להביט בעיניי.

הסתובבתי ממנה לכיוונה של אן. אם החדשה לא הלשינה, אן בטוח הלשינה. תפסתי בידה והושבתי אותה על המיטה, התיישבתי לידה והרגשתי את רעידות הפחד שלה. היא התחילה לבכות.

"אז אולי את עשית את זה."

"תעזוב אותה, חתיכת אידיוט," החדשה צעקה.

היא התקרבה אליי אז משכתי אותה והושבתי אותה על הרצפה על ברכיה מולי. היא ניסתה לקום, אבל תפסתי אותה חזק. "אן, תצאי מהחדר," פקדתי. אן לא התווכחה ויצאה, אבל ידעתי שהיא עומדת בחוץ ומאזינה. "את צריכה להבין מי שולט כאן," אמרתי בעדינות. היא נאבקה בי. "תוותרי."

"לא."

"איך קוראים לך?"

"תעזוב אותי."

"איך קוראים לך?"

"למה? רוצה לדעת מה לכתוב על המצבה?"

צחקתי. "אולי. ואולי אני רוצה לדעת את השם של האדם היחיד שהצליח להוציא אותי מדעתי בפחות מיממה."

היא התכוונה לענות לי תשובה עוקצנית, אבל רכנתי אליה, תפסתי את פניה ונישקתי את שפתיה המלאות. שפתיה היו רכות וחמות. החדרתי את לשוני לפיה וטעמתי את טעמה המתוק. היא הבינה לאחר כמה שניות את הסיטואציה ונשכה את שפתי התחתונה בכוח. טעמתי טעם דם ושחררתי את שפתיה.

"מה עשית?" היא שאלה מבוהלת.

"אל תגידי שזאת הייתה הנשיקה הראשונה שלך. מי, לעזאזל, עדיין לא התנשק בגיל שבע עשרה?" לעגתי לה.

לחייה נצבעו באדום והעידו שצדקתי, זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלה. גאווה רכושנית תפסה את מקומה במרכז בטני. השנה הזאת תהיה מהנה מאוד.

"צא מכאן," היא דרשה.

"תגידי לי את השם שלך ואלך."

"לא. מבחינתי אל תלך."

"אם זה מה שאת רוצה..." התיישבתי על אחת המיטות.

היא נכנסה למיטה המקבילה ונשכבה בגבה אליי. שמעתי אותה בוכה בשקט.

"בבקשה, תלך," היא אמרה שוב בקול חנוק.

"תגידי את השם שלך ואני הולך."

"סופיה."

הלכתי לדלת ופתחתי אותה. "אני תמיד מנצח, סופיה. תמיד." יצאתי וטרקתי את הדלת. עקפתי את אן והלכתי לכיוון המעלית, לאחר שניות אחדות שמעתי את הדלת נטרקת. ליקקתי את שפתיי וטעמתי את טעם הדם בסיפוק. האמנתי לה שהיא לא הלשינה. זה היה כנראה תלמיד אחר שישב שם על הדשא.