שמע ישראל

מבוא

"לא טוב היות האדם לבדו" — כך פתח המשורר נתן זך, חכם זכרו לברכה, את שירו "לבדו". לאחר השורה הפותחת, הלקוחה מסיפור גן העדן, הוסיף זך — "אבל הוא לבדו בין כה וכה". כך הוכנס הפסוק מספר בראשית להקשר חדש — על אודות האדם הניצב לבדו. זך הדגיש עניין זה גם בבחירת שם השיר: "לבדו".¹

האם באמת האדם לבדו? איך יצלח האדם את עובדת היותו לבדו — לבדו? האם ייטיב עם עצמו? האם תישאר לו רוח? מה תהא תקוותו? האם הוא חש בדידות? השאלות החילוניות הכלליות מצטרפות לשאלות חילוניות יהודיות, כיוון שכפי שעוד יתואר כאן — אין חילוניות אחת. היהדות החילונית היא סיפור ייחודי, כשם שביסוד כל תרבות סיפור ייחודי.

מאז הגותו של ברוך שפינוזה, לפני כ־350 שנה, עלתה בגלוי האפשרות כי האדם — "הוא לבדו יודע"; מנווט, קובע ויוצר — אפילו את כתבי הקודש. פילוסופים כמו שפינוזה, אף שנחשבו "כופרים", ביקשו דווקא לשמור על שלמות מושג האל ועל כן דבקו ב"אהבת אלוהים שכלית". הם כפרו באפשרות של התגלות על־טבעית משמיים, אך מצאו קדושה בערכי האמת שזיהו בכתבי הקודש — ביצירות האדם וּבַקיום עצמו.

ואולם — מה יישאר מ"ארון הספרים" היהודי בלי תפקידו העל־טבעי של אלוהים? האם חילוניות פירושה נטישה של נכסי תרבות קדומים? כמה ספרים בעברית מתארים את חילוניותה של התרבות הישראלית? והאם יש בכך צורך?

זהות יהודית חילונית שורה בכל פינה בישראל: בכל שיר של יענקל'ה רוטבליט, רחל או לאה גולדברג, בכל ספר של דויד גרוסמן, מאיר שלו או א"ב יהושע, בכל "הלכה" של בית המשפט הישראלי. אפילו מבנה הלימודים של החינוך הממלכתי משקף באופן כללי את הרעיון הציוני־חילוני, שיסודו בתנועת ההשכלה היהודית (שהיא למעשה תנועת הנאורות האירופאית בגרסתה היהודית). אז למה אנחנו כמעט ולא מדברים על זה? מעט מאוד חילונים עסוקים בזהותם. למי יש זמן ל"חפירות"? ישנם חוקרים הטוענים כי אדישות לזהות היא סממן ליציבות, אבל כמובן שהעניין מורכב יותר.

ספר זה נולד תוך כדי מחקר שביצעתי בקרב מורים חילונים, ובמחקר זה נגלה הברור מאליו — הזהות החילונית במבוכה. יותר ממבוכה אחת. תחושת משבר ממש. קשה לנו לזהות במה אנחנו "יהודים", ועוד יותר מכך, להזדהות עם מה שהופך אותנו ליהודים. וניתן לחדד — ככל שה"יהדות" או ה"ציונות" מתפרשות בהקשרים אורתודוקסיים — כך החילונים מרגישים ניכור כלפיהם.

ערכי הדמוקרטיה אולי מובנים לנו, אך האם וכיצד הם קשורים במורשתנו? בשיח הישראלי פשוט לא עוסקים בשאלות אלו. במערכת החינוך כמעט לא דנים בשאלות הגדולות. מתמקדים במיומנויות ופחות בחינוך. "ערכים" הפכו לתחום בפני עצמו. מנותק הקשר. בשביל הומניזם יש היסטוריה משעממת ואזרחות. בשביל עם ישראל יש מקצוע המכונה "מורשת", ובשביל ארץ ישראל יש "רכז טיולים". בית הספר הישראלי, שהיה פעם "ממלכתי" בזהותו, שרוי במשבר זהות עמוק.

אבל לא ניתן לחמוק מהדרך. חינוך הוא מסע אל הטוב. טוב כלשהו. גם אם לא מדברים עליו לא ניתן לבלום את הנסיעה אליו. אם בעבר נסעה עגלת החינוך לעבר "מידות טובות", "השכלה", "הפרחת השממה" או "גבורה", הרי שעם המעבר לְמכונית ה"מצוּינות" — נמצאנו נוסעים אל שכלול המכונית עצמה! אל מול הררי ההיי־טק, אל מול חזון האקזיט המרחף על פני המים. והינה עוד הסבר למבוכת הרוח.

בשיח הציבורי החילונים מוצגים במלוא ריקנותם. חילוניות היא החומר, והאורתודוקסיה אחראית על הרוח — לפחות על רוח העבר. דוברים אורתודוקסים מסבירים כיצד פרשנותם היא הנורמה היהודית, ובלעדיהם — לא יישאר כלום מ"היהדות". הא הידיעה של "היהדות" היא האופן שבו אנו חיים — מלידה, דרך נישואין ועד קבורה.

לפי ההנחה האורתודוקסית העולם החילוני אומנם חלול, אך מקיים משהו ממצוות הדת, לכן ראוי "לקרב לבבות". חילונים רבים מאשרים את ההנחה הסמויה הזו בשתיקה, כבוגרים מובהקים של מערכת חינוך נבוכה. הניכור, האדישות והמבוכה — מזינים זה את זה במעגל מתרחב אל דמותה של החברה הישראלית. מושגים כמו "ציונות" איבדו את פירושם ההומניסטי, כך קרה גם ל"תנ"ך", לחגים, וגם מגילת העצמאות נותרה בדד — משעממת.

המושג "יהדות" בשיח הישראלי מתקשר לכשרות, לגיור ולשלל איסורים, יותר מאשר לאהבת אדם, שלא לדבר על תבונה או על שוויון. כך נדרשים חילונים לבחור בין אמונתם ההומניסטית לבין מורשתם היהודית, מתוך הנחת הסתירה. מובילי ההתחדשות היהודית מנסים בכל עוז לגוון את השיח האורתודוקסי הרווח, אך רק לעיתים נדירות מתמקדים המחדשים בזהות החילונית עצמה — כתופעה תרבותית מלאה.

במבחן התוצאה, גם בשיח ההתחדשות היהודית המושג "חילוניות" מתקשר יותר לעכשווי החומרי מאשר לעבר המסורתי. לעיתים מוצע לחילונים למזג את הניגודים — למצוא דרך של גם וגם. אבל מיזוג טכני כזה מסתיים לא פעם בקריקטורה של ממש: המפגש של חילונים עם התלמוד (הנחשב כמייצג אותנטי של ה"יהדות") חוזר שוב ושוב אל "תנורו של עכנאי". זהו סיפור תלמודי המתאר ויכוח דמיוני וסוער בין חכמים, אשר בשיאו קם רבי יהושע וזועק "לא בשמים היא!" — כלומר החכמים הם שיכריעו (הכרעת רוב!) ולא בת הקול שיצאה רגע קודם מן השמיים.

חילונים המבקשים ללמוד את "היהדות" נאחזים ב"תנורו של עכנאי" כמוצאי שלל רב, אך מותירים את הסיפור הגדול והאמיתי לאורתודוקסיה — את התלמוד כולו. והרי הזדהות ממשית עם התלמוד מחייבת הקשר משמעותי רחב יותר: מהו הטוב שיש לנו בתלמוד? האם זו יצירה דתית? ספרותית? היסטורית? האם היא משקפת התחדשות או שימור? בדלנות או פתיחות, ביקורת או ציות?

למרבה הפרדוקס — דווקא התמצאות תרבותית נרחבת בתלמוד, לימוד חילוני וביקורתי שאינו מקדש כל חכם, היה מזמין חילונים להזדהות עם מגמת ההתחדשות שמייצגים חז"ל. מגמת התחדשות הבאה לידי ביטוי, למשל, ברוחם ההלניסטית, הכוללת עיון שכלי־מדרשי שמתוכו נולדה אליטה חדשה וגמישה של חכמים. זוהי התחדשות שהחליפה את אצולת הכוהנים הנשמרת מאב לבן, ומחויבת למוסד המקדש על חוקיו ומנעמיו.

המבוכה החילונית זימנה את הסיפור האורתודוקסי הצר והמצר לא רק כהסבר ל"יהדות", אלא גם ל"ציונות". עשורים מאז קום המדינה וכבר נותק המושג "ציונות" משורשיו המשכיליים וממרכיביו הלאומיים וההומניסטיים, שברוחם חוברה מגילת העצמאות של ישראל. מעטים כיום חשים את רוח הכרזת העצמאות בהקשר לאומי של אמנציפציה ושחרור עמים מה"סדר ישן" של העולם האבסולוטי. זו היא רוחה של ההשכלה היהודית שסחפה גם את חלוצי הציונות הדתית — למשל את הרב אלקלעי והרב ריינס. יוצאי חלציהם הפוליטיים חתמו בגאווה על הכרזת העצמאות.

החיבור ההולך ומתרחב בין ציונות לבין בדלנות יהודית, קורבניות ולאומנות — מאיים לא רק על דמותה של ישראל, אלא גם על זהותם של יהודים בתפוצות, שישראל היא מרכיב חשוב בפסיפס יהדותם. המבוכה כאן כפולה ומכופלת — גם כלפי פנים וגם מול ההתקפות הבוטות על ישראל, שחלקן מגיעות לכדי אנטישמיות נגד היהודים כולם.

לא רק הציונות ברוחה האורתודוקסית מאתגרת את יהדותנו, אלא גם מדיניותה של ישראל בסכסוך הישראלי־ערבי, המלווה את הציונות כמעט מראשית פועלה המעשי. סכסוך זה זכה בעשורים האחרונים לתפנית דרמטית, כאשר ישראל הפכה לדמוקרטיה היחידה בתבל המחזיקה באמצעים צבאיים מיליוני בני עם אחר ללא מעמד מדיני.

הפרדוקס הדמוקרטי הזה מביך רק את מי שנאמן לשורשים ההומניסטיים של הציונות — לרוחה של הכרזת העצמאות. ואולם הציונות בגרסתה האורתודוקסית־בדלנית דווקא נבנית מאי־היציבות הביטחונית ומן האנטישמיות, המוכיחים לכאורה כי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". הינה חוזר הסיפור העל־זמני, הא־היסטורי, הגלותי והדתי, שבתוכו עוצבה האורתודוקסיה. כעת רק נוספו לסיפור הזה מרכיבים משלימים — היהודים הקימו לעצמם צבא חזק שמטוסיו יודעים לטוס מעל אושוויץ ולהשמיד כל אויב. זהו רמז לפעמיו של המשיח או לפחות ביטוי לצדק האלוהי שנעשה בדור הזה.

בדיוק את הסיפור האורתודוקסי הזה ביקשה הציונות המשכילית לתקן מיסודו. עבור היהודים הליברלים של ארצות הברית העניין עוד מסתבך והולך: המשיחיות הנוצרית־אוונגליסטית תומכת בישראל מתוך סנטימנט תנ"כי ומשיחי עמוק, אשר לפחות לפי גרסה אחת שלו חותר להתנגשות אלימה במיוחד שתוביל לריסוקו של עם ישראל ולתיקון אמונתו, לקראת מלכות המשיח האמיתי — ישוע. אוונגליסטים אחרים פשוט אוהבים את "עם הספר" ברוח ברכות התורה — המנותקות משיקולים אקטואליים של שוויון מדיני בין עמים וערכים דמוקרטיים.

מן הכיוון ההפוך הצטרפה בשנים האחרונות אידיאולוגיה סוחפת, ליברלית לכאורה, המייצרת עוד אתגר אקטואלי: שיח "פוסט־קולוניאליסטי" מבקש למקם את התנועה הציונית כולה כשליחת המערב בנישול וניצול ה"ילידים" הערבים במזרח. בצד עליית תנועות המבקשות לתת ביטוי גם לנרטיב של השחורים בבניית המושבות של המהגרים האנגלים לאמריקה, נשמעים קולות הטוענים כי אין די בשוויון או בהחייאת סיפורם המושתק של השחורים, אלא יש לחשוף את מבנה הכוח הקבוע, שבמסגרתו אימפריות מערביות שלחו מהגרים מטעמן לארצות המזרח כדי להשתלט על משאביהן, תוך נישול ה"ילידים" וניצולם. הכוח המדובר כאן אינו רק פיזי, אלא גם תודעתי — כותבי ההיסטוריה הם החזקים שעיצבו, לאור האינטרסים שלהם, את ה"אוריינטלי" — היליד המנוצל.

נישול הילידים וניצול השחורים במושבות אמריקה נקשר בשיח החדש שנוצר עם פעולת מעצמות המערב שחילקו ביניהן את המזרח התיכון — בעיקר צרפת ובריטניה. ההמשך כמעט צפוי — הרי פוסט־קולוניאליזם נקשר מלכתחילה במחשבות מזרח־תיכוניות כמו אלה של אדוארד סעיד בספרו אוריינטליזם. כעת, השלכת השאלות הגדולות על המקרה הציוני־ישראלי היא כמעט מתבקשת: האם הציונות היא תנועה קולוניאליסטית של מהגרים מאירופה? האם ערביי ארץ ישראל הם "ילידים" מנושלים? על פניו חלק מהפרמטרים נראים דומים. יהודי בארצות הברית נדרש להתמצאות משמעותית בתולדות הרעיון הציוני כדי להדוף את הטענות כלפי הציונות וכלפי היהודים התומכים בה. נדרשת היכרות עם תנועת ההשכלה ועם יסודותיה הרעיוניים, כמו גם עם הרקע ההיסטורי הספציפי שבו פעלו יהודים במערב אירופה ובמזרחה, וכמובן עם פועלם של חלוצי התנועה הציונית בארץ ישראל.

הינה העניין בתמצית: בעוד קולוניאליסטים נשלחים על ידי מעצמות — הרי שהחלוצים הציונים פעלו למעשה כנגד המעצמות הגדולות וחתרו מולן, לרוב נגדן, להכרה מדינית. יתרה מכך, הציונות קשורה בפתרון "בעיית היהודים" באירופה, שבעטיה בחרו עמי אירופה, כלומר האימפריות — להוציא בריטניה — לטבוח ביהודים. העליות הראשונות נטו לסוציאליזם ולהשקפה אוניברסלית ביחס למעמד הפועלים, לרבות הפועל הערבי. המושג "אוריינטליזם" דווקא שימש כאן בשעתו (ועד היום מקובל בתחום התרבות והאומנות הציונית) כהערצת ה"טבעיות" של המקומיים, ומתוך תשוקה להשתלב כמוהם במרחב שטוף השמש. רבים מהחלוצים חבשו כָּפִייה, וציורים של נחום גוטמן וציירים נוספים ב"אסכולת ארץ ישראל" (שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים) בלטו בהערצתם ל"מקומיים", שנדמו בעיניהם קרובים יותר למציאות עם ישראל בזמן התנ"ך.

והעיקר — התנועה הציונית ששאבה את רעיונותיה מההשכלה, מהנאורות האירופאית, מייצגת גישה אידיאליסטית־הומניסטית לאדם. מגוון הוגיה, מהסוציאליסטים ועד הרוויזיוניסטים, התנגדו נחרצות לכל ביטוי של ניצול או נישול. הסכסוך הלאומי שהתעצם עם הקמת מדינת היהודים תרם לטשטוש ההקשר הזה, שנותר בלב התרבות וההגות הציונית, לפחות זו החילונית, עד ימינו. ואולם טיעונים אלו, נוקבים ככל שיהיו, עלולים לשקוע בתהום החלל נטול הקרקעית של השיח החדש: הפוסט־קולוניאליזם נטוע בגישה שאינה תרה אחר אמת או תיקונה, אלא להפך; היא מדגישה את קיומם של סיפורי אמת שונים, המעוצבים על ידי בני אדם. הסיפורים מתגוששים בזירת ההיסטוריה המומצאת, אבל תמיד הצד הנחשב מנושל עדיף — בלי הסבר המניח את הדעת. הוויית מחשבה יחסית שכזו, שאינה מניחה אמת כלשהי, הפוכה מזו שעל יסודותיה בנו החלוצים היהודים את ההתחדשות העברית בארץ ישראל.

התמצאות בתרבות ישראל תאפשר ליהודים לעמוד בבטחה ולומר לעצמם ולעולם כולו בפשטות: אין לנו חלק בתנועה קולוניאליסטית כלשהי, משום שאנו מכירים את יסודות המחשבה היהודית, ואת התמורה המודרנית־הומניסטית־חילונית של החלוצים העברים הציונים. כמו שהוכרז במגילת העצמאות — אנו עם "ככל העמים", המאמין בזכות למימוש ריבונות לכל עם, בכלל זה גם הערבים היושבים איתנו בארץ ישראל — במסגרת מדינית נפרדת, כאמור בהחלטת האו"ם מספר 181, שעליה נסמכת המגילה. הציונות הקימה מדינה על יסוד "שוויון מדיני גמור" — לכלל אזרחיה. זה ההפך מקולוניאליזם.

ניתן לומר כי אדוניה המרכזיים של מדינת ישראל, ושל החילוניות, הזרם הגדול ביותר בעם היהודי בימינו, באים לידי ביטוי במניפסט היהודי החשוב ביותר של המאה העשרים: ההכרזה על עצמאותה של מדינת היהודים. מעבר למשמעותה המדינית — משקפת המגילה סט של הנחות על אודות היהדות כתרבות, על קורותיהם של היהודים כעם המחדש דרכו, על ריבונות המחשבה ודבקותנו בערכי ה"חירות", ה"שוויון", ה"צדק" וה"שלום", הקשורים כל כך זה בזה, וכמובן ההנחה כי כל אלו הם יסוד לרוח משותפת ולסולידריות יהודית בעת החדשה שבה אנו חיים.

יסודות אלה של יהדות חילונית הומניסטית בולטים ותוססים במשפט הישראלי, בהגות ובאקדמיה העברית, וכן בתרבות הליברלית לגווניה של יהודי ארצות הברית. המלחמה שהחלה באוקטובר 2023 עם מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה רק חידדה את המתח הביטחוני, ואת הטלטלה המדינית והצורך הפנים־חברתי לקדם הכרעות גדולות, אשר ביסודן שאלות זהות עמוקות. עתידה של ישראל תלוי בשאלות הזהות שלנו. לא פחות.

הספר שלפניכם מבקש לדון בשלוש שאלות מרכזיות, הקשורות זו בזו:

1. מהי היהדות כתרבות? האם ניתן להכיר אותה, את גבולותיה, וגם להתמצא בה?

2. כיצד צמחה המחשבה היהודית־חילונית, ומה הם מרכיביה?

3. האם התרבות היהודית־חילונית מקיימת מרכיבים רוחניים? מה טיבם?

העיון בשאלות אלו מוגש כאן בסגנון נגיש, בלתי אקדמי, משום שייעודו הוא לעורר ולעודד שיח חברתי של שוחרי דעת וטוב. הספר נפתח בשלושה פרקי מושגים: פרק א מספק סקירה ממעוף הציפור על תמורות בתרבות ישראל. היהדות מתבררת כתרבות חיה ותוססת, מושפעת ומשפיעה, עשירה ומשתנה ללא הרף. פרק זה משמש גם כמפה היסטורית להמשך הדיון.

בפרק ב נידון המושג "חילוניות", על מרכיביו וגבולותיו התיאורטיים. בפרק ג נתמקד בחילוניות הישראלית כזרם תרבות. עיון במושגי החילוניות זוכים לעניין גובר בישראל ובתפוצות — אולי לאור הבלבול הרב שבו אנו משתמשים בהם, וגם על כך נעמוד. בין השאר נעסוק בהבדלים שבין חילון ובין חילוניות, ומה בין אלה בארצות המערב לבין אלה של התרבות הישראלית.

פרקים ד עד ט מבקשים להעמיד סקירה כרונולוגית של התפתחות הגות יהודית־חילונית. הסקירה מוגבלת כאן ל"תחנות" נבחרות. נכיר יסודות רלוונטיים במשנתם של הרמב"ם, שפינוזה, שלמה מימון, נחמן קרוכמל, וכן של בני ההשכלה הציונים, בדגש על מעצבי החינוך הציוני — אחד העם, משה הס, מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, משה גליקסון ואפרים שמואלי.²

מטרת הספר היא להציג סיפור של הגות מתגלגלת, משפיעה ומושפעת, משוקעת בשיח הסביבה שבתוכה פעלו יהודים אלה, וכזו המקיימת זיקה בין ההוגים השונים: כל דור הכיר את קודמו והושפע ממנו. כל דור ראה עצמו נטוע היטב בין שבילי השיח היהודי המתחדש וביקש, מתוך כך, להשמיע לישראל את בשורתו.

נסכם בשני פרקי דיון: פרק י שמציע מעין סיכום לפרקים הקודמים באמצעות ארבעה מרכיבים — "רגלי השולחן החילוני". אלו יסודות שעוצבו לאורך אלפיים שנות הגות, מפילון שבאלכסנדריה ועד הוגי זמננו. הפרק האחרון, יא, מעמיק בשאלה מה נמצא "מעבר" — כלומר ברוח של החיים החילוניים. האם תיתכן קדושה חילונית? זוהי הזמנה לדיון ביקורתי, "נאו־חילוני", בשאלת הרוח — האם יכולה יהודיות חילונית לשאת רוח? מה אופייה? האם בכוחה למלא את מפרשי הדור?

מתוך האמור מתחייבות שתי הסתייגויות עקרוניות, שאותן נזכיר מעת לעת: טיבן של משימות רוחביות להצטמצם להכללות, ותיאור מחשבות מחייב מיקוד. לכן ניתוח הרעיונות סובל ממגבלות קוצר היריעה. לא פעם מתבקשת הרחבה של המתואר לאין ספור מחקרים, ורק אחדים יוזכרו פה ושם, במשורה, כדי לא להעמיס.

וכן — חילוניות היא משפחה גדולה. הדיון כאן מתמקד בסיפר (נרטיב) אחד המצוי בלב החילוניות הישראלית וחולק מכנה משותף לא מבוטל עם יהודי התפוצות. בתוך הסבך הזה, המשימה שעומדת לנגד עיניי בספר היא עיונית אך גם ערכית — לספק מפת התייחסות, כדי לעורר שיח משמעותי ופורה. שיח על אודות הרוח. הרוח היהודית, החילונית־הומניסטית.

* *

ספר זה נולד בזכות מחנכות ומחנכים, חברות וחברים לדרך, שחשתי צורך לכתוב להם, ולמעשה יחד איתם, את קיצור תולדות המסע שעשינו בשנים האחרונות — בעמותת "חינוך ישראלי", בהשתלמויות בתי הספר, בבית המדרש שיח"ה בגליל, במכון תמורה־יהדות חילונית, בפקולטה לחינוך בחיפה, במכון הגות שהוקם לאחרונה וכן בהרצאות השונות ומפגשי הלימוד לאורך הדרך.

ברצוני לומר תודה למעצבי הדרך שתוצג כאן: פרופ' אפרים שמואלי, פרופ' יעקב מלכין — עליהם השלום, וכן לפרופ' חנן אלכסנדר ייבדל לחיים ארוכים. על פרופ' שמואלי למדתי אחרי מותו, בזכות כתביו הרבים והעמוקים. פרופ' מלכין ("יעקב") היה לי כרב ומורה דרך בשיחות רבות — כולל סביב הרעיון הראשוני לכתיבת ספר זה. פרופ' אלכסנדר ליווה את ההתגבשות הפילוסופית של לב הרעיונות שיוצגו כאן, במסגרת מחקר הדוקטורט שבו זכיתי להנחייתו הנפלאה ומאירת העיניים.

קבוצת קוראים חלוצים עזרה והשפיעה בשלבי הכתיבה השונים — להם התודה והברכה (לפי סדר א"ב): פרופ' חנן אלכסנדר, יזהר באר, ארז גביש, אבישי גולדברג, תמר גדרון, חגי הופר, אל"מ (מיל) אמיר הרפז, רמי לבני, רועי לידסקי, הרב סיון מס, איריס רבר־שהם, טל מניפז, ד"ר רם פרומן, מאיר שני.

אחרונים אך לא פחות חשובים, המסייעים בהוצאה לאור של הספר: הצוות הנאמן בהוצאת הקיבוץ המאוחד בהובלת מוריה דיין קודיש, שהרעיפו רוח טובה ועידוד בצד מקצועיות רבה, ומסירות גדולה בעריכה מדויקת ומכבדת.

מעל כל אלה, עונג רב להוקיר תודה ואהבה לבנות משפחתי הקרובה, שליוו כל שעת הסתגרות והתבודדות בסבלנות, כבוד והערכה לאבא, הכותב גם בשעות בלתי צפויות. מי ייתן ופרסום הספר יתרום לשכלול השיח בארץ האהובה שלנו, דווקא נוכח אחד מרגעי האתגר של עם ישראל.