קו ארוך מחוק

פתיחה

את המחשבה על קובץ זה התחלנו לגלגל אי־אז במרץ 2024, כמעין מנגנון של הגנה נפשי ופואטי כנגד מסך הייאוש, עוד לפני שהתרגלנו, במעין עווית מחרידה, לשגרת המלחמה שבה אנחנו מצויים כעת, כמעט שנה אחר כך. כמה רחוקים נדמים הימים ההם, כמה רחוק יום האתמול, הזמן לא עוצר, גם לא מכונות המלחמה, גם לא הפחדים, הסכנות, הייאוש.

אבל הנפש לא מוותרת. יש בה את החלק שממשיך לבקש נקודות אחיזה, שממשיך לצפות שמשהו ייאמר, ייעשה, יסופר — משהו שייתן לנו כוח, כוח שהוא מעבר לאידיאולוגיה, ובוודאי מעבר לחירום, כוח פנימי, אמיתי, מהותי, אולי כוח של אמונה באדם וברוחו העז.

קראנו לפרויקט "מחשבות על תקווה בימי מלחמה", ופנינו לשישה־עשר כותבים מתחומים שונים. ביקשנו שיחשבו יחד איתנו איך אפשר לקיים את האיכות הניסית הזו, ההכרחית — כבודדים וכחברה. וככל שעברו הימים, והטקסטים הגיעו אלינו, גילינו שהמרחב כולו נמלא בקריאה הנואשת, הקרועה — איפה התקווה? על מה אפשר להישען? כהד מוכפל, מכל ראשי ההרים שמענו את אותה שאלה, בוורסיות משתנות — לאן אפשר לכוון את העיניים הסדוקות? כולם מחפשים את התקווה. זהו קולו של הדור, זהו צו השעה. למצוא אותה. ליצור אותה. לכתוב אותה.

בספר שלפנינו מקובצות מסות מתחומים שונים, שכתבו אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים (על פי סדר הופעתם בספר): מירב רוט, אורנה ראובן, עמית סעד, דנה אמיר, מוריה דיין קודיש, איילת בן־ישי, מירי כהן־אחדות, הלל וייס, נוגה פרידמן, הגר חג'ג' ברגר, יובל אביבי, קרן סידי־לוי, ענבר אשכנזי, אריאל כנפו־נעם, תמר מחלב־בלנק, דימה אבו ריא, דפנה מיטרני דגן, חני בירן, ספיר יונס, מירי רוזובסקי.

קשת מבטים רבגונית זו משרטטת בעדינות אופק; מדליקה אלומת אור על מרקמו וצבעו של הקו הארוך, המחוק - של האפשרות.

מירי רוזובסקי ומוריה דיין קודיש

העמדה האתית כמגדלור של תקווה

מירב רוט

ההתפתחות והפונקציה האתית — מבט פסיכואנליטי קלאסי

הניסיון האישי, הקליני והספרותי שלי, הפגיש אותי שוב ושוב עם מצבי משבר אקוטיים, לעיתים טראומטיים, שבהם חרף כל מה שניתן היה לצפות, לא זו בלבד שהנפש הצליחה לשמור על העמדה האתית שלה, אלא שהעמדה האתית היתה לעיתים היסוד היחיד ששימש לאדם כמגדלור בליל הסערה החשוך שאליו נקלע. בתנאים שבהם היינו מצפים שהנפש תקרוס, העמדה האתית שימשה כמכל, כמצפן, כמורת דרך שחילצה מן התופת. בסוף הפרק אתאר אירוע יוצא דופן במיוחד שעליו סיפרה לי אישה ששוחררה משבי החמאס, אירוע שבו העמדה האתית היסודית שלה הצילה — הלכה למעשה — אותה ואת ילדיה מפירוד, ואולי ממוות.

אך נקדים לסיפור האנושי שתי הסתכלויות שונות בתכלית של העמדה האתית. זו של הפסיכואנליזה הקלאסית מכאן, וזו של הספרות — דרך הספר "תימהון", פרי עטו של אהרן אפלפלד — מכאן. האחת מציבה את העמדה האתית כהישג התפתחותי מאוחר, ואילו השנייה — יצירתו של אפלפלד — מציירת את העמדה האתית כאינסטינקט אנושי יסודי.

פסיכואנליזה והעמדה האתית

בשנת 1895, חמש שנים לפני הופעת הספר "פירוש החלום" שבישר את הולדת הפסיכואנליזה, כתב פרויד כך: "חוסר האונים הראשוני של היצורים האנושיים הוא המקור המוקדם לכל המניעים המוסריים."¹ בהצהרה קצרה זו, פרויד שרטט קשר בין חוסר האונים של היחיד ובין האחריות המתעוררת כלפי האחר. על פי קו חשיבה זה, המניע המוסרי והעמדה האתית² מתעוררים בין שני אנשים — כתוצאה מכך שהאחד זקוק לזולתו. אך לא עובר זמן רב, ופרויד מכריז ב"פירוש החלום" כי "החלום [...] מציג אותנו כמטומטמים מבחינה אתית ומוסרית."³ בכך, ושוב בהמשך דרכו, הצהיר פרויד שישנו פער גדול בין התמונה הגלויה של נטייה מוסרית ובין זו הלא מודעת, וכי אמות המידה הפנימיות שלנו אינן "באמת" מוסריות. את המוסר אנחנו רוכשים בעקבות חרדת הסירוס — פנטזיה בדבר נקמה מסוכנת מצד הורה אחד, נוכח תשוקתנו כלפי ההורה האחר. גם אצל פרויד וגם אצל ממשיכתו הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין אנחנו מוצאים מהלך ברור: הפונקציה האתית נרכשת רק לאחר שורה של הפנמות. לפי פרויד מדובר אם כן בהפנמה של אמות מידה מוסריות הוריות, תולדה של התסביך האדיפלי, ולפי קליין מדובר בהפנמה של דמות הורית טובה ועיבוד של חרדות ואשמה הקשורות בהרסנות הפנימית שלנו, שהופנתה כלפי אותה דמות הורית. זהו התנאי המאפשר קבלת אחריות על הנטיות האגרסיביות שלנו, ועל זכותו של האחר להישמר מהן.

יתרה מכך, מכיוון שגם פרויד וגם קליין רואים את המבנה הנפשי האנושי כמבוסס על מאבק פנימי בין דחף החיים לדחף המוות, בהכרח תופיע העמדה האתית רק כמבנה מאוחר בהתפתחות, מבנה שנובע מיכולת משנית וגבוהה של התודעה לרסן דחפים תוקפניים מולדים ולקדם תפיסה מוסרית כלפי האחר.

אתיקה בפניהם של טרור וטראומה

טראומה אינה מוגדרת רק באמצעות נסיבות, ופעמים רבות נסיבות טראומטיות לא יולידו תגובה טראומטית. הטראומה מוגדרת באמצעות אי־היכולת של התודעה לרשום, להכיל ולעבד את האירוע הטראומטי, דבר היוצר מעין לקונה, חור נפשי. התוצאה היא נפש המתקיימת באופן דיסוציאטיבי, שבה כל מה שקשור לטראומה מפוצל לתוך כמוסה מנותקת מכל חלקי האישיות והנפש האחרים. השפעת חלק זה על הנפש היא עצומה, בדומה לפעולתו של חור שחור המרוקן את המערכת ממשאביה. נראה כי העובדה שמדובר במעין עודפות שחומקת מכל ייצוג⁴ היא שמסבירה את החוויה המסיבית הכפולה המאפיינת את הטראומה הנפשית — חֶסֶר ועומס בו זמנית. המצב הטראומטי הוא למעשה מצב פרדוקסלי, שבו חוסר היכולת לדעת את האירוע הטראומטי הוא המגע המיידי האפשרי ביותר עימו.⁵ התנאי לריפוי מן האובדן ומהשפעות הטראומה נעוץ ביכולת להתאבל,⁶ ולהסכין בהדרגה עם המציאות,⁷ על סכנותיה ומסכנותה. את השיקום וההחלמה יאפשרו הדמויות המופנמות הטובות, שתומכות באדם האבל מתוכו, והאפשרות להיות בעמדת עד כלפי עצמך. שסיפורך, שיקבל איכות מטפורית ולא רק קונקרטית, ריקה או חזרתית ועודפת,⁸ יעניק פשר לחוויותיך ולחלקן במסע חייך.

תהליך זה קשה בהרבה כשמדובר בטראומה שחוללה במכוון יד אדם. לא זו בלבד שקורבן הטראומה חווה אלימות וניתוק טראומטי, אלא שהוא מצוי בסיכון להזדהות עם התוקפן (באמצעותה הוא מבקש להתגונן מפני היות קורבן שלו), באופן שהגדיר הפסיכואנליטיקאי יהושע דורבן כ"אבל רצחני". זהו מצב שעלול להוביל לרצח החלקים המוסריים בנפשו של זה שחווה את המתקפה האכזרית על בשרו:

מצב ספוג־מוות זה מאופיין בקטסטרופה פנימית והוא מוביל למתקפה אכזרית על החלקים האכפתיים, המזינים והעדינים, הן של העצמי והן של האחר. כל החלקים הללו נחווים כחלשים, ולפיכך כמאיימים על ההישרדות.⁹

מצבים נפשיים אלה, של הזדהות עם המעוול ורצח פנימי של החלק המוסרי, מובילים לקטסטרופה נפשית. אנשים אלה יתנכרו להוריהם, לביתם, לגעגוע שלהם לרוך וקרבה, שנחוצים לקיום חיים נפשיים מלאים ובריאים.

אהרן אפלפלד — הנטייה האתית ככוח משקם

ספרו של אפלפלד, "תימהון",¹⁰ שופך אור על מצב שבו ההחלמה הראשונה שמתרחשת בנפש הטראומטית — היא זו של העמדה האתית עצמה. פעמים רבות אנו מוצאים את דמויותיו של אפלפלד, הניצבות בפני רוע וקטסטרופות טראומטיות, משתמשות בעמדה האתית שלהן כתרופה נגד השפעותיהם המזיקות של הרוע והטראומה. אתאר שלושה אופנים שבהם העמדה האתית של הגיבורה בספרו של אפלפלד "תימהון" מחלצת אותה, הן מהמציאות הטראומטית האישית והן מזו הנגרמת לה כצופה ועדה לעוול רדיקלי. האופן הראשון הוא תימהון כמחאה; האופן השני הוא ראיית האחר; והאופן השלישי הוא קפיצת אמונה בטוב.

תימהון כמחאה

הספר "תימהון" פורש את סיפורה של אירנה, בחורה נוצרית צעירה, בת כפר פשוטה הנשואה זה שמונה שנים לבעל אלים שאונס אותה לילה־לילה, בעודה ממלאת את חובותיה ומקבלת את פניו כל יום עם ארוחה חמה בשובו מהעבודה. היא סובלת אך מניחה כי אלו סדרי עולם, כפי שאימה לימדה אותה:

תני לגבר לאכול והריהו יצור רגוע. אישה אוכלת מכל הבא ליד, אך לגבר נחוצה ארוחה מסודרת... אסור לך להתלונן. הוא עובד קשה. מגיעה לו ארוחה הגונה. בעל אחר חוזר הביתה ומכה את אשתו. אנטון לא מכה. הוא גבר חסון ומגיע לו מה שמגיע לו (שם, עמ' 42).

בוקר אחד, אירנה מתעוררת ומגלה מחזה מטלטל:

אחר כך, באין משים, ניגשה אל החלון. לנגד עיניה נגלה מראה מדהים: משפחת כץ, האב, האם ושתי הבנות, עמדו בשורה אחת בפתח חנותם. האם לבשה סינר כחול ופלג גופה העליון, הכבד, היה נטוי לפנים, כאדם שעצר את צעדיו ועמד מלכת. בעלה עמד לידן בלבושו האפור, הרגיל, חיוך ריחף על שפתיו הרועדות, משל נתפס על לא עוול בכפו. "מה זה," אמרה אירנה ופתחה את החלון [...] למשמע הקול יצא ז'נדרם חמוש מתוך הסבך [...] אירנה נדהמה [...] "אנשים לא עומדים בשורה," אמרה ומיד חשה שהיא מדברת עליהם בריחוק, כאילו לא היו שכנים, שבחנותם עבדה ואת ביתם ניקתה, אלא יצורים זרים. "זוהי פקודה," ענה בקול קר (שם, עמ' 15-14).

סצנה זאת מובילה לתהליך מבעית (שאירנה שבה ומשווה לביעותי הלילה שלה), שבסופו נשחטים בני משפחת כץ ומושלכים לבור שהם עצמם התבקשו לחפור. אך עוד קודם לכן, כפי שראינו בפסקה לעיל, בוקע קול פנימי בלב נערת הכפר הבורה, ושואל: "מה זה?" — ביטוי המסמן את השתוממותה מכך שמתחולל דבר מה שגוי. הסֵדר הטוב הופר, נדרשת תשומת לב. בדרכו העדינה והווירטואוזית אפלפלד מספר לנו על גון הסינר של האם, ובכך אינו מאפשר לאם, ולנו ביחד איתה, ליפול לאנונימיות חסרת האפיונים של "הקורבן". הפרטיקולריות סותרת את קפיאת הגוף והזמן — כמישהו שעצר מלכת, משל אינו עוד אדם וחי.

תימהון, זמן ומרחב

לאחר הרצח של בני משפחת כץ, אירנה עוזבת את ביתה, בצעד מרדני שדבר לא הכין אותה לקראתו בחייה עד כה. היא מצילה את עצמה גם מן הזמן המעגלי שבו מתנהלים חייה שלה, וגם מהילכדות בתוך "זמן לימבוטופי"¹¹ שממנו עומדים כל שכניה לסבול — זמן מלא בשדים ופרנויה, רדיפה ואימה. הזמן הלימבוטופי נחווה ככלוא באזור זמן מעגלי, שאינו מוביל לשום דבר, מלבד "מות העתיד" הצפוי.¹² התימהון של אירנה מהתנהגות המעוולים נובע מנטייתה האתית שמתקיימת חרף כל מה שחוותה בחייה, ומאירה לה את הדרך בעלטה. העמדה האתית משרתת אותה כמכל פנימי לחוויה האפוקליפטית המתחוללת בנפשה. היא ממירה את גורלה כרדופה בהפיכתה ל"משוטטת", הן במובן הפנימי, הן החיצוני. בכך היא מצטרפת לדמויות רבות בספרי אפלפלד שחוו טראומה ואינן יכולות לחיות חיים נורמליים בחברה האנושית "הרגילה", כך שהן משוטטות במרחב לימינל^י13 המתקיים על סף מפתנם של הסדר והחוקים החברתיים המקובלים, ומאופיין בחוסר אוריינטציה, אך גם בחירות מסוימת שמצילה את נפשם מאבדון.¹⁴

כשאירנה אומרת ש"אנשים אינם עומדים בשורה," היא מייד חשה שדיברה על שכניה מעמדה מרוחקת, כאילו לא היו שכניה כל חייה; כאילו מעולם לא עבדה בחנותם; כאילו היו זרים מוחלטים. אירנה רגישה לאותה איכות כוזבת, שמעניקה לגיטימציה להפרת האמנה האנושית, לפיצול בין האנושיות של אנחנו והם, ושמייד אחריה מופיעה ההזרה שלהם כ"אנשים" שאינם עומדים בתור, וממנה ההתדרדרות לדה־הומניזציה היא קצרה ובלתי נמנעת.

הדמויות בחייה של אירנה אכזבו אותה בכך שהן חברו לאכזריות של הזמן והמקום שבו חיו, או היו קורבן לה בעצמן. יחד עם זאת, האתיקה הפנימית שלה מילאה אותה באומץ אקזיסטנציאלי בפני עולם כאוטי וטראומטי. ככל שהסיפור מתפתח, כך היא מרבה לאתגר את הכללים ששולטים בה ובנשים בכלל, שנולדו לעולם הנשלט על ידי "יהירות וטיפשות", המאפיינות אסונות פסיכולוגיים.¹⁵ בסופו של דבר, כמשוטטת, אירנה מספרת לנשים שנקרות בדרכה שאל להן להרשות אלימות ופגיעה בגופן הקדוש, ונשים מסתופפות סביבה כסוג של "קומוניטאס", אותה צורת חברה ייחודית שמאפיינת את המצב הלימינלי — שבו כולם שווים בזכויותיהם ובערכם.¹⁶

ראיית האחר

כשם שמחיקת הנוכחות הממשית של האחר ושל העצמי מהווה אקט של פגיעה אתית, כך ריפוי מתאפשר דרך היפוכה: ראיית האחר במלואו, המשתקף "כיש שלם שהווייתו משתרעת בין הנראות שלו בעבר לנראות בהווה... זוהי התגלות רציפה ומלאה... [ה]מסרבת לנטייה למחוק את הנוכחות הממשית של הזולת על ידי תיוגו והכללתו בסכמה מוכרת השוללת את מלאותו, כגון: 'יהודי', 'ערבי', 'גבר', 'אישה' וכדומה, אשר מגבילה את הראייה."¹⁷

אירנה גדלה במציאות שבה אונס והכאה הם חוקי חיים שיש להיכנע להם לחלוטין. אין שום סימן בספר ליחסים בעברה של אירנה שעשויים היו להכין אותה, או אף לחנך אותה, לעמדה הרואה את האחר באחרותו מבלי להחפיץ אותו או למחוק את פניו כשותף באמנה האנושית האוניברסלית. אך ברגע שבו היא ניצבת מול העוול הטראומטי הנעשה לשכניה, היא מחלצת את עצמה מן העמדה הפסיבית של הקורבן או של העדה משתפת הפעולה, לעבר עמדה אקטיבית שלוכדת במבטה הפנימי הרבה יותר ממה שרואות עיניה.

שתי תגובות לא צפויות מצידה של אירנה למצב הטראומטי מסמנות את חירותה לראות מעבר לסצנה הצרה שהיא עדה לה. הראשונה מתבטאת בגישתה כלפי איליץ', שאותו היא רואה כאדם שלם מעבר לתפקידו כמעוול; והשנייה היא בראייתה את אדלה, הבת לבית משפחת כץ, מעבר לתפקידה כקורבן. אדגים אותן בזו אחר זו.

מאז נעוריו שירת איליץ' בז'נדרמייה. משפחת כץ השפיעה עליו שפע של מצרכים, בדים וכמובן מזומנים. השלמונים השחיתו אותו ועשו אותו בזבזן ושתיין. חמור יותר, היה מתעמר בנערים פורעי חוק וכולא אותם בחדר המעצר [...] מאיליץ' הקודם לא נותרו עתה אלא שרידיו, ושרידים אלה אמרו עליבות. אילו קרס תחתיו ומת היו האנשים זוכרים אותו כאדם חזק, משליט סדר ורשע. עתה מה יאמרו: צל רפאים. גלגול מקולל. רחמיה נכמרו עליו ולרגע ביקשה לפתוח את החלון ולומר לו, "איליץ', קומתך אומנם שחה וזיכרונך נחלש, אבל אתה לא איבדת צלם אלוהים" (עמ' 21).

למרות האכזריות של איליץ' בעבר ובהווה, אירנה חווה כלפיו רגש חמלה, והיא אמפתית לחולשתו ולפגיעות האנושית שלו. היא רואה אותו דרך עיני העמדה המסכינה עם המציאות כפי שהיא, כלומר, לא מושלמת אלא מורכבת, רעה וטובה, כזו שכל אדם נדרש לקחת אחריות כלפיה — כלומר כלפי עצמו וכלפי זולתו.

או אז, באופן בלתי צפוי אף יותר, אירנה פונה לאדלה, חברת ילדותה, הבת לבית כץ, ומבקשת את עזרתה בהתמודדות עם כאבי הראש המענים אותה. בשלב זה המשפחה הורדה על הברכיים, אינה מורשית לגשת לשירותים, והמחאות המעטות שהשמיעו האב, האם ואירנה, סורבו באותה טענה פעם אחר פעם: פקודה היא פקודה ואין להפר אותה. ובתוך כל זה אירנה פונה לאדלה, שבאופן פורמלי עודנה סטודנטית לסיעוד, ומבקשת את עזרתה. תגובת אדלה מרשימה לא פחות מפנייתה של אירנה אליה — פנייה זו אפשרה לאדלה לחרוג מעבר לדה־הומניזציה שנכפתה עליה, ולהתמקם כסובייקט משמעותי וכאחר משמעותי בעת ובעונה אחת:

היא יצאה החוצה וישבה ליד אדלה. מאז בית הספר לא ישבה כל כך קרוב לידה. "כבר מזמן רציתי לדבר איתך," פתחה אירנה בלא גינונים. "אני לא מרגישה טוב בזמן האחרון. מלבד כאבי ראש גם הקיבה מציקה לי." אדלה הרימה את עיניה ושאלה, "ממתי בדיוק?" "כבר מזמן," מיהרה להשיב. "תמיד היו לי כאבי ראש חזקים, אבל בשנה האחרונה גם הקיבה מציקה לי"... "הייתי רוצה לראות אותך. האם תוכלי לבוא אלי לבית החולים בצ'רנוביץ?" "ברצון. אוכל לעשות זאת בשבוע הקרוב"... "הייתי מציעה לך לקחת כמה ימי חופשה ולבוא אלי." "והיכן אגור?" "אנחנו נאשפז אותך לכמה ימים." "נהדר," אמרה אירנה. "זוהי תוכנית מצוינת." (עמ' 40).

אדלה בשבי וערכה נמחק, עד שהיא זכתה בשחרור סימבולי דרך הפנייה של אירנה אליה, שדחפה את אדלה להציע לה עזרה כאחות, תוך התעלמות ממה שלא ניתן היה עוד להתעלם ממנו, בעודה מדמיינת את אשר לא ניתן לדמיין. אובדן היכולת לדמיין את דמותו המלאה של האחר הוא חלק מהותי מן המצב הטראומטי ומן הקריסה, גם בראיית האדם את עצמו כאדם. על כך כותבים שושנה פלמן ודורי לאוב:

יש לתפוס את השואה בעולם שהוציא מכלל אפשרות את היכולת להעלות בדמיון את האחר. לא היה עוד אחר שאפשר לקרוא לו "אתה" בתקווה להישמע, לזכות בהכרה כסובייקט, להיענות. המציאות ההיסטורית של השואה היא אפוא מסגרת שחיסלה מבחינה פילוסופית את אפשרות הַמֵעִינָה, העתירה לאחר או הפנייה לעזרתו. וכאשר לא תיתכן עוד פנייה לזולת — אינך יכול לומר "אתה" אפילו לעצמך. בדרך זו יצרה השואה עולם שבו נשללת היכולת להיות עד לעצמך.¹⁸

ראיית האחר היא גורם מרפא חיוני נוכח טראומה (ואף תולדה של ריפוי ממנה).¹⁹ חרף המתקפה החריפה על השתייכותם של שכניה של אירנה לקהילת בני האדם, אירנה פונה לאדלה כאל אחר משמעותי. לא זו בלבד שהיא זוכרת את סגולותיה ומסרבת למחוק את משמעותן נוכח הטרור וההתעללות, אלא שהיא גם מניחה את עצמה בידי אדלה ומבקשת את עזרתה. היא משנה את הסטטוס קוו שבו אדלה נחותה. היא עובדת בשני יקומים, זמנים ומרחבים מקבילים: אירנה היא הפגיעה והסובלת. היא הזקוקה לעזרה. אדלה יכולה להציל אותה. ודרך יצירה דמיונית זו של מציאות מהופכת אדלה זוכה מחדש בזהותה הכוללת ובערך העצמי שלה, גם אם רק לרגע אשלייתי קצר. בה בעת גם אירנה ניצלת מהיותה עד שותק נוכח העוול.

במאמרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" כתב סארטר: "אם אכן הקיום קודם למהות, אזי האדם אחראי למה שהוא. אם כך, הצעד הראשון של האקזיסטנציאליזם הוא להשיב לכל אדם את בעלותו על מה שהוא ולהטיל עליו את האחריות המלאה לקיומו."²⁰ נדרש אקט רדיקלי של חירות על מנת לשחרר את החירות עצמה, שנשדדה מן הקורבנות. אפלפלד כמו שותל סצנה זו באופן דיסוציאטיבי ככל האפשר לתוך המציאות המחרידה שהגיבורה, ויחד עימה גם אנו הקוראים, צופים בה. הוא יוצר מעין "דיסוציאציה מרפאת", דרך עמדה ריבונית של עדה אקטיבית, שנוכח העוול היא אינה מקבלת את החוקים, ואולי אינה מקבלת את המציאות כלל. מנקודת מבט אקזיסטנציאליסטית זהו רגע של בחירה שאינו מקבל את התלות בגבולות החיצוניים, כי אם נשען במלוא כובדו על האפשרויות הפנימיות.

אירנה ממשיכה להראות סימנים של תודעה חופשית — היא מנסה לומר לאיליץ' להפסיק, היא מעניקה לבני משפחת כץ מרק חם, תפוחי אדמה ומים, היא אפילו מציעה שהילדות שלהם יברחו. אך כאמור, בסופו של דבר, היא מתעוררת בבוקר ומגלה ששכניה נשחטו ונזרקו לבור שהם כרו לפני ביתה (וביתם).

המשך הפרק בספר המלא