מחמוד או ההצפה

המנהרות הירוקות־זהובות של פנס הצלילה שלי

1

בהתחלה, בשניות הראשונות, אני נוגע

תמיד בליבי, לוודא שהוא פועם.

כי נדמה כאילו נִשמתי פורחת.

אני מהדק את מסכת הצלילה, נאחז בחרטום הסירה,

מנענע את רגליי.

הרוח נושבת בחוזקה.

היא מדברת.

אני מקשיב לה.

במרחק נראים שדות האבטיחים,

גג בית הספר הישן ופרחי זעפרן.

השמש חמה, אבל המים צוננים,

והזרם מתחזק מדי יום.

בקרוב, כל זה ייעלם.

האם את חושבת שיגיעו הנה

מצלמות מרחבי תבל לתעד את זה?

האם את חושבת שזה יעבור את המסכים,

שרה?

מה זה משנה?

אני נאחז בחרטום ומביט בבקתה שלי, בפרה

שֶרועה בין העצים. השמיים עצומים.

הכול רחוק.

הכול מתרחק.

אני מתקין את השנורקל, מקבע את פנס הראש,

שלא יזוז,

ומניע את הסנפירים לאט, כדי לייצב

את גופי.

ואז שואף שאיפה גדולה, עמוקה,

וכל מה שמוכּר לי ועם זאת אני נמלט ממנו, כל מה

שמאוס עליי אבל נותר בעינו, כל מה

שניחת עלינו בעל כורחנו, את כל זה

אני נוטש.

תחושה מרנינה.

הטובה שבתחושות.

עד מהרה אני צולל, נעלם, אבל אין בי עוד חשש

כי ליבי הסתגל.

המים נושאים אותי, מלאים פסולת.

אני מתעלם ממנה.

אצות מתות.

אני מתעלם מהן.

אני מסרב לראות את הלילה.

במעמקים הגדולים האלה הכול צהבהב וירקרק.

המים הולכים ומתקררים.

מיטהרים.

אם אכבה את הפנס, הכול ישחיר,

ולא יישאר דבר

מלבד בועות האוויר שאני פולט

בחסכנות, ומלבד הפלנקטון שנצמד לגופי.

אני מוסיף להניע את הסנפירים.

בשלב הזה של הצלילה אני חושב עלייך, שוכבת

במיטתנו, מן הסתם בלי ניע, או לרגלי עץ השזיף,

קוראת שירים של המשוררים הרוסים האהובים עלייך,

מָיָקוֹבסקי.

אַחמָטוֹבה.

ליבך הוא סנה בוער

כשאת קוראת את שירי המשוררים הרוסים.

ואני כבר לא יכול לומר לך שאני אוהב אותך.

ביקרנו בביירות ובדמשק, בפריז שאליה

הובילו אותנו השירים שלי בקיץ 87'.

התענגנו זה על זה פעמים רבות,

חיינו יחד ללא לאות,

ידענו פחד, רעב, בדידות, וכעת,

כשאני מדבר אלייך, אני שבור, שרה, מנותק

מחיי.

אפסו כוחותיי. זהו.

אחרי שמאבדים ילד, או ילדים,

או אח, או כל אדם שאוהבים עד אין קץ,

אין עוד מקום לסנה בוער בלב, אלא לכל היותר

לפיסה עלובה של נחת. לקמצוץ מזערי.

ומרגישים כמו שאני מרגיש מאז:

מנותק.

מרוסק.

אני מניע את הסנפירים בתנועות רכות, הכי רכות שאפשר,

כדי לא לפצוע את המים.

אל תפצע אותם, אלמאשי, זקן שלי.

אי שם למטה ניצב הצריח של המסגד הגדול.

אני חג מעליו.

כמה יפה!

יש דגים.

עוד אצות, מנופחות כמו שערות של מתים.

המנהרות הירוקות־זהובות של פנס הצלילה שלי.

ולמעלה, כמו כנף של חרק ברוח,

סירתי הקטנה המתנדנדת, קלתית עשויה עץ.

והשמש, כמובן. עד כאן היא מוסיפה

לרדוף אותי.

נקודת החן שלי כואבת, אבל פה

אני כבר לא מוטרד משום דבר.

טוב לי.

לא מדובר במרחק מוחשי. המרחק הוא זמן.

אני מתחבר אל מה שאבד.

אני מתחבר אל הזמן האבוד.

בטראסה של בית קפה ״פָרַח״ אני מחפש שולחן פנוי,

אבל מוצא רק להקות דגים.

הם נועצים בי מבט חטוף, ואז מסתלקים.

אני חוזר אל הסירה,

מציל פרפר.

הכול נמצא.

אני נושם.

לפעמים קורה שאין לי כוח

לצלול.

באותם ימים רוח הנכאים נושבת חזק מדי, ואני יושב,

גבי מופנה אל הקרבות, נזכר בשנות הכלא,

ומבין מדוע ילדיי נטלו לידם כלי נשק

ויצאו להילחם.

רגע, גם אני רוצה להילחם.

אני רוצה.

סומק עולה על לחיי.

ואני קולט שהאויבים אינם עוד.

אנחנו לבד.

לבד כמו בתא ההוא, שבאו אליו כדי

לנקב את ציפורניי ולהשתין עליי.

לנקב את ציפורניי ולהשתין עליי.

שלוש שנים.

מעולם לא סיפרתי לך על כך, סליחה.

מקיץ 87', כששבנו מפריז,

ועד לסתיו 90'.

כבר נולדו לנו שני הבנים וגם נָזיפה מחמל ליבנו.

יום־יום הכריחו אותי לכתוב הצהרות בעד השלטון.

הצהרות מטופשות בעד השלטון.

״אני אוהב את נשיאנו. מי כמוהו,

היקר באדם.

לא ראיתי מעודי שליט חכם

כמו הנשיא אל־אסד.

לא ראיתי מעודי מנהיג כמוהו.

לא ראיתי מעודי אדם כמוהו.

הוא אבי העם,

מושיט עזרה לעניים,

מתנגד לאי־צדק, לשחיתות,

ערבי שורשי.

בשעת צרה, מול קשיים ואיומים,

הוא לבדו נושא את האומה על כתפיו,״ וכיוצא באלה.

אני שב וצולל במים.

לראות את מה שנשמט מזיכרוני.

את העצים.

העצים עדיין קיימים במעמקי האגם.* אבל

אי אפשר לזהותם. אחדים מהם שמרו

על ניצניהם, פעמונים סגולים מצומקים עלובים

כמו בהונות של זאטוטים.

אני מכוון את הפנס ומושיט יד

לעברם, הלוואי שיכולת להביט בהם.

הם זזים חלושות, בתנועה קלושה.

כמו ידיים קטנות שמנופפות לשלום.

ואז אני חושב על ילדינו.

הישאר עוד, אלמאשי.

אל תלך.

למטה, עמוק יותר, בעומק שנבצר ממני

להגיע אליו, אני מדמה לראות את הדלת הפרוצה, את חבית

מי הגשם, את וילונות הבית הכחולים, ומאחוריהם, מאחורי

הווילונות והשמשות המנופצות, את אימא מחייכת אליי,

מסמנת לי להצטרף אליה, את אבא לצידה.

כעת אני מאיץ את תנועת הסנפירים,

נושא את עיניי אל־על ורואה את הגופים המעוותים

של צפרדעים מעליי, את אצבעותיהן

הפרושות, את בטניהן הצהובות וורודות בוהות בי

כמו דבוקות למסך מואר.

הסירה שלי נראית רחוקה.

כובד המים על ליבי הוא

כמו העומס המוטל על יסודות הסכר,*

המאיים לנתץ אותו.

ריאותיי התרוקנו כליל.

בעבר לא יכולתי לצלול עמוק כל־כך.

למדתי. אבל עכשיו נגמר לי האוויר.

עלה, אלמאשי!

אני מצמיד את זרועותיי לגופי ושוחה אל האור.

אל העולם, אל היופי שהאימה החריבה.

אל שדות האבטיחים והמלפפונים, אל האור והרקיע.

הינה הבקתה שלי. נטועה בין שני צוקים, שלושה

מטרים מעל גובה פני המים. מוסתרת היטב,

מבודדת.

מוסתרת לעילא ולעילא.

אני מתעטף בחולצתי הצהובה,

וצועד.

במרחק קילומטרים אחדים בלבד (הוא מצביע דרומה),

אזרחים נרצחים.

שם (הוא מוסיף להצביע דרומה), עורפים ראשים.

ושם (הוא מצביע מערבה), חושך ולילה.

עוד ראשים נערפים, שרה.

ילדים שאצבעותיהם נוקשות לנצח.

אני חש את הבל פיך.

את כאן.

הרגע עישנת, אני יודע. זה הסוד שלך.

תמיד עישנת בסתר.

לאן את הולכת?

למה את כבר מסתלקת?

אני שומע אותך ממלמלת מילים בעודך

מתרחקת.

כל יום אותו דבר, אהובתי.

את מתפוגגת ובתוך כך שואלת אותי אם צללתי

כאוות נפשי.

אם קראתי וכתבתי כאוות נפשי.

מַחְמוּד.

את מבטאת את שמי.

חרש־חרש.

באהבה.

תרתיח מים לתה, מַחְמוּד.

ואז את נעלמת, ואני חושב על ילדינו שיצאו לדרך.

רקותיי נמחצות תחת עול הארץ, ואני נתקף

צורך להיות לבד ולבכות.

מתי אנחנו יודעים שאחד מילדינו מת,

מַחְמוּד? מתי יודעים זאת בבטחה?

את שבה על עקבותייך,

מניחה עליי את ידך.

היום, את אומרת, הרגשתי שאני יולדת את

נָזיפה. אותו כאב. אלא שהפעם היא נכנסה

לתוך בטני. בתנו חזרה לתוכי.

אני מלטף את לחייך הקרה ומביט בירח, שרה.

ושותק.

צלחת המלפפונים שלי ריקה.

העולם כולו ריק.

בואי, שינה!

חרב מתהפכת על ליבי

2 

אומרים שנטרפה עליי דעתי.

מצביעים עליי.

אלמאשי!

זקן משוגע, בסוף אתה תטבע!

אילו ידעו עד כמה טוב לי פה, בסירתי

העשויה עץ אורן.

המקום היחיד שאפשר להימצא בו בשעה

שרופא העיניים, בנו של נשיאנו עליו השלום,

אוחז במושכות.

קשה כמו ראש חץ, הבן, אף שייעד את עצמו

ללמוד על העיניים בעיר המופלאה

לונדון.

רופא עיניים, שרה.

סטודנט גולה, סוף־סוף משוחרר מאביו.

על כל פנים, כך סבר.

למה חזר?

למה לעזאזל קיפח באסל אחיו את חייו

בתאונה הארורה הזאת?

בשאר.

בעיר לונדון, שבה הוא לומד, השמועה לוחשת שהוא

דיסקרטי, ביישן ומסוגר.

הוא מתגורר בדירה מרווחת דרומית להייד פארק,

דירה מרווחת ששכר בשבילו השלטון.

משם הוא יוצא לעיתים רחוקות בלבד.

בחור מיושב, חרוץ.

אומנם הניסיון הראשון, הכושל, להתקבל

להתמחות זו בלונדון עדיין צורב,

אבל הוא כבר לא חושב על כך. זה שייך לעבר. הוא הצליח.

והוא מתעודד במחשבה שהכול טוב

בחלק הזה של העולם:

יש אינטרנט, היי־טק, מהירות. חירות.

בבית החולים ״סיינט מרי״, שבו הוא מתמחה,

מנהל המחלקה זוכר אותו לטובה.

כך לוחשת השמועה. היא אומרת:

אדם נעים הליכות וסימפטי.

אהוב על המטופלים שלו.

את קולטת את זה?

אדם חביב ותרבותי.

בערב שבו הוא פוגש את אסְמא (הוא כבר אוהב אותה,

הם מוזמנים לסעודה בשגרירות סוריה

וליבו הולם בין רקותיו), הוא אומר לה

שהוא לא נמשך אל השלטון,

אל הפוליטיקה.

עולם משעמם, אני מתקשה להבין אותו,

הוא אומר, ובולע אותה בעיניו.

והיא מחייכת בשיניה הלבנות של תלמידה מצטיינת,

צעירה בעלת תואר שני במדעי המחשב ובספרות צרפתית

מאוניברסיטת קינגס קולג' האקסקלוסיבית,

אוחזת בידו ואומרת לו שהוא עתיד להצטיין כרופא.

דוקטור אל־אסד!

והיא שוב צוחקת, בכל נימי פניה הנאות,

בעורה הזוהר בגווני שקד,

היא צוחקת, והוא מדמה עצמו בשערי גן עדן.

לונדון.

אירופה.

הוא מרגיש חופשי, שרה.

והאישה הזאת, הלבושה בסגנון מערבי, החופשייה אף היא,

המודרנית, אף כי סוריה זורמת בעורקיה, אותה אסְמא,

כבר שובה אותו בקסמה.

כמו כולנו, אהובתי.

כלומר: למי סוריה אינה זורמת בעורקיו?

על כל פנים, את דבריה בשאר גומע בצמא.

אבל הוא אוהב בעיקר את האופן שבו היא מתבטאת.

אותה תערובת של שלווה ושקיקה.

החן הטמון בקולה.

אוזניה הבולטות קמעה. והמתווה הקסום של

שפתיה, כמו סרט הרפתקאות.

הוא, הביישן, מתבטא בלהט כבוש.

חסרות לו מילים.

הוא לא זה שהבריק במשפחה,

זה היה באסל, הבכור.

בשאר הסתפק בכוכבים שאורם כבה.

למה אני מספר לך על זה?

למה לדוש כל העת באותם דברים?

למה אני חש מחנק כשאני יוצא

מהאגם הארור הזה?

הלוואי שלא הייתי משורר!

הלוואי שלא הייתי חי!

כמה קשה ונוקבת הידיעה שאהבתי כך!

זאת הסיבה שאני מדבר, שרה.

ובכן, יום אחד, באסל מת.

תאונת דרכים.

אל תשאלי אותי מתי אירע הדבר.

זכור לי רק שאיש לא אמר עליו

שהמריא השמיימה בעודו אוחז בהגה מכוניתו.

איש לא צחק.

זו הייתה טרגדיה. טרגדיה לאומית.

מטווח. צניחה. שחייה. ריצה.

אין דבר שלא הצטיין בו.

נלהב, בעל טמפרמנט. הבן האהוב.

היחיד שהתואר ראיס תפור עליו.

יורש העצר.

כל חייו הכינו אותו לשלטון.

כל חייו נלקחו ממנו וסודרו

בתוך אריזה, ועליה חותם השררה,

חותם המפלגה.

1994, חורף. ינואר כמדומני.

הוא נוטש את הקיום עלי אדמות,

ומייד, בשאר הלונדוני, בשאר בעל עיני

הכריש המשוגע, בשאר הביישן, העדין, האיש

שמעולם לא בטח בעצמו או בזולת,

שב לסוריה ונוכח בטקס ההלוויה.

בגבעות קרדאחה, בפאתי לטקיה,

רוחות עזות מנשבות.

הן עדיין מנשבות ברגע זה, שרה, מעצם העובדה

שאני מדבר אלייך.

בשאר ניצב מול ארון הקבורה,

אבל כביכול נעדר.

חזיון תעתועים. עפר לעפר.

בנשימה אחת הוא קורא את נאום ההספד

שחיבר זה עתה במטוס, קורא אותו בפשטות,

בלי פאתוס.

כיאה לדמותו הגמלונית.

אבל מרגישים שהוא מהוסס.

כן, הוא מהוסס.

לחייו עגולות (באותה עת היה מלא יותר),

קולו עדיין מהדהד באוזניי: ״לא היה עולה

על דעתי שאחווה טרגדיה כזו. אתה, אחי,

עוזב אותנו, אחרי שדהרת בחיים, כמו נחשול

בלב ים.״

ומייד לאחר סיום ההספד שלו, משב רוח עז

מעיף את דפי נאומו

ומעניק אותם לאבנים ולשבילים.

שוב הביתה, אומרת הרוח. שוב לאסְמא בלונדון.

היֵה רופא ועזוב את הארץ המוטרפת הזאת.

אבל הוא נותר במקומו, אבוד.

כמו כולם.

כי מי יכול לדמיין את ההמשך?

מי מסוגל?

אפילו חאפז, שיושב מוכה יגון במושבו, מוגן

מפני משבי הרוח הפורעים את קרדאחה,

ראשו חבוש ברט, אפילו הוא לא מדמיין את ההמשך: למשל

שלאחר מותו, כעבור שנים אחדות,

שלוחיו של יוצא חלציו רופא העיניים

ישתמשו בכבלי פלדה כבשוט,

יצרבו בסיגריות בוערות את עיניהם

(עיניהם!) של מתנגדי השלטון,

ישחיתו את גופם בלהבי תערים, ויחדירו

חולדות לתוך נרתיקי נשים,

לאחר שיאנסו אותן לעיני האבות והבעלים.

או שיפלשו לבתים באישון לילה,

יצוו על האחים לאנוס את אחיותיהם,

יערפו את ראשם אם יסרבו, או שיהרגו

אותם מעל האחיות האומללות בטרם

יאנסו אותן אף הם.

1994, אכן.

בשאר שב לסוריה ונהיה אדם אחר.

מפלצות נולדות בלילה.

הוא מאחסן את בגדי הרופא, מתלמד באקדמיה

הצבאית של חומס, ומעלים אט־אט, ביי־ביי,

את הצעיר הביישן של הייד פארק.

עכשיו הוא מעז להביט בבני שיחו.

הוא מיישיר אליהם את עיניו, ועומד זקוף כמו

להב של חרב.

הוא סרן, קצין בעל דרגה.

הוא נישל אותנו מחיינו, שרה.

האדם פוקח עיניים תמיד באיחור.

מעלינו רוכנות מפלצות, הן אוחזות

במספריים ארוכים וקפואים ומפנות אותם אלינו.

צ'ק! כך הן עושות.

הן נוטלות את חלומותינו

וגוזרות אותם לפיסות זעירות.

המשך בספר המלא