שקופות

פרולוג

בשבת בבוקר, בשעה שמונה בערך, יצאו כל דיירי הבית העלוב, המוזנח כמו חורבות בית המקדש, והצטופפו סביב הכניסה לבניין. גם השכנים מהבניינים הסמוכים ברחוב הראשי של העיר הצטרפו אליהם. חסרי הבית, הנרקומנים והשיכורים היו שם, וגם כוחות הצלה, משטרה וכיבוי אש. אלה שבאו ראשונים זכו לראות את הגופה שהוציאו מהבניין והכניסו לתוך אמבולנס. האחרים רק שאלו שאלות, ולא קיבלו מענה. המילה "רצח" עברה כמו משב רוח קל מפה לאוזן. מי היה הקורבן? מי ביצע את הפשע הנורא? הקהל היה צמא לפרטים, אבל איש לא ידע להגיד.

חלק ראשון

שנה לפני האירוע

שאגת מנוע, צפירות מכוניות, נהמת רכב איסוף אשפה חודרות לשנתה של מרינה, והיא פוקחת את עיניה. השעון בטלפון מראה 6:15. כל כך מוקדם. אולי אפשר לנמנם עוד קצת? למרות השעה הרחובות לעולם לא ישנים, והרעש לא פוסק אפילו לדקה. בהתחלה נדמה לה שהתעוררה ברחוב. הקולות שחודרים מבעד לזגוגיות הדקות מוחשיים כל כך, שהיא באמת מרגישה אספלט לח ומחוספס מתחת לגבהּ, ורואה גלגלי ענק של רכב איסוף אשפה שאוטוטו דורסים אותה, מוחצים אותה... אבל לא, למרבה המזל, היא לא באמצע הרחוב. היא במיטה, בדירה קטנה ומוזנחת בקומה הרביעית של בניין ישן שנבנה באמצע המאה שעברה, בלי מעלית, כמובן. והדירה אינה אלא חדר פצפון. פעם היה החדר הזה הסלון בדירה של שלמה, אבל עכשיו העפיל לדרגת דירת סטודיו בזכות עצמו.

ובכן, היא מתעוררת במיטתה הצמודה לחלון, בחדרון זעיר. החלון מאפשר לשאון הרחוב, וגם לרוח ולטיפות הגשם, לחדור פנימה בחוצפה ובפראות. בחדר רהיטים זולים מאיקאה — חוץ מהמיטה, יש בו גם שולחן קטן שעליו עומדים כירת גז עם מבער יחיד, טוסטר וסיר. השולחן משמש כחדר אוכל, מטבח ומקום עבודה. מתחתיו עומד שרפרף שהוכנס פנימה. במקרר הקטנטן שני מדפים, ובמטבח יש גם כיור גמדי שאליו ידיה של מרינה לא נכנסות במלואן. אבל! יש לה אפילו מכונת כביסה משלה! הדר מדהים לבית בזוי כזה.

6:30. זמן לקום. היא מדמיינת בבעתה איך תצטרך לצאת מהמיטה החמימה ולדרוך על מרצפות אבן קרות. בבית קפוא כאן בחורף, ואומרים שחום נורא שורר בשאר חודשי השנה. איזה אקלים מטורף!

אבל למרינה אין ברירה. היא יוצאת מהמיטה, תוחבת את כפות רגליה לנעלי בית, לובשת חלוק מגבת חמים והולכת לשירותים. יש פה אסלה, מקלחת חבויה מאחורי וילון שעוונית וארונית קטנה שבה מרינה שומרת תכשירי קוסמטיקה. אין לה הרבה מאלה. אפשר להתפלא מהמהירות שבה הפכה לחסכנית כל כך. משחת שיניים, קרם לחות, מסקרה ואודם. זהו. בעבר היו לה בושם צרפתי, קרמים יקרים, פלטת צלליות עיניים, ברק לשפתיים, איי ליינרים, לכה לציפורניים ועוד תכשירים לייפוי ולטיפוח. עכשיו הסתפקה במועט.

מרינה מסיימת במהירות את ארוחת הבוקר הדלה שלה ויוצאת מחדרה. לידה, בחדר אחר של הדירה המחולקת, גרה ראיסה עם בעלה. משום מה הם תמיד משאירים את הדלת פתוחה לרווחה, כך שאפשר לעקוב אחר חייהם הפרטיים בחופשיות. מרינה מנסה לא להציץ פנימה, אבל המבט שלה ננעץ בלי כוונה במיטה המלוכלכת, בסדינים המקומטים, בבגדים המבולגנים, בבקבוקי הבירה הריקים ובחוטים המכוערים שמשתלשלים מהתקרה, ועליהם מתייבשת כביסה. האף מזהה ריחות של זיעה וגופים לא רחוצים, אלכוהול וסיגריות. אסור לעשן בדירה. לוחית בשלוש שפות (רוסית, עברית ואנגלית) שתלויה בכניסה מעידה על כך באופן חד־משמעי. אבל זה לא מעניין בכלל את ראיסה ובעלה. מרינה אפילו חושדת שהם לא יודעים לקרוא. מזל שעכשיו, בשעה כל כך מוקדמת, ראיסה עוד לא התחילה לבשל. אם היא תרצה לבשל ארוחת צהריים, הכול אבוד. כל הדירה תתמלא בניחוח בצל שרוף, שומן מותך ובעוד בדל ריח נתעב ובלתי מוכר.

על בעלה של ראיסה מרינה כמעט שלא יודעת דבר, אפילו לא את שמו. מעולם לא ראתה אותו כמו שצריך. כשמרינה יוצאת מביתה, הוא עדיין ישן. וכשחוזרת — כבר ישן. או שוכב במיטה ומעשן. או חצי שוכב עם המחשב על הברכיים. בקיצור, מרינה לא ראתה אותו במצב מאונך.

מרינה מנסה לפתוח את דלת הכניסה, אבל המנעול תקוע, כמו תמיד. היא מקללת ומתעצבנת, היא לא רוצה לאחר לעבודה. הנסיעה אורכת שעה שלמה, וגם כך האוטובוס תמיד מאחר. אבל פתאום ורוניקה מופיעה מהחדר הסמוך. מוזר שוורוניקה כבר ערה. ועוד יותר מוזר, היא לבדה.

"קר היום," נאנחת מרינה.

"נתחשל!" ורוניקה עונה במרץ, כהרגלה, באופן לגלגני במקצת. היא לעולם לא מאבדת את עליצות רוחה, אפילו כאשר בא לה לייבב מרוב כאב. ורוניקה יפהפייה, ומרינה קצת מקנאה בה. היא צעירה, גבוהה, זקופה. יש לה עור יפה, שיער ארוך וצבוע בצבע ג'ינג'י כהה. הצבע הטבעי גם הוא כתום, כפי שמעיד מקבץ של נמשים על אפה הקטן. על פניה החיוורות סומק ורוד טבעי, ואין עליהן אפילו קמטוט אחד. היא בת עשרים וארבע בלבד, אבל ראתה הרבה בחייה. לוורוניקה יש חלום למצוא בעל עשיר, והיא לא טורחת להסתירו. במילים אחרות, היא מנסה למכור את נעוריה ויופייה במחיר הכי גבוה. והיא צודקת. מרינה עדה: ורוניקה — חיננית, אבל טיפשה — לא מתאימה לעבודה קשה, ולכן נישואים לגבר עשיר הם הסיכוי היחיד שלה לחיים טובים. ורוניקה מלאת שמחה, נמרצת, נטולת דעות קדומות או עקרונות מוסריים כלשהם. יש לה הרבה מחזרים. אבל אף אחד מהם עדיין לא רצה להתחתן איתה.

סוף־סוף מופיעה ראיסה מהחדר הסמוך. זו אישה יבשה כמו צימוק, ועצבנית כמו נחש צפע לפני שהוא תוקף. גילה לא ברור, אבל חישובים מתמטיים בסיסיים מצביעים על כך שהיא בת שישים בערך. יש לה פנים מקומטות, שיניים רקובות וצחנת הבל פה. כמו תמיד, היא לובשת מכנסיים וחולצה. על כתפיה מונח ברשלנות מעיל ישן. היא לעולם לא מחייכת ולא אומרת דברים נחמדים.

החיים שלה חרא, בעלה אידיוט, מזג האוויר בלתי נסבל, הילדים מנוולים, והמציאות כולה — זוועה.

"מה, שוב פעם נתקע, יא זבל?" היא שואלת. ראיסה תמיד נוהגת בענייניות קודרת. זאת התוצאה של ניסיון חיים רב ורצוף כישלונות.

דמעות עולות בעיניה של מרינה. בזמן האחרון היא בוכה הרבה, ודווקא לא מתאים לה. או לא התאים בעבר. האם זה גיל המעבר או סתם עצבים?

"כן, נתקע. הדלת לא נפתחת," היא מצטדקת.

"שנייה, אני פותחת," עונה ראיסה ולוחצת על המנעול החלוד בתנועה סוחפת ומהירה, דוחפת לתוכו מפתח באכזריות, עד שהוא חורק ונכנע. "זהו, שברתי," מודיעה ראיסה בשביעות רצון.

הגברות, שקצת מצטערות על המנעול ההרוג אך מרוצות משחרורן, יוצאות החוצה. נכה בכיסא גלגלים מזנק אליהן.

"תנו מטבע," תובע.

ראיסה וּורוניקה עוברות על פניו באדישות ומעמידות פנים כאילו לא הבחינו בו. מרינה נאנחת, אך מוציאה ארנק מהתיק.

***

"תגידי שלוש ספרות," אומרת ראיסה כשמרינה משיגה אותה. "היום יש קרינה חזקה מהשמש, וזה משפיע על השדה מגנטי," מודיעה ראיסה בסמכותיות.

מרינה עונה בלי לחשוב: "שלוש, ארבע, שבע."

"נבדוק בערב," מהנהנת ראיסה. "לפי התחזית, היום יהיה יום טוב."

בכל יום ראיסה ממלאה כרטיס לוטו בקיוסק הקרוב. המוכרת מקבלת את פניה בחיוך מעודד. ראיסה בוחנת את הכרטיס זמן מה לפני שהיא נותנת תמורתו כמה מטבעות, בוחנת אותו בדקדקנות, כאילו רואה כרטיס לוטו בפעם הראשונה. אחר כך, באיטיות ובקפדנות, היא ממלאה את המספרים. לא קל לראיסה למלא כרטיס לוטו. בכל כרטיס יש ארבע עשרה טבלאות המחולקות לשניים. צריך למלא שני צירופים לפחות ולמחוק מספרים מיותרים בטבלה. כל צירוף צריך להכיל שישה מספרים, מאחת עד שלושים ושבע, ומספר נוסף מאחת עד שבע. זאת עבודה קשה. לא כל אחד יצליח. ראיסה מתאמצת ומשתדלת, מוחקת את המיותר בקפידה ומדגישה את המספרים שבחרה. מרוב מאמץ הפנים שלה מסמיקות, והיא מרגישה חום בבית השחי. עבודת הפרך הכרוכה במילוי הכרטיס היומי כבר עלתה לה סכום מכובד, אך ראיסה לא מתייאשת. היא מאמינה שיום אחד יתמזל לה המזל. הרי לא ייתכן שהמזל נטש אותה לגמרי! פעם זכתה בחמישים שקלים והתגאתה בכך מאוד. אבל היא חולמת על סכום הרבה יותר גבוה מזה. הרבה, הרבה יותר גבוה.

לבסוף ראיסה נותנת את הכרטיס למוכרת החייכנית, היא סורקת אותו ומחזירה לה עותק.

"בהצלחה!" היא מסיימת את הפרוצדורה. ראיסה ממלמלת משהו לעצמה, לוקחת את עותק המסמך והולכת.

שלוש השכנות נפרדות, כל אחת פונה לדרכה. ראיסה הרזה, הרפה, המקומטת, זוחלת לאוטובוס ירוק. ורוניקה, בוהקת בשמש בשערה הג'ינג'י, קופצת בעליזות לתוך מונית, שעליה כתוב באותיות גדולות, "הנהג אדיק". ומרינה, עייפה ועצובה, מבטה כבוי, הולכת ברגל לאט לאט. יום קשה מצפה לשלושתן: לנקות ולשטוף, לחתוך ולפרוס, לצבוע ולצבוט, לרַצות ולחייך חיוכים מזויפים למי שמשלמים להן במזומן.

מרינה

אילו היו אומרים למרינה לפני שנה שהיא תגור בישראל ותנקה בתים של אנשים אחרים, היא לא הייתה מאמינה. לפני שנה לא הכירה אף ישראלי ולא ידעה כלום על ישראל. יהודים ראתה, כמובן, אבל לא הייתה קרובה אליהם במיוחד. בבית הספר, למשל, הייתה לה מורה להיסטוריה, דורה מואיסייבנה. היא כמעט שלא ידעה רוסית, ודיברה עם תלמידיה במעין תערובת פראית של אוקראינית ויידיש. בהפסקות האכילה את נכדהּ מוטיה, שלמד בכיתה א', בארוחות ביתיות. דורה מואיסייבנה ומוטיה — אלה היהודים שהכירה. ובכל זאת, חייה התגלגלו מהר מאוד, ויום שרבי אחד — היא לא הספיקה להבין איך זה קרה — נחתה בנמל התעופה בן גוריון.

כשיצאה מבניין נמל התעופה, חָדַר האוויר הַדָבִיק אל גרונה והחניק אותה. ישראל קיבלה את פניה בחמסין של סוף ספטמבר. ברגעים הראשונים היא חשבה שלא תוכל לנשום — האוויר נתקע בגרונה כמו עצם. היא עמדה דום, כמו דגה, ופערה את הפה כדי לשאוף ולמלא את ריאותיה.

אחר כך הסתכלה סביב וראתה אישה כבדת משקל צועדת לקראתה. מרינה בקושי זיהתה בה את הילדה התמירה שהייתה, עם הצמות הדקות הבלונדיניות וגומות החן. פעם הן היו חברות והלכו יחד לבית הספר למוזיקה. מרינה ניגנה בפסנתר, וקטיה באקורדיון הישן שלה.

אבל עכשיו נעלמו הצמות. כעת הייתה קטיה אישה עם שיער קצוץ, גוף שרירי, עור שזוף ופנים מנומרות כתמים וקמטים. היא לבשה חולצת טריקו לבנה שכתפיות הציצו מתוכה ומכנסי ג'ינס קצרצרים. לרגליה נעלה נעלי ספורט. מרינה עיוותה את פניה. היא בשום פנים ואופן לא תסכים להתלבש כמוה! היא רגילה לחליפות מחויטות, לחצאיות פליסה שנחשבות עכשיו לשיא האופנה, לחולצות מכופתרות עם תחרה ולשמלות אלגנטיות עם דוגמאות פרחוניות. מה זה? האם ככה מתלבשת אישה? האם זה יפה? זה מתאים אולי לעבודה בגינה או לחוף הים. בטח לא לנסיעה לנמל התעופה! מרינה נעצה מבט בידיה של קטיה: ידיים גדולות ושזופות, עם ורידים כחולים בולטים. האצבעות שלה עקומות וחזקות, כמו רגליים של עוף, עם ציפורניים קצוצות עד הבשר. ידיים שעובדות קשה.

קטיה דווקא נראתה כמי שחשה בנוח. וגם היה לה רכב חדש ומבריק. מיד אחרי העלייה לארץ, סיפרה למרינה כשנכנסו פנימה, נולד לה ולבעלה קוסטיה בן בשם דני. ביום השמיני לחייו עשו לו ברית, וביום הארבעים הטבילו אותו לנצרות, "ליתר ביטחון," כדברי קטיה. "את יודעת, הכול יכול לקרות. כלומר, את בטח מבינה..." מרינה ההמומה לא הבינה כלום, אבל הנהנה. "ואחר כך התגרשנו. דני היה אז בן שמונה."

"למה התגרשתם?"

"כי הייתי סתומה! היה לי רומן בעבודה. סתם, סטוץ, לא משהו רציני." קטיה חייכה חיוך מר. "עבדתי אז במכולת, בקופה. והוא עבד במחלקת בשרים. לא יודעת איך זה קרה. אבל לא רציתי לעזוב את קוסטיה, הכול היה בסדר בינינו. הוא איש טוב, באמת. וגם התייחס אליי בכבוד. אולי גם אהב אותי. אבל אני התנהגתי כלפיו כמו חזירה סתומה."

"אם לא רצית לעזוב, למה עזבת?"

"כי האידיוט הזה, האלכוהוליסט המזורגג הזה, הגיע אלינו הביתה וסיפר הכול לבעלי! חשבתי שאני אשתגע מהבושה. קוסטיה לקח את החפצים שלו ועזב. ואני נשארתי. עם הטמבל הזה."

"ומה עם דני?" שאלה מרינה. קטיה פטפטה בחופשיות כאילו עדיין היו החברות הכי טובות, אף שלא התראו כבר שנים.

"גם הוא עזב. עם האבא. היה ברור שיהיה לו טוב איתו. יצא לנו בחור נהדר, שירת בצבא, לומד במכללה. יש לנו יחסים טובים, אבל לא קרובים ממש. כי קוסטיה גידל אותו, לא אני. הוא לא התחתן שוב, והקדיש את כל הזמן לבן שלו."

"כל הכבוד!" מלמלה מרינה.

"אחרי שקוסטיה עזב," המשיכה קטיה. "גיליתי שאני בהיריון. לא הייתה לי ברירה, וילדתי בת. מאיקה. היא בת שמונה עשרה. אין לה שכל בכלל. בדיוק כמו לאבא שלה. אני כמעט שלא רואה
אותה. כשהיא חוזרת הביתה, היא ישנה בחדר שלה. לפעמים,
כשהיא יוצאת מהבית, היא נעלמת לי לימים שלמים. תמיד עבדתי קשה, מהבוקר עד הערב. את מבינה, לא הצלחתי ליצור איתה קשר יציב."

את כל זה קטיה סיפרה למרינה תוך כדי הנסיעה לביתה. מרינה הקשיבה קשב רב, אבל לא הבינה כמחצית מדבריה של חברתה. היא הביטה מהחלון אל השיחים הצפופים, אל הרכבים הנוסעים במהירות מסחררת, אל הפסולת הזרוקה משני צידי הכביש. "לאן הגעתי, אלוהים?" חשבה בעצב. היא נזכרה איך ארזה את החפצים שלה בחופזה, והספיקה לתת נשיקה לבן היחיד שלה, והביטה בפעם האחרונה בנוף המוכר והאהוב עליה, ועלתה על המטוס כדי להמריא לאי־וודאות.

קטיה גרה בדירה שכורה צנועה. היא עבדה בניקיון בבתים של אנשים אחרים. מה שהרוויחה הספיק לה בקושי לאוכל, לשכר הדירה, להחזרי ההלוואה על הרכב, ללימודיה של בתה במכללה (אם כי קטיה לא הייתה בטוחה שהיא באמת לומדת שם) ולקניות בסיסיות בלבד, כמו מוצרי היגיינה והלבשה. לפחות מהמראה החיצוני שלה לא אכפת לה, חשבה מרינה. בזה היא יכולה לחסוך.

כפי שסוכם ביניהן, מרינה השתכנה אצלה. כבר בערב הראשון הסבירה קטיה לחברתה איך מתנהלים העניינים: במשך השנים היא צברה מאגר של לקוחות קבועים. היא ניקתה דירות בבתים משותפים ובווילות מפוארות. האנשים שעבדה אצלם היו בסדר בסך הכול. היא הייתה מנקה אחראית וטובה, עבדה קשה בלי לרחם על עצמה, כי ידעה שאין לה על מי לסמוך, חוץ מאשר על הידיים החזקות שלה והרגליים המהירות שלה.

קטיה שמחה לראות את החברה הוותיקה שלה. אחרי שנים רבות בישראל היא התגעגעה לימי נעוריה והייתה בודדה מאוד. היא קיוותה שהביקור של מרינה יגוון את שגרת חייה.

"אני אחלוק איתך כמה מהלקוחות שלי," הבטיחה קטיה. "ואת תתחילי לעבוד. כמו כולם. אל תצפי לחיים קלים, לא יהיו לך כאן. בינתיים תגורי אצלי. אין לי הרבה מקום, אבל תישני בחדר של מאיקה. ממילא היא לא באה הביתה הרבה."

"בסדר," אמרה מרינה. היא הייתה אסירת תודה לחברתה. "תודה רבה לך. באמת."

"אין בעיה," קטיה נפנפה בידה. "אנחנו חברות, לא?"

"כן, בטח."

את הימים הראשונים בילתה מרינה ברוגע ובשלווה. הן הלכו לים, והיא נכנסה למים החמים כמו חלב, הן אכלו דגים במסעדה ערבית סמוכה ונהנו ממראה השמש השוקעת, מרחש הגלים, ממגע החול המחוספס בכפות הרגליים. ואז הגיע היום, והיה עליה לצאת לעבודה.

מרינה התרגשה מאוד וכמעט שלא ישנה בלילה שלפני. היא קמה מוקדם, לבשה את בגדיה היפים ביותר, אפילו התאפרה מול המראה השבורה שהייתה תלויה בחדר של מאיקה ויצאה החוצה מלאת אנרגיה ובמצב רוח מרומם.

"איך אני נראית?" שאלה.

הפנים של קטיה התעוו בהבעת מיאוס.

"מה הבעיה?" נלחצה מרינה. "יש לי כתם על השמלה?"

"איזה כתם בראש שלך! מה זה קשור בכלל? תסתכלי על עצמך!"

קטיה גררה אותה אל מול המראה הצרה שבארון הבגדים המיושן. מרינה הביטה בעצמה. באותו היום היא לבשה שמלה פרחונית עם בטנת משי שאותה תפרה לא מזמן. היא נעלה נעלי עור על עקב בינוני ולבשה גרבונים דקים.

"מה קרה?" שאלה שוב. "לדעתי, הכול בסדר גמור. יפה ומסודר. הרי אני הולכת לעבודה, לא?"

"יצאת מדעתך? את הולכת לנקות בית בשמלת משי?"

"לקחתי גם בגדים להחלפה..." מלמלה מרינה.

"אף אחד לא מתלבש ככה פה," אמרה קטיה בנימה קודרת.

"אז מה?" כעסה מרינה. "מה אכפת לי ממה שלובשים כאן?"

"כי מיד רואים שאת לא מפה. שאת רוסייה. זרה."

"כן, אני זרה. ולא רוסייה בכלל! אז מה? זה אומר שאצטרך לוותר על הרגלי הלבוש שלי? אני לא מוכנה לזה!" צעקה בלהט.

"רואים את זה."

"מה רואים?"

"שאת עובדת בלתי חוקית. באת לכאן כדי להרוויח כסף. מיד קולטים אותך."

"מי?" שאלה מרינה בטון מבוהל.

"יש כאן אנשים עם ניסיון," אמרה קטיה וחייכה חיוך מר. "רוצה שאני אספר לך מה יקרה אם תצאי ככה?"

"מה?"

"השוטר הראשון שיראה אותך ייגש אלייך וידרוש ממך את המסמכים. הוא ידבר איתך בעברית, כמובן. את לא תוכלי לענות וגם לא לתת לו שום מסמך. הוא ייקח אותך לתחנה, ושם יחקרו אותך ויגלו שאת סתם תיירת שבאה לכאן כדי לעבוד בניקיון. את יודעת מה יעשו לך?"

"מה?" פניה של מרינה החווירו.

"יגרשו אותך מכאן."

"לא. רק זה חסר לי."

"בדיוק מה שאני אומרת. חכי פה."

קטיה חזרה אל החדר שלה, חיטטה בארון הבגדים, טרקה מגירות ומלמלה משהו.

"הנה, קחי!" יצאה לבסוף וזרקה למרינה ערמה של בדים. מרינה מיד הבינה שאלה בגדים בלויים שהיו בשימוש במשך שנים רבות ועברו אינספור כביסות. היא לעולם לא תלבש את זה.

"לא, תודה," אמרה בנימוס.

"אל תעשי פוזות!" התרגזה קטיה והציצה בשעון בחוסר סבלנות. "תתלבשי כבר!"

"אבל..." מרינה ניסתה להתווכח.

"תתלבשי, קיבינימט!" שאגה קטיה. ומרינה נכנעה והתפשטה בלי להגיד מילה נוספת.

כעבור כמה דקות היו שתי החברות מוכנות ליציאה. קטיה בשורטס קצרים שחשפו את רגליה ואת הוורידים שעליהן ובנעלי ספורט נוחות, ומרינה בבגדים ישנים. לפני שיצאו, לא העזה מרינה להביט בעצמה במראה. היא ידעה שהמראה תשקף אישה לא צעירה, לא רזה ולא יפה במיוחד, עם בטן נפוחה, קמטים מתחת לעיניים ומבט כבוי.

"או!" קראה קטיה פתאום.

"מה קרה?"

"הנעליים שלך! תסתכלי על עצמך!"

היא עדיין נעלה נעליים אלגנטיות עם עקב. פעם היא אהבה מאוד את הנעליים האלה וחשבה שהן יפות. עכשיו היא הבינה שהטעם המעודן שלה לא מסתדר כלל עם החיים החדשים שלה.

"יש לי מגפיים..." היא ניסתה להצטדק. "הרי כשעליתי למטוס, ירד גשם..." והבינה מיד ששוב אמרה איזה דבר טיפשי.

"אוי, אלוהים! אני מבזבזת זמן כאן איתך במקום ללכת לעבודה!" צעקה קטיה.

"חכי כאן," ציוותה עליה, ושוב הלכה. ממעמקי הדירה שמעה אותה מרינה קוראת: "איזו מידה את?"

"שלושים ושמונה."

"איזה באסה, לי יש ארבעים. תני לי לחשוב."

היא חיטטה בארון, הוציאה בגדים וכל מיני חפצים, עד שסוף־סוף מצאה נעלי ספורט בלויות.

"זה של מאיקה," אמרה. "אל תשימי לב שהן ישנות. זה מותג, אדידס, שמעת עליו?!" אמרה בגאווה ודחפה את המותג מתחת לאפה.

באיחור של רבע שעה לפחות, הן יצאו מהבית. מרינה פתחה את חלון המכונית, אבל במקום האוויר הצח שלו השתוקקה, תערובת מחניקה של ריח בנזין ועשבים שוטים התפשטה בחלל המכונית.

"תסגרי את החלון," פקדה קטיה ברוגז. "המזגן יֵצא."

"מי יצא?"

"המזגן. מיזוג אוויר. אוי, אלוהים! זה הדבר הראשון שאת חייבת לזכור! מז־גן!"

"הבנתי אותך," אמרה מרינה בנימה של פיוס. "מז־גן."

"יופי!" עודדה אותה קטיה. "כן, ועוד מילה. מאוד חשובה. חוצ־פה."

"מה זה עכשיו?"

"שחצנות. מילה מאוד חשובה. תשתמשי בה הרבה," אמרה קטיה בוודאות.

מרינה חזרה, כאילו הייתה מגלגלת את המילה בפה.

"חוצ־פה. איזו מילה מטומטמת."

"יש פה הרבה כאלה," סיכמה קטיה.

מרינה סגרה את החלון ושתקה, לא כדאי לה להרגיז את חברתה, חשבה.

כעבור כרבע שעה של נסיעה הן הגיעו לבית רב־קומות ישן שעמד על עמודים. הקירות של הבית היו מחוספסים ומוכתמים, מעוטרים במנועים של מזגנים ובצינורות של ביוב.

"זה הבית של רוזה," הודיעה קטיה. "דיברתי איתה ואמרתי שמעתה את תעבדי במקומי. אישה נחמדה. היא מוכרת בחנות בגדים. כשאני באה, היא לא יוצאת מהבית ולא מסירה ממני מבט. אבל אני בטוחה שתסתדרו יפה."

"בסדר."

"נו, לכי," עודדה אותה קטיה. "בהצלחה!"

מרינה יצאה מהאוטו ועמדה על המדרכה. המכונית של קטיה פנתה בקצה הרחוב ונעלמה. מרינה לקחה שאיפה עמוקה, עצמה את העיניים לכמה רגעים כדי להרגיע את הלחץ, ונכנסה פנימה.

"שלום," חייכה לאישה נמוכת־קומה שפתחה לה את הדלת. "אני מרינה. המנקה החדשה שלך.״

כעת שוב עמדה מרינה ליד הבית הזה. ועכשיו לא הרגישה לחץ כמו בפעם הראשונה. היא מצאה בצרור המפתחות את המפתח המתאים ופתחה את הדלת.

״שלום לך,״ אמרה לבעלת הבית בחיוך. ״איך את מרגישה היום?"