מלכי הקמפוס 1 - סוף המשחק

פרק 1

אברלי

הודעת הטקסט מגיעה אחרי שחיכיתי לתגובה במשך יותר משעה. דמיינו את זה — אני יושבת על סיכות ומחטים דמיוניות, מצפה לתשובה. זורקת מחשבה אחת ויחידה אל היקום ומקווה לקבל את הבשורה שאני זקוקה לה נואשות.

רק כדי שהתקווה שלי תיזרק לפח עם הצליל של הודעת הטקסט.

מצטערים, החדר כבר הושכר.

נהמת תסכול אמיתית חומקת מפי, ואני מרימה מבט במהירות, תוהה אם מישהו שמע אותי בבית הקפה העמוס שבו אני יושבת כרגע. אבל אף אחד לא שם לב אליי.

לא האימהות שלבושות מכף רגל ועד ראש בבגדי 'לולולמון' ומקובצות סביב שולחן קטן לא רחוק ממני, מוקפות בארבע עגלות תינוק.

לא הבחורות שממש מזכירות לי את... עצמי, יושבות ליד שולחן אחר, כולן מסתכלות על החברה שלהן שמקלידה תגובה למישהו שאני מניחה שהיא הכירה באפליקציית היכרויות. היא אמרה שהתגובה שלו להודעה שלה הייתה, 'אני אוהב את הציצים שלך. וגם את הפנים שלך'.

האם הקשבתי לשיחה שלהן? כן. האם אני מתחרטת על זה?

לא.

דרך אגב, הבחור הזה נשמע דוש. היא צריכה להמשיך הלאה.

שלושת הבחורים שיושבים ליד השולחן שצמוד לשלי בהחלט לא שמים לב אליי. שניים מהם חובשים כובעים הפוכים, ולכולם כתפיים וחזה רחבים בצורה מרשימה. ספורטאים, אני מניחה, זוללים כריכים לארוחת בוקר במהירות מסחררת ולא אומרים הרבה פרט לנהמה מדי פעם. אולי הם שחקני פוטבול?

אין לי מושג. אני לא צופה בספורט, ואני בהחלט לא עוקבת אחרי קבוצות הספורט בקולג' החדש הזה שאני אמורה להתחיל ללמוד בו בעוד פחות משבוע.

טוב, לא מדויק להגיד 'אמורה'. אני רשומה. בחרתי את השיעורים, ומערכת השעות שלי מושלמת עד כדי כך שאני כמעט יכולה לבכות מהתרגשות. אני מתחילה את השנה השלישית שלי באוניברסיטת סנטה מירה בתור תלמידה חדשה, ועד לפני כמה ימים התלהבתי רק מהרעיון להגיע לכאן. הייתי נרגשת לעבור לדירה החדשה עם שלושת השותפים האחרים שלי. להוטה להכיר חברים חדשים, לחוות חוויות חדשות ופשוט להיות... חופשייה.

אלא שאחד השותפים החדשים האלה יצר איתי קשר ביום שבו הגעתי לעיר החוף המדהימה הזאת. הוא שלח לי מייל מתנצל מדי (אלוהים, אני שונאת מיילים) שאומר שהחדר החדש שלי — ובכן, למעשה המיטה החדשה שלי, כי הייתי אמורה לחלוק חדר — הושכר למישהו אחר. שהציעו לי בטעות את החדר/ המיטה כשהיא כבר הייתה תפוסה.

כשקראתי את המייל הזה, הראייה שלי היטשטשה מדמעות שלא זלגו. רציתי לבכות. הייתי צריכה לגייס את כל כוחותיי כדי לא להישבר ולפרוץ בבכי. אבל לא בכיתי.

תזדקפי, אברלי ביילי אולמסטד. את לא תיתני למהמורה הזאת בדרך להפיל אותך. את חייבת להמשיך קדימה.

מילות ההשראה של סבתא שלי הן הדבר היחיד שמחזיק אותי בחיים האלה, אני נשבעת.

השתמשתי בחלק מהכסף היקר שחסכתי בשנתיים האחרונות בשביל ההרפתקה החדשה הזאת, ישנתי במוטל הזול ביותר שמצאתי, ובסופו של דבר פחדתי מדי ולא הצלחתי להירדם בגלל הדברים האיומים שהתרחשו במשך הלילה. כמו האישה שדפקה על הדלת שלי באחת בלילה והתעקשה שהיא שירות חדרים. תאמינו לי, לא היה שירות חדרים במוטל הזה. לא פתחתי את הדלת, הייתי מבוהלת מכדי לזוז, אפילו כשהצמדתי את הגב אל ראש המיטה והתכרבלתי לכדור כשהדפיקה העקשנית נמשכה הרבה יותר מדי זמן.

עכשיו אני כאן, גוררת את עצמי וזקוקה לקפה הזה כדי להתעודד. הדיור לסטודנטים בסנטה מירה מועט. אני אמורה לדעת. כתבתי עבודה על משבר דיור הסטודנטים בשנה הראשונה שלי בקולג', ועכשיו אני קורבן שלו. אני חסרת בית.

חסרת בית.

אני לא יכולה לשנות את מערכת השעות שלי למקוונת בלבד ולחזור הביתה. אם אעשה את זה, לעולם לא אפסיק לשמוע את ההטפות של אימא שלי. היא תנעץ בי את המבט ההוא ותגיד, 'אמרתי לך. להיות גאוותנית מדי, לא יביא אותך לשום מקום.'

אני ממש יכולה לשמוע את הטון המסוים הזה בקולה מהדהד במוחי. את השיפוטיות. אין שום סיכוי שאוכל לחזור עם הזנב בין הרגליים לעיירה הקטנה שבה גדלתי, ולהעמיד פנים שזה בסדר שאני לוקחת קורסים מקוונים. כי זה לא בסדר. קודם כול, אני לא יכולה לסבול את המחשבה לחזור למקום שבו גדלתי, כי אני יודעת שכולם מחכים שאכשל. חוץ מזה, אני לא יכולה להצדיק את המחירים הגבוהים של הקורסים באוניברסיטת סנטה מירה בזמן שאני גרה בבית. רציתי חוויה אמיתית כשעזבתי לקולג'.

נראה שאני בהחלט זוכה לחוויה אמיתית. פשוט לא זו שקיוויתי לה.

"פאקינג סמפסון. הוא כזה לוזר," אני שומעת את אחד הבחורים ממלמל לפני שהוא דוחף לפיו את החצי שנותר מכריך ארוחת הבוקר שלו.

בטני מקרקרת, ואני לוגמת מהקפה הרותח שלי ומתכווצת בכאב כשהוא שורף את לשוני. נכנסתי לכאן כדי להרגיש נורמלית ולהתעורר, וקניתי את הפריט הזול ביותר בתפריט, במחשבה לא הגיונית שכוס קפה תהיה ארוחת בוקר טובה מספיק.

היא לא. אני גוועת ברעב ומקנאת בכל מי שאוכל כרגע את כריכי ארוחת הבוקר האלה.

"ידעתי שהוא יבריז," אומר בחור אחר ולוגם בקול מהקפה הקר שלו. הוא כמעט לבן, לכן אני מתארת לעצמי שהוא מלא בסוכר ואין בו הרבה קפאין. אם הבחורים האלה הם ספורטאים, הם לא דואגים יותר מדי לגוף שלהם עם הארוחה הזאת. "הוא לא יכול היה לעמוד בזה."

"לא עוזר שעשית לו את המוות," אומר אחד אחר.

"אם הוא לא יכול לסבול את החרא שלי, איך הוא יוכל להתמודד עם המאמן?"

אני עומדת להתעלם מהשיחה המשעממת הזאת שכולה סובבת סביב ספורט, בדיוק כשאחד מהם אומר משהו שגורם לאוזניים שלי להתחדד.

"עכשיו נצטרך למצוא מישהו אחר שיעבור לחדר שלו." זה נאמר באנחת תסכול. אני אפילו קולטת את הבחור משליך את שארית המאפין שלו על מפית על השולחן, ואני נשבעת שאני רואה אדים עולים מהחתיכות המפורקות.

אלוהים אדירים, אני רעבה כל כך.

זה שמירר את חייו של סמפסון המסכן — אני מסיטה את מבטי כדי לבחון אותו, ו...וואו, הפנים שלו גורמות לי להחסיר פעימה — מכווץ את מצחו לעבר חברו, משמיד המאפין. "זו לא אמורה להיות בעיה. חדרים ריקים הם מצרך נדיר כאן."

"אני לא רוצה לגור עם מישהו אחר," איש המאפין כמעט מייבב לפני שהוא לוקח חתיכה מהמאפין — נראה כמו אוכמניות — ודוחף אותה לפיו. "היה לנו משהו טוב."

"עדיין יש לנו," מר חתיך נוהם, ופעימות ליבי המהירות כמעט נעצרות. הקול תואם את הפנים, והפנים הן פשוט וואו. שיער כהה. עיניים כהות. עצמות לחיים גבוהות וסנטר חזק. אפילו כשהוא מתוסכל מהחבר שלו, חברו לקבוצה ושותפו לדירה, חיוך קטן מתפשט על שפתיו, וזה חיוך טוב.

זו לשון המעטה של המאה. זה חיוך מדהים.

"נכון," איש המאפין מהנהן, והבחור השני בשולחן שלהם רק צוחק. "אז אני אתן לך לדאוג למצוא שותף לדירה ולהשכיר את החדר שלו. אין לי זמן לחרא הזה."

"גם לי אין זמן לזה, אבל אני בטוח שלא יהיה קשה למצוא." מר חתיך בוחר ברגע הזה להציץ סביב בית הקפה, ומבטינו נפגשים. ננעלים. הוא לא מסיט את עיניו, וגם אני לא, ועל פניו מופיע החיוך האיטי והממיס תחתונים שגורם לי להשפיל את עיניי, וללחיים שלי להסמיק.

אלוהים, הבחור הזה נראה יותר מדי טוב. והוא יודע את זה.

אני שומרת את המבט שלי על השולחן בזמן שאני מקשיבה להם דנים באפשרויות של שותפים לדירה, כשהם מסיימים לאכול. ואז שלושתם קמים, מתנשאים בצורה מרשימה מעל כולם כשהם נעים כיחידה אחת לעבר הדלת וזורקים את האשפה שלהם בדרך החוצה.

בתוך שניות אני נעמדת על הרגליים, עוקבת אחריהם ממרחק דיסקרטי, הרעב שלי נשכח. הדבר הנהדר בסנטה מירה הוא שהקמפוס של הקולג' ממוקם ממש במרכז העיר, וכמעט כל מה שסטודנט צריך נמצא במרחק הליכה או רכיבה על אופניים.

החשדות שלי מתאמתים כשהם לא נכנסים לרכב ונוסעים. הם צועדים בקצב רגוע במורד המדרכה, מפטפטים בקול רם ומחווים בידיהם, עד שבסופו של דבר הם פונים שמאלה אל רחוב צדדי שלאורכו ניצבים בנייני דירות וכמה בתים.

"אנחנו צריכים לפרסם את החדר הפנוי באחת מקבוצות הפייסבוק האלה?" איש המאפין שואל, קולו רם ומהדהד.

החתיך נוהם בלגלוג. "מי עוד בפייסבוק חוץ מאנשים מבוגרים כמו ההורים שלנו?"

"לי יש פרופיל בפייסבוק," איש המאפין נשמע נעלב.

"גם לי יש, אבל אני אף פעם לא נכנס אליו," מר חתיך עונה כשכל השלושה מאיטים מול בית לבן ישן וחמוד עם גג בצבע בשחור. יש שם מרפסת אמיתית עם ספה רעועה שבהחלט ראתה ימים טובים יותר, אבל אני יכולה לחיות עם זה.

"אז מה אתה מציע שנעשה כדי למצוא שותף חדש?" שואל הבחור השני, שכנראה לא מדבר הרבה. הוא גדול ורחב יותר מהשניים האחרים, זרועותיו השריריות מכוסות בקעקועים.

"נשאל בסביבה, אני מניח," מר חתיך מושך בכתפיו כשהם עולים בשביל המוביל למרפסת, ואז שלושתם כמעט רצים במעלה המדרגות. "נמצא מישהו. אני לא מודאג מזה."

הוא מעיף מבט מעבר לכתפו כאילו הוא יכול להרגיש את נוכחותי, מבטו מתעכב על שלי, והוא נעצר ופונה כולו לכיווני. אני מרגישה שנתפסתי ומתחילה להתרחק מתוך אינסטינקט טהור.

"אנחנו יכולים לעזור לך?" הוא לא נשמע עוין. לא, הוא נראה ממש נכון לעזור. לגמרי ידידותי.

מקסים בהגזמה.

חבריו מסתובבים להסתכל עליי, שלושתם נראים מרשימים כשהם עומדים כתף אל כתף במרפסת שלהם.

"אממ..." אני מפסיקה ללכת, המילים שלי נתקעות בגרוני. איך אני ניגשת לזה בלי להישמע כמו סטוקרית שמקשיבה לשיחות הפרטיות שלהם? "הייתי בבית הקפה קודם —"

"נכון," מר חתיך קוטע אותי. "אני זוכר."

אה. עשיתי עליו רושם?

סביר להניח שלא.

"ולא יכולתי שלא... לשמוע את השיחה שלכם?" אני מתכווצת, מרגישה רע. הלב שלי דופק במהירות וכפות ידיי מזיעות. אני מנערת אותן, והבחורים חולקים מבט.

מבט שבהחלט אומר, 'מה הבעיה של הבחורה הזאת?'

"איזו שיחה?" איש המאפין שואל בהיסוס.

"שאתם מחפשים שותף לדירה?" אני מכחכחת בגרוני ועושה כמה צעדים קדימה, סקרנית לראות את פנים הבית. האם יש מספיק חדרי שינה? המטבח בגודל סביר? אני מוכנה לישון בשק שינה על רצפת האמבטיה אם צריך. אני לא יכולה להיות בררנית כרגע. "אני, אממ... אני מכירה במקרה מישהו שצריך חדר."

"מי?"

"אני."

פרק 2

אברלי

הם שותקים, שלושתם חולקים מבט חטוף לפני שמר חתיך צועד קדימה, החיוך המדהים הזה מופיע שוב על פניו. אני די בטוחה שהוא מנסה להרגיע אותי בעזרתו. "בחורה יפה כמוך לא רוצה לגור איתנו. מה החבר שלך יחשוב?"

"אין לי חבר," אני משלבת את ידיי על החזה שלי, נעלבת מעט מכך שהוא קרא לי בחורה יפה. לרגע זה נשמע קצת מתנשא ובהחלט לא כמו מחמאה.

"אה." הוא חולק מבט עם חבריו לפני שהוא מחזיר את תשומת ליבו אליי. "אף פעם לא הייתה לנו שותפה אישה, אז אולי זה רעיון גרוע."

"למה זה רעיון גרוע?" אני מרימה גבה ומניחה את ידיי על המותניים, מנסה להיראות אמיצה יותר ממה שאני מרגישה. "לפי מה ששמעתי, נשמע כאילו אתם צריכים שותף לדירה, ואני צריכה חדר."

"את מבינה שהלימודים מתחילים בעוד ארבעה ימים?" הוא מטה את ראשו ומתבונן בי בהיסוס. "המעברים למעונות התחילו רשמית אתמול. אין לך כבר חדר מסודר?"

אני מבינה למה הוא שואל שאלות. אני כנראה נראית כמו טיפשה בעיני הבחורים האלה, ואולי זה נכון, אבל זו לא אשמתי שהכול השתבש לי. פשוט יש לי רצף רציני של מזל רע.

כאילו... ממש מזל רע. אבל הם יכולים להפוך את המזל שלי אם נצליח לגרום לזה לעבוד.

"שכרתי חדר, אבל הכול השתבש אתמול," אני מרימה את הסנטר ובולעת רוק בכבדות כשאני מבחינה באופן שבו מבטו סורק אותי מכף רגל ועד ראש. "אז עכשיו אני בחיפוש אחרי כל מה שאוכל למצוא, חדר, מיטה, ספה. שותף אחד, עשרים שותפים. אני רק צריכה מקום לגור. אעשה כל מה שצריך."

"כל מה שצריך?" עכשיו תורו להרים את הגבות.

אני מסמיקה. אני מרגישה את החום מלהיט את הלחיים שלי. "אני לא מתכוונת לזה ככה..."

"ככה?" החיוך שלו מתרחב, אם זה בכלל אפשרי, ועכשיו אני מבינה שהוא מקניט אותי. מתבדח על חשבוני.

אני די שונאת את זה.

"את יכולה לבשל?" איש המאפין שואל בהבעה מלאת תקווה.

מר חתיך שולח לעברו מבט נוקב. "אנחנו לא שוכרים אותה כדי שהיא תבשל עבורנו."

"אבל מה אם היא יכולה? זה יהיה די נחמד, לא? אף אחד מאיתנו לא יודע לבשל כלום," איש המאפין מחייך אליי, גבותיו מורמות. הוא לא מלא קסם כמו הבחור השני, אבל הוא נראה נחמד מספיק. הדופק שלי לא מתגבר כשהוא מכוון אליי את החיוך הזה, לא כמו עם הבחור האחר. "את יודעת לבשל?"

אני מהנהנת לאט, עדיין לא מתכוונת לחשוף את כל הקלפים שלי. בישלתי ארוחות ערב לאימא שלי ולסבתא שלי במשך שנים. סבתא לימדה אותי כל מה שהיא יודעת ונתנה לי הרבה מתכונים שלה. "אני יודעת."

אני לא שף גורמה, אבל אני בספק אם זה מה שהבחורים האלה מחפשים. ואם הכנת ארוחות היא חלק מהעניין, מערכת השעות שלי מאפשרת את זה. אין לי שיעורי ערב בסמסטר הזה. כולם בימי שלישי וחמישי בשעות אחר הצהריים. זה מאפשר לי מספיק זמן למצוא עבודה, שאני חייבת להתחיל לחפש בהקדם האפשרי.

אחרי שאמצא מקום מגורים, כמובן.

"אז החדר שלך," איש המאפין אומר בתקיפות וזוכה לחבטה בחזה ממר חתיך. "נו, ברצינות. למה שלא תרצה שהיא תגור כאן?"

הם מתקבצים להתייעצות במרפסת, בזמן שאני עומדת על המדרכה ומתבוננת בהם, מייחלת שיכולתי לשמוע מה הם אומרים. הקפה בבטן שלי מתהפך ומזכיר לי שלא אכלתי שום דבר מלבד המבורגר מהיר וזול ממקדונלד'ס לארוחת ערב אתמול — לא צ'יזבורגר שאני מעדיפה, אבל אני מנסה לחסוך כאן כסף — ואני מתחילה להרגיש קצת בחילה.

"רוצה להיכנס לראות את הבית?" שואל אותי הבחור השקט ביותר, וההקלה שמציפה אותי גורמת לי כמעט למעוד על רגליי כשאני מתקדמת לעבר המרפסת של מה שאולי יהיה הבית העתידי שלי.

"בטח," אני שומרת על הקול שלי רגוע ונכנסת לבית בזמן שהוא מחזיק את דלת הכניסה פתוחה בשבילי.

כולם נכנסים אחריי ומצטופפים מאחוריי כשאני עוצרת וסורקת את הסלון. ניצבות שם ספת עור חומה עם כורסה תואמת, ושתיהן מעט בלויות, וכך גם שולחן הקפה החבוט ושולחן הצד שעליו מונחת מנורה רגילה למראה. עם זאת, טלוויזיה ענקית תלויה על הקיר ונראית חדשה לגמרי, ממש מתחתיה על השידה נמצאת קונסולת משחקים ולצידה כמה שלטים.

אני יכולה לראות מה סדר העדיפויות שלהם. לא מפתיע.

על הקירות הלבנים לא תלוי שום דבר. אין וילונות על החלונות, רק תריסים לבנים בסיסיים. אין כאן שום דבר שיהפוך את המקום הזה לביתי. אבל הוא נראה נקי יחסית, וזה בונוס.

"אני קופר," הבחור השקט מושיט לי את ידו, ואני לוחצת אותה, מופתעת מאחיזתו החזקה. "זה דולר," הוא מצביע על איש המאפין.

"דולר?" אני שואלת, קולי חלש. איזה מין שם זה?

"פרנק דולר," מבהיר הבחור הידוע בשם איש המאפין. "קוראים לי בשני השמות."

"דולר, דולר ביל, יו. כמו השיר," קופר אומר בחיוך, ואני מדביקה על פניי חיוך מנומס, המבט שלי נודד אל הבחור היחיד שאני עדיין לא יודעת את שמו.

הוא מתבונן בי בהיסוס, מבטו חשדני. אני לא חושבת שהוא לגמרי בעד הרעיון שאעבור לגור בבית שלהם, לכן אני בוחרת להתעלם ממנו ומאפשרת לשני הבחורים האחרים לקחת אותי לסיור מלא בבית.

"המטבח קטן," קופר אומר כשהוא מחווה בידו לעבר החלל הצר, "אבל יש בו את כל מה שאת צריכה, והמקרר די גדול."

"אנחנו צריכים הרבה מרחב כי אנחנו בחורים גדולים," דולר מוסיף וטופח על בטנו.

אם זה עוד רמז לכך שהוא רוצה שאבשל לו, אני לא יודעת מה להגיד. עדיף שאשתוק, אדביק על פניי חיוך ואהנהן בנימוס.

אנחנו עושים את דרכנו במסדרון ועוצרים להציץ דרך כל דלת פתוחה.

"יש ארבעה חדרי שינה בסך הכול, וזה די נדיר בשכונה הזאת," קופר מסביר ואז מצביע לעבר אחד החדרים. "ויש שני חדרי שירותים. אבל אחד מהם צמוד לחדר הראשי."

"מה שאומר שתצטרכי לחלוק חדר אמבטיה עם האידיוטים האלה," מר חסר שם מנופף באגודלו לכיוון קופר ודולר. "אני לא יודע אם את מוכנה לזה."

אני לא יכולה שלא לכווץ את האף לנוכח המחשבה. "אני מנחשת שיש לך את חדר האמבטיה הראשי?"

"כן, ברור שיש לי." שוב החיוך הזה נפרש על פניו, זה שסביר להניח גורם לנשים בכל הקמפוס לפשוט את התחתונים שלהן בשבילו. "אבל אני גם משלם קצת יותר שכר דירה בשביל הזכות הזאת."

"בכמה אתם משכירים את החדר בכלל?" אני מכינה את עצמי נפשית לסכום וצועדת לכיוון חדר השינה האחרון שאותו עדיין לא הראו לי. אני מציצה פנימה ומגלה שכבר יש שם מיטה, שולחן כתיבה וכיסא. אבל זהו.

אין בעיה. זה טוב מספיק. בחדר הקודם שרציתי לשכור היה משהו דומה.

אני נכנסת לחדר ובודקת את הארון, הוא לא גדול מאוד, אבל אין לי הרבה דברים, כך שזה בסדר עבורי. המיטה לא מוצעת ולא מכוסה בכתמים דוחים, אז זה סימן טוב. אין שידה, אבל אני יכולה לקנות מגירות אחסון זולות בטארגט או בוולמארט.

יש למקום פוטנציאל אדיר. אבל לגור עם שלושה בחורים? האם זו תהיה בעיה?

אני לא יכולה לדאוג בקשר לזה. אני צריכה לקפוץ על הזדמנויות כשהן נקרות בדרכי, וזו למעשה נפלה עליי.

אני מתרחקת מהמיטה, ניגשת לחלון ודוחפת את התריסים הארוכים, והם מתחככים ברעש זה בזה. נשימתי נעתקת כשאני מתבוננת בנוף.

כולו אוקיינוס. האוקיינוס השקט נמצא ממש ממול, לכאורה רק כמה מטרים משם, מאחר שהבית נמצא קרוב לצוק. מה שעשוי להיות קצת מטריד אם אני חושבת על זה יותר מדי, אבל קבצנים לא יכולים להיות בררנים ברגע זה.

"דמי השכירות לחדר הם אלף ארבע מאות בחודש," קופר אומר, ואני מסתובבת כשהלם מכה בי לשמע הסכום.

"אבל הייתי אמורה לשלם רק שמונה מאות במקום הקודם," אני מוחה חלושות.

"זו הייתה רק מיטה," קופר מזכיר לי. "פה את מקבלת חדר שלם."

"אני צריכה לחלוק את חדר האמבטיה." עם שני גברים גדולים וחסונים שכנראה לא נקיים במיוחד.

איכס.

"אולי תוכלי לשכנע את ניקו לחלוק איתך את חדר האמבטיה שלו," דולר מחווה בידו לכיוונו של מר חתיך, ואני מסתובבת להסתכל עליו, מכווצת מעט את מצחי לנוכח הגילוי.

ברור ששמו יהיה ניקו. הוא נשמע ונראה כאילו יצא היישר מסרט רומנטי או מספר מהז'אנר הרומנטי. כלומר תסתכלו עליו.

גבוה, כהה ויפה באופן עוצר נשימה. הוא גם רחב ושרירי, עם חיוך מהפנט ועיניים שנראות כאילו הן רואות דרכי. זה קצת מטריד, אם להיות כנה עם עצמי.

"כן, זה לעולם לא יקרה. אני לא דוגל בשיתוף," ניקו משלב את ידיו על החזה, הבעת פניו הופכת נוקשה והשרירים בזרועותיו בולטים. אני לא יודעת מה מסיח יותר את דעתי, הפנים או השרירים שלו. "זו הסיבה שאני משלם יותר שכר דירה."

"אתם יכולים להסכים לאלף לחודש?" המוח שלי מסתחרר, אני מנסה לחשב אם אני בכלל יכולה לעמוד בסכום הזה.

שלושתם מנידים בראשם, ואני מרגישה את זה.

אני מאבדת אותם.

"מה אם אנקה את הבית פעם בשבוע?" אוף, אני שונאת להציע את זה, אבל אני מתחילה להיות נואשת.

הם חולקים מבט, כזה שאומר למי אכפת.

גברים.

"אני יכולה גם לבשל," אני מוסיפה, קצת בחוסר רצון.

עיניו של דולר נדלקות. "את כבר יודעת שאני אוהב את הרעיון הזה."

"אבל זה אומר שכולנו נצטרך לשלם יותר שכר דירה," ניקו מזכיר לו, קולו נשמע רועם וסקסי.

אוף, תמחקו את ה'סקסי'. רק רועם. ממורמר.

"אני אשמח שהיא תבשל לנו. כל כך נמאס לי מג'אנק פוד, אחי. וגם מפיצה. אנחנו הולכים לשם כל הזמן, לעזאזל," דולר כמעט מייבב. אני בטוחה שהוא מתכוון לפיצה של וודסטוק שנמצאת במורד הרחוב.

"כלומר אולי לא בכל ארוחה, אבל כמה ארוחות ערב בשבוע?" אני מציעה, מנסה כמיטב יכולתי להישאר רגועה. כאילו לא הכול תלוי בזה.

אבל זה נכון, אני זקוקה נואשות למקום מגורים, וזה יסתדר מצוין — אם רק אוכל להוריד את שכר הדירה למחיר סביר יותר.

"אנחנו צריכים לדון בזה. את מוכנה לחכות?" לפני שאני מספיקה להגיב, ניקו גורר את השניים האחרים לחדר השינה שלו, והדלת נטרקת.

אוי אלוהים. אני מרגישה כאילו הגורל שלי בידיים שלהם, ואני שונאת את זה.

אני ממהרת בחזרה לסלון ומתיישבת על קצה הספה, נלחמת בחרדה שמאיימת לכלות אותי. אני מזכירה לעצמי שיכולות להיות אפשרויות אחרות. הם לא המקום היחיד עם חדר/ מיטה להשכרה.

נכון?

להוטה להוכיח לעצמי את זה, אני לוקחת את הטלפון שלי ומחפשת בגוגל 'חדרים להשכרה, סנטה מירה'.

אני גוללת בין האפשרויות הדלות ומזעיפה את פניי. הלב שלי שוקע. אין הרבה הצעות, לפחות באינטרנט. אחת מהן היא מיטה להשכרה באלף וחמש מאות דולר — יותר ממה שהם ביקשו ממני עכשיו. יש גם כמה מודעות שנשמעות ממש חשודות.

אני נאנחת בתסכול מוחלט, יוצאת מהחיפוש שלי בגוגל, שומטת את ראשי ועוצמת עיניים.

זה נראה עגום.