מבוא לניצחון

הקדמה מאת ליאור ששון

בתקופה האחרונה, החיים שלי השתנו מקצה לקצה. אחרי הרבה שנים של הססנות, עשיתי צעד שתמיד חלמתי עליו, ותמיד פחדתי ממנו: עזבתי משרד פרסום שהקמתי וניהלתי במשך יותר מ־13 שנה, ומעבר לכך שהיה סיפור הצלחה גם היה עבורי בית חם ומקום בטוח. עזבתי את תל אביב, שזה המקום שאני הכי אוהב בעולם, ויחד עם אשתי וארבעה ילדים קטנים, עברנו ללוס אנג'לס, בלי שום הבטחות או תוכניות מוגדרות, רק כדי להגשים חלום ישן שלא היה מתוסרט בכלל.

בוקר אחד, בלי שום הכנה מוקדמת, קיבלתי טלפון מדובי. "אתה באל־איי?" הוא שאל אותי. "כן," עניתי, והוא אמר: "בוא ניפגש אצלי מחר, אני רוצה לכתוב ספר."

"איזה ספר?" שאלתי.

"תבוא, תקשיב," הוא הציע, ובזה סגרנו את השיחה.

אני מכיר את דובי כבר כמה שנים. עשינו ביחד קמפיינים פרסומיים עבור קרן הון הסיכון Group 11 שהקים. התכונות שראיתי בו ברגע הראשון המשיכו ללוות אותי לאורך כל השנים: חד, ממוקד, חכם בצורה בלתי רגילה, רגיש לכל המתרחש סביבו, ודבר אחד שהפתיע אותי במיוחד — חוש הומור. בן אדם שאף פעם לא בורח מבדיחה טובה, בתזמון הנכון.

הרבה מאוד שעות העברנו יחד לאורך השנים. גילינו שיש בינינו מן המשותף. אנחנו בני אותו גיל, שנינו ממשפחה ממוצא יווני, בוגרי אותו מחזור באוניברסיטת בן־גוריון, ואפילו חלקנו מקום עבודה משותף. שנינו במהות שלנו אאוטסיידרים, אנשים שאוהבים לאתגר את המערכות שאנחנו פועלים בתוכן, לשאול שאלות קשות וללכת עד הסוף.

למחרת שיחת הטלפון הגעתי אליו למשרד. הפגישה, שהייתה אמורה לקחת חצי שעה, הלכה והתארכה, צוהריים הפכו לערב, והוא שטח בפניי את סיפור חייו, החל מהילדות מחולון ועד ההצלחה הענקית באמריקה. אני זוכר שישבתי שם מרותק, גם בגלל הדברים שהוא סיפר לי, אבל גם בגלל כמות התפיסות המוקדמות שאחזתי בהן, ושהתרסקו בזו אחר זו.

מולי עמד אדם, שכל המבנה המנטלי שלו מוכוון מטרה אחת — ניצחון. זו המוטיבציה שלו. זה המנוע שלו. זה מה שמאפשר לו לקחת סיכונים. לחשוב מחוץ לקופסה. והבחירה הזו, לנצח, לא משנה מה המשחק שאתה בוחר לשחק בו, היא לא תולדה של כישרון, נסיבות או מזל, אלא החלטה. אתה תנצח, רק אם תחליט שזה מה שחשוב לך.

אני באמת חושב שדברים לא קורים במקרה. היה משהו במסע הזה, שהתחלתי לתעד, שנתן לי אומץ לצאת להגשים את המסע האישי שלי. שגרם לי להאמין שהוא אפשרי, ותלוי אך ורק במחויבות שלי להגשים את החלום.

לאורך תהליך הכתיבה, נפגשנו עשרות פעמים. טסנו יחד, אכלנו, רצנו, עשינו זומים ודיברנו בטלפונים, נסענו לחווה מרוחקת בהרים, חלקנו מאות שעות שיחה ומיליוני מילים שנאמרו. לאחר מכן, אספנו את כולן, ולאט לאט נתגלתה לנו הדרך, מה הספר שאנחנו רוצים לכתוב, מה המסר שהוא צריך להעביר, ומי האנשים שעבורם נכתב הספר.

והאנשים האלו, הם בעצם אתם. אלה שמכירים, אלה שאוהבים, אלה שחולמים, אלה שמפחדים, אלה שיחפשו את הרע ואלה שימצאו את הטוב, אלה שמפחדים משינוי, ואלה שרוצים שינוי.

הספר הזה שייך לכולם.

פתח דבר

כמו דברים רבים שקרו בחיי, הספר הזה לא היה מתוכנן בשום צורה. מאז שבעה באוקטובר 2023, השתנו החיים שלי, כמו של כל ישראלי ויהודי בעולם. האתגרים הניצבים בפנינו כאומה הם אדירים והיסטוריים.

מאז אותו יום נפגשתי עם עשרות אנשים בשטח, בצבא, בפוליטיקה, באקדמיה ובעסקים, כדי לראות איך אנחנו יכולים לייצר שינוי עמוק, תודעתי, שיהדהד בחייהם של בני האדם שנים קדימה.

רק שלחיים יש דינמיקה משלהם, ולפעמים צירים של אנרגיה נפתחים ומגלמים בתוכם הזדמנות. זה היה משהו שנשלח אליי, באמצעות פגישה מקרית, כשבאתי לבקר בבסיסי צבא בכניסה לעזה אחרי אירועי שבעה באוקטובר הארור. אחד הלוחמים שפגשתי בשטח אמר לי, כמעט כלאחר יד, "אני חושב שאתה צריך לכתוב ספר, לספר על החיים שלך, לעזור לאנשים כמוני שמנסים להבין איך להצליח בעולם הזה. כל אחד צריך עצה, במיוחד בימים טרופים כאלו."

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאמרו לי את זה, אבל זו הייתה הפעם הנכונה. לאורך השנים קיבלתי מאות פניות מאנשים שרצו לפגוש אותי לקפה או לזום, להציג רעיון, לשאול שאלות, לחפש שותפות. אני משתדל לענות לכולם בנימוס, אבל ממעט לפגוש אנשים.

זה לא כי אני לא מעוניין. מפגשים עם אנשים הם דבר חשוב ליצירה ולפרספקטיבה, אבל בין ניהול הקרן, הישיבה בבורדים, עבודה במשרד, פעילות בינלאומית וחיי משפחה, הזמן שיש לי להקדיש לדברים אחרים מועט מאוד.

אז אם תרצו, הספר הזה הוא תרגיל במתיחת זמן. הרי אם מסתכלים על זה באופן ליניארי, אם אני יושב בחדר עם חמישה בעלי עניין, אז הזמן שלי שווה פי חמישה; אם אני מדבר בכנס למאתיים אנשים, אז הכפלתי את הזמן שלי במאתיים. במובן מסוים, יש פה ניסיון לייצר משוואה חדשה של זמן, שבה כל שעה שהקדשתי לכתיבת הספר תוכפל במספר הקוראים שלו — משהו שכנראה לא הייתי יכול לעשות בסדרת מפגשים פנים אל פנים — ואולי יוכל לייצר שינוי חיובי בחייהם של אנשים. כל כך הרבה דברים קורים בעולם ובארץ. מציאות חיינו משתנה כל הזמן ללא הכר. אנחנו כישראלים עומדים כבודדים וכקולקטיב מול מאות אתגרים. בתוך המציאות הזו התפקיד שלנו הוא להיות שם כדי לעזור אחד לשני לנצח. אלה לא מותרות וזאת לא בחירה, אלא הכרח.

וזוהי הסיבה האמיתית בגללה כתבתי את הספר הזה. המחויבות שלי היא לעזור לכם לנצח.

בואו נתחיל?

ישראל

1.
כסף הוא אנרגיה

סבתא רוזי הייתה מעשנת כבדה, מהסוג שכמעט כבר לא רואים היום. אישה קטנת קומה, שגם בעשור השמיני לחייה הייתה מפרקת קופסאות של סיגריות "אירופה" בשרשרת.

כשהיא נפטרה היא השאירה אחריה דירת שני חדרים בדמי מפתח ברחוב ביאליק ברמת גן. הדירה הייתה מלאה בחפצים ובכל מיני יצירות אומנות מוזרות, שסבא שלי, סלבדור, שהיה עמיל מכס, אסף לאורך השנים. אני לא יודע מה היה ההיגיון שחיבר את כל החפצים שהיו שם — שיני פיל, פסלים מאפריקה, יצירות אמנות, חפצי יודאיקה — והאם זה היה טעם אישי אקלקטי או איזו תוכנית עסקית שנכשלה.

אהבתי את סבתא, אבל הייתי נער צעיר והישיבה הממושכת ב"שבעה", על ספת הקטיפה הירוקה עם ריח הסיגריות שדבק בה, בעודי צופה באורחים מתחלפים טוחנים בורקסים ומנהלים שיחות ארוכות עם אבא, שעממה אותי מעט. בשלב מסוים אחי ואני התחלנו לנבור בחפצים המפוזרים בדירה, ומצאנו ואזת זכוכית ענקית מלאה במטבעות של עשר אגורות. מתוך מטרה לנכס לעצמי את השלל, הצעתי לאחים שלי לעשות התערבות: מי שמנחש כמה כסף יש בתוך הוואזה, זוכה בכל הסכום. עכשיו, זה לא שאני מוצלח במיוחד בהימורים, אבל יש לי אינסטינקטים טובים והחלטתי לסמוך עליהם. הכרזתי כי בוואזה יש סכום של 90 שקל. האחים שלי גיחכו בקול והכריזו על סכומים גבוהים בהרבה.

מועד הספירה היה דרמטי, בעיקר כי לא היה לנו שום דבר אחר להתעסק בו, ואחרי ספירה חוזרת עקב חשד להטיה נקבע כי הסכום בוואזה עומד על 87 שקל, והיא הועברה לרשותי כלאחר כבוד. לא באמת היה לי מה לעשות עם ואזת זכוכית מלאה מטבעות, שהייתה כבדה מכדי לסחוב, מה שהיה חשוב לי באמת זה לשלוט בתהליך קבלת ההחלטות, וכך הכרזתי בפני אחיי בגאווה כי אני מוכן לחלוק את השלל איתם והם מוזמנים להצטרף אליי לביקור בסביח של עובד.

אם ביקרתם פעם אצל עובד, אז אתם מכירים את הדינמיקה. מדובר בהכלאה בין דוכן סביח ואולם תיאטרון, כשהכוכב הראשי הוא עובד עצמו שעומד על מעין במה מאולתרת, ומציע לאדם מולו לסבח, לחצל, לסלט, לרוץ על כל המגרש. ככה פיתה אחרי פיתה, כמעשה אומן, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. זה היה מופע נהדר בעיניי, וצפינו בו בסבלנות עד שהגיע תורנו להזמין. מתוך מטרה למקסם את הכסף שהיה בידינו באותו רגע ביחס למספר האורחים בבית, הזמנתי 12 חצאי פיתה. את קולות האנחה מהאנשים שעמדו מאחוריי בתור היה אפשר לשמוע עד חולון, אך עובד, בהיותו שחקן טוטאלי, התעלם מרעשי הרקע והחל לסבח, לחצל ולטחן כל אחת מחצאי הפיתות, במשך דקות ארוכות.

התחנה הבאה בדוכן הייתה עמדת התשלום, שבה עמד לימה, העוזר המיתולוגי של עובד, שפעם, לפי השמועות, התפוצץ לו חציל על הפנים ויש לו צלקת בצורת חצי ירח. שאלתי את לימה אם זה בסדר לשלם בכסף קטן (זה לא שבאמת נותרה להם ברירה אחרי שעמלו על הכנת 12 חצאי פיתה), והוא אמר, "ילד, אין כזה דבר כסף קטן, כל כסף הוא כסף." רק שאז, בפעולה אחידה ומתוזמנת היטב, הרמנו כולנו יחד את שקיות המטבעות אל עבר הדלפק, וארשת פניו של לימה השתנתה באחת, והיה ניכר במבטו שהוא היה שמח לחצל אותנו. אבל זה כבר היה מאוחר מדי. בסיטואציה שנוצרה, לימה כבר הבין שעסקה היא עסקה, אז הוא שחרר חצי קללה בחיוך, ועזר לנו עם הספירה של הכסף. אנחנו מצידנו הלכנו מבסוטים הביתה עם 12 חצאי מנות סביח שסבתא קנתה לנו אחרי מותה. כולם ניצחו בעסקה הזאת.

כסף הוא אנרגיה, והוא נושא עמו מטען פסיכולוגי ורגשי עצום. הוא יכול להיות מקור לאושר, לביטחון ולתחושת הישג, אך גם מקור ללחץ, לחרדה ולמתח. כסף יכול לשנות גורלות וסיפורי חיים, מצבים רוחניים ונפשיים. הכסף נוכח בחיינו כמעט בכל פעולה, וביתר שאת דווקא בזמנים שבהם הוא אינו זמין לנו.

במקרה של סבתא רוזי, האנרגיה הופיעה בצורת מטבעות קטנים שהיא אספה לאט לאט מעודף שקיבלה בכל פעם שקנתה חפיסת סיגריות. לאחר מותה, אותם מטבעות מימנו את תאוותנו לסביח, ועד היום הם ממשיכים לייצר דיווידנדים בדמות הסיפור הזה. אז תודה ענקית לסבתא רוזי על השיעור ועל הירושה.

2.
בדיונות של חולון

הסיפור שלי מתחיל בחולון. אבא הגיע ממשפחה יוונית־בולגרית. אביו, סלבדור ז״ל, היה כמו שסיפרתי עמיל מכס וסבתא רוזי ז״ל ניהלה את משק הבית. סבא סלבדור עלה מסלוניקי בשנת 1934 וסבתא רוזי עלתה בשנת 1948 מסופיה. אביה של סבתא רוזי, הסבא רבא שלי, היה הרב אשר חננאל זצ״ל, אשר הציל את יהודי בולגריה מאימת הנאצים. הוריה של אימי, סבא חנן וסבתא מרים, אשר עלו לארץ מפולין, היו ניצולי שואה. טרם שחרורם מהגטאות על ידי בעלות הברית הם הוחזקו במחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ, שבו איבדו את רוב בני משפחתם יחד עם עוד מיליון ומאה אלף יהודים שנרצחו באותו המחנה. אני נקראתי על שם אחד מאחיו של סבי, דב, שנרצח בשואה.

סבי חנן ז״ל היה נהג אגד (בזמנו להיות חבר אגד היה שווה ערך לזכייה בלוטו) וסבתא מרים הייתה, ועודנה, הכוח המניע מאחורי כולנו. היא ניהלה את המשפחה, גידלה את הילדים שלה, ואחר כך גם אותנו בזמן שהוריי יצאו לעבוד. עד היום, כשהיא בת 95 ועודנה יפה, חדה וצלולה כתער, אני מתחיל את הבוקר שלי בלוס אנג'לס בשיחה טלפון עימה. מלבד הימים שבהם היא מסננת אותי כי היא משחקת ברידג' עם השכנות.

היינו משפחה ממוצעת בישראל של שנות השמונים. חיינו בדירת שלושה חדרים ברחוב שער ציון 32 בחולון, שם חלקתי חדר אחד עם אחיי ישי וחנוך (אחי הקטן יואב נולד בהפרש של עשור ממני). חולון נקראה על שם החולות שהקיפו אותה, ואז עדיין הצדיקה את שמה. אני זוכר את דיונות החול העצומות, ככה לפחות הן נראו לי אז, את חוסמסה, את הפילבוקס, ואפילו את ח' 300, ח' 400, ששנים לאחר מכן הוכשרו לבנייה אזרחית והתמלאו רבי־קומות, אבל אז היו עבורנו רק מגרש משחקים ענק.

האושר היה זמין ופשוט וכלל שניצל מדהים ופירה שאימא שלי הכינה לארוחת צוהריים, ללכת לחבר שלי יניב ארליך ולשים "פיצה מקפיצה" בתנור, לצפות בשני ערוצים שעמדו לרשותנו בטלוויזיה, ליהנות מהמזגן החדש של החבר שלי מיקי שקד, להעביר ימים שלמים בדיבורים, להקשיב למוזיקה, ולגלות את העולם בצעדים קטנים. אחד התחביבים המרכזיים שלי בגיל צעיר היה לפרק דברים לאלמנטים החשופים שלהם ולהרכיב אותם מחדש. יכולתי לשבת שעות מול מצלמה או מכשיר טלפון ישן שסבא חנן הביא ולנסות להבין איך המנגנון שלהם עובד, ולראות איך כל חלק בנפרד הוא חסר חיים, אך כשמתחילים לחבר אותם יחדיו, משהו קורה. יש שם פתאום מהות. הם הופכים להיות בעלי ערך.

הרבה כסף לא היה בבית. ארחיב על זה עוד מעט, אבל בשורה התחתונה אחיי, ישי וחנוך, ואני יצאנו לעבוד כבר בגיל צעיר מאוד, אחרי שעות הלימודים ובזמן חופשות הקיץ, ולקחנו כל עבודה שנקרתה בדרכנו. בין אם זה להדריך בקייטנת אגד, בסחיבת משטחי דשא, או במשלוחים אצל הירקן דויד ברינה, שהיה שולח אותנו לכל רחבי חולון באופניים עם סל ברזל גדול, שאותו ריתך לכידון האופניים מקדימה, ולרוב התפקע מסחורה. עד היום אני חושד שבעיות הגב שהיו לי בצעירותי החלו שם.

ההסכם של ברינה איתנו השליחים היה פשוט. הוא סוגר את העסקה עם הלקוח, מכין את המשלוח, ואנחנו מובילים אותו לאנשים בחלקים שונים של העיר, כאשר השכר שלנו בנוי מטיפים בלבד. לא היו אז חוזי העסקה, זכויות, תלושים, זה היה עולם של כלכלה עצמאית ומתפקדת, שהתבססה על הסכמות שהיו מקובלות על שני הצדדים. בטח כשאחד הצדדים בן 12 ומוכן לעבוד קשה בשביל כמה גרושים.

בתום החודש הראשון בעבודה אצל ברינה, צברתי טיפים בסך 700 שקלים. בחודש השני הגעתי ל־900. בחודש השלישי חציתי את סף ה־1000. אלה היו מספרים די נדירים בקרב השליחים, והם התבססו על כך שהבנתי מהר מאוד איך השיטה עובדת. ההיגיון היה פשוט: רוב הטיפים על העבודה היו בין שקל לשניים. במקרה של משפחות מבוססות יותר בחלקים החדשים של העיר, לפעמים היה אפשר ליהנות מטיפ של חמישה שקלים במטבע המתומן שהיה פופולרי אז. המשתנה השני היה יחס קומה לטיפ. ההחזר הטוב ביותר על ההשקעה היה על משלוחים לקומת קרקע או לקומה ראשונה ושנייה. ההחזר הכי פחות טוב היה על משלוחים לקומות הגבוהות, כי הם דרשו יותר זמן ומאמץ. המשתנה השלישי היה הקשר עם הלקוחות. אם תצליח לפתח איתם דינמיקה טובה יותר, ולפעמים חיוך, אמירת "בוקר טוב" או סתם שאלה כמו, "מה שלומך" היו מספיקים, אזי יצרת איתם קשר. הם הרגישו שאתה רואה אותם. הלקוחות האלה, שהצלחת לפתח איתם דינמיקה, הגדילו את הטיפ שלהם במפגשים הבאים.

את הכסף שהרווחתי באותה עבודה, שהיה מורכב ממאות מטבעות קטנים, הייתי לוקח בסוף כל חודש אל סוסו הגרוזיני, שעבד כחלפן פרילנסר ליד הפיצרייה במרכז המסחרי של קריית שרת, והחליף את המטבעות בשטרות בעבור עמלה מינימלית וחתיכת פיצה. את אותם שטרות מנצנצים בשלל צבעים שמרתי היטב בקופסת מתכת שהייתה מיועדת להם. אהבתי כסף כבר אז, את הצבע שלו, את הריח שלו, את ההישג שהוא סימל ויותר מכול, את החופש שהוא אִפשר.

עבור מי שלא גדל בסביבת כסף, זה היה עולם ומלואו. ההחלטה מה לעשות איתו, איך לבזבז אותו או אם לשמור עליו הייתה שלי ושלי בלבד. באותה עת בחרתי להשקיע את שכרי בקניית טבעת זהב לאימי כדי לשמח אותה, וחשבתי שאם אצליח לעשות זאת, זה לבדו יצדיק את העבודה הקשה. כילד, והאמת, גם כמבוגר, לשמח את אימא שלך זו תמיד מטרה ראויה. עד היום, עם הנשים החזקות בחיי, אימי ואשתי, זו מטרה נעלה שמושגת רק לעיתים רחוקות מאוד. אני משתדל להשתפר.