היצור בעל הפרסות

מרג'ורי התייפחה על אובדנו של בּוֹזוֹ, החתול המלטזי השמן שלא חזר לאחר שיטוטו הלילי הקבוע. לאחרונה, מגיפה מוזרה של היעלמויות פקדה את חתולי השכונה, ויגונה של מַרְג'וֹרִי היה עז ביותר. מכיוון שמאז ומעולם התקשיתי לראות את מרג'ורי בוכה, יצאתי לחפש את חיית המחמד האבודה, וזאת למרות שלא הייתה תקווה בליבי למצוא אותה. מדי פעם איזה סוטה אנושי מספק את המאניה הסדיסטית שלו להרעלת בעלי חיים אהובים, והייתי בטוח שבוזו ושאר החתולים שנעלמו בחודשים האחרונים, עשרים לכל הפחות, נפלו קורבן לדגנרט כזה בדיוק.

לאחר שעזבתי את ביתה של משפחת אֶשׁ, חציתי כמה מגרשים ריקים מוכי עשבים והגעתי אל הבית האחרון שבצד הזה של הרחוב, אחוזה מטה לנפול שאגפיה התפרסו לכל הכיוונים. מר סטארק אשר השתכן בה, אם כי לא שיפץ אותה, היה אדם בודד ומתבודד ממזרח ארצות הברית. בהביטי על הבית הישן ורחב הידיים הניצב בין עצי האלון הכבירים כתשעים מטר מהמדרכה, עלתה בי המחשבה שאולי מר סטארק יכול היה להפיג מעט את המסתורין הנוכחי.

חציתי את שער הברזל החלוד אשר שקע על ציריו והמשכתי ללכת בשביל הסדוק, בעודי בוחן את ההזנחה הכללית של המקום. מעט היה ידוע על הבעלים, ולמרות שהיה שכן שלי מזה שישה חודשים, מעולם לא ראיתי אותו מקרוב. אמרו שהוא גר לבד, אפילו ללא משרתים, כאילו היה נכה. הוא היה אדם משכיל ותמוה בעל נטייה להסתגר ובעל ממון שיספק את כל גחמותיו, כך היו סבורים אנשי השכונה.

מרפסת רחבה, מכוסה בקיסוס בחלקה, נמתחה לאורך כל חזית הבית והמשיכה מעבר לפינה משני צדדיו. בזמן שהתכוננתי להרים את נוקש הדלת המיושן, שמעתי קול צליעה וגרירת רגליים והסתובבתי לעבר בעל הבית שהגיח בצעד מתנדנד מעבר לפינת המרפסת. הייתה לו חזות מרשימה, למרות מומו. פניו שיוו לו מראה של אדם סגפן ושכלתן, עם מצח גבוה ומרהיב, גבות שחורות וכבדות שכמעט התחברו, ועיניים עמוקות, כהות ומוצלות בעלות מבט נוקב ומהפנט. אפו היה צר וגבנוני, קמור כמו מקור של ציפור טרף כלשהי, שפתיו היו דקות ומתוחות, ולסתו המסיבית בלטה החוצה, כמעט ברוטלית בקווי המתאר הבלתי מתפשרים שלה. הוא לא היה אדם גבוה, אפילו אם היה מזדקף, אך הצוואר העבה והקצר שלו, והכתפיים הענקיות שלו, רמזו על כוח שיציבתו הסתירה. שהרי הוא זז באיטיות ובקושי ניכר, נשען על קב, וראיתי שרגל אחת שלו הייתה משוכה מעלה באופן לא טבעי, ועל כף הרגל הייתה נעל כמו זו של אדם בעל רגל קלובה.

הוא הביט עליי בשאלה ואני אמרתי, "בוקר טוב, מר סטארק, אני מתנצל שהפרעתי לך. אני הוא מייקל סְטְרֶנְג. אני גר בבית האחרון בצדו השני של הרחוב. קפצתי בשביל לברר אם ראית חתול מלטזי גדול לאחרונה".

עיניו קדחו בי חורים. "מה גורם לך לחשוב שאני יודע משהו לגבי איזה חתול?" הוא שאל בקול נמוך.

"שום דבר", הודיתי, מרגיש טיפשי למדי. "העניין הוא שזה החתול של הארוסה שלי והלב שלה נשבר כשהיא איבדה אותו. מכיוון שאתה השכן הקרוב ביותר מהצד הזה של הבית, חשבתי שיש סיכוי קלוש שראית את החתול הזה".

"אני מבין", הוא חייך בנעימות. "לא, אני מאוד מצטער שאני לא יכול לעזור לך. שמעתי כמה חתולים מייללים בין העצים שלי אתמול בלילה, אפילו שמעתי אותם טוב מדי, בגלל נדודי השינה הרגילים שלי, אבל לא ראיתי אף חתול כמו זה שציינת. אני מאוד מצטער על האובדן שלו. אתה רוצה להיכנס?"

מתוך סקרנות לגלות עוד על השכן שלי, קיבלתי את ההזמנה שלו והוא הזמין אותי לחדר עבודה המלא בניחוחות של טבק וכריכות עור. הבטתי בעניין על הכרכים שמילאו את כל הקירות עד התקרה, אך לא הייתה לי הזדמנות לבדוק את הכותרים, שהרי המארח שלי התגלה כדברן למדי. הוא נראה מרוצה מהביקור שלי וידעתי שמבקריו היו נדירים מאוד, אם בכלל היו לו מבקרים. גיליתי אדם משכיל מאוד, איש שיחה מקסים, ומארח נדיב ביותר. הוא שלף ויסקי וסודה מארון עתיק המצופה בלקה שנראה כי דלתו הייתה עשויה מלוח כסף שלם, מפולש, ובזמן שלגמנו מהמשקה, הוא דיבר על נושאים מגוונים באופן מעניין למדי. לאחר שגילה מהערה אגבית על העניין העמוק שלי במחקרו האנתרופולוגי של פרופסור הנדריק בְּרוּלֶר, הוא דיבר על הנושא באריכות והבהיר מספר נקודות שלא היו ברורות לי כלל עד כה.

הידע הנרחב של האיש הזה ריתק אותי כל־כך שחלפה כמעט שעה עד שהצלחתי לבסוף לנתק את עצמי מהשיחה, למרות שהרגשתי אשם ביותר לנוכח המחשבה על מרג'ורי המסכנה שמחכה לחדשות בנוגע לבוזו הנעדר. עזבתי, מבטיח לשוב בקרוב, ובזמן שיצאתי מהדלת הקדמית, הבנתי לפתע שאחרי הכול לא גיליתי דבר על המארח שלי. הוא הקפיד בזהירות על כך שהשיחה לא תגלוש לנושאים אישיים. בנוסף, הבנתי שעל אף שלא ידע דבר על בוזו, נוכחותו של חתול בבית הייתה מועילה לו. בזמן שדיברנו, שמעתי מספר פעמים דבר־מה מתרוצץ בקומה העליונה, למרות שבמחשבה שנייה, הרעש לא הזכיר תנועה של מכרסמים. זה דמה יותר לגדי או לטלה קטן או לחיה קטנה אחרת בעלת פרסות שהילכה על הרצפה.

לאחר שחיפוש מקיף של השכונה לא סייע במציאתו של בוזו הנעדר, בהיעדר ברירה אחרת חזרתי למרג'ורי כשבידיי, בתור פיצוי חלקי, בולדוג מגושם עם רגליים קצרות ורחוקות אחת מהשנייה, פרצוף כמו זה של גַּרְגּוֹיְל, והלב הנאמן ביותר שפעם בחזהו של כלב. מרג'ורי בכתה שוב על אובדנו של החתול ונתנה לנתינה החדש את השם בוזו, לזכר המנוח, וכשעזבתי אותה היא כבר שיחקה איתו על המדשאה כאילו הייתה בת עשר ולא בת עשרים.

השיחה עם מר סטארק נותרה בזיכרוני במלוא ססגוניותה וביקרתי אותו שוב בשבוע שלאחר מכן. שוב התרשמתי מהידע הנרחב והמגוון שלו. במכוון הובלתי את השיחה לכל מיני אפיקים, ובכל אחד מהם הוא הוכיח את התמצאותו המוחלטת, ואף התעמק בהם מעט יותר ממה שהתרגלתי לשמוע. מדע, אומנות, כלכלה, פילוסופיה – הוא היה מעורה בכל אחד מהם באותה המידה. מוקסם ככל שהייתי מתנועת השיחה, מצאתי את עצמי ממתין בכל זאת לשמוע את הצליל המוזר ששמעתי לפני כן, ולא התאכזבתי. רק שהפעם קול הנקישות היה חזק יותר והחלטתי שחיית המחמד המסתורית שלו גדלה. אולי, חשבתי, הוא מחזיק אותה בבית מתוך פחד שיקרה לה מה שקרה לחתולים הנעדרים, ומכיוון שידעתי שאין לבית מרתף, הבנתי את ההיגיון בהחזקת חיית המחמד בחדר שבעליית הגג. אדם בודד וחסר חברים שכמוהו, סביר שחש חיבה עמוקה אליה, תהיה מה שתהיה.

דיברנו עמוק אל תוך הלילה, ואכן, כבר כמעט הנץ השחר כשהכרחתי את עצמי לפרוש. כמו בפעם הקודמת, הוא הפציר בי לבקר שוב בקרוב. הוא התנצל על כך שאינו יכול לבקר בעצמו, שהרי מצבו לא מאפשר לו אלא לצלוע ברחבי האחוזה שלו בתור אימון קצר בבוקר לפני שנהיה חם.

הבטחתי לבקר בקרוב, אולם בניגוד לרצוני, עסקיי מנעו ממני לעשות זאת בשבועות שלאחר מכן, ובמשך אותו הזמן התוודעה לי אחת מהתעלומות השכונתיות הקטנות שלעיתים צצות באזור מצומצם שכזה, ולרוב שוכחות מבלי שנפתרו. כלבים, אשר עד כה היו בטוחים ממשמיד החתולים המסתורי, כעת החלו להיעלם גם הם ובעליהם הילכו אפופים בזעם בלתי פוסק.

המשך בספר המלא