מעבר לפוטין

הקדמת המתרגם

יש משהו מוזר בניסיון להוציא לאור ספר על רוסיה בשנת 2024 בישראל. הרי אנחנו מכירים את רוסיה. חיים איתנו כמיליון ישראלים שנולדו בברית המועצות או במרחב הפוסט־סובייטי, וישראלים רבים עוד יותר הם בעלי שורשים בני כמה דורות בלבד באותו המרחב. יתרה מכך, רוסיה נמצאת בכותרות מאז פלישת צבאה לאוקראינה בפברואר 2022, וגם לפני כן הייתה שחקן משמעותי בזירה הבין־לאומית, בוודאי במזרח התיכון. זוהי כמובן תחושה מעט מתעתעת. בישראל כמעט לא יוצאים ספרים על רוסיה, לא היסטוריים ולא אקטואליים, ובלי ספרים נותרת רק עיתונות. אף שישנם עיתונאים מצוינים שמסקרים את רוסיה ואת המרחב הפוסט־סובייטי, הבנה מעמיקה יותר דורשת מדיום אחר.

עם זאת יש כאן עניין עמוק יותר, שהיעדר ספרות חדשה ומעניינת על רוסיה ניזון ממנו ומחזק אותו. התפיסה הרווחת לגבי רוסיה, החברה והמשטר שלה, עדיין נטועה במידה רבה, לעיתים בבלי דעת, באופני החשיבה שנוצרו בתקופת המלחמה הקרה. יש לכך סיבות טובות במציאות, בראש ובראשונה המשטר הרוסי הנוכחי, המזוהה כל כך עם האיש העומד בראשו. עבור רבים במערב, ולצורך העניין נחשיב את ישראל בתור חלק ממה שמכונה "המערב", רוסיה היא פוטין. למשטר הרוסי יש בכך חלק. פוטין והאליטה השלטת ברוסיה יצרו בכוונה טשטוש בין העבר האימפריאלי, העבר הסובייטי וההווה הפוסט־סובייטי של רוסיה. הטשטוש הזה נשען כמובן על יחסים מורכבים בין המשכיות לקרע בהיסטוריה של רוסיה (וברית המועצות) ועל תפיסות סטריאוטיפיות שגורות בדבר טבעיותו של המשטר האוטוקרטי ברוסיה. 

הספר הזה חריג עבור הקהל שאינו קורא רוסית בשני מובנים. ראשית, הטקסטים הכלולים בו נכתבו במקורם ברוסית, בראש ובראשונה עבור הקהל ברוסיה. כלומר, הם מספקים לנו "מבט מבפנים". שנית, וזה אולי חשוב יותר, המחבר מציג כאן מבט על האידאולוגיה והפוליטיקה ברוסיה, בעיקר בעידן פוטין, מנקודת מבט סוציאליסטית. כך, אף על פי שדמותו של פוטין בהחלט נוכחת בספר, אנחנו מצליחים להבין את המציאות מעבר לאיש עצמו, מעבר לפוטין, כפי שבחרתי לקרוא לספר בעברית (ועל כך בהמשך). שני ההיבטים הללו, מבט מבפנים ומבט משמאל, או ליתר דיוק השילוב ביניהם, חורגים מן השיח הליברלי המקובל, שמייצג במידה רבה את הזרם המרכזי בכל מה שנוגע לחשיבה על רוסיה, בוודאי בקרב מי שמתנגד למשטר הנוכחי שלה.

מה זה אומר בעצם? מזה שנים רבות, עוד לפני המלחמה באוקראינה, נתפסת רוסיה בציבור הרחב, בצדק כמובן, בתור מדינה אוטוריטרית או לפחות לא־דמוקרטית. כאשר מנסים למצוא לכך הסבר החורג מאישיותו של המנהיג, תשובתו של הזרם המרכזי הליברלי תהיה כי הסיבה היא השפעתה העצומה של המורשת הסובייטית – מוסדות ואופני חשיבה שברית המועצות הורישה לרוסיה החדשה – והיעדר מורשת ומוסדות דמוקרטיים. יכול להיות שזוהי התחלה של הסבר היסטורי סביר, אך המחזיקים בו נוקטים תפיסה מהותנית של ברית המועצות הרואה בה גוש אחד, בלתי תלוי בנסיבות המשתנות של ההיסטוריה. יתרה מכך, הסבר כזה מנתק את רוסיה מתהליכים כלכליים־חברתיים גלובליים עכשוויים ומתעלם מהאופנים שבהם התהליכים האלה עיצבו וממשיכים לעצב את דמותה האידאולוגית והפוליטית. חשוב להדגיש שאלה התפיסות שבהן מחזיק הציבור הרחב. המומחים, מטבע הדברים, יציגו תפיסות מורכבות יותר, אם כי גם בקרבם אפשר למצוא תמונה מעין זו.

המסות שרואות אור בעברית בספר הזה מנסות לעשות בדיוק את ההפך. המחבר מנסה להבין את המשטר הרוסי ואת האידאולוגיה שלו בתוך הקשר גלובלי עכשווי, לפרק את הניסיון הסובייטי לגורמים, להפריד בין המרכיבים הפרוגרסיביים למרכיבים הריאקציוניים שלו, ולהבין באילו מרכיבים משתמש המשטר ברוסיה למטרותיו ומדוע.

בהתחשב בקוצר היריעה, אנסה בהקדמה זו להציג תמונה כוללת ותמציתית של תולדות רוסיה במאה ה־20, בעיקר עבור אלה שסיפור זה אינו מוכר להם דיו. אחר כך אציג בקצרה את הספר ואת מחברו, ולבסוף אעיר כמה הערות על התרגום.

מרוסיה לברית המועצות ובחזרה

כתיבה על רוסיה ובמיוחד על ברית המועצות, היא עדיין במובנים רבים עניין שנוי במחלוקת. הדבר נובע גם מכך שהפצעים הרבים שמקורם בעבר האימפריאלי של רוסיה ובעבר הסובייטי שלה עדיין מדממים, אבל זאת לא הסיבה היחידה. הסיבה הנוספת היא שברית המועצות הציגה לעולם את אחד הניסיונות הרדיקליים ביותר לחרוג מעבר לסדר ולהיגיון הקפיטליסטיים. על אף שניסיון זה נכשל בסופו של דבר, הוא ימשיך להצית את הדמיון, להציב שאלות ואתגרים ולעורר התנגדות עזה כל עוד אנחנו חיים בסדר חברתי קפיטליסטי על כל סתירותיו ובעיותיו. לכן, ולא רק בגלל קוצר היריעה והמגבלות שבכתיבת דברי הקדמה, אני מבקש מהקוראות ומהקוראים להתייחס בערבון מוגבל להקדמה זו, שכל מטרתה היא לספק כמה נקודות ציון שיעזרו להבין את המסות שקובצו בספר.

האימפריה הרוסית הייתה אימפריה מסוג מסוים מאוד. הסוציולוג המרקסיסטי בוריס קַגַרְלִיצְקי הגדיר אותה "אימפריה פריפריאלית". המושג הקולע הזה מקפל בתוכו תפיסה שלמה ביחס להתפתחות הקפיטליזם בכלל ולהיסטוריה של רוסיה בפרט, ובבסיסו הטענה שרוסיה השתלבה במערכת הקפיטליסטית בתור פריפריה ולא בתור מרכז. הקפיטליזם, על פי תפיסה זאת, הוא מערכת חוצת גבולות מדיניים. היא הייתה כזאת מרגע לידתה, ואז הלכה והתפשטה מבחינה גיאוגרפית במאות שנות קיומה. המערכת הקפיטליסטית מורכבת מליבה, שבה נמצאים כמה מרכזים של הייצור המתקדם ביותר ושל הצבר ההון (כלומר, רוב משאבי המערכת מתרכזים בהם ומנוהלים מתוכם), ומפריפריה (ופריפריה למחצה) שהיא לרוב ספקית של חומרי גלם ושל כוח עבודה זול ומשמשת אתר לייצור "פרימיטיבי" יותר. על פי חלוקה זו, רוסיה השתלבה בהתפתחות הקפיטליזם בתור פריפריה (בשלב מסוים פריפריה למחצה) בשלבים מוקדמים מאוד בהיסטוריה. העמדה הפריפריאלית שלה במערכת הקפיטליסטית מסבירה גם את השתמרותם של מאפיינים טרום־קפיטליסטיים שהיו הכרחיים במידה כזאת או אחרת להשתלבותה במערכת. במובן זה, מוסד הצמיתות הרוסי לא היה "שריד פיאודלי" אלא מנגנון של יחסי ייצור לא־קפיטליסטיים ששימשו להפקת רווח קפיטליסטי בשוק הגלובלי של התוצרת החקלאית (ויש הרואים ביחסים בין האליטה הרוסית לאיכרות "קולוניזציה פנימית"). נוסף על כך, בתור אימפריה שלטה רוסיה על שטחים נרחבים ועמים מגוונים באמצעות סוגים שונים ורמות שונות של שלטון קולוניאלי ושכפלה במסגרתו את יחסי המרכז־פריפריה של המערכת בכללותה, מה שהקנה לה מעמד מיוחד של פריפריה למחצה או "אימפריה פריפריאלית".

בשלהי המאה ה־19 ובראשית המאה ה־20 ניצבה האימפריה הרוסית בפרשת דרכים. מאז המחצית השנייה של המאה ה־19 ידעה האימפריה הרוסית רפורמות (החשובה שבהן היא שחרור הצמיתים בשנת 1861) ופיתוח תעשייתי־קפיטליסטי. היה זה תהליך מלא סתירות וניגודי אינטרסים בתוך רוסיה ובינה לבין המעצמות האחרות של אותה תקופה. האיכרים אומנם שוחררו, אבל לא היו די אדמות בשבילם, ורבים מהם שקעו בחובות לבעלי האדמות (האצולה) או חיפשו את דרכם אל הערים. הפיתוח התעשייתי אומנם יצר מעמד ניכר של עובדים שכירים, אך הוא היה קטן והאזורים המתועשים דמו לאיים בים של מרחב חקלאי לא מתועש. הבורגנות ברוסיה, מצידה, הייתה חלשה וקשורה בטבורה לשלטון. כמו כן, ברוסיה לא היה הון פיננסי ניכר, וחלק גדול מההשקעות בתקופות של פיתוח הגיעו ממדינות קפיטליסטיות חזקות יותר. האינטליגנציה הרוסית, שהייתה גדולה מדי למדינה כה לא מפותחת, חיפשה את ייעודה. לבסוף, עליית הלאומיות ברחבי האימפריה גרמה למתחים בין הקבוצות האתניות השונות.

כל הניגודים והסתירות הללו, שהתנקזו לסתירה בין רמת הפיתוח הכלכלי־חברתי של רוסיה לבין היומרה של המונרכיה הרוסית למעמד של מעצמה עולמית, הביאו להתפרצות המהפכנית של 1905, שהתרחשה במקביל לכישלון הצבאי במלחמה מול יפן. המהפכה נמשכה כשנתיים וכללה מרידות איכרים באזורים כפריים, הקמת מועצות פועלים (סובייטים) בערים, שביתות ואף התקוממויות חמושות (כולל ההתקוממות הנודעת במוסקבה). גם בצבא, במיוחד בצי, לא היה שקט ומרידות פרצו ודוכאו. המהפכה אומנם לא הפילה את המשטר, אבל היא הצליחה לסחוט ויתורים מסוימים ובראשם מתן חירויות פוליטיות (חלקיות) וכינונה של דוּמָה (הפרלמנט) – לכאורה הבטחה למעבר הדרגתי למונרכיה חוקתית. 

אלא שההתנגדות למעבר כזה הייתה גדולה מדי. בתוך זמן קצר מאוד שונו חוקי הבחירות מספר פעמים כדי להבטיח שהדומה לא תהיה פרלמנט בעל סמכויות כלשהן, ובמקביל נעשה ניסיון לבצע רפורמה אגררית שתיטיב עם בעלי הכוח ותפרק את הקהילה הכפרית הרוסית המסורתית. שנות הריאקציה שבאו אחרי הנסיגה מההישגים החלקיים של מהפכת 1905 החריפו את המתחים החברתיים ברוסיה. כך למשל, מספר האיכרים מחוסרי האדמות גדל והפיתוח התעשייתי לא היה מספיק כדי לקלוט את כולם בערי התעשייה. חלקם נעו מעונה לעונה בין העיר לכפר. בעיות חברתיות לא־פתורות הזינו את התפרצות המהפכנית הבאה, התפרצות שהושפעה עמוקות מהאירוע המכונן של המאה ה־20 – מלחמת העולם הראשונה.

מלחמת העולם הראשונה הייתה מלחמה שכולם חיכו לה. היא הייתה למעשה, כמו שרוב ההיסטוריונים מסכימים היום, מלחמה אימפריאליסטית – מאבק בין קואליציות של המעצמות העיקריות, ותיקות וחדשות, על חלוקת העולם, וכל אחת רצתה להגדיל את חלקה בשלל. רוסיה, עם כל בעיותיה וסתירותיה, מצאה את עצמה במחנה של צרפת ובריטניה, הן בגלל חלקו הגדול של ההון הצרפתי בכלכלה הרוסית, הן בגלל ניגודי האינטרסים בינה לבין האימפריות היבשתיות האחרות של מזרח אירופה, ההבסבורגית והעות'מאנית. ואולם, המלחמה לא התפתחה בהתאם לציפיות, ואחרי שלב ההתלהבות הפטריוטית הראשונית שסחפה גם חלקים של השמאל ברחבי היבשת וברוסיה, הכלכלה והחברה הרוסית לא יכלו לשאת בנטל הגדול של המלחמה, והסתירות כולן התכנסו לפיצוץ המהפכני של 1917.

המהפכה הרוסית של 1917 היא עוד אירוע מכונן של המאה ה־20. בניגוד להיסטוריוגרפיה הסובייטית הרשמית, שאימצו בעבר גם ההיסטוריונים במערב, כיום מתייחסים חוקרים רבים לכל מה שקרה ברוסיה בשנים 1917–1922 בתור תהליך מהפכני אחד. כלומר, בניגוד לקביעה הסובייטית, ברוסיה לא התרחשו שתי מהפכות ב־1917 – מהפכת פברואר ומהפכת אוקטובר – אלא שני אירועים נקודתיים שהיו חלק מאותו תהליך מהפכני.

המהפכה פרצה בעקבות שילוב של התקוממות עממית ברחובות והתקוממות של האליטות נגד שלטון הצאר ניקולאי השני, ועד מהרה הביאה להכרזה על רפובליקה ברוסיה. הרפובליקה הרוסית סבלה ממה שמכונה "שלטון דואלי": ממשלה זמנית, שייצגה בעיקר את האליטות הליברליות והשמרניות המתונות, ומועצות פועלים וחיילים שייצגו את השכבות הנמוכות יותר של האוכלוסייה ונשלטו בידי מפלגות השמאל השונות (כוחות מסוימים היו מיוצגים בשני מוקדי השלטון המתחרים). שנת המהפכה הראשונה התאפיינה במאבק בין שני המוקדים הללו, בחוסר החלטיות והימנעות מהחלטות קשות, ובלחצים מצד הקבוצות החברתיות השונות – לצד המשך המלחמה וחשש ממהפכת־נגד שמרנית. כל אלה הובילו לתפיסת השלטון בידי הבולשביקים והאגף השמאלי של הסוציאל־רבולוציונרים (מפלגה שייצגה את האיכרות הרוסית) בשם המועצות. המהפכה לא הסתיימה עם תפיסת השלטון בידי הבולשביקים ושותפיהם (שותפות שהחזיקה מעמד זמן קצר מאוד), אלא נכנסה לשלב חדש שהוביל עד מהרה למלחמת האזרחים. במלחמה הזאת ניצחו הבולשביקים והצליחו לבסס את שלטונם. כאן נשאלת השאלה מדוע יצאו דווקא הם מהעימות המהפכני כשידם על העליונה?

מובן שאין לשאלה הזאת תשובה פשוטה וחד־משמעית, ואין בכוונתי לספק תשובה כזאת כאן. עם זאת, אפשר לסמן כמה כיווני מחשבה בנושא. ראשית, המפלגה הבולשביקית שהתעצבה מחדש כמעט מאפס במהלך המהפכה ומלחמת האזרחים, נהנתה מבסיס תמיכה מסוים בקרב הפועלים והחיילים. הבולשביקים היו גם הכוח הפוליטי ההחלטי והנחוש ביותר והביעו נכונות להשתמש לא רק בכוח השכנוע כדי להשיג את מטרותיהם, אלא גם באלימות. מבחינה אידאולוגית שאיפתם הייתה לבנות חברה סוציאליסטית: בפועל פצחו הבולשביקים בפרויקט מודרניזציה רדיקלית ומהירה של רוסיה. פרויקט זה היה כמעט בלתי אפשרי בתנאים של קפיטליזם פריפריאלי ולכן דרש חריגה ממנו. כמובן, זה איננו כל הסיפור, כי גם מתנגדי הבולשביקים מקרב חסידי המשטר הישן לא סלדו מאלימות אכזרית, לכן נדרש דבר מה נוסף להשלמת ההסבר. 

רוסיה הייתה מדינה חקלאית בעיקר. רוב תושביה היו איכרים כפריים. היא גם הייתה אימפריה רב־לאומית. בבחירות לאספה המכוננת שהתקיימו בנובמבר 1917, מפלגות השמאל השונות קיבלו רוב מוחץ, אך רוב נציגיהן היו סוציאל־רבולוציונרים שייצגו את האיכרות. הממשלה הבולשביקית פיזרה בכוח את האספה בינואר 1918. היה זה עוד צעד בדרך למלחמת אזרחים בהיקף נרחב. לבסוף, לקראת אמצע 1918 כל המרחב הענק הזה נקלע למלחמה ונאלץ בסופו של דבר לבחור צד. לא מופרך להניח שרוב התושבים של האימפריה לשעבר "בחרו" במה שהיה בעיניהם הרע במיעוטו בניסיון להכריע בין מחנה מפולג ומפוצל שכלל את חסידי הסדר הישן וכוחות ליברלים וסוציאליסטים מתונים, לבין מחנה מגובש שהבטיח (ובמידה מסוימת גם קיים) לפרוש ממלחמת העולם (דבר שקרה עוד לפני מלחמת האזרחים), לחלק את האדמות לאיכרים (או לא לערער על החלוקה בפועל שביצעו האיכרים עצמם) ולהתפשר עם המיעוטים הלאומיים השונים ולפשר ביניהם.

בסוף 1922 נחתם ההסכם להקמתה של ברית המועצות (מדינה פדרטיבית על הנייר אך לא בפועל) על חורבותיה של האימפריה הרוסית. מה הייתה אותה ברית המועצות? גלגול חדש של אימפריה רב־לאומית? רודנות נאורה המוציאה לפועל פרויקט של מודרניזציה ותיעוש? חברה מעמדית חדשה עם בירוקרטיה בתור המעמד השליט? גיהינום טוטליטרי של כפייה ודיכוי או מדינה שבונה את החברה הסוציאליסטית של העתיד? התשובה תלויה כמובן בהשקפת עולמם של המשיבים, אבל במידה רבה אפשר לומר שהיא הייתה כל הדברים כולם, ומשקלם של ההיבטים השונים השתנה מתקופה לתקופה במהלך שנות קיומה. נקודה זו מביאה אותנו לכשל הגדול ביותר ביחס לברית המועצות, שעדיין נפוץ בקרב רבים – הנטייה לתפוס אותה בצורה אחידה וחד־מימדית, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה, מיומו הראשון עד יומו האחרון של המשטר.

עם התגבשות תוצאות המהפכה היה ברור שהשלטון במדינה הנבנית־מחדש נמצא בידי המפלגה הקומוניסטית (כך בחרו הבולשביקים לכנות את עצמם כדי להיבדל מהסוציאל־דמוקרטים שהסתייגו מהמדיניות שלהם או דחו אותה). עם זאת המשך הדרך עדיין לא היה ברור דיו. בשנות מלחמת האזרחים הונהג ברוסיה "הקומוניזם המלחמתי", שהתאפיין בהלאמה מואצת, החרמת תוצרת חקלאית, הקצאה מרכזית של משאבים ומוצרי צריכה, משמעת עבודה וצמצום קיצוני של השימוש בכסף ובמנגנון השוק. מדיניות זו נבעה ברובה מהצורך להתמודד עם קריסת הכלכלה בשנות המלחמה, על אף שקיבלה מעטפת אידאולוגית של מעבר מהיר לקומוניזם. ואולם, מדיניות זו הייתה בעייתית בלשון המעטה ובוודאי לא התאימה לימי שלום. לאחר שצדדיה הכושלים הפכו גלויים יותר, הונהגה מדיניות כלכלית חדשה (נא"פ) – מדיניות של כלכלה מעורבת, עם שוק פרטי מוגבל ומפוקח. בתנאים הללו נתפס המונופול הפוליטי של המפלגה הקומוניסטית כאמצעי הגנה מפני הכוחות הפוליטיים שעלולים לצמוח במערכת של כלכלת שוק. חברי מפלגה רבים ראו בנא"פ ויתור על בניית הסוציאליזם ונסיגה מהאידיאלים שנלחמו עליהם, בייחוד בהתחשב בעובדה שהרוב המוחלט של חברי המפלגה הצטרפו אליה במהלך מלחמת האזרחים. תקופת הנא"פ התאפיינה בוויכוחים ובמאבקים רבים בכל תחומי החיים: בפוליטיקה, בחברה ובתרבות. כולם היו קשורים מצד אחד במאבק הפוליטי על שליטה והשפעה במפלגה אחרי מות לנין בינואר 1924, אבל גם בחיפושים כנים אחר תשובות לשאלות בוערות של כלכלה וחברה, כמו גם לשאלות תרבותיות מופשטות יותר. כיצד להבטיח את תיעושה של רוסיה, איך לקדם חינוך לכול, איך לארגן את מוסדות המדע, מה משמעות המרקסיזם בעולמות הידע השונים, מה פירושה של תרבות פרולטרית? כל אלה הגדירו את שנות העשרים בברית המועצות ויצרו אווירה של חופש יחסי בהשוואה לעתיד לבוא.

בשנים 1928–1929 חל מפנה משמעותי בתולדות ברית המועצות – "המפנה הגדול" או "מהפכה מלמעלה". מובן שהשמות הללו מדגישים את ממד השבר בהיסטוריה הסובייטית, על אף שאפשר כמובן למצוא בה גם המשכיות. כך או כך, נקודת הזמן הזאת מסמנת את תחילת התקופה הסטליניסטית של ברית המועצות. בשנת 1928 החלה תוכנית החומש הראשונה. בתוכנית זו התלכדו הקולקטיביזציה הכפויה בחקלאות, התיעוש המואץ ו"מהפכת התרבות", כלומר מהלך ליצירת האחדה בכל תחומי התרבות והידע בהתאם לדוגמות (המשתנות לעיתים) של השלטון. התקופה הייתה מלווה גם בדיכוי הולך ומתעצם של התנגדות מכל סוג. רבים עוד יותר נפגעו מעצם אכזריותו של השינוי הפתאומי. החקלאים, שאוגדו בכוח בקולחוזים, היו מחויבים למסור למדינה את תוצרתם בכמויות שהותירו בידיהם פחות ממה שנזקקו לו כדי להתקיים, והם עשו זאת לעיתים תחת איום ולעיתים תוך כפייה בפועל. דבר זה גרם בשלב מסוים לרעב כבד, בייחוד באזורים הפוריים של אוקראינה, דרום רוסיה וקזחסטן, רעב שעלה בחייהם של מיליונים רבים וזכה להתעלמות מצד השלטון שאף הגדיל והסתיר אותו. הפועלים במפעלים החדשים, בעיקר בתעשייה הכבדה, סבלו מתנאים קשים ביותר בכל היבט אפשרי של החיים. אחד הגורמים שהשפיעו כנראה על הדינמיקה ההולכת ומקצינה של "המפנה הגדול" הוא המשבר הכלכלי העולמי של 1929, "השפל הגדול". תוכנית התיעוש של ברית המועצות התבססה על ההנחה שהייצוא, החקלאי בעיקר, עתיד לממן את תוכנית התיעוש. בשל המשבר וירידת מחירי הסחורות בעקבותיו, נאלצה ברית המועצות למכור יותר תבואה כדי לעמוד ביעדים, מה שהעצים את ההשפעות השליליות של המהלך.

היבט חשוב נוסף של הסטליניזם היה מה שמכונה לעיתים "הנסיגה הגדולה" (The Great Retreat), מפנה שמרני בעמדות המדינה והמפלגה. המונח הופיע לראשונה בשנת 1946 בכותרת ספרו של ניקולאי טִימָשֶׁב, משפטן וסוציולוג רוסי גולה. המהלך, שהושלם במחצית השנייה של שנות השלושים, הקיף את כל תחומי החיים: הצבא (חזרה למערכת קדם־מהפכנית של דרגות והיררכיה), מערכת החינוך (חזרה לחינוך נוסח הגימנסיה הקלסית והחזרת התארים האקדמיים), התרבות (למשל בספרות ובאדריכלות), תפיסות של מגדר ומשפחה (חידוש האיסור על הפלות ועל יחסים הומוסקסואליים) וכדומה. הזהות הרוסית אומצה בתור בסיס לזהות‏־על סובייטית ואליה התלוו הערצת העבר האימפריאלי של רוסיה לצד תפיסות מהותניות של זהויות לאומיות ואתניות.

סוגיה רלוונטית נוספת והמוכרת ביותר הנוגעת להבנת המשטר הסטליניסטי היא הטרור והדיכוי. המשטר שהתעצב בברית המועצות היה, במידה מסוימת, בעל היבטים דכאניים מתחילתו, אך אופיו של הדיכוי השתנה בהתאם לנסיבות. כאשר מדברים על הטרור הסטליניסטי, מתייחסים לרוב לטיהורים, מעצרים, הגליות והוצאות להורג שבוצעו במחצית השנייה של שנות השלושים. הטרור הגדול היה תוצאה של דינמיקה חברתית־פוליטית שנבעה ממהלכים הקודמים. בעקבות תוכניות "המפנה הגדול" שבמהלכן הופעל דיכוי כבד מאוד, שרר בברית המועצות מצב חברתי קשה. הצלחתה של תוכנית החומש הראשונה הייתה חלקית במקרה הטוב, וסטלין, בעזרת תומכיו, המשיך להפטר מכל יריב אפשרי במפלגה ולבסס את מעמדו כמי שעומד מעל ההנהגה הקולקטיבית שלה. בתוכנית החומש השנייה נעשה ניסיון להגמיש מעט את מדיניות המפלגה, אולם רצח מקורבו של סטלין, סרגיי קִירוֹב טרף את הקלפים. סטלין השתמש ברצח קירוב כדי להשיק תוכנית לחיסול כל אופוזיציה אפשרית, אמיתית או מדומיינת שהיה בכוחה לאיים על שלטונו. התהליך התחיל בטיהורים, משפטי ראווה, מאסרים במחנות והוצאות להורג של חברי אופוזיציות פנים־מפלגתיות לשעבר וחברי המפלגה הקומוניסטית בהווה ובעבר, ועד מהרה צבר תאוצה והתפשט למעגלים רחבים יותר. ההאשמות בקשירת קשר נגד השלטון, ריגול, בגידה, פגיעה בכלכלה ובביטחון התפשטו כמו מגפה. בשלבים המתקדמים הטרור הקיף את החברה כולה. מצד אחד, יוזמות מלמעלה, מסטלין עצמו, הכניסו למעגל הדיכוי קבוצות אוכלוסייה רבות מאוד, כגון חברי מפלגות לשעבר שהתנגדו לבולשביקים, מתנגדי הקולקטיביזציה, קבוצות דתיות וקבוצות אתנו־לאומיות. מצד שני, תהליך זה קיבל תנופה גם מהשתתפות ההמונים. הוא הפך לכלי של חיסול חשבונות אישיים, מאבקים בירוקרטיים ומקצועיים, מאבקי מעמדות במקומות העבודה וכדומה.

כל התהליכים הללו התרחשו בצל ההידרדרות הגלובלית שהתחוללה באותן שנים: מההסדר שנקבע בהסכמי ורסאי, דרך המשבר הכלכלי העולמי שפרץ בשנת 1929 ועליית המשטרים הפשיסטיים ברחבי אירופה (בראש ובראשונה המשטר הנאצי), ועד מלחמת העולם השנייה. למרות הזיגזוגים במדיניות החוץ הסובייטית בשנות השלושים, קשה לדמיין מצב שבו ברית המועצות הייתה מוצאת את עצמה בסופו של דבר במחנה של מדינות הציר. לא ארחיב כאן על מהלכי המלחמה עצמה, כיוון שהשתלשלות האירועים בקוויה הכלליים מוכרת למדי. אציין רק שתי נקודות: ראשית, יש להניח שהתיעוש המהיר של ברית המועצות חרף כל מגרעותיו, וכן המודל הכלכלי שלה שהשם כלכלת פיקוד הולם אותו יותר מאשר כלכלה מתוכננת, תרמו ליכולתה של ברית המועצות לגייס את כל משאביה לטובת המלחמה. שנית, ברית המועצות לא הייתה מנצחת בחזית המזרחית ללא סיוע ואספקה מצד בעלות הברית, במיוחד ארצות הברית. כידוע, ברית המועצות יצאה מהמלחמה כאחת המנצחת העיקריות, ויוקרתה עמדה בשיאה זמן קצר אחריה. אך לא לזמן רב: עד מהרה נפתח עידן חדש בעולם, עידן המלחמה הקרה, עידן של חלוקת העולם בין ברית המועצות לארצות הברית.

השנים הראשונות אחרי המלחמה, במקביל לתחילת המלחמה הקרה, היו תקופה של חזרה למצב העניינים הסטליניסטי לפניה, תקופה שנהוג לכנותה הסטליניזם המאוחר. ברית המועצות שיקמה את כלכלתה בשיטות של כלכלת פיקוד ריכוזית. האווירה החברתית והתרבותית על רקע תחילת המלחמה הקרה הייתה של הסתגרות, שמרנות תרבותית ודיכוי כל קבוצה שנחשדה בשיתוף פעולה פוטנציאלי עם המערב. הביטוי המובהק לכך היה המלחמה ב"קוסמופוליטיות" – קמפיין מאורגן היטב שהאנטישמיות הייתה אחד ההיבטים המרכזיים שלו. נוסף על מהלכי הדיכוי נגד דמויות יהודיות בולטות, היה זה קמפיין שנועד להאדיר כל דבר רוסי. הקמפיין טען לזכות הראשונים של רוסיה בכל תופעה תרבותית ומדעית חשובה או המציא מסורת מדעית או תרבותית מקומית שהייתה, לכאורה, נעלה על זו המערבית.

מותו של סטלין במרץ 1953 עצר את הדיכוי ההולך וגובר ופתח עידן חדש בתולדות ברית המועצות. האליטה הסובייטית, בייחוד זו הפוליטית, הבינה כי שלטון המבוסס על טרור מאיים בראש ובראשונה עליה עצמה, וחברי האליטה בחרו בשימור כוחם והפריווילגיות החברתיות שלהם בדרכים אחרות. על אף שהוחלט על הנהגה קולקטיבית לאחר מות סטלין, המאבקים הפנימיים נמשכו ובתוך זמן קצר עלה כוחו של ניקיטה חְרוּשצ'וֹב והוא תפס את כל העמדות הבכירות במדינה ובמפלגה. הקו שהוביל חרושצ'וב היה של "ליברליזציה" יחסית בתחום התרבותי והפוליטי לצד המשך קיומה של כלכלת פיקוד. פירושה של אותה "ליברליזציה" יחסית היה תהליך דה־סטליניזציה הססני, שנפתח בנאום הסודי של חרושצ'וב בוועידה ה־20 של המפלגה הקומוניסטית. היה זה ניסיון הססני ושטחי כיוון שהטיל את כל פגמי המערכת על איש אחד ובכך נמנע מתיקון שיטתי עמוק. תקופה זו נודעה בתור תקופת ה"הפשרה", על שם נובלה מאת איליה אֵרֶנְבּוּרְג שראתה אור ב־1954.

מובן שלא הייתה זו תקופה של חירות פוליטית במלוא מובן המילה, והמלחמה הקרה נמשכה במלוא עוזה, כולל משברים במזרח אירופה ובקובה והמלחמה בווייטנאם. אף על פי כן, הייתה זו תקופה אופטימית מאוד. מפעלי ענק של בנייה למגורים הקלו על מצוקת הדיור גם אם לא פתרו אותה לגמרי, מערכת הרווחה התרחבה ומערכת פנסיות אוניברסלית הונהגה בה לראשונה. ברית המועצות הפכה לחברה בעלת רוב עירוני. במובנים רבים הייתה זו השלמה של המודרניזציה הסובייטית. השכלה גבוהה התפשטה לשכבות נרחבות והמדינה חגגה את הישגיה המדעיים־טכנולוגיים, בעיקר בתחום החלל. כל זה, לצד תחילת הדה־סטליניזציה, הפיח תקווה בשורות האינטליגנציה הסובייטית, שרצתה להשתתף בקבלת ההחלטות במדינה ובניהול החיים. אף שהאליטה הבירוקרטית והפוליטית של ברית המועצות, מעין־מעמד שליט של המדינה הגדולה, התקשתה לוותר על כוחה ועל הפריווילגיות שלה, המשטר הסובייטי עבר שינויים מרחיקי לכת בהשוואה לתקופת שלטונו של סטלין. עדות מובהקת לכך היא הדחתו של חרושצ'וב מתפקידיו בהנהגת המפלגה והמדינה בשנת 1964. למרות עצם ההדחה, חרושצ'וב לא הואשם בבגידה בנוסח הסטליניסטי, לא נכלא ולא הוצא להורג, אלא הוצא לגמלאות, גם אם בכפוף להגבלות מסוימות.

מתח זה בין החברה ובעיקר השכבות המשכילות, לבין האליטה הבירוקרטית והפוליטית, היה במידה רבה תוצאה של הצלחת המודרניזציה הסובייטית ושל מגבלות המודל הכלכלי־חברתי של ברית המועצות. כלכלת פיקוד אדמיניסטרטיבית, שהתאימה להתנעת התיעוש וסיפקה מענה טוב למדי בעיתות חירום, לא ענתה לצרכיה של חברה מתועשת, עירונית, משכילה ובעלת צרכים מגוונים יותר. ברור היה שיש רצון וצורך מלמטה בדמוקרטיזציה ובביזור התכנון, כמו גם בשילוב מנגנוני שוק גלויים ומבוקרים במערכת, ואף הועלו רעיונות לשימוש במערכות ממוחשבות חדישות לתכנון יעיל וטוב יותר. רפורמות חלקיות אכן נעשו בברית המועצות, אך ההנהגה הפוליטית והאליטה הבירוקרטית היססו. משמעותם של שינויים מרחיקי לכת כאלה הייתה ירידה בכוחן וברמת השליטה שלהן. אם יש צורך בהוכחה, די לסקור את האירועים בצ'כוסלובקיה בשנים 1968–1969 (ששיאם בפלישת הצבא הסובייטי לצ'כוסלובקיה באוגוסט 1968).

שנות השבעים מזוהות בזיכרון הפוליטי של המרחב הפוסט־סובייטי עם דמותו של לֵאוֹנִיד בְּרֶזְ'נְיֶב, המחליף של חרושצ'וב בתפקיד מנהיג המפלגה הקומוניסטית וברית המועצות. תקופה זו זכתה לכינוי תקופת הסטגנציה (застой), בגלל תחושה ציבורית של היעדר תנועה וחוסר שינוי. בכירי המפלגה שהדיחו את חרושצ'וב כי הרגישו שהוא "מטלטל את הסירה" יתר על המידה, עדיין ניסו להנהיג רפורמות כלכליות, להשתיק את הביקורת ולפעול בקו דה־סטליניסטי נחרץ יותר. עם זאת נדמה שבראש ובראשונה, האליטה המפלגתית ביקשה להקפיא את המצב, לא לשנות דבר. נסיגה סופית מהרפורמות התאפשרה רק בתחילת שנות השבעים, ליתר דיוק אחרי 1973, וככל הנראה היה לכך קשר הדוק לתהליכים גלובליים.

שני תהליכים תרמו ליכולתו של המשטר הסובייטי לשמר פחות או יותר את הסטטוס־קוו הקיים ולהתחמק משינויים מרחיקי לכת – תהליך הפשרת היחסים עם ארצות הברית (המכונה גם דטנט) ועליית מחירי הנפט בעקבות מלחמת יום כיפור.

במישור היחסים בין ברית המועצות למערב, במהלך שנות השבעים נחתמו מספר הסכמים ואמנות שמטרתם הייתה להגביל את מרוץ החימוש ולמנוע מלחמה גרעינית בין מעצמות־העל. נוסף על כך, הסכמים אלה סייעו לפתח את הקשרים הכלכליים של ברית המועצות עם המערב, בייחוד עם מערב אירופה. על רקע זה, עליית מחירי הנפט והשינויים בכלכלה הגלובלית שהחלו להסתמן בראשית שנות השבעים מילאו תפקיד מרכזי ביכולתה של ההנהגה הסובייטית להימנע מדמוקרטיזציה של חיי החברה והכלכלה. במקום לפתור את הבעיות המבניות של המדינה, החליטה ההנהגה להסתמך על מכירת נפט ומשאבי טבע אחרים כדי לייבא את הטכנולוגיות והסחורות הנדרשות. נוסף על כך, בתנאי המערכת הכלכלית העולמית בשנות השבעים אפשר היה להשיג אשראי זול, שהקל עוד יותר על מציאת מקורות מימון לפתרון הנ"ל.

הניסיון לשמר את המצב הקיים לא החזיק מעמד זמן רב מדי. בשנת 1979 ברית המועצות פלשה לאפגניסטן (יש שיגידו נשאבה לשם), כדי לתמוך במשטר החסות שלה שעמד בפני קריסה. סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים עמדו גם בסימן ניצחונותיו המובהקים הראשונים של הנאו־ליברליזם במערב. האווירה הגלובלית השתנתה ומרוץ החימוש של המלחמה הקרה שוב חזר לכותרות. בתגובה, תמכו האמריקאים בקבוצות של אסלאם רדיקלי כדי לפגוע בברית המועצות. במישור הכלכלי ברית המועצות הייתה כעת תלויה יותר בכלכלה הגלובלית. התייצבות מחירי הנפט ואחר כך ירידתם פגעו במאזן המסחרי שלה, ועליית הריבית בשוק ההון הגלובלי גרמה למשבר החוב החיצוני של תחילת שנות השמונים במזרח אירופה. במרכז המשבר הזה ניצבה פולין (זוהי תקופת עלייתה של תנועת "סולידריות"), אך ברית המועצות גם סבלה ממנו ישירות כיוון שגם החובות שלה גדלו. לקראת אמצע שנות השמונים היה ברור לכולם שברית המועצות זקוקה לרפורמות, אולם אופי הרפורמות הנחוצות לא היה ברור. כפי שציינתי, האזרח הסובייטי הממוצע פיתח צרכים ודרישות שמודל כלכלת הפיקוד לא יכול היה לספק לו. מודל זה התאים פחות או יותר להתמודדות עם מדדים כמותיים, אבל התקשה לספק מענה בפרמטרים של איכות ומגוון. גם האליטה הכלכלית במערב נזקקה, במובן מסוים, לשינויים בברית המועצות, כדי להקל על הפרויקט הנאו־ליברלי שלה.

מִיכָאִיל גוֹרְבָּצ'וֹב נבחר למזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית ומנהיג ברית המועצות במרץ 1985. היה זה קצת יותר משנתיים אחרי שליאוניד ברז'נייב הלך לעולמו, תקופה שבמהלכה מונו ונפטרו שני מנהיגים אחרים שכיהנו בתפקיד זמן קצר מאוד מפאת גילם ומצבם הבריאותי. בתקופה זו הלכו לעולמם מספר בכירים נוספים במפלגה, מה שיצר אווירה מיוחדת שכונתה "עידן ההלוויות המפוארות". 

תקופת שלטונו של גורבצ'וב מזוהה עם הרפורמה הפוליטית שיזם, פֵּרֶסְטְרוֹיְקָה (בנייה מחדש), ועם התפרקותה של ברית המועצות. היה זה תהליך סבוך שהיו לו גורמים רבים, ואת חלקם, בעיקר החיצוניים שבהם, כבר הזכרתי. בניגוד לתאוריות קשר שהועלו בנושא, חשוב להדגיש שלא היה זה תהליך מתוכנן שנוהל על ידי בעלי עניין כלשהם, ודי ברור שאיש לא ידע מראש מה תהיה תוצאת משחק הכוחות מרובה המשתתפים הזה.

התהליך שהביא לרפורמות של גורבצ'וב התחיל למעשה עוד לפני מינויו למזכ"ל המפלגה. עם מותו של ברז'נייב הסתמן פיצול בהנהגת המפלגה: היא התחלקה למחנה של רפורמיסטים, שהבינו כי דרוש שינוי במודל הסובייטי, ומחנה של שמרנים, שרצו להמשיך באותה דרך. גם החברה הסובייטית הייתה, מתחת לפני השטח, מגוונת בתפיסותיה, לא מעט בגלל פעילות של כופרים רעיוניים מכל הסוגים שהשפיעו על מעגלים רחבים יותר של האינטליגנציה המקומית. 

השינויים החלו בתקופת הכהונה הקצרה של יוּרִי אַנְדְרוֹפּוֹב, ראש הקג"ב לשעבר שסייע גם בקידום גורבצ'וב במעלה ההיררכיה המפלגתית. הרפורמות שיזם אנדרופוב היו במתכונת שאפשר לקרוא לה מודרניזציה סמכותנית, והן כללו מאבק בשחיתות והקפדה על משמעת לצד ניסיונות לקדם פרויקטים של תשתיות והתחדשות טכנולוגית. בתקופתו גם החלו, שוב, ניסיונות זעירים להרחבת הביזור ויצירת מעין מנגנוני שוק בכלכלה. הקו הזה, שנקרא בז'רגון הפוליטי הסובייטי "האצת הקדמה המדעית־טכנולוגית", או בקיצור "האצה", נמשך בשנות הכהונה הראשונות של גורבצ'וב.

במבט כולל אפשר לזהות שלושה מרכיבים ברפורמות של גורבצ'וב: מדיניות החוץ, הכלכלה, והפוליטיקה הפנימית. בתחום מדיניות החוץ חתר גורבצ'וב לסיום המלחמה הקרה ולשיפור היחסים עם המערב, קו שזכה בנאומיו לכינוי "החשיבה החדשה". בתחום הכלכלי רעיונות עמומים של ביזור והכנסת אלמנטים של מנגנון השוק היו אמורים לשפר את הדינמיות של הכלכלה הסובייטית. רעיונות אלה הסתובבו בשטח מאז שנות השישים, לעיתים בצורה של תאוריית "הקונברגנציה" (שילוב בין כל האלמנטים הטובים בשני המודלים הכלכליים המתחרים). למעשה, המושג "פרסטרויקה" הגיע מתחום הרפורמות הכלכליות בתור קיצור של הביטוי "בנייה מחדש (פרסטרויקה) של היחסים הכלכליים". אולם התחום העיקרי שהניע את השינויים הדרמטיים בברית המועצות בשנים הללו היה התחום הפוליטי.

על אף שמובילי הרפורמות בעצם לא הבינו עד הסוף מה הם רוצים להשיג ולאן הם רוצים להוביל את ברית המועצות, הם הבינו שיזדקקו לתמיכה ציבורית רחבה יותר במאבק נגד האגף השמרני במפלגה. היגיון זה עמד ככל הנראה בבסיס מדיניות הפתיחות וחופש הביטוי היחסיים (גְלַסְנוֹסְט) שהונהגה באותו זמן. מדיניות הגלסנוסט אפשרה לניצני החברה האזרחית לצמוח ולהצית דיון ציבורי סוער בסוגיות אקטואליות ובסוגיות ההיסטוריות הכואבות ביותר. נוסף על כך, רפורמה פוליטית סיפקה לראשונה ייצוג מסוים גם למבקרי השלטון במבנה החדש והמסורבל של הפרלמנט (ועידת נציגי העם שבוחרת את הסובייט העליון). פתיחת המרחב לביקורת ולדיון ציבורי (גם אם מוגבל) העירה את הרצון לדמוקרטיזציה, אך גם את הסכסוכים האתנו־לאומיים הרדומים.

כל התהליכים הללו הזינו זה את זה, והחלו לגלגל כדור שלג של מאבקים מסוגים שונים: מעמדיים (שביתת כורי הפחם), אזוריים (בין המרכז לפריפריות השונות) ואתנו־לאומיים. המאבקים הפוליטיים בין ההנהגה המרכזית לבין ממסדי הרפובליקות שהרכיבו את ברית המועצות, וניסיון ההפיכה הכושל של האגף השמרני במפלגה הקומוניסטית באוגוסט 1991, הביאו בסופו של דבר להתפרקות המדינה. מעניין לציין כי בּוֹרִיס יֶלְצִין, שבנה לעצמו בסיס כוח במוסדות הפדרציה הרוסית, העדיף לפעול לפירוק הברית כדי לגבור על גורבצ'וב במאבק הפוליטי. כך יצא שברית המועצות התפרקה במידה לא מבוטלת בעקבות יוזמות של גורמים בתוך המרכיב המרכזי של הפדרציה המדומה שלה. 

גם הרפורמות הכלכליות הראשוניות נכשלו בסופו של דבר, בין אם מפני שהיו איטיות או מהירות מדי, ובין אם משום שלא היו עקביות ובעלות היגיון כולל (על כך חלוקות הדעות בקרב ההיסטוריונים). סיכוייהן פחתו עוד יותר עם התפרקות ברית המועצות וזאת מפני שההתפרקות קטעה שרשראות אספקה ואת ההיגיון המשותף שעל בסיסו נבנה המשק הסובייטי. בסיכומו של דבר, נראה כי האליטה הבירוקרטית הסובייטית פשוט העדיפה להפוך את הפריווילגיות שלה לקניין פרטי, כלומר להפוך את עצמה למעמד של בעלי הון ובורגנים. פירוק ברית המועצות שירת את חלוקת השלל בין האליטות המקומיות השונות והקל על ההפרטה המהירה.

ב־25 בדצמבר הודיע מיכאיל גורבצ'וב על התפטרותו מתפקיד הנשיא (הראשון והאחרון) של ברית המועצות. הטריקולור הרוסי הונף מעל הקרמלין במוסקבה במקום הדגל האדום. כך הגיעה לסיומה התקופה הסובייטית ורוסיה נכנסה לעידן חדש בתולדותיה.

"שנות התשעים הפרועות" הוא אחד הכינויים הנפוצים בשיח הציבורי ברוסיה לעשור האחרון של המאה ה־20. מפני שמחבר הספר מספק את הרקע הדרוש במסותיו המקובצות בספר, ארשה לעצמי שלא להכביר מילים בנושא. באופן כללי אפשר לומר שהייתה זאת תקופה קשה וטראומטית עבור רבים ברוסיה. השינויים הכלכליים היו מהירים מאוד עקב אימוץ תוכנית "הטיפול בהלם" – ליברליזציה מיידית של המחירים והפרטה מהירה ככל האפשר. בשנתיים הראשונות עוד התנהל מאבק מסוים על אופי הרפורמות, אבל נשיא רוסיה, בוריס ילצין, ותומכיו ניצחו במאבק, שכלל פיזור בכוח של הסובייט העליון של רוסיה באוקטובר 1993, וכינון חוקה המעניקה סמכויות גדולות מאוד לנשיא. תחת ילצין עברה המדינה הפרטה מהירה ונרחבת ביותר. מפעלים רבים נסגרו אחרי שכל מה שאפשר היה למכור נמכר בתור סחורה או חומרי גלם; רבים איבדו את מעמדם המקצועי ורמת החיים שלהם ירדה; נוצר מעמד בעלי ההון של רוסיה, ברובו כתוצאה ממיזוג בין גורמי פשע מאורגן ובירוקרטיה סובייטית לשעבר – תהליך שהיה רווי באלימות. ויש לזכור גם את החיכוכים האתנו־לאומיים, בייחוד המלחמה הקשה בצ'צ'ניה. כל זה היה הרקע לעלייתו של ולדימיר פוטין לשלטון, האיש שמצד אחד הבטיח לשמור על תוצאות חלוקת הקניין האלימה ומצד שני לייצב את המצב החברתי ברוסיה.

בין רוסיה לישראל:

דרכו של הספר אל הקורא העברי

בחלק הזה של ההקדמה, אני רוצה לחלוק עם הקוראות והקוראים את סיפורו של הספר הזה ואת דרכו אל הקהל העברי. עניין מקובל בהקדמות מהסוג הזה הוא גם לספר מעט על המחבר, ודאי כאשר מדובר על דמות שאינה מוכרת לקהל הרחב בישראל.

אִילְיָה בּוּדְרַאיְטְסְקִיס נולד במוסקבה בשנת 1981. הוריו נמנו על מה שנהוג היה לכנות בברית המועצות האינטליגנציה ההמונית, כלומר שכבות נרחבות של משכילים סובייטים. אביו היה מהנדס כימיה בתעשייה הביטחונית ואימו הייתה עורכת בענף ההוצאה לאור המפותח בברית המועצות. בודראיטסקיס שייך לאותו דור שהתבגר בשנות התשעים כאשר ברית המועצות כבר הייתה נחלת העבר ובאווירה הציבורית שלטה אידאולוגיית שוק חופשי פרועה מתובלת ברגש אנטי־קומוניסטי. מטבע הדברים, החלו להופיע גם צורות שונות של התנגדות לסדר החדש (על כך תוכלו לקרוא במסה על השמאל הפוסט־סובייטי). יחד עם זאת, צעירים שחיפשו כלים אינטלקטואליים להבנת המציאות הקשה של רוסיה יכלו למצוא אותם בקלות. ספרים היו מצרך נגיש מאוד בספריות ציבוריות, בחנויות ובדוכני הספרים. הגות שמאלית קלסית וספרות היסטורית ענפה נותרו מהתקופה הסובייטית ולכך הצטרף גל תרגומים של הגות מרקסיסטית מערבית.

בודראיטסקיס למד היסטוריה באחת האוניברסיטאות של מוסקבה ושימש מורה בתיכון בראשית שנות ה־2000. נוסף על כך הוא היה מעורב בפעילות של חוגים אומנותיים שגילו עניין בתאוריה ביקורתית שמאלית. בין היתר לימד בודראיטסקיס במכון לאומנות עכשווית ומשנת 2016 בבית הספר הגבוה למדעי החברה והכלכלה של מוסקבה, מוסד שהקים ההיסטוריון והסוציולוג תיאודור שָנִין לפי סטנדרטים בריטיים. בודראיטסקיס היה שותף גם למעגלים אקטיביסטיים ופוליטיים במוסקבה. הוא היה ועודנו חבר ב"תנועה הסוציאליסטית של רוסיה" (РСД), היה בין מקימי הוצאת הספרים הקטנה "ההוצאה המרקסיסטית החופשית", ובשנים האחרונות מגיש לצד איש מדעי המדינה איליה מַטְבֵיֶב את הפודקאסט "יומן פוליטי". אחרי הפלישה הנרחבת של רוסיה לאוקראינה בפברואר 2022, עזב בודראיטסקיס את רוסיה וכיום הוא חוקר אורח באוניברסיטת ברקלי בקליפורניה. נוסף על כך, לצד מטבייב וחברים נוספים הוא עורך את המגזין Posle.media, שפרסומיו מופיעים ברוסית ובאנגלית במקביל. המגזין הוקם אחרי פרוץ המלחמה, וכפי שמרמז שמו (שפירושו ברוסית "אחרי") מטרתו היא לחשוב על השלכות המלחמה, על המצב החברתי והפוליטי בעקבותיה ועל הדרכים לצאת ממנה ולכונן מציאות חברתית חדשה ברוסיה.

קובץ המסות שבידיכם עבר כמה גלגולים. ראשיתו בקובץ קטן יותר שנקרא על שם המסה הארוכה ביותר שנכללה בו, דיסידנטים בקרב דיסידנטים (Диссиденты среди диссидентов). הספר יצא בשנת 2017 בהוצאה המרקסיסטית החופשית וזכה בפרס על שם אנדריי בֵּלִי, פרס שנוסד עוד בימי חוגי המתנגדים למשטר הסובייטי וחודש בסוף שנות התשעים. כיום זהו הפרס הלא־ממשלתי החשוב ביותר ברוסיה. המסות בספר עסקו במורשת הסובייטית ובאופנים בהם היא פועלת ברוסיה הפוסט־סובייטית. 

בשנת 2020 פרסם בודראיטסקיס ספר קצר נוסף ברוסית, כולנו חיים בעולם שבנה הנטיגטון (Мир, который построил Хантингтон и в котором живём все мы). ספר זה, שיצא בהוצאת חנות הספרים העצמאית "צִיוֹלְקוֹבְסְקִי", עוסק במפנה השמרני של רוסיה, בפרדוקסים ובסתירות של המשטר, ולא פחות חשוב, הציע ניתוח של התפתחות המשטר של פוטין בהקשר גלובלי, תוך התייחסות רצינית לעיקרי ההגות השמרנית וניסיון להבין אותה על כל מורכבותה. חלק מפרקי הספר הזה, כמו חלק מהמסות שהופיעו בספר הקודם, פורסמו גם בנפרד בכתבי עת שונים ברוסית ובאנגלית במהלך השנים.

בינואר 2022, כחודש לפני הפלישה הנרחבת של רוסיה לאוקראינה, יצא בהוצאת ורסו האנגלית (Verso) ספר של בודראיטסקיס בשם Dissidents among Dissidents. המהדורה האנגלית הכילה חלקים משני הספרים הקודמים שנערכו מחדש, ובהם קטעים שלא פורסמו קודם לכן. מהדורה זו היא שעומדת בבסיס התרגום לעברית, אך התרגום בוצע מהמקור הרוסי תוך השוואה לשינויים שבוצעו במהדורה האנגלית של הטקסט. כמו כן, חשוב לציין כי כאשר התחלתי לתרגם את הספר לעברית, המלחמה באוקראינה הייתה בעיצומה. על אף שהניתוח של בודראיטסקיס לא איבד מערכו ומחשיבותו בעיניי, היה זה מוזר לפרסם קובץ כזה מבלי להתייחס למלחמה ולשינויים האידאולוגיים והפוליטיים שבאו בעקבותיה. לכן החלטתי, בעצה אחת עם המחבר, לכלול במהדורה העברית שלוש מסות חדשות שפורסמו בכתבי עת ומגזינים שונים בין יוני 2022 לינואר 2023. 

הספר מחולק לארבעה שערים. השער הראשון, "עולמות הפנטזיה של השלטון", עוסק ברעיונות, בפחדים ובחזונות המנחים את האליטה השלטת ברוסיה בעימותים גיאו־פוליטיים. השער השני, "מדיניות התרבות בעידן פוטין", מראה את האופנים השונים ומלאי הסתירות שבהם משתלבים אלמנטים שמרניים מתקופות היסטוריות שונות של רוסיה במדיניות נאו־ליברלית וברעיונות פוסט־מודרניים מסוימים. השער השלישי, "המורשת הסובייטית והשמאל", עוסק בהיסטוריה ובכישלונות של השמאל בתקופה הסובייטית המאוחרת ובתקופה הפוסט־סובייטית. לבסוף, השער הרביעי, "אחרי פברואר: המשטר הרוסי והחברה בעת מלחמה", כולל את המסות שנכתבו אחרי הפלישה לאוקראינה בפברואר 2022.

נוסף על כך, המהדורה העברית כוללת גם מסה שלא נמצאת במהדורה האנגלית, המסה הפותחת את הספר, "שתי הנשמות של השמרנות". למעשה, מסה בשם זה אינה קיימת גם ברוסית. כאשר התחלתי לתרגם את הספר לעברית, הרגשתי שהדבר שחסר יותר מכול במהדורה האנגלית הוא ניתוח כללי יותר של השמרנות, שהיה שזור בניתוח המפנה השמרני של רוסיה בספרו השני של המחבר ברוסית. לכן, הצעתי למחבר לערוך את הקטעים הללו ולהרכיב מהם מסה עצמאית. הרעיון מצא חן בעיניו וכך עשינו.

לניתוח הכללי של השמרנות ישנו תפקיד חשוב נוסף בעיניי והוא הדגשת הרלוונטיות של המקרה הרוסי עבור הקהל הישראלי. זאת מפני שמטבע הדברים עולה השאלה, מדוע חשוב להבין את התהליכים שעברה רוסיה בשלושים השנים האחרונות מעבר להבנת המקרה הספציפי? האם המקרה של רוסיה יכול לשמש דוגמה לתהליכים גלובליים המתרחשים בתחילת המאה ה־21? לדעתי התשובה לשאלות הללו היא חיובית. החיבור בין אידאולוגיית שוק חופשי נאו־ליברלית לבין לאומנות וערכים מסורתיים מדומיינים לא ייחודי לרוסיה. גם לא התהליך שבו המרכיב השני הופך לדומיננטי יותר ככל שמחריף משבר המודל הכלכלי הנאו־ליברלי. קיימים כמובן הבדלים בין המקרים השונים, וההקשר המקומי, ההיסטורי והאקטואלי הוא חשוב ביותר. עם זאת, לא במקרה במרוץ לבחירות ביולי 2019 הפיץ נתניהו את תמונתו עם פוטין תחת הכותרת "ליגה אחרת", ולא במקרה מנהיגים פוליטיים דוגמת טראמפ, אורבן, מודי, וכעת גם מיליי, נחשבים לבני ברית או לפחות לבני שיח רצויים של ישראל בהנהגת נתניהו. לכן, על אף שאינני מציע כאן ניתוח של המצב הישראלי ברוח הרעיונות המובעים בספר – ניתוח כזה דורש מן הסתם דיון נפרד ונרחב – אני בהחלט מציע לקורא הישראלי לחפש את נקודות הדמיון והשוני בהתפתחות השמרנות שם וכאן.

שורות אלה נכתבות יומיים לאחר שהתבשרנו על מותו (למעשה הירצחו בדרך ישירה או עקיפה) של המנהיג הבולט ביותר בשורות האופוזיציה למשטר פוטין, אלכסיי נבלני. מגמות הפשיזציה של המשטר הן כבר לא עניין לספקולציה כזאת או אחרת. ובכל זאת, חשוב בעיניי לתפוס את המשטר של פוטין לא בתור שריד מהעבר אלא בתור חיל החלוץ של התפתחות עתידית שלילית גם במקומות אחרים בעולם. או במילותיו של איליה בודראיטסקיס: "אפיון המשטר הרוסי בתור משטר פשיסטי יהיה מוצדק רק אם נתפוס אותו בתור סימן אזהרה מפני מגמות עולמיות שיכולות להוביל לעלייתם של משטרים דומים, כולל בעולם המערבי". לנו בישראל יש הרבה חומר למחשבה בהקשר הזה.

לסיום, עוד שני דברים ביחס לתרגום. ראשית, כותרת הספר בעברית שונה מכותרת המהדורה האנגלית שלו משתי סיבות. האחת היא קשיי תרגום. המילה "דיסידנט" אמנם נקלטה בעברית אבל היא אינה שגורה מספיק, וייתכן גם שהקונוטציות שלה בעברית מעט אחרות. אמנם מצאנו לה פתרון, כפי שאפשר לראות במסה הנושאת את השם הזה, אבל כאן אנו מגיעים לסיבה נוספת. הסיבה השנייה, ואולי החשובה יותר, היא ההרגשה שהכותרת הזאת לא משקפת את הספר כולו. לכן בחרנו לקרוא לספר "מעבר לפוטין", כדי לסמן את הניסיון לתאר ולהבין את המשטר לא רק דרך הדמות אלא דרך בעיות העומק שהיא מייצגת.

לבסוף אני רוצה להודות ראשית לעורכת התרגום מאיה פלדמן, ששיפרה את התרגום הראשון שלי עשרות מונים, ושנית, לד"ר אלכס ולדמן ולד"ר אינה שטקסר שנועצתי בהם לא פעם בנוגע לתרגום מונחים מההיסטוריה והתרבות הרוסית.

 
חיפה, פברואר 2024.