פרולוג
דזירה גארזה השפילה מבט אל אהובה, הגבר שהייתה איתו מאז הייתה בת עשר. לא היה אפשר לזהות אותו, אבל היא ידעה שזה הוא. זה לא יכול היה להיות מישהו אחר.
מגפי הבוקרים שנתפרו בהזמנה אישית, המעוטרים ביהלומים, עדיין היו על מה שנותר מרגליו. אפילו הדורבנים נותרו בשלמותם. כאילו הרוצח ידע שהמגפיים הם סימן ההיכר שלו והשאיר אותם על הגופה לאחר שסיים לשחוט אותו.
היא כרעה על ברכיה ליד הגופה הרצוצה והושיטה אליה יד, ואז עצרה. לא היה ממש במה לגעת. הכול היה דם יבש, עצמות שבורות ומרחץ דמים. במקום זה, הרימה את היד לכסות את פיה וגנחה, עיניה נעות מגופתו של ניקו אל הבית, שכבר לא היה בית. רק קליפה שהייתה פעם ביתה.
וכך גם האהוב שלה.
מתאו גוטרייז שרף את אהובה עד היסוד ואז השליך את הגופה השרופה על מפתן הדלת והלך. האזור סביב היה מלא בגופות חיילי הקרטל שלהם. מתאו חיסל את הארגון, הרס אותו עד היסוד.
היא הייתה מחוץ למדינה כדי להשגיח על המשלוחים שלהם מעבר לים אחרת גם הייתה מתה. מתאו כנראה מחפש אותה ברגע זה.
הוא צד אותם כבר שנתיים. מאז המרד הכושל נגד הארגון של סוטצה. אילו היו מצליחים ניקו היה בחיים, ועכשיו היו פועלים בוונצואלה ובמקסיקו.
ניקו הרגיש מושפל אחרי הכישלון שלהם והוציא את זעמו על דזי. לא היה אכפת לה. היא הייתה רגילה לזה, אפילו ציפתה לזה, ולפעמים אף אהבה את זה. היא הציגה את חבורותיה בגאווה, כאות לחוסן שלה.
מהיום שניקו נכנס לבית אימה ולקח אותה משם כשהייתה בת עשר, הוא הכה אותה. בהתחלה שנאה אותו על כך, אפילו ניסתה להחזיר מלחמה. הוא צחק והכה אותה יותר. מאוחר יותר, כשהעריך שהיא מבוגרת דיה, כלל סקס במכות.
אחרי כמה שנים שבהן השתמש בה כשפחת המין האישית שלו, ראה בה פוטנציאל רב יותר מאשר דרך לשחרר את התסכול שלו.
הוא התחיל ללמד אותה הגנה עצמית. בהמשך לימד אותה התקפה ובסוף שימוש בנשק. כשהייתה בת תשע־עשרה לימד אותה את כל ההתנהלות של עסקי הקרטל שלו וכמה שנים לאחר מכן נתן לה את תפקיד הסגנית שלו.
הנאמנות שלה לא הייתה מוטלת בספק. הוא הבטיח את זה במכות, ואז ריפא אותה ונתן לה כל מה שחשקה בו. היא לא הייתה טיפשה. היא ידעה שהיא אוהבת אותו כי הוא דאג להיות האדם היחיד שיכלה לסמוך עליו.
הוא יצר בה את השטן האישי שלו, ולא היה לה אכפת. אלה היו החיים היחידים שהכירה.
היא קמה, העיפה מבט אחרון בבית שהיה ביתה בעשרים וחמש השנים האחרונות, באהובה המת, ואחר הסתובבה והלכה. ענף חרוך נמחץ מתחת למגפיים שלה ואפר עף לאוויר, הסתחרר סביבה כשצעדה ונדבק לשערה.
היא עלתה על הג'יפ שלה, שקיבלה מתנה מניקו ליום הולדתה השלושים, סובבה את המפתח בחור ההצתה ונסעה.
היא תחזור בקרוב, וכשתחזור, יהיו לה המשאבים לבנות מאפס את קרטל גארזה. היא תחסל את אויביה ותיצור בריתות חדשות.
בריתות חזקות.
לראשונה, חייה היו שלה והיא התכוונה ליהנות מהם.
1
דזי
שישה חודשים לאחר מכן
הוא כרת לה את האצבע.
מתאו כרת את האצבע המזוינת שלה. אלוהים, כמה זה כאב. היא בקושי הצליחה לא לצרוח כשהוא עשה את זה. היא רצתה להראות לו שהיא יכולה להתמודד עם העינויים המחרידים המפורסמים שלו, אבל פאק, הכאב היה בלתי נסבל. היא הייתה מעדיפה להתעלף, אבל ניקו אילץ אותה להיות עמידה לכאב. שנים של מכות גרמו לזה שהיא יכלה לעמוד כמעט בכל כאב.
מלבד האצבע הכרותה, סבלה משתי פציעות ירי, אחת בכתף, ואחת בחלק הבשרני של הירך. אולי גם מזעזוע מוח. הראש שלה נחבט בחוזקה כשנלחמה עם הארוסה של מתאו.
היא הייתה קשורה לכיסא והצוואר שלה היה קשור ברצועה. היא לא יכלה לבדוק את הפציעות שלה או לעצור את שטף הדם שהרגישה מטפטף מהיד שלה אל רצפת הבטון.
הראייה שלה הייתה מטושטשת, לכן כמעט החמיצה את הגבר שנכנס לתא שלה. היא מצמצה וניסתה למקד את הראייה שלה בגבר. הוא היה זר לה.
היא חיכתה שמתאו יחזור לחסל אותה.
"מה אתה רוצה?" היא דרשה, וקיללה בשקט לעצמה כשהקול שלה רעד מכאב.
במקום לענות, הוא נעצר מאחוריה.
היא ניסתה לסובב את הראש ולעקוב אחריו בעיניה. היא לא בטחה בו. הוא היה מיודד עם מתאו ועם ריינה, מטרות החיסול שלה. היא ראתה אותו מסתובב באחוזה, אבל התעלמה ממנו כי לא בו התעניינה. הוא נראה יחסית בסדר ולא פצוע יותר מדי מהפצצות שהפעילה בבית ובשטח האחוזה.
היא הרגישה את האצבעות שלו על העורף שלה, והרצועה שהחזיקה את ראשה במקום השתחררה. היא סובבה את הראש ונעצה בו מבט זועם, והתכוונה לנשוך אותו אם יעשה את הטעות ויתקרב אליה יותר מדי.
הוא לא עשה את זה.
אבל היא יכלה לראות אותו עכשיו, ומקרוב היה הרבה יותר מאיים מכפי שנראה מרחוק, כשצפתה בו בבית. הוא לא נראה חזק ועוצמתי כמו ניקו. האיש הזה היה גבוה ורזה והקרין חוסר רחמים קטלני. העיניים החומות שלו נראו קשות כמו רסיסי גרניט, בעוד תווי פניו נראו נוקשים. השפתיים שלו היו דקות ואכזריות, האף שלו כמו להב יהיר, דמוי נץ. היה לו שיער אפור כהה, מתולתל, שהגיע עד לצווארון החולצה שלו.
הוא לבש חולצת כפתורים לבנה שלא הייתה תחובה למכנסיו, כנראה בגלל ההפצצות. הוא היה גם רטוב, מה שגרם לחזה ולזרועות שלו לבלוט מתחת לבד הדק. שרירים צרים ודקים מילאו את זרועותיו, והבטן שלו הייתה מוצקה כמו של גבר הצעיר ממנו בשלושים שנה.
היא חשדה שהוא בשנות החמישים לחייו, אף שלא הייתה בטוחה.
ואז זה הכה בה. היא כן זיהתה אותו. ודאי שכן. איך לא ידעה שהסנדק האיטלקי מתארח אצל מתאו? היא הייתה שקועה כל־כך בתוכנית הנקמה שלה, שהתעלמה מהזהות של האורח שלהם.
טעות מטופשת.
רעד של פחד חלף בעמוד השדרה שלה. "אני מכירה אותך," אמרה בקול צרוד.
האם הוא בא לכאן כדי לענות אותה עוד קצת לפני שמתאו יבוא לחסל אותה סופית? או שאולי הגבר האיטלקי יהיה זה שיתקע לה את הכדור בראש? היא ידעה שמתאו שונא להרוג נשים.
היא הסתכלה על בקבוק המים שניצב על השולחן מאחוריו וליקקה את השפתיים כשהצמא הציק לה. האם זו הייתה עוד שיטת עינויים באדיבותו של מתאו הסדיסט?
"מי אני?" הוא שלף מפתח מהכיס שלו וכרע לשמאלה.
"ג'ובאני סאווינו, ראש משפחת הפשע האיטלקית סאווינו." הוא לא ענה, אבל היא ידעה שהיא צודקת. כולם בעולם התחתון ידעו מי הוא. היא קפצה כשהוא פתח את האזיק על מפרק היד שלה, ומשכה את היד אל חיקה, כשהדם חזר לזרום בה.
הוא הסתכל עליה בפנים קפואות. ההתהדקות הקלה של שריריו רמזה לה שהוא מוכן להתקפה אם תסתער עליו. היא לא עשתה את זה. היא סבלה מדי מכאב, והוא היה מוכן לכל דבר שתעשה.
הוא עבר לצד השני שלה וכרע לידה. "זה יכאב."
היא נאלצה לנשוך חזק את השפה כשהוא פתח את האזיקים. כל טלטלה קטנה שלחה גל של כאב מהאצבע שלה, מה שנותר מהאצבע שלה, אל ידה וקרן אל כל גופה.
היא רצתה לצרוח עליו שימהר, אבל החלק השפוי שבמוחה הבין שהוא עוזר לה. לפחות זמנית.
היא לא ידעה מה המטרה שלו, אבל זה רק ישחק לטובתה אם הוא ישחרר את הידיים שלה. אף שחסרה לה אצבע, היא בכל זאת יכלה להרוג גבר.
היא ניסתה להרים את היד להניח אותה בחיקה, אבל הכאב היה חזק מדי. היא רצתה לצרוח קללות על העולם. אחרי שסבלה חיים שלמים של כאב, למה לא הצליחה להתמודד עם אצבע כרותה קטנה?
"זהו." טון קולו היה קשה, אבל היא שמעה בו חרטה.
על מה היה לו להתחרט? הוא לא הטיל מום בידה, מתאו עשה זאת. חוץ מזה, היא הייתה בטוחה שהיא תמות בקרוב. בשלב הזה, העובדה שאיבדה אצבע כבר לא תשנה.
ג'ובאני סגר את אצבעותיו סביב מפרק כף ידה, הניח את היד האחרת על המרפק שלה לעזור לה לכופף את הזרוע, ואז הניח אותה בעדינות על ברכיה. יבבה נמלטה משפתיה והיא נשכה את השפה שלה בחוזקה למנוע מיבבה נוספת לברוח.
היא הייתה קשוחה יותר. היא יכולה לסבול בכבוד את כל העינויים שתעבור. "למה אתה עוזר לי?" היא עברה לדבר בספרדית. קשה מדי לתרגם לאנגלית כשהיא סובלת כל־כך.
הוא קם על רגליו ועמד בכל גובהו, שהיה הרבה יותר ממטר ושמונים סנטימטרים. הוא נגע בפניה ואחר השתמש באגודל כדי להטות את הסנטר שלה למעלה עד שהביטה בו.
היא רצתה להילחם בו, לברוח מבעד לדלת הפתוחה שמאחוריו, אבל במצבה, סביר להניח שהוא יתפוס אותה תוך שניות. היא לא זזה באחיזתו ואפשרה את המגע העדין של האצבע שלו כשליטף את לחייה.
"עשיתי עסקה בשבילך," הוא אמר לה ועבר גם הוא לספרדית. הוא דיבר טוב ספרדית, והיה לו רק מבטא קל. "את תהיי פרויקט המחמד שלי."
"מה זאת אומרת מחמד?" היא שאלה בגועל, "אני לא חיית המחמד של אף אחד."
"למרות זאת, את תהיי כלואה וקשורה."
"לאיזו מטרה?" היא דרשה לדעת.
"להנאה שלי."
"שפחה," אמרה בקול יבש.
"אם כך את רוצה לקרוא לזה."
"לעולם לא תצליח לשבור אותי," נהמה ומשכה את פניה מידו.
"את נאיבית אם את חושבת ככה," הוא אמר בעדינות והתרחק ממנה. "שברתי גברים חזקים ממך."
"אני לא גבר," היא ירתה בחזרה.
"זה נכון," הוא הסכים, הלך לשולחן הכתיבה של מתאו, פתח אותו וחיטט בתוכו.
דזי הביטה בדלת. היא הייתה פתוחה והיא ראתה את המסדרון שמעבר לדלת. אף אחד לא שמר עליו. בטח היו שומרים ליד הכניסה של הבונקר התת־קרקעי, אבל היא תוכל לעבור אותם. היא הייתה נואשת, והייאוש שלה נתן לה כוחות.
היא העיפה מבט אל ג'ובאני כשהוא המשיך לחפש משהו בשולחן. היא הייתה צריכה להרוג אותו לפני שתברח, לוודא שלא יוכל לרדוף אחריה, אבל היה משהו באיש האיטלקי שגרם לה להיזהר. היא שמעה סיפורים על האכזריות שלו. ואף שהוא נראה כמו ג'נטלמן אירופאי מהדור הישן ודיבר בקול מתון ומדוד, ידעה שהמראה החיצוני שלו מטעה. לעיתים קרובות ניצלה את המראה שלה לפתות את הטרף שלה לפני שהרגה אותו. היא לא תזלזל בכישוריו של איש כמו ג'ובאני סאווינו.
כשהמשיך לעמוד בגבו אליה, החליטה לנצל את ההזדמנות. היא מוכרחה לקוות שתצליח לברוח ממנו.
היא זינקה מהכיסא לעבר הדלת.
היא לא הצליחה.
ג'ובאני תפס בחולצה שלה מאחור והטיח את פניה בקיר שליד הדלת. היא דחפה את הידיים אל הקיר וצעקה מהכאב שנורה בה כשגדם האצבע שלה נפגע. היא דחפה את עצמה לאחור אליו וקיוותה שתצליח להוציא אותו משיווי משקל.
הוא תפס אותה סביב המותניים, הרים אותה מהרצפה והטיח אותה שוב בקיר, המצח שלה נחבט בבטון. אם לא היה לה זעזוע מוח קודם לכן, היה לה עכשיו.
היא ניסתה להטיח את הראש שלה לאחור אל ראשו, אבל הוא התכופף, משך באגרוף בשיער שלה עד שהצוואר שלה מחה בכאב. היא סירבה לאפשר אפילו לצליל אחד לחמוק מפיה כשהחזיק אותה בלי לזוז. הוא הכניס משהו לשיניו וירק אותו.
דזי גלגלה את העיניים אליו וניסתה לראות מה הוא עושה, אבל זה היה בלתי אפשרי. הוא החזיק אותה חזק מדי. היא הרגישה צביטה בצוואר שלה.
"כמה חבל לשבור יצור כזה," מלמל.
פחד הציף אותה, אבל היא כבר הרגישה את השפעת הסם שהזריק לה.
לשבור? מה זאת אומרת? מה זה היה?
האם הוא נתן לה משהו קטלני?
יבבה נמלטה מפיה כשהרגישה שהיא מרחפת. היא הבינה שהרימו אותה.
הדבר האחרון שראתה לפני שהסם הפיל אותה לגמרי היו פניו הקשות של ג'ובאני.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
