המלכות 3 - נולדה מלכה

פרולוג
מתאו

מתאו הדליק סיגר, רכן קדימה בכיסאו והניח את המרפקים על הברכיים, מאפשר לעייפות לעטוף אותו כמו גלימה. אבל זו הייתה עייפות מהסוג הטוב. אלה היו שנתיים ארוכות. מתאו תפקד כסגן, כאוכף וכנציג הדיפלומטי של הקצב, אייזק סוטצה. הוא טס מסביב לעולם והשתמש בכוחו של הקרטל הוונצואלי כדי לשכנע חברים וגם מתחרים שהם צריכים לעבוד עם הקצב, לא נגדו.

מתאו גם לקח על עצמו פרויקט מיוחד, שהיה לסוטצה עניין אישי בו. פרויקט שהוא סמך רק על מתאו לבצע: לתפוס את בוס הקרטל המקסיקני, ניקולס גארזה.

מתאו הוריד את העיניים אל הערמה המדממת שהייתה בעבר ניקו גארזה. אחרי כמה שניות ארוכות, עיסת העצמות והדם שהייתה בעבר החזה שלו התרוממה וירדה. גארזה היה עדיין חי. יופי. מתאו עדיין לא סיים איתו.

הוא קיבל פקודות ברורות מסוטצה להאריך את הסבל שלו. האיש הזה ירה באשתו של הקצב. אף שפגע רק בזרוע שלה והיא התאוששה תוך כמה ימים, זה לא משנה. בעולם הזה, העולם התחתון, אי אפשר לתת לעלבונות כאלה לעבור בלי תגובה.

גארזה הרשים את מתאו. הוא התרשם מהיכולת שלו לברוח ולהתחבא. עברו עשרים ושלושה חודשים עד שמתאו הצליח למצוא אותו סוף־סוף, ולאכזבתו, הסגנית והמאהבת של גארזה, דזירה, לא הייתה איתו. גארזה ידע שמתאו מתקרב והסתיר אותה איפשהו, מושך את תשומת הלב של מתאו אליו כדי להגן עליה.

זה היה ניסיון אצילי, אבל בסופו של דבר, חסר תועלת. מתאו ימצא גם אותה, ויחסל את האישה שעזרה לנסות להפיל את הקרטל הוונצואלי. למרות הסלידה שלו מהרג נשים, מתאו יעשה את העבודה שלו.

ניקו פלט אנחה. או שאולי זה היה גרגור, מכיוון שכבר לא היו לו שיניים או לשון. "אתה מתעורר?" שאל מתאו בהפתעה.

לגארזה היה כוח סבל רב מכפי שציפה מתאו. לא שלמתאו היה אכפת, הוא אהב לשחק בקורבן לפני ההרג. זה היה משותף לו ולבוס שלו. זה עזר להקל על האפלה האורבת תמיד, שהכתימה את נשמתו. המוות והסבל עיגנו אותו באופן שאף דבר אחר לא יכול היה לעשות.

דבר לא יכול היה, מלבד זוג עיניים כחולות וחדות, שהיו שייכות לאישה היחידה שאי פעם שמשכה את מבטו. היא השתלטה על המחשבות שלו. היא השלימה אותו, אף שהייתה רחוקה מלהיות מושלמת. השנינות הזריזה שלה, הלשון העוקצנית, המזג הלוהט שלה. הכול היה שייך לו.

ריינה תהיה הפרס שלו על השלמת המשימה. סוטצה הבטיח לו, והקצב לא מפר הבטחות. הוא הסכים לתת למתאו שני דברים אם יחסל את האויב של סוטצה. את בתו החורגת, ואת החוף המזרחי של אמריקה. עכשיו מתאו היה מוכן לאסוף את התגמול.

הוא התכופף ונעץ את הסיגר הדלוק שלו בארובת העין של גארזה, שהייתה ריקה עכשיו, מכבה אותו כדי שחלילה לא תתלקח שריפה והוא ייאלץ לעזוב לפני שיסיים את עבודתו.

הוא שלף את הטלפון ולחץ על המצלמה, כיוון את הטלפון אל האיש הגוסס ואמר, "תחייך, גארזה." הוא צילם כמה תמונות ושלח אותן לבוס שלו. הוא ייפטר מהטלפון עם הראיות ברגע שיסיים.

הוא קם, מתח את הגב ופוקק את מפרקי האצבעות שלו לפני שהכניס את הידיים לכיסים והוציא את הכפפות שעטה כשעבד. הוא הסתכל למטה על מה שעשה בלי שום הבזק של רגש, מלבד תחושת סיפוק על הצלחה במשימה. הוא הצליח להשאיר את גארזה בחיים במשך חמישה ימים של עינויים. אילו היה בבית, במתחם, ב'סככה', כפי שהם כינו את הבניין שבו כלאו אסירים, היה יכול להשאיר את גארזה בחיים במשך שבועות. אבל כאן, מתאו יצטרך לסיים בקרוב. הוא שמע שמועה מדאיגה מאיטליה, מדינת המגורים הנוכחית של ריינה. הוא צריך להגיע אליה, לחלץ אותה מהגיהינום שהצליחה להכניס את עצמה הפעם ולקחת אותה הביתה. לא לוונצואלה, אלא למיאמי, הבית החדש שלהם.

"בסדר, גארזה," הכריז מתאו, "בוא נגמור את זה."

מכיוון שגארזה היה קרוב לסוף, מתאו החליט שהגיע הזמן לסיים, עם סימן ההיכר שלו. הוא הרים מזמרה שהניח בצד על השולחן והתכופף אל הטרף שלו. בעדינות, הרים את היד המעוותת של גארזה והוריד את המזמרה בין האצבעות שלו. הוא חתך את האצבע של גארזה וזרק אותה על השולחן. האיש הגוסס לא אמר מילה, אבל הצרחות המגרגרות שלו אמרו הכול.

1
ריינה

זה היה יום הולדתה העשרים ואחד. היא רצתה לצאת ולחגוג, לרקוד כל הלילה, להכיר חברים, לפלרטט, אולי לקחת איתה בחור הביתה, אם באמת יתחשק לה.

היא מעולם לא עשתה את זה. היא מעולם לא לקחה בחור הביתה. למעשה, היא בכלל לא עשתה סקס. לא מפני שלא רצתה. היא באמת רצתה, אבל החיים שלה הסתבכו לפני שנתיים ומאז היא ברחה, והפעם נראה שהגיעה למבוי סתום.

ריינה לא חשבה שתספיק לחגוג את מסיבת יום ההולדת שלה. לא, היא הייתה בטוחה שהיא עומדת למות. היא הציצה אל הלילה האפל מחלון החדר השכור שלה. הוא היה בקומה רביעית בבניין ישן מאוד והבניין שקע במים, אבל כל הבניינים בוונציה שקעו.

איטליה הייתה המדינה התשיעית שאליה הגיעה בשנתיים האחרונות. היא עזבה את ונצואלה, השאירה מאחור את האם שרק פגשה ופתחה במנוסה. היא הניחה שיש אנשים שרודפים אחריה, או לפחות עוקבים אחריה.

לפעמים, הייתה חוזרת הביתה בלילה מבילוי והייתה לה את ההרגשה המפחידה הזאת שמישהו היה בדירה שלה. היא חשדה שהאב החורג היקר שלה, אייזק סוטצה, בוס המאפיה בוונצואלה, מינה אנשים לפקוח עליה עין. הוא בטח ידע איפה הייתה מהרגע שעזבה את האחוזה שלו.

אבל האם הסגן שלו ידע? היא נזכרה בתקופה שלה בוונצואלה. בחודש הקצר לפני שאימא שלה הוציאה אותה מהמדינה במבצע בריחה נועז. מתאו גוטיירז, איש קרטל בכל איבריו, יד ימינו של סוטצה והצל הקבוע שלה כשהייתה בהשגחתו של סוטצה.

מתאו היה כל מה שהיא שנאה בגבר. יהיר, מסוכן וגס רוח. הוא גם היה מושך בטירוף, ומשום מה, הוא רצה אותה. היא תהתה אם בשנתיים שעברו מאז ראתה אותו היחס שלו השתנה. היא פקפקה בזה. אפילו בזמן הקצר שצפתה במאפיה, שמה לב שהבחורים לא הניחו לדברים ולא שחררו. הם שמרו על הטינה שלהם, על האובססיות שלהם. היא חשדה שהתכונות האלה הן שהפכו את הגברים לקשוחים ומצליחים כל־כך.

ריינה הסתובבה בדירה שלה ודחפה את כל רכושה למזוודה קטנה. לא היו לה הרבה דברים. היא נסעה עם מטען קל כי מעולם לא ידעה מתי תצטרך לארוז ולברוח. היא עשתה את זה בעבר, אבל מעולם לא הייתה צריכה למהר כל־כך. עכשיו זה קרה מפני שעשתה משהו טיפשי והרגיזה את האנשים הלא נכונים, וזה היה רק עניין של זמן לפני שיגלו אותה וירדפו אחריה.

היא חשדה שזה יקרה בקרוב והיא צדקה. שניות לאחר שהמחשבה חלפה בראשה, כשהושיטה את היד אל התיק שלה והתכוננה לעזוב את הדירה הקטנה הזאת לתמיד, הדלת התרסקה.

הדבר היחיד שהציל אותה מכדור בלב כשעמדה בפה פעור מול האיש שבעט בדלת הייתה העובדה שהוא בעט בה חזק כל־כך, שהיא נטרקה בחזרה מההדף. הקליע שנועד לה ננעץ בדלת העץ הכבדה.

ריינה זרקה את התיק ורצה למקום היחיד בדירה שהייתה לו דלת שאפשר היה לנעול, חדר האמבטיה. כשרצה ושלחה את היד למשקוף, דלת הכניסה נפתחה שוב והחדר רוסס בקליעים.

כאב צורב וחם הכה בגב שלה. עוצמת הירייה השליכה אותה לחדר האמבטיה והיא נחתה חזק על הברכיים. לא היה לה זמן להעריך את הפציעה, היא התגלגלה על הגב, סגרה את הדלת בבעיטה ושלחה את היד לנעול אותה. מזל גדול שבבניינים האיטלקיים הישנים האלה היו דלתות עבות. קליעים ננעצו בעץ כשהיא זחלה לכיוון האמבטיה ומשכה את עצמה פנימה.

"פאק!" היא נהמה ושלחה את היד לאחור, לגעת במקום הכואב בגב שלה. כשהחזירה את היד, היא הייתה מכוסה בדם. היא קיוותה שהקליע לא פגע בכליה הטובה היחידה שלה. גם אם זה לא קרה, אובדן דם למישהי כמוה עלול להיות קטסטרופלי.

היא הייתה חייבת לצאת לפני שהגבר שירה בה ייכנס לחדר האמבטיה. היא בחרה בחדר הזה כי היה לו חלון אל מדרגות החירום, אבל היא תצטרך לצאת מאמבטיה כי החלון היה מעל האסלה.

היא נשמה עמוק, הביטה בדלת חדר האמבטיה שהייתה עדיין שלמה ויצאה מהאמבטיה. כשטיפסה על האסלה והושיטה את היד אל בריח החלון, הבינה שלא שמעה עוד קולות של קליעים יורים אל הדלת. האם הוא התייאש?

זה לא היה הגיוני. דלת הכניסה הייתה עבה יותר מדלת חדר האמבטיה, ולא הייתה לו בעיה לפרוץ את הדלת ההיא. היא עצרה כשידיה קרובות לחלון והקשיבה. בהתחלה לא שמעה כלום, ואז שמעה קולות חבטה עמומים.

איש צעק, אבל הצעקה נקטעה באמצע. מה הם עשו שם בחוץ, הרגו זה את זה?

ריינה לא התכוונה להישאר לגלות. בטוח זה לא היה משהו טוב, והיא נזקקה לטיפול רפואי מייד.

היא הסתובבה בחזרה לחלון. צעקה נמלטה מפיה והיא נפלה מהאסלה כשקליעים נורו מהחלון. גבר טיפס במדרגות החירום אל החלון והיה עכשיו ממש מול פניה. היא ירדה אל הרצפה, הצטנפה לכדור הכי קטן שיכלה וכיסתה את הראש בזרועותיה. היא ידעה שהיא הולכת למות כששמעה את הצליל שציפתה לשמוע.

דלת חדר האמבטיה התרסקה והתנפצה על האמבטיה. היא התקשחה וחיכתה שתחושת הצריבה הלוהטת תקרע את גופה שוב כשיירו בה בכל מקום.

במקום זה, שמעה שתי יריות עמומות וצעקה מהמרפסת. כשהשניות חלפו והיא הייתה עדיין בחיים, הסתכנה והציצה מבין אצבעותיה. מתאו גוטיירז עמד מעליה גבוה וזועף, עיניו ואקדחו מכוונים אל החלון. "מתאו!" היא קראה.

"ריינה," בירך אותה בקול קודר והשפיל את המבט אליה. הוא הושיט אליה יד ומשך אותה מהרצפה.

היא נאנקה מכאב, אך נאלצה ללכת אחריו כשמשך אותה מחדר האמבטיה אל החדר הראשי. היא פערה את הפה כשראתה את שני הגברים המתים שקישטו את הדירה שלה.

לא היה להם סיכוי. הם בטח חשבו שהם באים להרוג אישה חסרת ישע. לא היה להם מושג שקרטל שלם שומר עליה, וככל הנראה, גם עמד לרשותה.

"ז'קט, נעליים, ארנק. מהר!" נבח עליה.

ריינה לא היססה. הסיכוי היחיד שלה לשרוד היה עם האיש הזה. היא לבשה מעיל עור והתכווצה כשהוא נדבק לגב הכואב שלה. היא התכופפה לקשור את שרוכי נעלי הריצה שלה, אבל כשהזדקפה, הרגישה סחרחורת.

מתאו תפס אותה לפני שפגעה ברצפה, מחבק אותה במקום שבו נורתה בגבה. היא צעקה ותפסה בידו כדי לדחוף אותה.

"מה קרה?" הוא שאל.

"נוריתי," מלמלה.

הוא סובב אותה והרים את הז'קט ואת החולצה שלה לפני שמלמל משהו שהיא חשבה שהיה קללה גסה בספרדית. "זה גרוע?" שאלה והציצה בו מעבר לכתף שלה.

"לא," הוא נהם, ואז הרים אותה בזרועותיו. זו הייתה הפעם השנייה שהוא עשה את זה. הפעם הראשונה הייתה כשחטף אותה מקמפוס האוניברסיטה שבה למדה, והפעם? היא לא ידעה. אין ספק שהוא הציל את חייה, אבל היא חשדה שהיה הסבר נוסף לנוכחות שלו כאן. התזמון היה נוח מדי. "מתאו?" לחשה כשהציץ אל המסדרון לפני שיצא מבעד לדלת.

"סי, ריינה?"

הוא עלה שתי מדרגות בכל צעד והקפיד להחזיק אותה צמוד אל החזה שלו כדי שלא יפגע בפצע שלה.

"תודה שבאת בשבילי." היא הייתה חייבת להגיד את זה עכשיו, למקרה שלא תהיה לה הזדמנות נוספת.

הוא עצר לרגע בקומה השנייה והוריד את המבט אליה, העיניים הכהות שלו בוערות מכעס, מרכושנות ומכמיהה.

"אלך אחרייך לגיהינום, צ'יקה."

"בוא נקווה שלא." היא נאנחה רגע לפני שהתעלפה.