מחשבות ישראליות

בפתח הספר

ארבעה עשר המאמרים המכונסים בקובץ זה נבחרו מתוך יותר ממאה מאמרים שכתבתי במשך כשלושים השנים האחרונות בהיותם אלה שאני נשאל מפעם לפעם על אודותיהם על ידי קוראים המתקשים למצוא אותם במקום פרסומם הראשון. גם בהם יש כאלה שהתיישנו במעט או בהרבה ולפחות לעיקרי שבהם "אחרי הציונות" משנת 1981 הוספתי תוספת קצרה שיש בה מעין עדכון של המאמר הישן. לצד המאמרים שפורסמו בכתבי־עת ובעיתונים שונים שמחציתם ביקורות ספרים כללתי גם חיבור אנציקלופדי אחד ("זהות יהודית") ושלושה מאמרים ארוכים יותר על ניטשה והיהודים ועל סארטר והבעיה היהודית וכן גם על סארטר והספרות שהם בעלי אופי אקדמי יותר אך קשורים בנושאי המאמרים האחרים. "מן הארכיון" כללתי גם שני פרסומים מן הירחון "עמדה" שערכתי מ־1974 עד 1979 ושנראו לי ראויים אולי לשימור. פרטים על מקום הפרסום הראשון יוכל הקורא למצוא בסוף הספר. אני מודה לידידי ישראל כרמל שהביע עניין בפרסום הקובץ הזה וזירזני לעשות את המלאכה.

מ"ב

ירושלים, אוגוסט 2007

זהות יהודית

השאלה מי ומה הם היהודים – עם? דת? תרבות? – הידועה לעתים גם כשאלת "הזהות היהודית" היא שאלה חדשה יחסית, שאלה "מודרנית". עד העת החדשה לא היה לה כל מובן לא לגבי היהודים עצמם ולא לגבי הלא־יהודים. השילוב של לאומיות ודת בתקופה הפרה־מודרנית היה כה מושלם ואורגני בתודעה העצמית של היהודי עד שגם למחשבה האנליטית, כלומר לרפלקסיה של היהודים על עצמם, לא ניתן להפריד בין אותם מרכיבי־זהות שהיום אנו מכנים אותם "לאומיים" לאלה שהיום אנו מכנים אותם "דתיים". היהודים ראו עצמם כמקיימים רציפות ביולוגית־אתנית עם אבות האומה, ראו עצמם "בני אברהם ויצחק", "יוצאי ירך יעקב", ורציפות זו היתה אבן יסוד גם בתודעתם הדתית, שכן הם ראו עצמם מחויבים לברית שכרת אלוהים עם אבי האומה. לעם היהודי היתה אפוא דת אחת ולדת היהודית עם אחד. הדת היהודית לא היתה דת מיסיונרית והיהודים לא ראו עצמם מחויבים להביא את אומות העולם להצטרף לאמונתם ולאורח־חייהם. אירוע זה הושאר להתערבות אלוהית ב"ימות המשיח", ואילו "בעולם הזה" גֵרים שנתקבלו לעם היהודי בלא התלהבות מיוחדת, ובדרך כלל אפילו בלי רצון, היו כמצטרפים לעם לא פחות מאשר כמצטרפים לאמונה, כאילו היו גם הם בניהם של מי שיצאו ממצרים מעבדות לחירות ונכחו במעמד הר סיני. לפיכך קרויים היו תכופות "בן אברהם" כדי להדגיש את הצטרפותם למשפחה היסטורית ולא רק לקהילה דתית שעיקרי אמונה מופשטים משותפים לכל חבריה.

סימביוזה בלתי־רפלקטיבית זו של דת ולאומיות, שאינן ניתנות להפרדה זו, מזו התערערה בתקופה המודרנית עם ייסודה של מדינת הלאום המודרנית בעקבות המהפכה הצרפתית והאידאות שהוליכו אליה ונבעו ממנה. היהודים הועמדו, תחילה בצרפת ואחר כך במדינות מערב אירופה האחרות, בפני הפיתוי להצטרף ללאומיות הטריטוריאלית החדשה – צרפתית, הולנדית, גרמנית או אנגלית – בדרך של קבלת זכויות שוות לכל האזרחים האחרים ובמחיר מחיקת סממני התודעה הלאומית הנפרדת שהיו דבוקים ואחוזים בפולחן הדתי ובעיקרי האמונה שלהם גם יחד. הוצע להם מעין ניתוח של זהותם שיביא להפרדת דתם מלאומיותם. הוגים יהודים נאלצו להגיב על אתגר זה, ואכן הם הגיבו עליו בהתלהבות, בהיסוס או בדחייה. אלה שנענו לו בחיוב – בעיקר חוגי הרפורמה והאורתודוקסיה החדשה – קיבלו על עצמם את העול האידאולוגי לעצב מחדש את היהדות כקהילה דתית מיוחדת היכולה להשתלב בחיי לאומים טריטוריאליים שונים כפי שמשתלבות בהם עדות דתיות אחרות – קתולים ופרוטסטנטים, למשל. לאחר מכן, עם התפשטות החילוניות ירשו את מחשבת הרפורמה והנאו־אורתודוקסיה שיטות מחשבה חילוניות שהציגו את היהדות כקהילה תרבותית או אסכולה אתית על־לאומית העשויה להתקיים בלי בסיס לאומי משל עצמה. מבחינת הקיום היהודי הפרה־מודרני גם ההגות וגם המחקר ההיסטורי של היהדות שנוצר בעקבות התפיסות האלה ולפי רוחן היו למעשה לא רק פרשנות סובייקטיבית של העבר היהודי אלא מעין המצאה מחדש של היהדות שבה הובלטו המסרים המוסריים "האוניברסליים" שבדת היהודית וטושטשו או הובלעו המרכיבים הלאומיים ואף הגזעיים־הלאומיים שהיו אחוזים בה בלא הפרד. ואכן כך ראו זאת כל מי שדבקו בתפיסה המסורתית. רק מנקודת ראות של הפירוש החדש לחלוטין שניתן עכשיו לקיום היהודי היה מקום מעיקרו של דבר לזהות ולהפריד את המרכיבים הדבקים האלה זה מזה ולהעדיף את מרכיבי הדת (או מאוחר יותר את מרכיבי השקפת העולם או המוסר) על מרכיבי הלאומיות.

כאשר במידה רבה מתוך פולמוס עם מגמה זו של יהודי מערב אירופה העלו כמה סופרים ואינטלקטואלים כותבי עברית במזרח אירופה את התפיסה שלפיה היהדות אינה עדה דתית רב־לאומית אלא תרבות של עם שהוא נבדל מעמים אחרים, תרבות של משפחה היסטורית, רציפה בזיכרונותיה ההיסטוריים, ומתקיימת בזכות הרגשת השייכות למשפחה אחת של כל בניה, זו היתה שוב מנקודת הראות של הקיום היהודי הפרה־מודרני הימצאה מחדש של היהדות. לפי תפיסה זו העובדה שהיהדות נקלעה למצב של גלות שבו היא חסרה כמה אטריבוטים של לאומיות "נורמלית" אין בה כדי לערער על היותה בראש ובראשונה הוויה לאומית. הדת בעיני הוגים אלה אינה אלא אחד ממרכיבי התרבות הלאומית; היא יצירת רוח העם שקדמה לה ותתקיים גם אם תעבור הדת מן העולם. לפי התפיסה הזאת, הדומיננטית והמקובלת לפחות על מרבית היהודים החיים בישראל, ללאום היהודי משתייכים כל אלה הרואים עצמם כיהודים, ואף נראים כך על ידי האחרים, ותהיינה אמונותיהם המטפיזיות והאחרות אשר יהיו, ואורח־חייהם יהיה אשר יהיה. פרשנות זו של הקיום היהודי כלאומיות לכל דבר שהיא צעירה לימים (כמאה שנה מפרשנותה כקהילה דתית גרידא) נראתה אף היא בהכרח ליהודים מסורתיים "של כל ימות השנה" כהמצאה חדשה של דבר־מה שלא היה לפנים.

ואמנם ניתן לראות בשתי הפרשנויות המודרניות הללו של הקיום היהודי בעבר המצאה חדשה של קיום זה בהווה. אילו זהותם של בני אדם – האינדיבידואלית או הקולקטיבית – היתה ניתנת לקביעה "מבחוץ", בלא זיקה לאופן שבו הם עצמם מפרשים את זהותם, בדומה לאופן שבו אנו מזהים מינים וסוגים "טבעיים" של דוממים, צמחים ובעלי חיים, היו שתי הפרשנויות החדשות שניתנו ליהדות בעידן המודרני זיוף מלאכותי של מהותה ההיסטורית. אולם בני אדם אינם הוויות דוממות ובלתי משתנות שאפשר להכריע בדבר זהותם "בלי לשאול אותם" עליה, כלומר בלי קשר לראייתם העצמית. בכל ההיסטוריה שלו האדם הוא הוויה המפרשת את עצמה, ופרשנות זו, ולא אבולוציה כלשהי של "טבע האדם", היא המניע העיקרי של ההיסטוריה האנושית, היא האחראית לכך שלאדם יש גם היסטוריה ולא רק אבולוציה פיזית או אנתרופולוגית. לפיכך אילו קיבלו על עצמם כל היהודים כולם את תפיסת השכלת ברלין והרפורמה שהיהדות אינה אלא דת המתיישבת בנקל עם כל קיום לאומי טריטוריאלי, היתה היהדות נעשית ב א מ ת לדת קונפסיונלית נטולת־לאומיות ולא חשוב מה היתה בעברה.

אולם יהודי מזרח אירופה ברובם המכריע וכן גם חלק ניכר מיהודי המערב לא קיבלו פירוש זה של יהודיותם. תפיסתם את עברם היתה שונה לחלוטין, אולי גם מפני שהווייתם הממשית היתה שונה. הפיתוי להכחיש את המרכיבים הלאומיים ביהדות ולצמצמה לעדה דתית לא הועמד מעולם בפני יהודי מזרח אירופה על ידי הסביבה הלא־יהודית שהכתיבה את גורלם. גם בתקופה הקצרה שבה קיוו לאמנציפציה לא האמינו בעתיד של השתלבות בחיי האומה הרוסית, שכן באימפריה הרוסית, כמו בשכנתה האוסטרו־הונגרית, חיו עשרות לאומים שונים נפרדים זה מזה בלשונם, בלבושם, במסורותיהם והעיקר – בתודעתם העצמית. הסופרים וההוגים היהודים כותבי העברית שפעלו במזרחה של אירופה פירשו את העבר היהודי עוד לפני עליית הציונות לא כעבר של עדה דתית נרדפת אלא כעבר של עם הנתון ללחצם של עמים אחרים, חזקים יותר, עם העשוי להשתקם בעתיד, אם תינתן לו ההזדמנות לכך. לא היה להם כל ספק שעל אף ייחודה של ההיסטוריה הדתית היהודית ועל אף הפיזור הטריטוריאלי שלהם, היהודים הם בראש ובראשונה עם. כבכל העמים כך גם בעם ישראל הרי זו בעיקר הרגשת השייכות של בני העם המושתתת על זיכרון ותודעה היסטורית היוצרת את הוויית העם.

המחקר החדיש של הלאומיות רואה בה תופעה היסטורית, תופעה של תודעה, ולא נתון טבעי "נצחי". בעיניו הלאומיות המודרנית היא בעיקרה יצירתה של ספרות המתארת עבר משותף לקבוצה אנושית המאוחדת בקשרי טריטוריה ושפה. מנקודת ראותו אפשר בהחלט לתאר את מפעלם של ההוגים והסופרים העבריים במאה הי"ט כיצירתה של לאומיות ולא כהבאת עדות לקיומה. ודאי יהיה זה נכון ליחס לאלה את יצירתה של לאומיות יהודית (או עברית) מודרנית. לעתים מודגשת במחקר זה הפיקטיביות של העבר הלאומי, היותו "המצאה". אבל אין סיבה לקבל דגש זה. ראשית, מפני שדמיונם של בני אדם שותף תמיד בקביעת זהותם הממשית, ושנית מפני שבמקרים רבים (המקרה היהודי בולט במיוחד) חלקים גדולים מן העבר המתואר במיתוס, באפוס הלאומי או ברומן ההיסטורי הולמים, ככל שאנו יודעים, את "מה שהיה באמת" ולפיכך יצירת הדמיון הספרותי אינה "המצאת יש מאין". מכל מקום לגבי הקיום היהודי המסורתי ראיית היהדות בראש ובראשונה כלאומיות מודרנית, ובעיקר צמצומה של הדת לאחד המאפיינים של לאומיות זו, היא ממש כראייתה כעדה דתית גרידא, ראייה (פרשנית) חדשה. אולם לגבי בני אדם כל המצאה פרשנית בדבר זהותם היא גם פרשנות יוצרת. היא יוצרת זהות חדשה (גם במקום שלא היתה קיימת קודם). אפשר שיהודי לאומי החוגג את חנוכה כניצחונו של עם חלש על מדכאיו השוללים ממנו עצמאות פוליטית משנה את העובדות ההיסטוריות המצביעות על כך שגם החשמונאים היו משלימים עם שלטון זרים לולא היו מאלצים יהודים לאכול חזיר ולהשתחוות לפסל הקיסר בבית המקדש. אולם מן הרגע שרבבות יהודים חוגגים את החנוכה כשחרור לאומי, ואגודות של "מכבי" קיימות בכל רחבי התפוצות כדי לפתח את הגוף היהודי ולזקוף את קומתו – הלאומיות היהודית היא עובדה קיימת, שכן הבסיס האונטולוגי לקיומם של עמים אינו בשום נתון של הטבע (כמו דם, גאוגרפיה או תורשה), ואף לא בעובדות ההיסטוריות "כפי שהיו באמת" אלא כפי שהן קיימות בתודעתם של בני אדם. דוגמה קרובה אחרת: הפלסטינים היו "באמת" חלק בלתי מובחן מן האומה הערבית הגדולה כל עוד ראו עצמם כך ונראו כך על ידי אחרים, כל עוד הסכימו, ולוּ גם בשתיקה, להיראות כך (ולפיכך גם להיות כך). אך מאז הם מנהלים מלחמה ארוכה, גם בדם ואש, כדי לקבוע את ייחודם הרי הם, אם טוב הדבר ואם לא, "באמת" לאומיות מודרנית לכל דבר.

הפרשנות הניתנת לעבר על ידי יחיד או קולקטיב היסטורי היא המכתיבה את הזהות של יחידים או של קבוצות ולא עובדות העבר עצמן, "כפי שהיו באמת". העניין החשוב בכך הוא שבפרשנות זו יש תמיד ממד של חופש יחסי כלפי העבר, שהרי הוא נוצר מחדש בתודעה של ההווה או ההווים. חירות זו לגבי העבר היהודי, גם אם לא הרגישו בה, קיבלו על עצמם הן מי שעיצבו את היהדות מחדש כדת בלא לאומיות (חסידי האמנציפציה במערב) הן מי שעיצבוה כלאומיות בלא דת, או למצער כלאומיות בלא זיקה הכרחית לדת (חסידי האוטואמנציפציה במזרח). על כן שוב, לו קיבלו על עצמם כל היהודים שהיהדות אינה אלא תרבותו של עם היכולה להתיישב עם כל אמונה דתית או אי־אמונה היה ניתק אחת ולתמיד הקשר המיוחד בין הלאומיות היהודית לדת היהודית וללאום היהודי, או בגרסה אחרת, ללאומיות היהודית־הישראלית היו יכולים להשתייך גם בני אדם שנטבלו לנצרות או המירו את דתם לאסלאם.

אם "הזהות היהודית" היא עדיין בגדר בעיה הרי זה מפני ששתי ההשקפות המודרניות (שהן יחסית "צעירות לימים"), ביחס אליה לא נחלו ניצחון ברור לא על ההשקפה המסורתית הכורכת דת ולאומיות זו בזו ואף לא זו על זו. בקרב היהודים קיים היום קונפליקט ברור בין שלוש תפיסות היסוד והווריאנטים הרבים שלהן. לפיכך נושאים את "נטל הירושה" בהכרח גם מי שהיו רוצים לראות ביהודיותם לאומיות טהורה וגם מי שהיו רוצים לראות בה דתיות בלתי לאומית טהורה. בהכללה גסה ניתן לשער שרוב יהודי הגולה (למעט אלה הרואים בישראל את ביתם הרוחני) רואים ביהודיותם הגדרה דתית או תרבותית גרידא, ואילו רוב הישראלים, כפי שמעידים על כך סופריהם והוגיהם, רואים ביהודיותם בראש ובראשונה ביטוי להשתייכותם הלאומית. אך המשכילים שבקרב אלה ואלה אינם מצליחים לפטור עצמם מן ההכרה שלעומת מאתיים שנה של מודרניזציה דוהרת עומדות אלפי שנים שבהם היו הלאומיות והדתיות של היהודים תערובת לא־מובחנת הנישאת בתודעתם של מאות אלפי יחידים שהיוו קולקטיב היסטורי ייחודי, בעל זהות ברורה ומוגדרת היטב, שהיתה מובחנת בנקל הרבה יותר מזהותם של בני עמים אחרים, דווקא בשל אופייה הכפול. ולעומתם מצדדי התפיסה המסורתית נאלצים להגדיר מחדש את עמדתם ביחס לשתי התפיסות המודרניות, המדברות על היהדות כעל דת ותרבות או כעל לאומיות. עליהם לבאר את טיבה של סימביוזה ייחודית זו של דתיות ולאומיות שבה הם דוגלים, שאינה הולמת לא את ההגדרות הכלליות הניתנות ל"דת" או ל"עדה דתית" ולא את אלה הניתנת למושג "לאום" או "עם".

המחזיקים בהשקפה המסורתית יכולים לטעון למידה רבה יותר של אותנטיות יהודית בהיותם נאמנים יותר להוויה היהודית כפי שנתגבשה במהלך ההיסטוריה. אולם אותנטיות זו יש לה מחיר. החוויה והמחשבה הדומיננטית של המודרניות ומה שלאחריה היא חוויית החירות האישית והקולקטיבית. "השורשים", הציווי להיות נאמן למה שהיית בעברך אינו בגדר ציווי עליון לרבים, ולא זו בלבד אלא שהוא מתנגש בהרגשה רווחת שחיי אדם אינם תוצאה או אף פיתוח של זהות נתונה אלא אירוע יוצר זהות, זהות שלא היתה נתונה מראש. בשביל יוצרי התרבות העברית החדשה, ביאליק למשל, היה העבר חומר רובץ בתודעה או בספריות שעל יסודו צריך היה ליצור חיים חדשים וערכים חדשים. גם אנשי תנועת ההשכלה היהודית, הרפורמה ואפילו הנאו־אורתודוקסיה היו מודעים לכך שבעצם ניסיונם לפתוח את היהדות לרוחות המנשבות באירופה, ולוּ גם חלקית, הם מחוללים דבר מה חדש. נאמנות לייחוד היהודי כייחוד מוחלט היתה משאירה את היהודים בגטו, מחוץ לתרבות ולהיסטוריה. בלי החדשנות המהפכנית על שני אגפיה לא היתה מתחוללת לא פריצתם של היהודים למרכז חיי המדע, האמנות, הספרות והתרבות העולמית ולא התחדשות החיים המדיניים והחברתיים העצמאיים של היהודים בישראל. לפיכך מוזרה הקובלנה הרווחת על אבדן הזהות היהודית כשהיא מושמעת בישראל דווקא, שבה היתה אמורה ההגשמה הציונית להקנות ליהודים אופקים אוניברסליים ההופכים את ייחודם ליחסי בלבד. הטענה, והתעמולה הגסה לעתים, בדבר הצורך של היהודים לשמור על ייחודם המוחלט, החיפוש המתמיד אחר קני מידה לְמה ש"יהודי" ולְמה ש"אינו יהודי" יוצרת אילוץ מלאכותי אצל רבים לסגת מחירותם אל איזו אשליה של זהות נתונה מראש. היא מקימה מסביב לישראל חומות של גיטו חדש, דווקא בשעה שבה יותר מתמיד תלוי עתידה של ישראל בהשתלבותה בתרבות המערב. קולות רווחים בתרבות הישראלית מעוררים געגועים לעבר הקרוב, לימים שבהם אינטלקטואלים, הוגים, סופרים ורפורמטורים חברתיים חשו את דחף החירות לעיצוב זהות־יהודית־שבהתהוות יותר מאשר את כובד העופרת של זהות נתונה. בסופו של דבר, דווקא מי שלא ראו את הזהות היהודית כנתונה בקופסה, מוגדרת אחת ולתמיד על ידי "עיקרים" אלה או אחרים, אלא ראו אותה כזהות שבהתהוות מתמדת שהיא פתוחה לשינויים, הכירו באחריותם כלפי העתיד היהודי. הם גם שירתוהו בנאמנות ביוצרם כל מה שחדש בהוויה היהודית ובתרבות היהודית של מאתיים השנים האחרונות.