כדקל במדבר

פרולוג¹

ניחוח ספרים (שיח המחבר)

ארון הספרים, שעמד צמוד לקיר שמאל של החדר האחורי, היה החשוב, הבולט והמרשים ברהיטי הדירה הדו־חדרית הצנועה בטַרְנוּב (גליציה המערבית) שבה עברו עלי ילדותי ונעורי. נטול כל חן בחיצוניותו אך עטור הילה הודות לתכולתו, הארון אכן הטביע את חותמו על סביביו יותר מכל רהיט שקנה לו שביתה ביום מן הימים בין כותלי הבית. אין פלא אפוא, שבעומדי שָעוּן אל מדפי הארון הקורסים תחת כובד הספרים, חשתי שהארון מזרים לעברי גלים טמירים של רֵעוּת, בעוד אני מחזיר לו אהבה ללא סייג – אהבה לרהיט עצמו ואהבה למה שספון בו, בין זה הנגלה לעין ובין זה הכמוס ותוכנו ניתן לניחוש בלבד.

ואמנם, מדי שולפי, כדרכי, כרך מקרי משורת הכרכים שעל המדף ובהשעיני אותו, לנוחות העיון, על משטח כף ידי השמאלית, בעוד אצבעות יד ימיני הופכות את דפיו, נעשיתי – עוד כילד, ואף יותר מזה, לימים, כנער – מודע שוב ושוב לחוב התודה שאני חייב לאוצר ספרים מופלא זה שליוָוני מיַנְקוּת, גם כשלא ידעתי עוד קְרוֹא. מוּדָעוּת זו לא תקטן ולא תפוג אפילו אמצא עצמי נוטש את ביתי ועירי, ולא יפחת משקלה גם כשהארון גופו יחדל להתקיים.

אכן, תודה כפולה ומכופלת אני חייב לארון: על ההנאה שנָכוֹנה לי בין לוחות כריכתו של כל ספר; על כל סיפור וכל שיר שהעניקו לי ספרי הארון ועל הריגוש שעוררה בי כל שורה, אף זו שהתקשיתי להבינה בצועדי צעדים מהוססים ראשונים בשבילי הספרות; ועל רגעי החסד של הרהורים מפליגים, להם זכיתי בהשראת הארון. ובעוד כף ימיני אינה חדלה מלהתפעם מכל מגע עם דף מדפיו של הספר שבחרתי, לא פסקו עיני מללטף את הכותרים האחרים שקרצו לי מן המדף, ובשלט־רחוק של מבטי אותַתִּי להם במאור פנים: "חכו לי, בקרוב אפקוד גם אתכם."

– "מה סוד הקסם שרהיט פשוט ומגושם זה הילך על באי הבית מקטנם ועד גדולם?" – אני מנסה ממרחק של עשרות שנים ואלפי מילין להשקיף לאחור ולהבין את רוח הימים ההם.

– "הכיצד הפך הארון גם לגבי דידי אבן־דרך עתירת משמעות בנוף ילדותי ונעורי, עד כי נהגתי לראות בו את 'ארון־הארונות' של חיי, למרות שלא היה בו ברהיט גופו לא ייחוד של יופי ולא חותם עתיקות יומין כלל?"

יש להניח שהיו אלה, מעל לכל, ממדיו יוצאי הדופן של הארון שהחדירו את רישומו למודעות רואיו והם שגרמו אף לצופים בו בפעם הראשונה להיות מושפעים מנוכחותו השלטת. בתופסו שטח של קיר שלם, עיקר הודו של הארון לעין זרה היה בנפחו, שגימד כביכול את כל הרהיטים אשר עמדו בשני חדרי הדירה והאפיל עליהם. אפילו הארון האחר שניצב לצדו – ארון הבגדים, בו אוחסנו מלבושיה של משפחה בת חמש נפשות – נראָה מכונס בתוככי עצמו וכאילו נכלם בעליבותו, מָשָל הוא קרוב־עני המבקש סליחת קרובו־הגביר על שהעז פנים לתפוס מקום לידו. ואמנם, אין לך המחשה בוטה יותר לאיפה ואיפה שבסולם הערכים אשר שלט בביתנו, מן החיזיון הבלתי־סימטרי הזה שכיכב בו צמד הארונות: משטר של צנע והסתפקות במעט באגירת נכסי חומר בארון האחד, לעומת ההתמדה הבלתי־נלאית והתיאבון שלעולם לא יידע שובע בצבירת נכסי תרבות ורוח והפקדתם בין דופנות הארון האחר.

אולם בעוד מראהו החיצוני של ארון הספרים מדהים את צופיו בגמלוניות צורתו ובממדיו החריגים, שהבריות התקשו בדרך־כלל להכילם בדירה פרטית, הנה הצצה לתוך הארון פנימה די היה בה כדי להעניק חוויה שלא תישכח במהרה. מובן מאליו, שפתיחה חטופה של שתי כנפות הדלת המזוגגת לא היה סיפק בידה לקרוע צוהר של ממש אל תכולתו העשירה של הארון; ואולם היא אִפשרה לקלוט, ולוּא לדקה בת־חלוף, משב מרטיט של סוד ומִסתורין שבא מן המדפים גדושי הספרים וקשר לראש הארון הילה של הפתעה ושל הבטחה.

ארון הספרים! הנה שוכנים בו, אלה לצד אלה, ספרי הקודש וספרי חול, רחוקים כרחוק שמיים וארץ ועם זאת דרים בכפיפה אחת, שֶבת אחים, וכמו משלימים זה את זה בברית סתרים, שעדיין אני תוהה כיצד נכרתה ונתגבשה.

ארון הספרים! גשר עליו נפגשו – וגם התנגשו – שני דגמי תרבות, שרק במיזוג שניהם היה ביתנו חי ונושם במתכונת שאני זוכרה עד היום. אכן, כמפעל משפחתי, שהחל, למעשה, בחלל ריק (פרט לקומץ הספרים שבני־הזוג הביאו עמם מרווקותם), ארון הספרים תוכנן לכאורה ככלי נייטרלי לקליטה משותפת של רכש חדש. דא עקא, כתוצר של שני אנשי חזון ומעשה – אישים חזקים, שכל אחד דבק בתשתית השכלתית שונה ומוגדרת ולכל אחד השקפה מגובשת לגבי טיב האוסף לעתיד וקו פיתוחו הרצוי – הארון הפך במה לא רק למפגש פורה אלא גם לעימות מסעיר בין שני עולמות: העולם האחד, עולמו של אבא, והוא ממלכת העיון המסורתי על מתכּוּנתו הייחודית ועל רבדיו ומדוריו; והשני, עולמה של אמא, קשת מרהיבה של יצירה אוניברסלית בספרות, בהגות, בהיסטוריה ובאמנות. כך, מכל מקום, בפשטנות תמימה, נצטיירו לי הארון ודרך התפתחותו בנעורי.

הנה הם מלאכי השרת של שני העולמות: הכרכים גדולי הממדים וכבדי המשקל של התלמוד הבבלי, מהדורת־וילנה, דפוס האלמנה והאחים ראם (והם בכריכת בד שחורה עם גב עור שחור), שנרכשו ב־1920 לציון לידתי, ושמי מוטבע על כל כריכה, כמנהג הזמן, כאילו ביקש אבא לתת בידי בנו מיד בהיוולדו ערכּת מגן במאבקיו העתידיים כיהודי. והנה הלכות האלפס לר' יצחק אלפסי, וכרכי המשניות, שנקנו עוד ברווקותו של אבא ושמו שלו הוא המוטבע הפעם. מאפילים עליהם מלבני ענק שחורים של שולחן ערוך ומגיני ארץ, דפוס־לבוב, וגם אלה שֵם אבא מוטבע עליהם. והספרים, ישנים גם חדשים, סדורים בשורות שחורות על שלושת המדפים האמצעיים, משל הם משלחת רבנים שהתייצבה בדחילו אצל המושל, וחבריה עוטים לכבודו בֶּקֶשֵי משי שבתיות שחורות ומבריקות, להבדיל מהקפוטות השחורות־גסות של חול.

במדף מעל ל"גדולים" עומדים עמיתיהם, אף הם עוטי שחורים אך ממדיהם צנועים יותר: כרכי חומשים מקראות גדולות ותנ"ך עם פירוש המלבי"ם; סִדרת האגדה הרב־כרכית עין־יעקב ועוד מהדורה נושנה של עין־יעקב בשלושה כרכים; ושני כרכי מדרש רבה. לצד אלה שוכנים כבוד המחזורים למועדים, נוסח אשכנז, ושני חלקי אוצר התפילות, נוסח ספרד, שנדפסו אצל האלמנה והאחים ראם בשנת 1914, השנה הזכורה לרע; אלה ניתנו לאבא כמתנת נישואין שבועיים קודם היריות בסאראייבו. אבא אהב להתייחד עם האוצר הספרדי, במיוחד כשהחזן ומקהלתו מילאו עד בלי די את חללו של בית־הכנסת בביצועיהם. מה מופלא האוצר כמפלט מפני ה"קוֹלוֹרָטוּרה" של הזמרים האלה! יותר משהאוצָר אוצֵר תפילות, הוא שופע פירושים לנוסח ולרקעו ואפשר להתענג על הפירושים בניחותא, בעוד החזן מסלסל סלסולים בטלים, וכהגדרתו של אבא, "מכוון תפילתו אל הקהל ולא לאבינו שבשמיים, ומסיט שומעיו מנוסח התפילה אל כישוריו האופראיים של הטנור המְחַזֵן."

כל הספרים הנ"ל, ועשרות עשרות דומיהם, סימלו בעיני את "עולמו של אבא", מורשת היהדות מדור־דור. ואילו את "עולמה של אמא" ציין מעל לכל הלעז: ספרות פולנית, גרמנית וצרפתית. חרף האיבה בין פולנים וגרמנים, הנה אבירי הפרוזה והשירה הפולנים תינו אהבים על מדף משותף עם המוזות הגרמניות של גיתה, שילר, הרדר, לסינג והיינה, שהתגדרו בכריכותיהן המצועצעות ובכותרים גותיים מסוגננים המוטבעים בזהב. נגדם התבצר במדף נפרד טור של ספרים צרפתיים, שהולבשו מעטפת נייר דקה ("כיד הצרפתים הקמוצה", לגלג אבא), ונזקקו לטיפולה של כריכיית אנגלברג במורד העיר שעטפה גם אותם שחורים. אפילו היו הכריכות חלקות, בלי כותר וללא קורט של חן, עם זאת הושג באמצעותן איזון, ושמחתי לראות ש"הצרפתיות" לא התבטלו כקודם מפני "הגרמנים" היהירים. עוד עמדו ערוכים שם למקרה של צורך מילוני לאנגנשייט ללשונותיהם, גוצים שמנמנים בכריכה כחולה. כל אלה "הניפו (כמליצת אמא) את דגלי העולם הרחב", והיא, כוהנת גדולה בהיכלו של אותו עולם, מביאה דרכם מ"יוֹפְיוּתוֹ של יֶפת באוהלי־שֵם".

בין ספרי הקודש שהוגדרו כתחומו של אבא וכונו בפי כל (בהכללה מרגיזה ובהברה אשכנזית, כמובן) "ספֻרְיםְ", ובין תחומה המובהק של אמא שנתאפיין באותיותיו הלועזיות, התמקם מראשית הימים גוש ביניים של ספרים שלשונם עברית אך תוכנם חול. רובם נשתייכו לספרות יפה, ובהם תרגומים עבריים מספרות העולם וכן ספרות עברית מקורית, בין זו של דור ההשכלה ודור התחייה ובין זו של דורות ראשונים בארץ־ישראל החדשה. לצד אלה ניצבו ספרי מדע: בחקר הלשון העברית, בתולדות ישראל, בהגות ובפובליציסטיקה.

רבות תהיתי מי משני הורי היה הכוח המניע ברכישת ספרים אלה. שהרי לא אבא בלבד אלא גם אמא ידעה עברית על בורייה והיתה משוחרי הספר העברי. בגאווה גלויה היא נהגה להצביע על סדרות מובחרות שאותן היא רכשה עוד קודם נישואיה ממוכרי ספרים עבריים בקרקוב (חנות ספרים עבריים בטרנוב לא נפתחה אלא ב־1925). במיוחד היא אהבה את עשרת הכרכים הכחולים־כהים של דברי ימי ישראל לגרץ בתרגומו של שפ"ר (וזה בנוסף למהדורה המקורית של הספר בגרמנית) וכל כתבי דוד פרישמאן ותרגומיו, שעל כריכותיהם בגוֹן זהב־עתיק הוטבע דיוקן של ספינקס שחלקו העליון לובש דמות אשה חשופת שד. אך מעבר לרכש הקדום שזהות קוניו ידועה, נסיוני לאַתֵּר קו הפרדה ברור ולקבוע אילו יצירות עבריות נשתלו בארון בידי אמא אחרי הנישואין ומה מהספרות העברית החדשה צירף אז האב לספרייה, עלה בתוהו.

רק בחלוף העתים ואני איני נער עוד, יתברר לי שאין הדברים נחצים בקו התפלגות פשטני כפי שנראָה לי בהתחלה, ושהניגודים בין סוגי הספרים חורגים בעליל ממסגרת הספרייה לגופה ומשקפים מחלוקת – ואולי אף מאבק – בין שני בני־הזוג על אופיו הרצוי של ביתם. או־אז הבינותי כי גזירת גורל היא ההתגוששות, וכמִכוות אש הוא הכאב, ועמוק כבאר קדומים הוא הסוד ואפלה מני ליל החידה של חבירת שתי תרבויות, כשכל אחת נישאת על כתפו של בן־זוג אחד בלבד. ותעלומה היא, ושמא ראוי לצרפה אל "השלושה והארבעה" שנפלאו אף משלמה המלך, והחכם מכל אדם לא ידעם...

מאז, לאורך כל דרכי בחיים, חשתי בבשרי, בגיל ובמכאוב כאחד, כי גם גזירה היא שנגזרה עלי וגם זכות היא שעמדה לי להיותי מאגד בקרבי את העולמות הסותרים של שני הורי; שאפילו חָבְרוּ ההורים יחדיו ודרו זה לצד זו בחייהם, מעולם לא זכו להתמזג מזיגה רוחנית של ממש, בעוד אני מפרנסם בתוכי בשלום וממזגם בתוך אישיותי שלי בהשלמה מלאה ברית עולם.

ארון־הספרים! מכרֶה שלא היה סוף למחילותיו ושלא חדל מלהפתיע שוב ושוב ולגלות צפונותיו לדורשי שלומו. שכּן מאחורי שורת הספרים הקדמית הסתתרו במעמקי המדף שתי שורות אחוריות נוספות, וכמשפט הזה מילא צמד שורות בלתי־נראה את החלל שמאחורי כל הספרים הקדמיים בשישה מבין תשעת המדפים של הארון (רק מאחורי הכרכים הגדולים שבשלושת המדפים האמצעיים לא נותר מקום פנוי לטורי ספרים נוספים).

אט אט החלה הסקרנות להסעיר רוחי ולהסית את עיני וידי לפלוש לתוך העולם המִסתורי שמאחורי הספרים הקדמיים ולחשוף אוצרותיו. מנסיוני בעבר כילד הוֹראֵיתי לדעת שאין כשבוע לפני הפסח זמן מתאים להתוודעות מפעימה זו; או־אז יוצאו הספרים מן הארון למרפסת לניקוי שנתי, ואגב כך תקוּים בהם מצוַת ביעור חמץ. והרחמן בחסדו יחוס עליהם ולא יוריד גשם באותם ימים וינצור הספרים מן הרטיבות ומכל נזק.

מבצע ניקיון שנתי זה שכל המשפחה משתתפת בו, מתנהל, כמובן, בניצוחה של אמא. בהינתן האות, יתייצב איש איש מיושבי הבית, זקן ונער, על משמרת ערימת הספרים שנפלה בחלקו, בהגרלה או במצוַת האם שטעמה עמה, וייגש לניעוּר הכרכים מאבק השנה: אם בחיבוט ספר בספר או פתיחת ספר וסגירת כנפי כריכתו בטריקה, עד יתעופף האבק מן הקן שהוא בנה לו בין הדפים; ואם בהברשה באגד נוצות רך, תוך הפיכת דף אחר דף בספר הפתוח והולָכַת הנוצה על שולי הספר אחר סגירתו; ואם בניגובו בסחבה יבשה או לחה; ועוד כהנה וכהנה שיטות ממסורת הבית.

וראֵה זה פלא: במהלך הטיפול הלכו ונתגלו לי ספרים שהיו חבויים בבטן הארון, אוצר בלום שלא נראָה מוֹשלוֹ בארץ. ואני נהגתי לחרות שמות הספרים אחד לאחד על לוח זכרוני כדי לשוב ולעלעל בהם מחדש באהבה לאחר החג.

ארון הספרים! בליל ניחוחות משכֵּר, ששני ריחות יסוד נמזגו בתשתיתו: ריח הנייר העבה של דפוסים עתיקים, נייר מעופש קמעא ומצהיב מרוב שנים; וריחם של גיליונות נייר חדשים – חיוורים ונעדרי כיוון ומבע – שאינם חדלים ללטוש עיניים לבנות־בוהות מול מסתרי ספר, עד שיורעפו עליהם טללי אותיות קדושות ותעוצב אישיותם הסִפרית תחת מכבש הדפוס – –

ועם ריח הניירות לסוגיהם נכרכו ונשתלבו ריחותיהם של צבעי ההדפסה, ולהם סגולה לשמר ייחודם אפילו כעבור דורות. הודות לסגולתם זו למדתי ברבות הימים להבחין, בעיניים עצומות ובעזרת הריח בלבד, מה מכורתו ותקופת הדפסתו של כל ספר עברי: אם בסדנת ונציה הפיקוהו מדפיסיו לפני ארבע־מאות שנה או בבית היוצר של האלמנה והאחים ראם בווילנה בראשית המאה העשרים? ואם בדפוסו של מנשה בן־ישראל היתה לידתו, באמשׂטרדם של המאה השבע־עשרה, או בפיוטרקוב של פולין ובפיורדא של אשכנז, כמאתיים שנה לאחר־מכן? ושמא לא כי ניחוח ארץ־ישראל כלוא בין הדפים ובלי משים הוא מסגיר את מוצאו המיוחס של הספר וקושר הילת קדושה לראש יוצריו?

ולתוך הילולת הניחוחות הזאת זרם גם ריח העור של כריכות נושנות עם ריח הדבק הטרי מכריכייתו של אנגלברג ומכריכיות אחרות באשר הן. כך אכן הולידו אבות־הריח הראשונים דורות דורות של בני־ריח ובני־בניהם של ריחות למיניהם ולתקופותיהם – – אך ניחוח האבק עלה על כולם. וראֵה, שבעתיים פלא! אהבת הספר – והיא תמצית תמציתה של רוח ביתנו – לא נרתעה מלאמץ אל לבה גם את האבק, העוטף בגלימתו הגרגירית־האפורה כל מדף וכל ספר העומד עליו, ולא עוד אלא שהשכילה לארות ממנו את ריח השמן הטוב, נֵרד וכַרְכּוֹם וּצרי גלעד, שרק יודעי ח"ן יחידי סגולה זכו לִרְווֹתָם.

וכל ספר ריח בעל אופי ייחודי־מוגדר נודף ממנו – וממנו בלבד! – בלא שיהא לו אח ורע בספר כלשהו בעולם. והריח הייחודי מעניק לו לספר אישיות ייחודית – אישיות פיזית ממש – השונה באופיה מאישיותו של כל אחד מחבריו למדף. אמור מעתה: הנייר, הצבע, הדפוס, הכריכה, הדבק, האבק והריח הבלול ממכלול המרכיבים האלה – הם, והתוכן גופו, כמובן – הינם עיקר חיותו של הגדול שביצירת אנוש: הספר!!

ואמנם, מאז גיליתי את ספונות הארון, אין אני נוהג, בשולפי ספר חדש מן המדף, לשבת אל השולחן ולקרוא בו בניחותא, כמקובל, אלא אני נשאר עומד שָׁעוּן אל המדף הפתוח, חצי שעה, שעה, ואף יותר, ומעיין בספר תוך כדי עומדי, מבקש לחוש את מגעו, לחדור מעבר לאותיות הדפוס ולחבק את רוחן הכלואה בין הכריכות; בעת ובעונה אחת, אני שואף מלוא ריאותי מריחו של ספר זה, ומריחם של הספרים שמסביבו, וגומע ניחוחם לשוכרה...

כיחס הזה לספר, שרכשתי בבית הורי – היום אני מתארו, בלא בושה של סרק ובלא להניד עפעף, כ"יחס ארוטי" – נשאר יחסי לספרים כל ימי חיי, באשר אתגורר ובאשר אלמד בעצמי ואלמד אחרים. ובכל הספריות שבעולם, בהן אעמוד, כמנהגי, שעון אל מדפיהן – אם ב"בודליאנה" של אוכספורד או ב"בריטית" של לונדון וב"מרצ'יאנה" של ונציה, ואם באוצרות הספרים של ניו־יורק, אתונה ותל־אביב, או בחדר הקריאה של בית הספרים הלאומי שבגבעת־רם בירושלים – לעולם תשוב ותעלה בזכרוני החוויה הקסומה ההיא, כאילו חוויתיה רק אתמול: חוויית הילדות הבלתי־נשכחת, מסע הפתעות מרגש לנבכי ארון הספרים הפלאי שבאפלולית החדר האחורי של בית הורי.

ואשרַי וטוב לי שהורי הגו רעיון טוב, וחודשים אחדים אחרי עלייתי ארצה ב־1937 שיגרו לי לירושלים את רוב הספרים "החשובים" שבארון (הה, היכן אתם, הספרים ה"בלתי־חשובים"?), והם אוּדים מוצלים מאש, הירושה היחידה – והעשירה ביותר שאפשר להעלות על הדעת – שהנחילוני הורי.

ואשרַי עוד שזכיתי, והמשלוח הגיע לידי קודם פרוץ־המלחמה ונשתמרו הספרים ברשותי עד היום, חרף גלגולי הזמן, המלחמות והנדודים. והנה הם ניצבים, "ספרי־אבא־ ואמא", ערוכים וסדורים במלוא הדרם העצוב בירושלים – הוא המקום שאבא ואמא רצו שיהיו ניצבים שם ובו אמורים היו אבא ואמא לראותם אחרי עלייתם המתוכננת, אלמלא הקדימה אותם יד צורר רשעה וטרפה את התוכניות והתקוות. והספרים עומדים בחדר עבודתי מול הר ציון לנגדי תמיד, אבר מן החי, פצע הממאן להגליד: עדות אילמת לבית יהודי שהיה ואיננו – בית אשר מן הצד החומרי היה בו מעט, אך לעומת זה נמצא בו שפע מן הטוב והנעלה ביותר שרוח האדם יכולה להציע: ספרים.

ובערוב יומי, ואני קשיש עתה משהיו הורי באותם הימים, ואני שבע עיון ושבע מחקר, אך לעולם לעולם לא אשבע ספרים, אין בביתי ארון ספרים כמתכונת הרהיט האגדתי ההוא, אלא כל ביתי מדף גדול אחד – מדף ספרים פתוח, העוטף את קירות הבית מחדר לחדר ומקומה לקומה, בלא שיידע דלת מהי ובלא שתעכבנו מחיצה. ואין בבית חדר שאין ספרים ספרים מרפדים את קירותיו, ואין בחדרים קיר אחד שלא ישגר ממדפיו גל חריף של ניחוח ספרים. אך הסך הכל של כל הניחוחות כולם, ממאות ואלפי הספרים הנוספים שרכשתי במשך השנים – ואף ממה שזכיתי בעצמי לחבֵּר – כן, הסך הכל של כל אלה לא ידמה ולא ישווה לניחוח האחד ההוא, הניחוח המשכר של ספרי אבא וספרי אמא, שמלווה אותי משחר חיי והביאני עד הלום.

ועם הניחוח הניחוח הזה באפי אני רוצה לחיות וליצור כל עוד הנשמה בקרבי. ועם הניחוח הניחוח הזה אני מבקש למות בבוא שעתי...

הערות

1. פרולוג זה, שהופיע בספרי ערמוני אשתקד, הוצאת כרמל, 2001, מתקשר ישירות לפרקים א' וב' של הספר הנוכחי.

כדקל במדבר

פרק ראשון

גלגולו של ארון

א

מיום שהתוודע אל ארון הספרים הביתי, שכיסה קיר שלם של החדר מן המסד עד הטפחות, לא פסק בנם של אַאזִק וגוֹלְדָה לעקוב בלהט והשתאות אין קץ אחר המופלא והמרהיב שבחזיונות ילדותו ונעוריו: צמיחתה והסתעפותה של הספרייה לבית־וְרוּבֶּל. דומה עליו שמפעם לפעם, כבדרך פלא, הארון בעצמו מסגל נפחו לקליטת הספרים החדשים: דופנותיו כביכול מתרחקים זה מזה ומדפיו כאילו רחבו ועָמקו כדי לספוג בחלל הארון את התוספות שנסתפחו שנה אחרי שנה על גוש הספרים הוותיק. לא פחות אפוא משהתעניין הבן בדרך בחירתם ורכישתם של הספרים מדי שנה ובשיטת סידורם על־פי נושאיהם, הִלהיבוֹ מעשה הארון עצמו על גודלו החריג ומראהו היוצא דופן, וסִקרֵן אותו סיפורו של האיש שהרכיב רהיט מיוחד זה בחוכמתו.

אלא שיארכו הימים עד שיפרוץ הסיפור במלוא עוצמתו ועד שיעלה ביד הבן לשחזר את גלגולי הארון ועלילות יוצרו. רק שני פרטים השכיל הבן לִדְלוֹת מקִטעֵי שיחות שהגיעו לאוזניו בַּשלב המוקדם של התעניינותו: זהותו של בונה הארון, והעובדה שהארון, אשר צעירי בית־ורובל הכירו מילדותם וחשָבוּהוּ לעצם המקוּבָּע בקיר החדר מימי בראשית, לא היה ראשון הארונות שנשאו את ספרי המשפחה על כתפי מַדפיהם. קָדמו לו שני ארונות קטנים יותר ובהם הספרים שהביאו ההורים מתקופת רַווקוּתם או קיבלו כמתנות לנישואיהם. לימים יתגלה לו לַבֵּן מתי ולמה פינו הארונות המקוריים מקומם לארון החדש.

את בניית הארון המאוחר הפקיד אבא אאזק בידיו של יוּזֶף חוֹחוֹרוֹבְסְקִי – "פַּאן (אדון) יוּזֶף", כך הורה האב לילדיו לפנות על דרך הנימוס אל חרש־העץ הנוצרי שהועסק כשָרת בבית־מגוריהם ברחוב בּוּזְ'נִיץ 9 בטַרְנוּב, וגם הוא, אאזק עצמו, הקפיד לצרף "פַּאן" לשמו של האיש. מסירת העבודה לשָרת־הנַגָר נראתה טבעית ביותר, שכן בַּבּניין בו שָכנָה משפחת וְרוּבֶּל נתן בעל־הבית לַזוּג חוחורובסקי, יוזף וקַאשְקָה, דירת מרתף זעירה למגורים ולסדנת נגרות.

מִנמלטֵי חבל הכיבוש הרוסי של פולין (שאיבדה עצמאותה בשליש האחרון של המאה השמונה־עשרה ונשארה מבותרת בין רוסיה, פרוסיה ואוסטריה עד תום מלחמת־העולם הראשונה), חוחורובסקי נחשב נטע זר בטרנוב, אף שישב בה כבר חמישים שנה מאז כָּשַל מרד־ינואר הפולני נגד רוסיה הצארית ב־1863. אמנם, הבריות העריצו את חלקו בַּמרד והֵצרו על הסבל שסָבל עד הגיעוֹ לטרנוב, אך אבות העיר פנו לו עורף וחרף נאמנותו נהגו בו כזר.

התנכרותם של הוותיקים לוּוְתָה התעלמות מכישורים יוצאי דופן של האיש, ורק מעטים הבחינו, כפי שהבחין אאזק כבר בפגישתם הראשונה, כי ידי זהב לו לפליט, ידיים של אָמָן אמיתי. אכן, אפילו נחרכו מיתריו מעישון־יתר ומסביאת ווֹדקה זולה, וריאתו נקרעה משחפת עד שנידרדר קולו לצרידות של קבע, עדיין, ברדת עליו חסד ההתפכחות, הפליאו אצבעותיו הרגישות לפַיֵיט במִפסֶלת, ולאחר שעיניו, עיני אָמָן, איתרו בָּבואת דיוקן שכביכול נִכְלא מקַדמת דנה בגזע של עץ, השכילה מִפסלתו לחַלֵץ את הדיוקן מכִּלאו ולטעת בו חיי נצח באמנותה.

וצר, הה מה צר, כי החלום שנשא בלבו האמן הפליט מאז הגיעוֹ לטרנוב – להציב יצירות תנ"כיות ונוצריות, מעשי ידיו, בכנסיות עירו המאומצת – התנפץ אל סלע ההתנשאות כלפי פליטים מצד אבות העיר. וכך, משגילף חוחורובסקי בארבעה־עשר תבליטי עץ את ארבע־עשרה התחנות בדרך הייסורים של ישו אל הצליבה והציע להציגם בכנסיית המיסיוֹנֶרים – שזה אך הוקמה בראשית העשור הראשון של המאה העשרים, וקירותיה העירומים מייחלים לאיקונין, לפסלים, ולתמונות נוצריות – פָּסלו הממונים את יצירתו כ"בלתי־הולמת לכנסייה" והזמינו סדרה חלופית אצל אמן יליד בית. חוחורובסקי הִסְכּין, כַּעבוֹר זמן, למחול על עלבונות שמתנכרים ומתנשאים עָלבו בו ללא רַחֵם, אך סירב להשלים עם ההסבר התפל והשִקרי שכוהני הכנסייה השׂבעים והמתחסדים ופרנסים מדושני חשיבות עצמית ניסו להצדיק בו, ללא בושה ובלא הָנֵד עפעף, את דחיית יצירתו:

"הה הצבוּעים!" – הוא זעק מנהמת לבו – "לא מצא חן בעיניהם פַּאן יֶזוּס שלי! הוא 'כמו שָלוּף מתוך ההמון היהודי העובר ושב ברחוב זִ'ידוֹבְסְקָה' (הם טענו), וזֵר קוציו שגילפתי מזכיר לדבריהם 'שְטְרַיְימֶל' חסידי מאחת הסמטאות היהודיות בָּעיר המזרחית. באמונה, jak katolikiem jestem (כפי שאני קתולי), האם אין האדונים יודעים שיֶזוּס אדוננו היה יהודי? ומה על מָרִיָה אמו? האין המדונה השחורה בצֶ'נְסְטוֹחוֹבָה רחוקה מלהֵיראות כנוצרייה? וכלום יוסף הנגר – הקדוש שגם פִּילְסוּדְסְקִי וגם אני נושאים את שמו וחוגגים מדי שנה את יום מתן השם ב־19 במארס – לא היה יהודי?

"'לא כך' (קובעים הללו בשרירותם): כֵּיוון שחמישים שנים תמימות, מאז הגעתי לכאן כנער, אני מתגורר בין יהודים ולמדתי לדבר אִידִית כמוהם, נעשיתי אף אני, לדעתם, כאחד מהם, כאילו הייתי זִ'יד מלֵידה, וחטא הוא לקבל מיָדִי תוצר המיועד לכנסייה! ואני משיב: באמונה, כפי שאני קתולי, גדלתי בין יהודים ואף להבא אעבוד אצלם, כי לא בחיק הרחמים הנוצריים מצאתי מחסה כי אִם אצל יהודים. אמת זו לא אַרפֶּה מלהטיח בפרצופם!"

אכן, מר נפש וזועף היה חוחורובסקי. הוא חש פגוע לא רק משום שבעלי השררה סתמו את הגולֵל על חלום האמנות שלו אלא גם משום שהתנַכּרו למשאת־נפשו האחרת: להעלות את עצמו כעוֹלָה על מזבח המולדת. ברגל גסה הם בעטו במעשי גבורתו במרד־ינואר 1863 והתעלמו מחֶלקו כחצוצרן קרבי בַּמרידה. הם טענו שהיה אז צעיר מכדי לשאת נשק, ורק מי שנשאו נשק ממש בַּקרבות זַכּאים לכיבודים ולגִמְלה המוענקים ללוחמי חירות פולין הוותיקים.

וכך, מדי שנה, בטְקָסֶיה הלאומיים של פולין החדשה – ב־3 במאי, לזֵכר החוקה הפולנית הראשונה משנת 1791, וב־11 בנובמבר, חג חידוש עצמאותה של פולין ב־1918 – נכון לו לפאן יוּזֶף עלבון שאין לו תקנה. לבמת ההצדעה עוֹלֶה רַאצִ'ינְסְקי־גְלוֹבַאצְקִי, שהוּכּר כ'השריד הטרנובאי האחרון של מרד־ינואר', ומקבֵּל, שכם אחד עם אלוף הפיקוד ומושל המחוז, את המִצעד הצבאי.

הנהו שם, על הבמה, מוּרם מעַם, בּמַדֵי ייצוג כחולים והמִספר '1863' נוצץ מעל למצחייתו. ובאותה שעה ביש־גדא זה, חוחורובסקי, הולך ונדחף על־ידי השוטרים והסדרנים משולי המִדרכה כאחד־הקהל, ועיניו כָּלוֹת. כבודו של אותו ותיק 'מַה־שְמוֹ' במקומו מונח, אך למה, הו למה ייגזֵל זֵר התהילה מן המתנדב חוחורובסקי, בתואנה שהיה "צעיר מדי" אז, וממילא תרומתו לא היה בה ממש?

גרועה מזו: כשקמו הפולנים במלחמת־העולם הראשונה, יובֵל שנים אחר המרד, ללחום לחירות ארצם, מנעו עסקני העיר, ובמיוחד צעירי הדור, מחוחורובסקי בן השישים להתגייס ללִגיונו של יוּזֶף פִּילְסוּדְסְקִי – הפעם (הה, אירוניה של גורל!) בשֶל היותו "מבוגר מדי" כביכול – וקבעו, כי השחפת בוודאי פגעה בכושרו הפיזי ואף עלולה לסכֵּן את חבריו לנשק!

"בן תשע הייתי כשפרץ המרד" – מספר חוחורובסקי לרֶבּ אאזק, ובין עלפון שִכרות אחד למשנהו ובין הֶתקף שיעול שָחוּף לפֶרֶץ קיא גְרוּי־נִיקוֹטִין הוא מוסיף: "כבר בגל עונשין ראשון הוציאה הבולשת הצארית להורג את הורי על חלקם בַּמרד. ידעתי שמסיבות מובנות אין מקבלים ילדים לשורות הלוחמים, אך סברתי שמצבי שונה ומיוחד. וכך, כולי אש נקמה למראה גופותיהם המעונות של אמא ואבא, תָלשתי מן הקיר את החצוצרה שהביא סבי בזמנו משירותו הכפוי בצבא הצאר, ורצתי אל חבורת המורדים הפולנים ביער הקרוב, כשאני מֵסב את תשומת־לבם בתקיעת מנגינות פולניות לאומיות שלמדתי מסבי. נראה שהחצוצרה שכנעה את המפקדים, כי בהיותי יתום־המרד אני עשוי לתרום לרוח הלחימה של גדולים ממני בשנים – וצירפוני לגדודם.

"מאז חייתי כחברַי המורדים, אף־על־פי שלא נשאתי נשק כמוהם: איתם חָלקתי פת לחם חרֵבה, איתם נתכסיתי בשמיכה אחת בלילות ינואר הקרים, ואיתם חָוויתי פחד וסכנה בִּרדוֹף אותנו כוחות הצאר. חצוצרתי במצב־הָכֵן תמיד, צעדתי עמה לפני חברי הבוגרים, חשוף לכדורי הקוזאקים ולפרסות סוסיהם. כן, את הערכת חברַי לַמרד הִרווחתי ביושר ואיש לא יגזלנה ממני.

"ומשדָעך המרד בשֶל תבוסות בקרב וריב אחים, לבדי נמלטתי מן הגיהינום הרוסי לגליציה האוסטרית, כשאין בידי דבר זולתי החצוצרה. ובאמונה, כפי שאני קתולי, איני יודע אם אני הוא שהצלתי את החצוצרה או היא זו שהצילה אותי. ובהגיעי מקץ נדודים לטרנוב, מותש ורעב וּרדוּף ביעותים, מיהו שהעניק לי מקלט? הכומר הזועף מהכנסייה הבֶּרְנַרְדִינִית? האדונים הנכבדים מבית־העירייה? לא, כי פַּאן רוֹזְנֶר הזקן, האחד והיחיד – יהודי!

"הוא אספני אליו, נתן לחם לאכול ובגד ללבוש, נעליים לרגלַי ופיסת מקום להניח עליה את ראשי – וחשוב מכל, נתן עבודה! אחרי עשר שנים – באמונה כפי שאני קתולי – פאן רוזנר השיא לי לאשה את קַאשְקָה, יתומה שמילדותה עבדה אצלו כמשרתת. כן, פאן רוזנר הִשִיא לי אותה, הוא ולא הכנסייה. ומשהחלו יַזמים יהודים מפַתחים את רחוב בּוּזְ'נִיץ, אחר שבניית הסִינַאגוֹגָה שלכם התקרבה לסיומה, מי אם לא פאן רוזנר־הבן הקים מאחורי הסינאגוגה בית־מגורים גדול זה והזמין אותי לעבוד בו כשָרת? יחד עם המִשׂרה ניתנה לקַאשְקָה ולי דירה במרתף הבניין ובה גם סדנת הנגרות שלי. למי אפוא חייב אני תודה ונאמנות, אם לא לפאן רוֹזְנֶר הזקן ולבנו?"

משעָלה הכורת על תוכניותיו האמנותיות הגדולות, קיבל חוחורובסקי, אחר תקופה ארוכה של דיכאון, את עצת רֶבּ אאזק שעליו לסגל את עצמו ואת כשרונותיו לַמציאוּת. האמן שבו התחיל אפוא בגילוף צעצועי עץ שהאמהות היהודיות בבניין שמחו לרוכשם במתנה לילדיהן, ואילו להשלמת הכנסותיו הוא החליט על פיתוח קו ייצור ייחודי ש"הביקוש לו (כדבריו) לא פסק ולא ייפסק לעולם": הַרְכָּבַת ארונות־קבורה נוצריים. שוב, האמן שבו שָקד לייפות את ארונות־הקבורה ואת צורת הצלב המוצמד אל מִכסיהם: יש שעשה את צלבו קטן ושיבץ אותו במרכז השליש העליון של לוח המִכסה, בדומה ללב שבפלג העליון של גוף האדם; ויש שהוא פָּרַשׂ צלב גדול על המִכסה כולו, למִמַרגלותיו ועד לִמראשותיו, מָשָל הוא בן־אדם השוכב פרקדן, רגליו צמודות זו לזו וזרועותיו שלוחות לצדדים.

בה בעת הוסיפה גם קַאשְקָה לפרנסת המשפחה, ועבודתה היתה אף היא מסוג העבודות שהביקוש להן, כמו לארונות־קבורה, אינו פוסק. שַתקנית וקשוחה כלפי גופה שלה, השרירי והמרובע כקובייה, שׂער ראשה האדמוני והמדובלל ששֵׂיבָה פלשה לתוכו בטרם עת, היא כופפה גווה משחר עד ערב מעל לגיגית אבץ עגולה, ובתוך ערפל של אדי מים חמים וריח חמוץ של סבון גס, ידיה הגרומות כיבסו־כיבסו־כיבסו, בתנועה מתמדת מטה־מעלה מטה־מעלה, את צרורות הלבָנים וכלי המיטה שעקרות בית יהודיות נהגו להביא לפִתחה.

"מובטחני, שעבודה לא תחסר לנו לעולם" – מנסה חוחורובסקי לפטור את מרירותו בהתבדחות עצובה, וסוקר, מעֶברה האחד של החצר, את טורי הכבסים היהודיים, כולל 'ארבע־כַּנְפו'ס' למכביר, התלויים לייבוש חבל־אחר־חבל; ומעֶברה השני של אותה חצר טור של ארונות־קבורה, השעונים אל קיר הבית ומצפים ששמש הצהריים תייבש את הצבע והלכּה שיוצרם מָשַח על דופנותיהם: "לא, עבודה לא תחסר לנו פה. אתם תוסיפו ללכלך למען קאשקה זוגתי והם יצַפּו שאשַלְחֵם באריזה נאה לגן עדנם."

ב

אלא שדְחִיית העירייה וחרם הכנסייה גם יחד, חרף פגיעתם הרעה, לא יכלו לגזול מחוחורובסקי את התפעלות העם מחִצְצוּרוֹ, ואף בערוב יומו כולם שיבחוהו כגדוֹל חצוצרני העיר. אכן, בהאזינם לו היו הבריות מצקצקים בלשונם מרוב השתאות: גוף זה – הם תמהו – שנתרפט ונידלדל בפורענויות של שנות חייו הארוכים; לחיים נגועות אלה, שהשחפת האכזרית חפרה בהן בורות סגופי סבל; הריאות החולות הללו, השחוקות מטבק זול והמצולקות מדימומים, שנשימתן הקודחת שורקת כרוח תועה במדבר; גרון צרוד זה, שמיתריו בוערים כפתילות נפץ מוּצָתוֹת, וכמשפט פתילות כגון אלה גם אִשָם איטית ולוחשת; והפֶּה היבש כאדמה בבצורת ודיבורו חורק כחצץ בגריסתו – כיצד מצליחים הם להפיק עדיין מִפִּיַית החצוצרה זמר מלאכים שמימי כזה, שהלב מתמוגג לצליליו והאוזן לא תִּשְׂבּע מלהאזין לו?

אכן, לא היו לו לחוחורובסקי ימים טובים מימי מַאי מבושמי היסמין, עת הוזמן להנעים זמירות בחצוצרתו מראש מגדל העירייה הביניימי ב"פולחן מַאי" שנָחוֹג בטרנוב מקדמת דנה. ובעוד הוא מניף חצוצרתו ימינה ושמאלה, מעלה ומטה, תוך כדי תרועה, כמנצח על תזמורת דמיונית, האלפים, הנאספים בחודש מאי בין ערביים לרגלי הבניין, מְשַלבים ידיים ובעיניים עצומות מצטרפים בשירה לקצב החצוצרה; שכישפה אותם חצוצרת הפלא והפיקה מגרונם קולות שמימיים שרק פעם בשנה, ב"פולחן מאי" הקסום, זוכה העיר לשומעם.

נימה דתית נוצרית היתה לו ל"פולחן מאי" הטרנובאי העתיק. אין פלא אפוא שאאזק לא נעתר להפצרת החצוצרן לבוא ולכבּדו בהאזנה לנגינתו; ואולם לא התנגד שבנו בן השש יבקר בַּכיכר. רצה המקרה שפעם ראשונה זו בה נכח הבן בקונצרט החצוצרה חלה באמצע מאי 1926, בעיצומה של הפיכת דמים צבאית שבה החזיר לעצמו פילסודסקי, משחררה של פולין ב־1918, את הֶגה השלטון. חוויה כפולה זו, של "פולחן מאי" ושל מהפך פוליטי צבאי, לא ישכח הבן לעולם.

(כותרות עיתונות: "פילסודסקי נכנס בראש צבאו לוורשה. הבירה באש קרב")

אמנם בעוד דם נשפך ברחובות ורשה, טרנוב הפועלית זכרה לפילסודסקי חסד הסוציאליזם של נעוריו ושמרה על משמעת של שקט. אך, מִטֶבע הדברים, גם בטרנוב היה המֶתח מטריף והקהל שנאסף בכיכר כאילו חיכּה לְאוֹת. אף־על־פי שהכל ידעו את השירים המוּשָרים מדי שנה במעמד זה, דו־שיח מיוחד במינו התפתח בין החצוצרה והציבור: הֲיוּשְרו שוב, כלפנים, שירי ערבית ההולמים את שעת הדמדומים העוטפת את העיר בקסָמיה? או שמא יוּתַּן רמז שִירִי לַתהפוכות המתחוללות בַּמדינה? הנה הונפה החצוצרה ופתחה בשירה הראשון:

אַיְּלוֹת הַשַּׁחַר כִּי תַּשְׁכֵּמְנָה קוּם Kiedy ranne wstąją zorze
לְךָ יָם וְאֶרֶץ, לְךָ כָּל הַיְקוּם, Tobie ziemia, Tobie morze,
לְךָ מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ יַחְדָּו יִשְּׂאוּ קוֹלָם: Tobie śpiewa żywioł wszelki:
בָּרוּךְ אַתָּה אֲדוֹן עוֹלָם! Bądź pochwalon, Boże wielki!

נפתרה החידה. אף שדמדומים חובקים עיר ומלואה, החצוצרה פונה עורף לדמדומי ערב ומפליגה אל השחר. העם בַּכיכר פענח את הצופן. אף נפשו יוצאת אל שחרו של יום המחר – שחר פוליטי חדש בהנהגתו של פִּילסודסקי.

מכאן הדרך סלולה והכל יודעים יעדה: חזָרה לעָבָר ההירואי הלא רחוק. שכן שיר ההלל, הספק כנסייתי ספק לירי־אישי, שפתח את הערב הזה, מלותיו ולחנו חוּבּרו עוד בעיצומה של המאה השמונה־עשרה, במלכות פולין הישָנה, וממילא לא יכלו לספר על נחלי הדם והסבל, על התקוממויות הגבורה ועל ההשפלה עם תבוסתן, שחָוותה פולין האחרת – זו שאיבדה את ריבונותה בַּשליש האחרון של אותה מאה ונשארה שרויה בעבדות מאה וארבעים שנה. יש להתרפק אפוא על שירים שנולדו על אובני המצוקה והחוויה הטראגית של המאה התשע־עשרה במולדת המבותרת, שירים שהפכו מעין המנונים, אהובים על העם אז והיום, אף שבמאה העשרים כבר הפכה הריבונות הפולנית, לה התפללו משוררים ומלחינים, למציאות חיה, גם אם עדיין חשופה לסכנה. בלי להמתין אפוא להנחיית החצוצרה פצחו ההמונים למטה בשיר תפילתם של הכומר פֶלִינְסְקִי והמלחין קוּרְפִּינְסְקִי – תַחנוּן ששוֹרְרוּ מוּבָסי המרד האנטי־רוסי הראשון של נובמבר 1830 למראה חורבן תקוָתם. (אך טבעי הוא שגם בשנות השמונים של המאה העשרים הפך השיר לדגל מחאה של תנועת Solidarność נגד ההשתלטות הרוסית המודרנית ונגד הכוחות מבפנים שעלו על כתפיה).

Boże, coś Polskę przez tak liczne wieki
Otaczał blaskiem potęgi i chwały,
Coś ją osłaniał tarczą Swej opieki
Od nieszczęść które przygnębić ją miały –
Przed Twe ołtarze zanosim płakanie:
Ojczyznę, wolność racz zachować, Panie!

אֱלֹהִים – –
אַתָּה, שֶׁאֶת פּוֹלִין דּוֹרוֹת רַבִּים מִסְּפֹר
עָטַפְתָּ בְּאַדֶּרֶת עֹז עוֹלָם וָיֶשַׁע,
מָגֵן לָהּ הָיִיתָ וְצִנָּה בְּלֵיל שְׁחוֹר
עֵת קָמוּ לְדַכְּאָהּ כָּל אֵיתָנֵי הָרֶשַׁע –
אֶל מִזְבַּח כְּבוֹדְךָ נִשָּׂא בִּנְהִי קוֹלֵנוּ:
מוֹלֶדֶת וּדְרוֹר נְצֹר נָא, אֲדוֹנֵנוּ!

עתה, משהוּזְכּר כֶּשֶל המרד הראשון, אין העם למטה פוטר עוד את החצוצרה מלפרושׂ את מגילת כישלונו האומלל של המרד האנטי־רוסי השני, הוא מרד־ינואר 1863, על תבוסתו הצבאית הכואבת, ואבוי, על ספיחיה הנוראים – פעולות העונשין האכזריות של השלטון הצארי, וגרוע מזה, ריב האחים הטראגי בין סיעת הקוראים למרד אלים לבין המתנגדים לו, ריב ששִסע את החברה הפולנית תחת הכיבוש. לרגע נאלם העם דום, ומסיבה שהכל היו עֵרים לה הִמתין לחצוצרה שתיזוֹם את השירה. אכן, אף שלמעלה משישים שנה עברו מאותו ינואר דמים מר ונמהר, עדיין לא הגליד הפצע והזיכרון נשאר טרי וכואב. או־אז נשמע קול ממרומי המגדל. החצוצרה התייפחה...

בכיכר השׂתררה דומייה מעובּה, סגרירית, מָשָל הקפּיאה קָרַת ינואר האפורה את חמימותו הבּשׂוּמה של ערב מאי החביב, ועִמה קפא היקום כולו. דומה כאילו נותרו הצלילים הקפואים תלויים בחללו של עולם כפתיתי שלג הללו שאיבדו כיוונם. הכֹּל הבינו שלא את מלותיו של קוֹרְנֶל אוּיֶיְסְקִי, מחבר השיר, ולא את לחנו הכּוֹרָאלִי של יוּזֶף נִיקוֹרוֹבִיץ' המלחין מבַכּה החצוצרה, כי אם את סיפור תלאותיו של חוחורובסקי הילד, היתום, שהוריו נרצחו בפתח המרד, והוא, בן התשע, ללא נשק כי אם בכוחה של החצוצרה, מוביל את שיירי המורדים לקראת התמודדות אחרונה. עוד מוסיפה החצוצרה לתַנוֹת את גלגולי נדודיו של הילד במשעולי יער שבאזור הכיבוש הרוסי, עד אשר עלה בידו לחצות את גבול גליציה האוסטרית ולהגיע לטרנוב. בנקודה זו כבשה החצוצרה את בִּכיהּ ונָדמה. רק אז התעורר העם כמו מחֶזיון אימים ושירו המזעזע של אוּיֶיְסְקִי פרץ מאלפי גרונות, בעוד החצוצרה שותקת, שותקת.

Z dymem pożarów, z kurzem krwi bratniej
Do Ciebie, Panie, idzie ten głos;
Skarga to straszna, jęk to ostatni,
Od takich modłów bieleje włos.

My już bez skargi nie znamy śpiewu,
Wieniec cierniowy wrósł w naszą skroń,
Wiecznie jak pomnik Twojego gniewu
Sterczy ku Tobie błagalna dłoń.

מֵעֲשַׁן דְּלֵקוֹת אֵשׁ, מִנַּחֲלֵי דַּם אַחִים
אֵלֶיךָ, אָדוֹן, עוֹלָה תְּלוּנַת עָם;
זְעָקָה אַחֲרוֹנָה שֶׁל בָּנִים מִתְיַפְּחִים
שֶׁבְּלֹא עֵת שֵׂיבָה כְּבָר זָרְקָה בִּשְׂעָרָם.

אֵיכָה נָשִׁיר לָךְ, וְאַתָּה קַבּוֹתָ לְאֹם,
זֵר קוֹצִים בִּבְשַׂר מִצְחוֹ שַׂמְתָּ כַּעֲטָרָה –
בְּאֵלֶם קוֹל מִזְדַּקְּרוֹת יְדֵי תְּפִלָּה לָרוֹם,
מִזְדַּקְּרוֹת כְּגַלְעֵד לַחֲרוֹנְךָ הַנּוֹרָא.

ההמונים שצָבאוּ באותו ערב במאי על בית־העירייה ההיסטורי היטיבו לקלוט את המסר הלאומי של חצוצרת חוחורובסקי ובירכוּה על שכָּרכה יחדיו את המתחולל כאן ועכשיו עם פרקי העבר הטראגיים שעלו באוב עם תרועתה. החצוצרה מצדה, פליטת מרד 1863 והכיבוש הרוסי, הזכירה בעצם נוכחותה למייחלים לשובו של פילסודסקי לראשות המדינה כי איש בחירתם והמופת לדורו – שתצלומו מתנוסס מאז ה־13 במאי של השנה, היא שנת 1926, בעמוד השער של כל עיתון – הינו, כמוה, יוצא חבל הכיבוש הרוסי: שם הוא נולד ארבע שנים אחרי כשלון המרד ההוא; שם ינק עם חלב אמו את רוח הנכאים ששיר שורדי 1863 לאוּיֶיְסְקִי היה לה לפֶה; שם, בהפנימו את הייאוש והאובדן הוא שאף מְלוֹא ריאותיו גם אֵיבָה לרוסיה, גם רצון לוהט לפרוֹק עוּלָהּ; ושם למד לדחות בשאט־נפש את התככים ששיסעו את האומה הפולנית מבפנים.

אך הציבור הנלהב, שהקיף את מגדל העירייה והזדהה עם גורלו המר של מי שהיה נער תחת הכיבוש הרוסי, לא הרשה לחצוצרה להגביל עצמה לתינוּי האירועים הטראגיים שהיו מנת־חלקם של הפולנים בנֵתח המזרחי של פולין המבותרת, אלא הִפנה מבטו גם לעבר המערב. למן היום שהסכם חלוקתה של פולין בין שלוש מעצמות הזמן מסר לידיה של פרוסיה המודרנית את האגף המערבי של אדמת פולין השסועה, הופקרו התושבים הפולנים שתחת הכיבוש הפרוסי לגל של 'גִרְמוּן' ברוּטלי ולנגישׂה מתמדת, כעונש על דבקותם בלשון הפולנית ונאמנותם למורשתם הלאומית. הלחץ שהופעל על מרכּזֵי הפּולניוּת וכפה הטמעה מאורגנת של ילדים פולנים הלך והחמיר ככל שגדלה במרוצת המאה התשע־עשרה עוצמת המלכות הפרוסית והפכה במחצית השניה של המאה לָרְכיב המרכזי והמוביל בהקמת הרייך השני.

בראש המחאה נגד 'הגִרְמוּן' הכפוי התייצבה המשוררת מַרְיָה קוֹנוֹפְּנִיצְקָה. נראה שגם היא ינקה את תעוזתה עם חלֵב אמה ועם שירי הערש הפולניים שפיזמה לה האם בסוּבָאוּקִי, עיירת מולדתה שבפאת מזרח של חגורת האגמים הבַּלְטית, כמטחווי קשת ממחוז ילדותו של פילסודסקי בליטא ובקו התֶפֶר של הכיבוש הרוסי והפרוסי. אלא שלא כפילסודסקי, הנשק בו לחמה קונופניצקה נגד מעשי הפרוסים היה העט. משהפעילו הפרוסים בראשית המאה העשרים אמצעי לחץ וכפייה קשים במיוחד נגד הורים וילדים שהוסיפו לדבוק בלשון הפולנית, פרסמה קונופניצקה ב־1908 המנון פטריוטי רב עוז ונחישות – 'ROTA', "השבועה" – הקורא למאבק הלשון הפולנית ברודפיה. השיר נתקבל באהבה מיד עם הופעתו וכל ילד פולני ידע לדקלמו בעל־פה. כשחגגה קרקוב ב־1910 יובל 500 שנה לניצחון פולין־ליטא על הטֶבְטוֹנִים, הֶעֱטָה המלחין נוֹבוֹוְיֶיְסְקִי את השיר לחן של כוראל כנסייתי, ספוג חרדת קודש ולהט קרב.

אף שרק שש־עשרה שנה חלפו מחנוכת השיר המוּלחן בקרקוב ועד השמעתו בערב מאי קסום זה של 1926 בטרנוב, ואף־על־פי שכבר לפני שמונה שנים, עם שחרורה של פולין ב־1918, בא פורקן לכמיהת החירות שקונופניצקה היתה לה לְפֶה, הציבור שלרגלי המגדל ביקש להתרפק על המלים האהובות ועל הלחן המפעים של ה־'ROTA', וחיכה לחצוצרה שתוביל אותו במקהלה אדירה אל־על:

Nie rzucim ziemi skąd nasz ród,\
Nie damy pogrześć mowy!
Polski my naród, polski lud,
Królewski szczep Piastowy.
Nie damy by nas zniemczył wróg...
Tak nam dopomóz Bóg!
Tak nam dopomóż Bóg!

לֹא נִזְנַח אַדְמַת־עָם בָּהּ נִזְרַע לָעַד זַרְעֵנוּ,
לֹא נִתֵּן לִגְזֹר אֵלֶם עַל לְשׁוֹן הָאָבוֹת!
אֻמַּת פּוֹלִין נַחְנוּ, פּוֹלָנִי הוּא עַמֵּנוּ,
שֵׁבֶט פְּיַאסְטִים יָהִיר שֶׁל מְלָכִים וּמְלָכוֹת!
לֹא נַרְשֶׁה כִּי צוֹרֵר יְגַרְמֵן אֶת נִיבֵנוּ –
כֹּה תַּעַזְרֵנוּ, אֵל!
כֹּה תַּעַזְרֵנוּ, אֵל!

החצוצרה הבינה לרוחו של הקהל וחזרה על נעימת השיר פעם ועוד.

מלחמת 1914 סיפקה לפילסודסקי שעת כושר היסטורית שלקראתה הכין קַלָעיו כל השנים. הוא הקים לגיון פולני שלחימתו ברוסים הפכה לימים לאגדה חיה, וב־11 בנובמבר 1918, כשהוכרזה שביתת נשק אשר שמה קץ למלחמת־העולם הראשונה, התייצב בראש ממשלת פולין החדשה. אלא שפילסודסקי נולד לפעול ולפקד, לא לבוסס בבִיצַת המפלגתיות. ביולי 1922, מתוסכל מהקנוניות של מפלגות הימין, הוא פָּרַש מכל פעילות. רק הפיכת מאי ב־1926 החזירה את הלוחם לשלטון במדינה סוררת זו שלטובתה עמל ובעד חירותה לחם כל ימיו.

לא ייפלא אפוא שסערת תשואות קידמה את פני חצוצרת חוחורובסקי כשזו העלתה את הערב לשיאו בשיר שלא הושר ברבים זה ארבע שנים – הוא "שיר הבריגדה הראשונה", שהצעיד בשעתו את קלעיו של פילסודסקי אלי קרב:

הַלִּגְיוֹנוֹת – זֶה שִׁיר חֵילֵנוּ, Legiony – to źołnierska nuta,
הַלִּגְיוֹנוֹת – קָרְבַּן גְּבוּרָה; Legiony – to ofiarny stos;
הַלִּגְיוֹנוֹת – הֵם גַּאֲוָתֵנוּ, Legiony – to źołnierska buta,
הַלִּגְיוֹנוֹת – זוֹ שְׁעַת גְּזֵרָה! Legiony – to straceńców los!

אֲנַחְנוּ בְּרִיגָדָה רִאשׁוֹנָה, My Pierwsza Brygada,
חֲבוּרַת קַלָּעִים נֶאֱמָנָה; Strzelecka gromada;
פְּתִיל חַיִּים לוֹהֵט Na stos rzuciliśmy
הִשְׁלַכְנוּ עַל מוֹקֵד – Nasz życia los –
עַל הַמּוֹקֵד, עַל הַמּוֹקֵד! Na stos, na stos!

המשך הפרק בספר המלא