שער ראשון
קַאע אליהוד
רחובות צנעא הבירה
קאע אליהוד, שכונת היהודים, בתוך העיר צנעא, הייתה המקום היחיד שבו הורשו היהודים להתגורר. העיר העתיקה המוקפת חומה, על בנייניה הגבוהים והמצוירים, הייתה מחוץ לתחום עבורם — בחלק זה התגוררו רק המוסלמים. העיר הייתה בנויה מלבני חומר אדמדם, וציורי הפתחים הלבנים בחלונות ובדלתות עיטרו אותן כרקמת תחרה עדינה על בגד חגיגי. העיטורים חילקו את הבניין והפרידו בין קומה לקומה. נדמה שבתיה וארמונותיה כמו לקוחים היו מאגדה עתיקה.
בולט בהדרו ובגובהו היה ארמון האימאם שנבנה מחוץ לגבולותיה של צנעא הבירה, כמכריז על מעמדו. החומה המרשימה, ובה כמה שערי כניסה, הגנה על העיר והוסיפה לה יופי והדר. עם זאת, הצועד ברחובותיה מתמלא היה באבק דרכים, כיוון שמרצפות לא עיטרו את הרחובות, ורק טיח או אדמה דחוסה סיפקו לה שבילים. נדמה שהעיר שלמעלה אינה מתאימה לזו שלמטה, כמו נשכח לו הרחוב ונשאר במערומיו מול ההדר והיופי המיתמרים מעליו.
בקאע אליהוד היה הכול צנוע יותר, כמו העתק דחוק המבקש להידמות אל המקור. הבתים היו בני שתי קומות, לעיתים שלוש, עשויים מלבני חומר אדמדמות מעוטרות אף הן בעיטורים לבנים. הרחובות היו צרים והבתים צפופים, שומרים זה על זה, מגינים בקרבתם על הדרים בתוכם, דלת תומכת בדלת וחלון אל חלון, כמספרים את סיפורה של הקהילה שכוחה בדבקותה.
יופייה של השכונה ניכר דווקא בשביליה הנקיים, בזכותן של הנשים היהודיות שהקפידו לטאטא כל רחבה וכל סמטה. למהלך מבחוץ נראו הרחובות דומים מאוד, אך היהודים המתגוררים בשכונה הכירו בבירור מי הן המשפחות האמידות, מי מהן משפחות שזקוקות לסיוע ולעזרה מהקהילה ומי אלו שנדרשו למצוא את פרנסתן בעבודה מפרכת או בזויה כדי להתקיים.
סאלם
שרה — ציפייה (1900)
משפחת סאלם התגוררה בבית מרווח בן שלוש קומות שלא חסר בו דבר. שרה, בעלת הבית, הייתה מהלכת כגבירה בין הנערות שעבדו בביתה. לעיתים הייתה גוערת בהן בראותה אותן מצחקקות תוך כיבוסם של הבגדים בחצר הגדולה, יורדת אל המחסן שבקומה התחתונה כדי לבדוק את כמויות החיטה שנשארו בשקים ועולה עם מגש גדול של גרעינים הזקוקים לטחינת הריחיים.
לכאורה היה הכול כשורה, אך בליבה של שרה קיננה המועקה: עשרה הריונות מלווים בתקוות גדולות לא צלחו ולא הגיעו לידי לידתו של תינוק אחד. "מה בתוכי מקולקל? מה בתוכי מקולל?" היו חוזרות ועולות השאלות המטרידות. "מה יהיה אם עזרי, האיש שאוהב אותי כל כך, שמנחם בליטוף, במילים מרגיעות, יחליט להביא אישה נוספת? פורייה? כזו שתיתן לו משפחה?"
היא פחדה מפני היום שבו תהיה האישה המיותרת והמיותמת. בכל חודש מחדש הייתה טובלת במקווה בחשכה ומחכה. עזרי היה מתקרב אל יצועה, מלטף ולוחש: "הפעם זה יצליח, אלוהים ייתן את הברכה". שרה ביקשה בן זכר שירפא את ליבה.
בשעות אחר הצהריים, עת התכנסו הנשים לרקום ולפטפט, העדיפה שרה את קרבתה של נעמה חברת ילדותה. אפילו בזמן שאביה זימן לה שידוך הייתה נעמה צוחקת עם שרה ואומרת: "מה זה משנה? גברים הם גברים, עם סימונים (פאות) חומים או שחורים, אם גבוה הוא או קצת נמוך. ממילא אנחנו הנשים נמדדות על פי המחיר. ואני המחיר שלי לא ממש גבוה, ומי שקונה בזול שלא יתלונן שזה מה שיקבל".
נעמה בקולה הרך הייתה משקיטה את חששותיה של שרה ולוחשת: "תני אמונה באל יתברך (יִדִילְתְשׁ אִלְעַאפיֶה), ייתן לך האל הבריאות", ושרה הייתה משיבה בלחישה: "אמן".
ההיריון האחד עשר של שרה היה שונה מקודמיו. בכל תנועה, בכל תזוזה, היה ליבה גועש ורוגש משמחה. היא הייתה מלטפת את בליטת בטנה הקטנה, ולעיתים הייתה מתרחצת במים שהושרו בהם עלי פיגם כדי שישמרו על עוברה מפני העין הרעה. בכל לילה לאור העששית הייתה מודה לאלוהים ומצטערת שאין היא יודעת לקרוא בסידור התפילה.
כאשר כרסה בלטה לעיני כול וגם חבורת הרוקמות שפגשה בה אחר הצהריים הבחינה בשלבים המתקדמים של הריונה, הן בחרו לשתוק ולא לדבר שמא ישמע השטן חלילה. לפעמים הייתה שכנה מביאה קמע קטן ודוחפת אותו לתוך שמלתה בלי לומר דבר. הכול נעשה בצנעה ובהסתר כיוון שהברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין.
כמה ימים לפני חג הסוכות התחילו הצירים. עם חלוף השעות הם הלכו ותכפו, ושרה חשה בהתכווצויות הרחם, כאילו מישהו סוחט את בטנה כמו שסוחטים בגד על מנת להוציא ממנו כל טיפת מים שנותרה. הכאב היה מוכר מעשר הפעמים הקודמות שהגיע טרם זמנו. כשהכאב גבר והחריף, מכווץ את שרירי בטנה התחתונה, זעקה שרה לאחת הנערות ולחשה שהגיע הזמן. היא ביקשה ממנה שתקרא לחברתה הטובה נעמה, שתבוא עם רומיה המיילדת. "ואל תדברי בקול, שמרי על הכול בלחישה, שלא ישמע השטן", ציוותה שרה ונאנחה.
רומיה המיילדת הגיעה ומייד הגיפה את התריסים. הנערות פוזרו אל בתיהן. שרה גנחה מציר לציר, ורומיה המיילדת בידיה המיומנות הושיבה אותה בחצי כריעה כדי שהעובר יילחץ כלפי מטה ויֵצא ביתר קלות.
נעמה נכנסה לחדר ובידה מטפחת צבעונית: "זו מטפחת מבית הכנסת, זו שמכסה את ספר התורה, עזרי אישך הביא לי לשים לך ליד הראש כסגולה להקלה בלידה".
שרה הרגישה שגופה עומד להיקרע. באותו רגע החליק העובר מתוך גופה ובכי של תינוק מילא את החדר. רומיה עטפה אותו בבד לבן ובירכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. יש לך וַלְד (בן) שרה. ראי כמה יפה הוא".
נעמה הרימה את התינוק והריחה את גופו השמנוני, מביטה בשערו השחור כעורב, באף הקטן ובעיניים העצומות, ולחשה לו: "עליך לגדול ולהיות חזק עבור אימא שלך, להשכיח מליבה עשר אכזבות לפניך".
רומיה יצאה מן החדר, ואימו של עזרי הכניסה כירה של חרס מלאה בגחלי אש לוחשות ובתוכן קומץ של מור ותערובת של שרפי אילנות ריחניים. הריח התפזר בין קירות הבית, ניחוחות של סגולה, המבריחים שדים ומזיקים ומסלקים עיניים רעות.
החלון נפתח וריחות המור הודיעו שבבית הזה נולד תינוק, תינוק בריא ויפה שבעזרת האל יגדל וימלא את הבית בשמחה. עזרי נכנס לביתו בפעם הראשונה כאב, הביט בילדו הזעיר, הריח את גופו הקטן ובירך: "ברוך הנותן ריח בפירות".
הוא רצה לחבק את אשתו הכאובה, אבל היה עליו לחכות שלושים יום, כפי שקובעת ההלכה. בקול רך לחש לה: "הפכנו למשפחה, עלינו הברכה, ובעזרת האל בעוד שמונה ימים נכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו".
הנשים צעדו לעבר ביתה כמו שובל ארוך של ברכה, ורחובותיה של שכונת קאע אליהוד נעטפו בשמחה. כשהגיעו הנשים לבית היולדת הן המתינו בשקט ובדממה עד שיצא עזרי מן החדר ויעזוב את הבית, משם יצעד לבית הכנסת להתפלל ולהודות לאל על בנו שזה עתה נולד.
כל שבעת הימים עד ליום ברית המילה לא עזבה שרה את מיטתה, שעונה בין כרים וכסתות, בנה הקטן לצידה ונעמה חברתה הטובה מארגנת כל מה שנדרש עבורה. בסבב שנקבע מראש הכינו הנשים לשרה בבוקר "הַרִיש" מאכל העשוי מחיטה גרוסה עם חמאה ודבש מתוק, ובצהריים מרק עם עוף טרי וחם. הן עיסו את בטנה בשמן זית חמים, כדי שיתכווץ הרחם ויתנקה. גם את התינוק היו מעסות בשמן זית, שיספוג העור את השומן ויעשהו חלק ומבריק ויחזק את שריריו.
שרה הייתה מניחה את ידה על הלב הקטן, עוצמת את עיניה ושומעת את דפיקות ליבו הזעיר, מלטפת את אצבעות כף ידו הקטנה ומניחה את שפתיו על לחייה להרגיש את הבל פיו. במבטיה היא נשאה תפילה קבועה: "אנא, אלוהים, שמור לי עליו". היא הדפה את המחשבות כיצד ייראה כשיגדל, סירבה לתת דרור לאושרה.
"איזה שם ניתן לרך הנולד?" שאל עזרי. "על מה חשבת? אולי שמו של אחיך שנפטר או סבך המנוח? מה שתבחרי אסכים, העיקר שיהיה השם ראוי בעינייך".
"לא ניתן לו שם, שלא יחשוק בו השטן וייקח גם זה ממני", ענתה.
"בלי שם? איך אפשר? צריך שם לאדם ומחר כבר ברית המילה".
אך שרה נותרה בשלה. ליטפה את בנה ברוך, הסתה את עזרי והשיבה: "התינוק שלנו יהיה רק עם שם המשפחה. סאלם סאלם. אולי כך יעזבו אותנו המזיקים. השטן שפקד אותנו כבר עשר פעמים, הוא תמיד מוצא אותנו. הפעם לא אתן לו לנצח, לא אאפשר לו אפילו לרחרח".
בכניסתו בבריתו של אברהם אבינו נקרא הרך סאלם סאלם, ממש כפי ששרה ביקשה. עכשיו, האמינה, יהיה הוא רק שלה.
סאלם העולל היה תינוק חזק, דרש את מזונו בזמן, חייך וגרגר ומילא את שרה בחיוניות ששכחה שהייתה קיימת בה. בשעות שבילתה עם בנה הקטן כאילו נשכח העולם.
שרה הקפידה להלביש את בנה בבגדים של ילדה, בְּקַרְקוּשׁ (כיסוי ראש של נשים), שרקמה והכינה לעטוף את ראשו, ובכותונת רקומה. את כל מחשבותיה השקיעה במלחמה נגד העין הרעה. היא ידעה שהשטן העדיף את הבנים, וקיוותה שהשנים יעברו מהר ובנה יגיע לגיל שלוש. אז תוכל לנשום מעט לרווחה ולדעת שהסכנה הגדולה חלפה.
עזרי — עזה כמוות אהבה (1902)
חצי שנה חיכה עזרי בסבלנות ששרה אשתו תראה גם אותו. הוא היה מביט בה בערגה, אך גם נהנה לראות עד כמה סאלם ממלא את עולמה. הוא רצה את אשתו, רצה לתנות אהבים שוב בחשכה, לחוש את גופה הענוג, את ליטופיה, לחוש שיכור מעונג הקרבה, להתייחד עימה ולהרגיש כגוף אחד כמו שאהבו תמיד, אבל שרה דחתה את חיזוריו.
הוא ליטף במילים, הביא מתנות, התחנן בלילות, אך שרה לא הייתה שם עוד, והוא חש איך ליבו קמל. הוא אהב את שרה כמו שלא ידע לאהוב אחרת.
הוא היה מביט כיצד היא מלטפת ברוך את פניו של העולל, מנשקת אותם שוב ושוב. הוא ניסה להסב את תשומת ליבה גם אליו, שתביט בו בעיניה כמו בעבר, שתשמח כשחזר הביתה בסוף יום עבודה. אך מיום שהפכה שרה לאם היה בנה כל עולמה, כאילו לא נותר מקום בלבבה לאהבתה הישנה וזו החדשה גזלה את הכול. לעיתים הייתה מתגנבת למוחו המחשבה, אף שלא רצה בה, שבנו שלו הפך לאויבו, למי שגזל ממנו את רעייתו.
ככל שגדל הריחוק השקיע עזרי את כל חייו בעבודתו. שם כולם כיבדו אותו. הוא היה אוסף מהיהודים את מס הגולגולת ומוסר אותו לשלטונות העות'מאניים, אשר דרשו את דמי כופר הנפש מהיהודים. הוא היה עובר על החשבונות ומקבל את האישורים החשובים כדי שחיי היהודים יהיו שקטים.
לעיתים היה משלם מכספו עבור משפחות שהתקשו לשלם את חלקן. אף פעם לא גילה מי מתוך הקהילה אינו משלם. הוא הקפיד לשמור על כבודם והאמין שבזכות מה שנתן בסתר, מחזיר לו אלוהים בעושר ובכבוד.
בשעות אחר הצהריים היה פוקד את בית המדרש ויושב ולומד עד השעות המאוחרות של הלילה. שם, בין כתבי הקודש, קל היה לו לשכוח את הכאב. היה צולל בין דפי הגמרא, מתעמק בסוגיות וחוזר לביתו כשכולם כבר ישנים, נכנס בשקט למיטתו רחוק מיצועה של אשתו ומביט בה ישנה לצידו של העולל שגנב את ליבה.
עם חלוף השנים הלך סאלם וגדל ונהיה פעוט צחקני ושובב, ועזרי נותר מאחור. בביתו שלו הלכה ישותו והצטמצמה עד שלא נותר לו מקום במרחב, והוא הלך ונמוג עד שוויתר.
היו פעמים שחשב לשאת אישה נוספת, זה היה מקובל, אבל ליבו סירב לוותר על אהבתו היחידה. הכאב בנטישתה החל אט אט לחדור לגופו, ידיו החלו לרעוד והוא היה מכניסן מתחת לירכיו עד שיחלוף הרעד. הוא חשש שמשהו אינו כשורה בגופו, אבל לא גילה לאיש, גם שרה לא ידעה. אחר כך החלו כאבי בטן עזים, ואז הייתה שרה דואגת, מבקשת עבורו חליטות שונות להרגיע את הכאב ומוחה ממצחו את הזיעה שנטפה מעוצמת הכאב. עבור עזרי היו אותם רגעים דקות קצרות של חסד שאותן הוקיר.
הכאבים הלכו ותכפו ואיש לא ידע כיצד למצוא מזור.
באותו בוקר לא הצליח עזרי לקום מן המיטה. הכאבים בבטנו כאילו משכו אותו מטה־מטה, הראש הסתחרר, הגוף רעד כולו, לא נותר בו כוח לצעוק. הוא הלך והתרחק. החדר הסתובב, ומתוך הסחרור עלו פניה של שרה היפה, מביטה בו בעיני השקד העמוקות שלה. היא חייכה אליו והוא נשק לשפתיה הרכות, וטעמן המתוק והמוכר ערבל את חושיו.
"שרה, חזרת אליי, אני אוהב אותך כל כך..." מלמל.
כשנכנסה שרה לחדר וסאלם בידיה, הביטה במיטתו של עזרי. היא חשה שהוא אינו כתמול שלשום. עיניו הפקוחות והחיוך על שפתיו העידו את שלא רצתה להאמין. היא הניחה את סאלם על הרצפה, הניחה יד על מצחו של בעלה והצטמררה מקיפאונו. היא טלטלה את כתפיו וצעקה: "עזרי, עזרי, קום".
הגוף הכבד אישר את מה שכבר הבינה, עזרי שלה עזב ולא ישוב עוד לעולם. היא הרגישה כיצד גופה נשמט והתיישבה למרגלות המזרן, בוכה חרישית. בתוך ערפול הדמעות עצמה את עיניו ולחשה: "סליחה, עזרי, סליחה. אני יודעת שלא הייתי שלך".
עכשיו כבר היה מאוחר מדי לתקן, הלב האוהב שחיכה והמתין רק לה לא החזיק מעמד. ליבה שלה היה סגור והמפתח נמסר לסאלם הקטן ביום שבו הגיח לעולם. לפתע פרצה מגרונה צעקה: "למה אלוהים, למה? מדוע ידו של השטן פוגעת בי בכל פעם מחדש? מה חטאתי? מה עשיתי רע? שמרתי על סאלם בזכות בגדי הילדה ובא השטן ואסף את בגדי הגבר שמצא". בליבה הדהד קול שזעק: "רק את אשמה".
כשנאספו השכנים לשמע זעקות השבר שבקעו מגרונה היא הבטיחה לעצמה שלנצח תשמור את סודה.
אלמנה
לשמע צעקותיה של שרה נכנסו השכנות מבוהלות לביתה. הן מצאו אותה שרועה על הרצפה, בוהה בפניו של עזרי וממלמלת. סאלם הקטן הסתובב סביב מיטתו של אביו וליטף את פניו. נעמה אספה אותו בידיה ואמרה: "בוא, סאלם אהוב, בוא נלך לאכול משהו".
נערותיה של שרה עזרו לה לקום מן הרצפה והובילו גם אותה החוצה כשהיא ממלמלת: "סליחה, עזרי, סליחה". אימו של עזרי פרצה אל החדר ובראותה את בנה שרוע ללא רוח חיים הטילה עצמה על הרצפה והחלה זועקת מרה: "יא אִבְּנִי, יא אִבְּנִי, בני יחידי, למה עזבתני, למה לא מַתִּי אני במקומך?"
נערותיה של שרה ליוו את האם אל מחוץ לחדר כשהיא ממררת בבכי. משהתרוקן החדר מן הנשים נכנסו הגברים. הם כיסו את עזרי המת בטלית והוציאו אותו מביתו.
שרה נשארה כאובה ודוממת. שכנותיה החלו מורידות את כל הקישוטים מקירות החדר ואוספות את חפצי הנוי שהיו פזורים מסביב. הכרים והכסתות הנאים הוסרו גם הם, והחדר איבד באחת את כל חיותו ונותר אף הוא אבל ועצוב.
השטיח הנאה הוחלף בשטיח בלוי, נפתחו החלונות ושער הבית גם כן. הבית הוכרז כבית אבלים. משנפתח שער הבית נשמעו צעקותיהן של הנשים המייללות קינות ומפליאות בתיאור אסונה של המשפחה ובשבחו של המת. שרה חשה סלידה מיללות הקינה הבוקעות מגרונן. לו רק יכולתי לשלח אותן לכל הרוחות, חשבה.
כאבה היה עמוק וחודר, והיא לא נזקקה לבליל היללות שרק העמיק בה את רגשות האשם. אחת מן הנשים המקוננות ניגשה אליה ואל אימו של עזרי וקרעה קרע בבגדן. החור שנפער בליבה של שרה היה עמוק יותר מכל קרע שיכול הבגד להכיל.
היא הביטה בחמותה הבוכייה ונדמה שפניה הזקינו ברגע. היא שתקה באבלה והתכנסה בתוך עצמה. הדמעות על לחייה זלגו חרישית, ושרה הרגישה אשמה. עולמה של האישה המבוגרת חרב עליה, היא נותרה לבדה.
עד מהרה התוודעה שכונת היהודים אל הבשורה המרה: עזרי סאלם החזיר את נשמתו למרומים.
גופתו של עזרי הוכנה לקבורה, תכריכיו נעטפו במעט צמחי ריחן שלא יתבזה בריח רע. שובל של גברים ליווה אותו למקום שבו ייטמן באדמה. שרה וחמותה נשארו בבית, כמנהג היהודים בצנעא. אין הנשים פוקדות את בית הקברות, וכיוון שגם ילדים אינם נשארים בבית האבל, סאלם הקטן עבר להתגורר בביתה של נעמה.
הניתוק מסאלם היה לשרה קשה מנשוא. היא ביקשה מנעמה להציץ בו מדי פעם, אך כיוון שמנהג המקום הפך לדין, נעמה לא שיתפה פעולה ולא הביאה את סאלם לבית האבלים כל ימי השבעה. שבוע שלם התפללו הגברים בביתן של האבלות. רק שרה ואימו של עזרי ישבו שבעה, ולכן הפך חדר הגברים למעין בית מדרש ותפילה. כשהגיע היום השביעי נשמה שרה לרווחה על שהניתוק הכפוי מבנה הגיע לקיצו.
כשנכנס סאלם הביתה הוא רץ אל אימו וחיבק אותה חזק, מרמז באחיזתו: למה נטשת אותי ימים רבים? היא ליטפה את פניו ואמרה: "סאלם שלי, אימא כאן ולא אעזוב אותך עוד לעולם".
נעמה הסתכלה באיחוד המחודש של האם ובנה ולחשה לשרה: "היזהרי מחיבור חונק, הוא מסוכן".
"מה את מבינה, נעמה? לך יש ארבעה ילדים הממלאים את ליבך ואני? מה יש לי? נערות משרתות? בית גדול וריק? חמות זקנה מכונסת בתוך עצמה שבקרוב אצטרך לטפל בה? הורים שעזבו אותי ביום שבו נישאתי לעזרי?" ענתה שרה.
"ואת כל הצרות האלה את רוצה לשים על הכתפיים של סאלם הקטן? היזהרי מלהניח עליו את כל רגשות האשם הסובבים אותך", ירתה נעמה.
שרה לא האמינה למשמע אוזניה. "לכי מפה, נעמה, הסתלקי, את לא רצויה כאן יותר". האמת שבדברי חברתה זעזעה והפחידה אותה גם יחד. נעמה לא הוסיפה דבר, הסתובבה ויצאה מן הבית. נערותיה של שרה הביטו המומות במתרחש, הן הכירו את גבירתן וידעו שבשעה כזו כדאי להחריש.
נעמה סגרה את דלת הכניסה, ניגבה את דמעת העלבון שזחלה במורד לחייה וקול פנימי לחש לה: "שבוע ימים טיפלתי בסאלם כמו היה בני וזה מה שמגיע לי?" אחריו הגיע קול נוסף שהזכיר לה שאין דנים אדם בשעת צערו.
שרה חשה שנותרה לבדה בעולם. אימה לא טרחה לשאול לשלומה או לבוא לבקרה אף שהתגוררה במרחק כמה רחובות ממנה. "עזרי השאיר לשרה כסף רב ועם נערותיה וחמותה היא תסתדר", הייתה האם משיבה לכל מי ששאל לשלומה של שרה.
הספר ריגש. נתן תמונה מעניינת של קהילת יהודי צנעה. הסיפור נוקב, ועם זאת הרבה חמלה ואהבה. למדתי הרבה על החוויה הציונית של יהודי תימן. תודה לסופרת
ספר מרגש, המתאר בדיוק רב את חיי היהודים בתימן, כולל דברים שלא ידעתי והחכמתי בקריאה, יופי של ספר שנקרא בנשימה עצורה ובציפייה לדף הבא. כל הכבוד על ספר הביכורים
סיפור מרגש ונוגע ללב על חיי משפחה ועל הגירה מנקודת מבט נשית, שחסרה כל כך במרחב הספרותי והאישי. הסיפור הוא על משפחה שהגיעה מתימן לירושלים, אך הוא מהדהד סיפורי משפחות שהגיעו לישראל ממקומות שונים בעולם. הספר סוחף והדמויות ממשיכות ללוות אותי גם בתום הקריאה. מומלץ בחום
קראתי את הספר בשקיקה, קשה לעצור, הוא מסקרן מההתחלה והעלילה בו מתפתחת על פני 100 שנים. הספר פתח בפניי את סיפור העלייה של העם התימני עם דגש על נשות צנעה. בהחלט השפיע על תפיסת העולם שלי ביחס לעולים בכלל, וביחס לעולים מאתיופיה בפרט. ויש לו חשיבות גדולה גם היום. ספר שמשאיר חותם, עם הרבה עומק, קל להתאהב בחלק מהדמויות ואף להזדהות איתן. כשסיימתי את הספר היה לי עצוב הרגשתי שנקשרתי לחלקן ורציתי עוד קצת.... בהחלט ספר מעולה, ממליצה בחום.
מעשה אומנות. הסופרת מצליחה להוציא מהעליבות הגדולה של החיים בתימן , עליבות שנוגעת לגברים ופי כמה מזאת לנשים האומללות, תיאורים של רגשות אנושיים באופן שהופך את הקריאה לסוחפת וגורמת לקורא להזדהות עם יותר מדמות אחת בספר. המלצה חמה.
רומן היסטורי סוחף וייחודי שנפרש על פני ארבעה דורות ומספר בקולן של הדמויות את סיפורה של יהדות תימן במאה ה20. קראתי בשקיקה על חיי היהודים בצנעא, מסעם המאתגר ארצה וחבלי הקליטה במדינת ישראל בראשית דרכה. התאהבתי בדמותה של ברכה, הגיבורה הראשית והאצילית, אמא לביאה שמעוררת השראה. מומלץ.
מקסים ! הכתיבה הקולחת והעלילה המרתקת יוצרות ספר שאי אפשר להניחו מהיד. ספר חשוב, שמאפשר להבין מהיכן הגיעו עולי תימן, על התרבות שלהם, כיצד נראו חייהם בתימן, על עלייתם לארץ וקליטתם כאן.
יש יצירות ספרותיות שבסיום קריאתן מרגישים כמו בסופו של מסע. כזו היא "שמעו קולה", שנושאת את הקוראים היישר לצנעא של תחילת המאה העשרים ומספרת לא רק את סיפורה של קהילה יהודית נשכחת, אלא גם את סיפורן של הנשים העוצמתיות, מאבקיהן ויכולתן להפוך את הבלתי אפשרי לאפשרי. הכתיבה של מרב רוזמן היא כמעט לירית; עשירה, צבעונית ולפעמים אפילו מהפנטת. זהו ספר שקוראים בלב פתוח – הוא אומנם מתאר את העבר, אבל בה בעת מציב מראה אל מול מציאות החיים בהווה ומעורר שאלות עמוקות על קהילה, על אהבה ועל המאבק של הפרט להשמיע את קולו.
קראתי את הספר בשקיקה! הסופרת לוקחת את הקורא למסע מרתק שבו אני הרגשתי פוסע איתה ברחובות צנעא - עם התיאורים המדויקים והכתיבה המופלאה שלה! התקשתי לעצור את הקריאה וכל כך שמחתי לשמוע את קולן של הנשים הצנועות. הרגשתי שאולי נכתב על יוצאי תימן , אך הוא מזכיר בכל כך הרבה מישורים גם את סיפורי העלייה של העדות מארצות האיסלם. בטוח שירטיט לבבות נוספים, כפי שהוא עשה זאת בליבי. ממליץ לצלול לתוכו.
שער ראשון
קַאע אליהוד
רחובות צנעא הבירה
קאע אליהוד, שכונת היהודים, בתוך העיר צנעא, הייתה המקום היחיד שבו הורשו היהודים להתגורר. העיר העתיקה המוקפת חומה, על בנייניה הגבוהים והמצוירים, הייתה מחוץ לתחום עבורם — בחלק זה התגוררו רק המוסלמים. העיר הייתה בנויה מלבני חומר אדמדם, וציורי הפתחים הלבנים בחלונות ובדלתות עיטרו אותן כרקמת תחרה עדינה על בגד חגיגי. העיטורים חילקו את הבניין והפרידו בין קומה לקומה. נדמה שבתיה וארמונותיה כמו לקוחים היו מאגדה עתיקה.
בולט בהדרו ובגובהו היה ארמון האימאם שנבנה מחוץ לגבולותיה של צנעא הבירה, כמכריז על מעמדו. החומה המרשימה, ובה כמה שערי כניסה, הגנה על העיר והוסיפה לה יופי והדר. עם זאת, הצועד ברחובותיה מתמלא היה באבק דרכים, כיוון שמרצפות לא עיטרו את הרחובות, ורק טיח או אדמה דחוסה סיפקו לה שבילים. נדמה שהעיר שלמעלה אינה מתאימה לזו שלמטה, כמו נשכח לו הרחוב ונשאר במערומיו מול ההדר והיופי המיתמרים מעליו.
בקאע אליהוד היה הכול צנוע יותר, כמו העתק דחוק המבקש להידמות אל המקור. הבתים היו בני שתי קומות, לעיתים שלוש, עשויים מלבני חומר אדמדמות מעוטרות אף הן בעיטורים לבנים. הרחובות היו צרים והבתים צפופים, שומרים זה על זה, מגינים בקרבתם על הדרים בתוכם, דלת תומכת בדלת וחלון אל חלון, כמספרים את סיפורה של הקהילה שכוחה בדבקותה.
יופייה של השכונה ניכר דווקא בשביליה הנקיים, בזכותן של הנשים היהודיות שהקפידו לטאטא כל רחבה וכל סמטה. למהלך מבחוץ נראו הרחובות דומים מאוד, אך היהודים המתגוררים בשכונה הכירו בבירור מי הן המשפחות האמידות, מי מהן משפחות שזקוקות לסיוע ולעזרה מהקהילה ומי אלו שנדרשו למצוא את פרנסתן בעבודה מפרכת או בזויה כדי להתקיים.
סאלם
שרה — ציפייה (1900)
משפחת סאלם התגוררה בבית מרווח בן שלוש קומות שלא חסר בו דבר. שרה, בעלת הבית, הייתה מהלכת כגבירה בין הנערות שעבדו בביתה. לעיתים הייתה גוערת בהן בראותה אותן מצחקקות תוך כיבוסם של הבגדים בחצר הגדולה, יורדת אל המחסן שבקומה התחתונה כדי לבדוק את כמויות החיטה שנשארו בשקים ועולה עם מגש גדול של גרעינים הזקוקים לטחינת הריחיים.
לכאורה היה הכול כשורה, אך בליבה של שרה קיננה המועקה: עשרה הריונות מלווים בתקוות גדולות לא צלחו ולא הגיעו לידי לידתו של תינוק אחד. "מה בתוכי מקולקל? מה בתוכי מקולל?" היו חוזרות ועולות השאלות המטרידות. "מה יהיה אם עזרי, האיש שאוהב אותי כל כך, שמנחם בליטוף, במילים מרגיעות, יחליט להביא אישה נוספת? פורייה? כזו שתיתן לו משפחה?"
היא פחדה מפני היום שבו תהיה האישה המיותרת והמיותמת. בכל חודש מחדש הייתה טובלת במקווה בחשכה ומחכה. עזרי היה מתקרב אל יצועה, מלטף ולוחש: "הפעם זה יצליח, אלוהים ייתן את הברכה". שרה ביקשה בן זכר שירפא את ליבה.
בשעות אחר הצהריים, עת התכנסו הנשים לרקום ולפטפט, העדיפה שרה את קרבתה של נעמה חברת ילדותה. אפילו בזמן שאביה זימן לה שידוך הייתה נעמה צוחקת עם שרה ואומרת: "מה זה משנה? גברים הם גברים, עם סימונים (פאות) חומים או שחורים, אם גבוה הוא או קצת נמוך. ממילא אנחנו הנשים נמדדות על פי המחיר. ואני המחיר שלי לא ממש גבוה, ומי שקונה בזול שלא יתלונן שזה מה שיקבל".
נעמה בקולה הרך הייתה משקיטה את חששותיה של שרה ולוחשת: "תני אמונה באל יתברך (יִדִילְתְשׁ אִלְעַאפיֶה), ייתן לך האל הבריאות", ושרה הייתה משיבה בלחישה: "אמן".
ההיריון האחד עשר של שרה היה שונה מקודמיו. בכל תנועה, בכל תזוזה, היה ליבה גועש ורוגש משמחה. היא הייתה מלטפת את בליטת בטנה הקטנה, ולעיתים הייתה מתרחצת במים שהושרו בהם עלי פיגם כדי שישמרו על עוברה מפני העין הרעה. בכל לילה לאור העששית הייתה מודה לאלוהים ומצטערת שאין היא יודעת לקרוא בסידור התפילה.
כאשר כרסה בלטה לעיני כול וגם חבורת הרוקמות שפגשה בה אחר הצהריים הבחינה בשלבים המתקדמים של הריונה, הן בחרו לשתוק ולא לדבר שמא ישמע השטן חלילה. לפעמים הייתה שכנה מביאה קמע קטן ודוחפת אותו לתוך שמלתה בלי לומר דבר. הכול נעשה בצנעה ובהסתר כיוון שהברכה שרויה בדבר הסמוי מן העין.
כמה ימים לפני חג הסוכות התחילו הצירים. עם חלוף השעות הם הלכו ותכפו, ושרה חשה בהתכווצויות הרחם, כאילו מישהו סוחט את בטנה כמו שסוחטים בגד על מנת להוציא ממנו כל טיפת מים שנותרה. הכאב היה מוכר מעשר הפעמים הקודמות שהגיע טרם זמנו. כשהכאב גבר והחריף, מכווץ את שרירי בטנה התחתונה, זעקה שרה לאחת הנערות ולחשה שהגיע הזמן. היא ביקשה ממנה שתקרא לחברתה הטובה נעמה, שתבוא עם רומיה המיילדת. "ואל תדברי בקול, שמרי על הכול בלחישה, שלא ישמע השטן", ציוותה שרה ונאנחה.
רומיה המיילדת הגיעה ומייד הגיפה את התריסים. הנערות פוזרו אל בתיהן. שרה גנחה מציר לציר, ורומיה המיילדת בידיה המיומנות הושיבה אותה בחצי כריעה כדי שהעובר יילחץ כלפי מטה ויֵצא ביתר קלות.
נעמה נכנסה לחדר ובידה מטפחת צבעונית: "זו מטפחת מבית הכנסת, זו שמכסה את ספר התורה, עזרי אישך הביא לי לשים לך ליד הראש כסגולה להקלה בלידה".
שרה הרגישה שגופה עומד להיקרע. באותו רגע החליק העובר מתוך גופה ובכי של תינוק מילא את החדר. רומיה עטפה אותו בבד לבן ובירכה: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. יש לך וַלְד (בן) שרה. ראי כמה יפה הוא".
נעמה הרימה את התינוק והריחה את גופו השמנוני, מביטה בשערו השחור כעורב, באף הקטן ובעיניים העצומות, ולחשה לו: "עליך לגדול ולהיות חזק עבור אימא שלך, להשכיח מליבה עשר אכזבות לפניך".
רומיה יצאה מן החדר, ואימו של עזרי הכניסה כירה של חרס מלאה בגחלי אש לוחשות ובתוכן קומץ של מור ותערובת של שרפי אילנות ריחניים. הריח התפזר בין קירות הבית, ניחוחות של סגולה, המבריחים שדים ומזיקים ומסלקים עיניים רעות.
החלון נפתח וריחות המור הודיעו שבבית הזה נולד תינוק, תינוק בריא ויפה שבעזרת האל יגדל וימלא את הבית בשמחה. עזרי נכנס לביתו בפעם הראשונה כאב, הביט בילדו הזעיר, הריח את גופו הקטן ובירך: "ברוך הנותן ריח בפירות".
הוא רצה לחבק את אשתו הכאובה, אבל היה עליו לחכות שלושים יום, כפי שקובעת ההלכה. בקול רך לחש לה: "הפכנו למשפחה, עלינו הברכה, ובעזרת האל בעוד שמונה ימים נכניס אותו בבריתו של אברהם אבינו".
הנשים צעדו לעבר ביתה כמו שובל ארוך של ברכה, ורחובותיה של שכונת קאע אליהוד נעטפו בשמחה. כשהגיעו הנשים לבית היולדת הן המתינו בשקט ובדממה עד שיצא עזרי מן החדר ויעזוב את הבית, משם יצעד לבית הכנסת להתפלל ולהודות לאל על בנו שזה עתה נולד.
כל שבעת הימים עד ליום ברית המילה לא עזבה שרה את מיטתה, שעונה בין כרים וכסתות, בנה הקטן לצידה ונעמה חברתה הטובה מארגנת כל מה שנדרש עבורה. בסבב שנקבע מראש הכינו הנשים לשרה בבוקר "הַרִיש" מאכל העשוי מחיטה גרוסה עם חמאה ודבש מתוק, ובצהריים מרק עם עוף טרי וחם. הן עיסו את בטנה בשמן זית חמים, כדי שיתכווץ הרחם ויתנקה. גם את התינוק היו מעסות בשמן זית, שיספוג העור את השומן ויעשהו חלק ומבריק ויחזק את שריריו.
שרה הייתה מניחה את ידה על הלב הקטן, עוצמת את עיניה ושומעת את דפיקות ליבו הזעיר, מלטפת את אצבעות כף ידו הקטנה ומניחה את שפתיו על לחייה להרגיש את הבל פיו. במבטיה היא נשאה תפילה קבועה: "אנא, אלוהים, שמור לי עליו". היא הדפה את המחשבות כיצד ייראה כשיגדל, סירבה לתת דרור לאושרה.
"איזה שם ניתן לרך הנולד?" שאל עזרי. "על מה חשבת? אולי שמו של אחיך שנפטר או סבך המנוח? מה שתבחרי אסכים, העיקר שיהיה השם ראוי בעינייך".
"לא ניתן לו שם, שלא יחשוק בו השטן וייקח גם זה ממני", ענתה.
"בלי שם? איך אפשר? צריך שם לאדם ומחר כבר ברית המילה".
אך שרה נותרה בשלה. ליטפה את בנה ברוך, הסתה את עזרי והשיבה: "התינוק שלנו יהיה רק עם שם המשפחה. סאלם סאלם. אולי כך יעזבו אותנו המזיקים. השטן שפקד אותנו כבר עשר פעמים, הוא תמיד מוצא אותנו. הפעם לא אתן לו לנצח, לא אאפשר לו אפילו לרחרח".
בכניסתו בבריתו של אברהם אבינו נקרא הרך סאלם סאלם, ממש כפי ששרה ביקשה. עכשיו, האמינה, יהיה הוא רק שלה.
סאלם העולל היה תינוק חזק, דרש את מזונו בזמן, חייך וגרגר ומילא את שרה בחיוניות ששכחה שהייתה קיימת בה. בשעות שבילתה עם בנה הקטן כאילו נשכח העולם.
שרה הקפידה להלביש את בנה בבגדים של ילדה, בְּקַרְקוּשׁ (כיסוי ראש של נשים), שרקמה והכינה לעטוף את ראשו, ובכותונת רקומה. את כל מחשבותיה השקיעה במלחמה נגד העין הרעה. היא ידעה שהשטן העדיף את הבנים, וקיוותה שהשנים יעברו מהר ובנה יגיע לגיל שלוש. אז תוכל לנשום מעט לרווחה ולדעת שהסכנה הגדולה חלפה.
עזרי — עזה כמוות אהבה (1902)
חצי שנה חיכה עזרי בסבלנות ששרה אשתו תראה גם אותו. הוא היה מביט בה בערגה, אך גם נהנה לראות עד כמה סאלם ממלא את עולמה. הוא רצה את אשתו, רצה לתנות אהבים שוב בחשכה, לחוש את גופה הענוג, את ליטופיה, לחוש שיכור מעונג הקרבה, להתייחד עימה ולהרגיש כגוף אחד כמו שאהבו תמיד, אבל שרה דחתה את חיזוריו.
הוא ליטף במילים, הביא מתנות, התחנן בלילות, אך שרה לא הייתה שם עוד, והוא חש איך ליבו קמל. הוא אהב את שרה כמו שלא ידע לאהוב אחרת.
הוא היה מביט כיצד היא מלטפת ברוך את פניו של העולל, מנשקת אותם שוב ושוב. הוא ניסה להסב את תשומת ליבה גם אליו, שתביט בו בעיניה כמו בעבר, שתשמח כשחזר הביתה בסוף יום עבודה. אך מיום שהפכה שרה לאם היה בנה כל עולמה, כאילו לא נותר מקום בלבבה לאהבתה הישנה וזו החדשה גזלה את הכול. לעיתים הייתה מתגנבת למוחו המחשבה, אף שלא רצה בה, שבנו שלו הפך לאויבו, למי שגזל ממנו את רעייתו.
ככל שגדל הריחוק השקיע עזרי את כל חייו בעבודתו. שם כולם כיבדו אותו. הוא היה אוסף מהיהודים את מס הגולגולת ומוסר אותו לשלטונות העות'מאניים, אשר דרשו את דמי כופר הנפש מהיהודים. הוא היה עובר על החשבונות ומקבל את האישורים החשובים כדי שחיי היהודים יהיו שקטים.
לעיתים היה משלם מכספו עבור משפחות שהתקשו לשלם את חלקן. אף פעם לא גילה מי מתוך הקהילה אינו משלם. הוא הקפיד לשמור על כבודם והאמין שבזכות מה שנתן בסתר, מחזיר לו אלוהים בעושר ובכבוד.
בשעות אחר הצהריים היה פוקד את בית המדרש ויושב ולומד עד השעות המאוחרות של הלילה. שם, בין כתבי הקודש, קל היה לו לשכוח את הכאב. היה צולל בין דפי הגמרא, מתעמק בסוגיות וחוזר לביתו כשכולם כבר ישנים, נכנס בשקט למיטתו רחוק מיצועה של אשתו ומביט בה ישנה לצידו של העולל שגנב את ליבה.
עם חלוף השנים הלך סאלם וגדל ונהיה פעוט צחקני ושובב, ועזרי נותר מאחור. בביתו שלו הלכה ישותו והצטמצמה עד שלא נותר לו מקום במרחב, והוא הלך ונמוג עד שוויתר.
היו פעמים שחשב לשאת אישה נוספת, זה היה מקובל, אבל ליבו סירב לוותר על אהבתו היחידה. הכאב בנטישתה החל אט אט לחדור לגופו, ידיו החלו לרעוד והוא היה מכניסן מתחת לירכיו עד שיחלוף הרעד. הוא חשש שמשהו אינו כשורה בגופו, אבל לא גילה לאיש, גם שרה לא ידעה. אחר כך החלו כאבי בטן עזים, ואז הייתה שרה דואגת, מבקשת עבורו חליטות שונות להרגיע את הכאב ומוחה ממצחו את הזיעה שנטפה מעוצמת הכאב. עבור עזרי היו אותם רגעים דקות קצרות של חסד שאותן הוקיר.
הכאבים הלכו ותכפו ואיש לא ידע כיצד למצוא מזור.
באותו בוקר לא הצליח עזרי לקום מן המיטה. הכאבים בבטנו כאילו משכו אותו מטה־מטה, הראש הסתחרר, הגוף רעד כולו, לא נותר בו כוח לצעוק. הוא הלך והתרחק. החדר הסתובב, ומתוך הסחרור עלו פניה של שרה היפה, מביטה בו בעיני השקד העמוקות שלה. היא חייכה אליו והוא נשק לשפתיה הרכות, וטעמן המתוק והמוכר ערבל את חושיו.
"שרה, חזרת אליי, אני אוהב אותך כל כך..." מלמל.
כשנכנסה שרה לחדר וסאלם בידיה, הביטה במיטתו של עזרי. היא חשה שהוא אינו כתמול שלשום. עיניו הפקוחות והחיוך על שפתיו העידו את שלא רצתה להאמין. היא הניחה את סאלם על הרצפה, הניחה יד על מצחו של בעלה והצטמררה מקיפאונו. היא טלטלה את כתפיו וצעקה: "עזרי, עזרי, קום".
הגוף הכבד אישר את מה שכבר הבינה, עזרי שלה עזב ולא ישוב עוד לעולם. היא הרגישה כיצד גופה נשמט והתיישבה למרגלות המזרן, בוכה חרישית. בתוך ערפול הדמעות עצמה את עיניו ולחשה: "סליחה, עזרי, סליחה. אני יודעת שלא הייתי שלך".
עכשיו כבר היה מאוחר מדי לתקן, הלב האוהב שחיכה והמתין רק לה לא החזיק מעמד. ליבה שלה היה סגור והמפתח נמסר לסאלם הקטן ביום שבו הגיח לעולם. לפתע פרצה מגרונה צעקה: "למה אלוהים, למה? מדוע ידו של השטן פוגעת בי בכל פעם מחדש? מה חטאתי? מה עשיתי רע? שמרתי על סאלם בזכות בגדי הילדה ובא השטן ואסף את בגדי הגבר שמצא". בליבה הדהד קול שזעק: "רק את אשמה".
כשנאספו השכנים לשמע זעקות השבר שבקעו מגרונה היא הבטיחה לעצמה שלנצח תשמור את סודה.
אלמנה
לשמע צעקותיה של שרה נכנסו השכנות מבוהלות לביתה. הן מצאו אותה שרועה על הרצפה, בוהה בפניו של עזרי וממלמלת. סאלם הקטן הסתובב סביב מיטתו של אביו וליטף את פניו. נעמה אספה אותו בידיה ואמרה: "בוא, סאלם אהוב, בוא נלך לאכול משהו".
נערותיה של שרה עזרו לה לקום מן הרצפה והובילו גם אותה החוצה כשהיא ממלמלת: "סליחה, עזרי, סליחה". אימו של עזרי פרצה אל החדר ובראותה את בנה שרוע ללא רוח חיים הטילה עצמה על הרצפה והחלה זועקת מרה: "יא אִבְּנִי, יא אִבְּנִי, בני יחידי, למה עזבתני, למה לא מַתִּי אני במקומך?"
נערותיה של שרה ליוו את האם אל מחוץ לחדר כשהיא ממררת בבכי. משהתרוקן החדר מן הנשים נכנסו הגברים. הם כיסו את עזרי המת בטלית והוציאו אותו מביתו.
שרה נשארה כאובה ודוממת. שכנותיה החלו מורידות את כל הקישוטים מקירות החדר ואוספות את חפצי הנוי שהיו פזורים מסביב. הכרים והכסתות הנאים הוסרו גם הם, והחדר איבד באחת את כל חיותו ונותר אף הוא אבל ועצוב.
השטיח הנאה הוחלף בשטיח בלוי, נפתחו החלונות ושער הבית גם כן. הבית הוכרז כבית אבלים. משנפתח שער הבית נשמעו צעקותיהן של הנשים המייללות קינות ומפליאות בתיאור אסונה של המשפחה ובשבחו של המת. שרה חשה סלידה מיללות הקינה הבוקעות מגרונן. לו רק יכולתי לשלח אותן לכל הרוחות, חשבה.
כאבה היה עמוק וחודר, והיא לא נזקקה לבליל היללות שרק העמיק בה את רגשות האשם. אחת מן הנשים המקוננות ניגשה אליה ואל אימו של עזרי וקרעה קרע בבגדן. החור שנפער בליבה של שרה היה עמוק יותר מכל קרע שיכול הבגד להכיל.
היא הביטה בחמותה הבוכייה ונדמה שפניה הזקינו ברגע. היא שתקה באבלה והתכנסה בתוך עצמה. הדמעות על לחייה זלגו חרישית, ושרה הרגישה אשמה. עולמה של האישה המבוגרת חרב עליה, היא נותרה לבדה.
עד מהרה התוודעה שכונת היהודים אל הבשורה המרה: עזרי סאלם החזיר את נשמתו למרומים.
גופתו של עזרי הוכנה לקבורה, תכריכיו נעטפו במעט צמחי ריחן שלא יתבזה בריח רע. שובל של גברים ליווה אותו למקום שבו ייטמן באדמה. שרה וחמותה נשארו בבית, כמנהג היהודים בצנעא. אין הנשים פוקדות את בית הקברות, וכיוון שגם ילדים אינם נשארים בבית האבל, סאלם הקטן עבר להתגורר בביתה של נעמה.
הניתוק מסאלם היה לשרה קשה מנשוא. היא ביקשה מנעמה להציץ בו מדי פעם, אך כיוון שמנהג המקום הפך לדין, נעמה לא שיתפה פעולה ולא הביאה את סאלם לבית האבלים כל ימי השבעה. שבוע שלם התפללו הגברים בביתן של האבלות. רק שרה ואימו של עזרי ישבו שבעה, ולכן הפך חדר הגברים למעין בית מדרש ותפילה. כשהגיע היום השביעי נשמה שרה לרווחה על שהניתוק הכפוי מבנה הגיע לקיצו.
כשנכנס סאלם הביתה הוא רץ אל אימו וחיבק אותה חזק, מרמז באחיזתו: למה נטשת אותי ימים רבים? היא ליטפה את פניו ואמרה: "סאלם שלי, אימא כאן ולא אעזוב אותך עוד לעולם".
נעמה הסתכלה באיחוד המחודש של האם ובנה ולחשה לשרה: "היזהרי מחיבור חונק, הוא מסוכן".
"מה את מבינה, נעמה? לך יש ארבעה ילדים הממלאים את ליבך ואני? מה יש לי? נערות משרתות? בית גדול וריק? חמות זקנה מכונסת בתוך עצמה שבקרוב אצטרך לטפל בה? הורים שעזבו אותי ביום שבו נישאתי לעזרי?" ענתה שרה.
"ואת כל הצרות האלה את רוצה לשים על הכתפיים של סאלם הקטן? היזהרי מלהניח עליו את כל רגשות האשם הסובבים אותך", ירתה נעמה.
שרה לא האמינה למשמע אוזניה. "לכי מפה, נעמה, הסתלקי, את לא רצויה כאן יותר". האמת שבדברי חברתה זעזעה והפחידה אותה גם יחד. נעמה לא הוסיפה דבר, הסתובבה ויצאה מן הבית. נערותיה של שרה הביטו המומות במתרחש, הן הכירו את גבירתן וידעו שבשעה כזו כדאי להחריש.
נעמה סגרה את דלת הכניסה, ניגבה את דמעת העלבון שזחלה במורד לחייה וקול פנימי לחש לה: "שבוע ימים טיפלתי בסאלם כמו היה בני וזה מה שמגיע לי?" אחריו הגיע קול נוסף שהזכיר לה שאין דנים אדם בשעת צערו.
שרה חשה שנותרה לבדה בעולם. אימה לא טרחה לשאול לשלומה או לבוא לבקרה אף שהתגוררה במרחק כמה רחובות ממנה. "עזרי השאיר לשרה כסף רב ועם נערותיה וחמותה היא תסתדר", הייתה האם משיבה לכל מי ששאל לשלומה של שרה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
