אני ואפסי

1.

"יושבת לה במיטה/ מתקנת את הקסדה של הטוסטוס./ על הקיר ממול/ תלוי פוסטר אדום של מרקס/ עם עגיל.// איילת מעולם לא עבדה בחייה, איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// פוסטרים תלויים/ לאורך כל החדר,/ גיטרה שבורה/ תלויה על הקיר,/ בפינה תקליט של הסקס פיסטולז/ נוטה להחוויר// איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה,/ אבל היא יודעת/ שירי פועלים רוסיים,/ אבל היא יודעת את האינטרנציונל/ לזמזם בלי מילים.// שטיחים הודיים/ לאורך כל החדר,/ חולצה מכאפייה/ מעליה סוודר,/ שני בקבוקי קולה שבורים על המדף,/ בפינת החדר/ פוסטר של יונת שלום פצועה, שבורת כנף,/ איילת מעולם לא עבדה בחייה." (מתוך הפזמון "סוציאליסטית חצות", מבצעים להקת הפאנק "הכרבולות", סולנית "אני ואפסי").

חצי שנה לא דיברתי עם 'אני ואפסי', עניין די רגיל, המריבות בינינו, היא בלתי אפשרית; מחלבה של כסף הייתי קורא לה, אוכלת־חינם שינקינאית, נצלנית עם האף למעלה, בקיצור – אני ואפסי עוד. ירדתי מהפורד החדשה בזעם. נזכרתי: אשתי תמיד אומרת שבעצם נולדתי להיות רווק ורק במקרה הקמתי משפחה. "ישראל, ישראל הוא באופיו רווק גמור; מאלה שטסים מבית מלון לבית מלון עם מזוודה אחת, תחתון, עליון, מברשת שיניים, בקיצור – תייר מזדמן." תייר מזדיין, חשבתי והנחתי את תיק הג'יימס בונד שלי על המדרכה. הוצאתי מהכיס ממחטה ומחיתי את הזיעה באחת, וִיש אחד על המצח ווִיש אחד על זוויות הפה. תמיד סבלתי מהרוק התפל בזוויות הפה. מה שבטוח, הממחטה תמיד עימי. שנאתי את עצמי. אני תמיד טס – אין זמן – מבית מלון לבית מלון, הכול כדי להביא את הפרימדונות האלה, כאילו אין לנו מספיק כאלה בארץ, שצריך להביא את החוּשֶבְדִיקֶרִים מאנגליה ומארצות הברית; רק בבית שלי יש לי שתיים כאלה. יבוּאמן, גם כן מקצוע, ואשתי עוד אומרת שאני אוהב אותו. "ישראל, ישראל הוא רק מעמיד פנים, בתכלס הוא מת על המקצוע שלו. ככה הוא קשוח, אבל איך שהוא רואה אמן חשוב הוא מקבל פרצוף חנפני וכל הגב שלו מתכופף מהתרפסות." היא באמת נבלה – חשבתי והרמתי את הג'יימס בונד מהידית בכוח – באמת הייתי צריך להישאר רווק כמו שהיא אומרת.

כעוס וטרוד נכנסתי למלון.

"את החדר הרגיל בבקשה," אמרתי מהר ותליתי מבט קפוא ומיואש בפקידה שמולי. את הג'יימס בונד הנחתי על הרצפה. תק, הוא השמיע קול עמום בחלל הלובי. הסגיר אותי. תמיד רציתי לדלג על המעבר בלובי. ומה אם אחד הסלבס יבחין בי כאן? רק זה חסר לי שמישהו שאני מייצג יראה אותי – את ישראל ידעון – או איזה עיתונאי, אלוהים ישמור, או איזה רכילאי, אני יודע, ערן סויסה כזה או ליאורה! כוסאומו כמה שאני שונא את התקשורת, אבל אין מה לעשות הם חלק מהמשחק הזה, חיים מהם. רק שמישהו לא יבחין בי. פקידת הקבלה במדי השרד הכחולים ובעניבה לא התרשמה מהלחץ שלי ולא מיהרה לשום מקום. זאת כנראה הייתה תחילת המשמרת שלה, שתימשך אל תוך הלילה, והיא נעה בגמלוניות סביב תאי המפתחות, מחפשת ומחפשת. תופפתי קלות באצבעותיי על הדלפק. מישהו נכנס בדלת המסתובבת, הסבתי את הראש. לרגע נדמה היה לי שאני מבחין בדודו טופז. מיהרתי להתכופף אל התיק כאילו אני מחפש משהו.

"בבקשה מר גל." אמרה פקידת הקבלה והסתובבה. הרמתי את עצמי ופלג גופי העליון הופיע מעל לדלפק. "תודה," אמרתי. כמה אהבתי את השם הבדוי הזה – מר גל. מי אתה מר גל? חייכתי לעצמי. עכשיו משחלף על פניי האיש והביט בי, הבחנתי שהוא בכלל לא דומה לדודו טופז, הוא נראה לי יותר כמו ששון גבאי או אולי דוב'לה נבון. במדינה הזאת, כל אחד דומה לכל אחד. בכוונה בחרתי במלון ארבעה כוכבים, כדי לא לבלוט. אלוהים אדירים, רק לא לבלוט. הרמתי את התיק ופניתי למעליות.

במעלית עמדתי זקוף, ידיי צמודות על בטני והכפות אוחזות חזק בידית התיק. 'אני ואפסי' הקטנה הזאת, כמה שהיא מעצבנת, יכולה לשגע פיל על ואליום עם העקרונות שלה. "קומה שש," נשמע הקול, המוקלט, הנשי, ויצאתי אל מסדרון צר וארוך. בקצה המסדרון – הסוויטה, חשבתי לעצמי: משם רואים טוב את הים. כמה אני אוהב את הכחול המרגיע הזה. פסעתי על שטיח ירוק, משני צדיו קירות מצופים עץ ועל הקירות תמונות. אם אפשר לקרוא לדבר הזה ככה – תמונות. בדרך מקרה היו אלה הציורים של אשתי. הדבר הזה הסב לי עונג עצום, מעין שמחה לאיד. הנה, גם היא פה.

"ישראל, ישראל הוא רומנטיקן בנפשו; רק תן לו לעמוד מול הים והנפש שלו שוחה עד האופק, ועם כל זאת, איפה הוא ואיפה הדמיון," הייתה תמיד אומרת. עצרתי לפני הדלת והבטתי באחת התמונות. לא הבנתי כלום. אף פעם לא הבנתי כלום, מה לעזאזל היא מציירת? יום אחד ציירה פסים כאלה בצבע כחול על רקע לבן ולמעלה בצד – קשקוש. אהבה להתגרות בי: "נו ישראל, מה זה לדעתך?" שתקתי. "נו ישראל, תהמר. אף אחד לא יאכל אותך." שתקתי. בסוף הרמתי את היד בתנועה מאומצת ופלטתי בהססנות: "זה כלא?"

שתיהן פרצו בצחוק.

"מה פתאום כלא, ישראל," אמרה אשתי, רותי.

"אבא הולך ישר על הבנאלי," אמרה 'אני ואפסי'.

"אז מה זה נראה לך, בובה'לה?" שאלה רותי את הילדה.

"זה גן, גן העדן האבוד, הנה העצים והנה עץ הדעת..."

לא המשכתי להקשיב. לבי נחמץ. הן הרי עשו יד אחת נגדי. כעת עמדתי במרכז חדר השינה של הסוויטה. את תיק הג'יימס בונד שלי זרקתי על המיטה. פתחתי בלחיצה אחת את שני התפסנים. תק, החלק העליון קפץ. התיק היה ריק כמעט. לא אהבתי חוזים ארוכים. האייג'נטס האלה מלונדון ומארצות הברית היו אוהבים לסבך את העניינים בכוונה, אולי ייצא להם מזה עוד כסף. תמיד הייתי פותח את הפגישות העסקיות באמירה מבודחת: "אני, חוזים של יותר משלושה עמודים – לא קורא. תשלחו לי שלושים – תקבלו בחזרה." והם אהבו את זה – את הישירות הישראלית הזאת שהייתה מהולה בקורטוב של חוסר נימוס. כשמשהו חשוב לי, אני מתגלה כחצוף. עומד על שלי. אולי 'אני ואפסי' ירשה את התכונה הזאת ממני. בכל אופן, אין ספק שהיא מקרה יותר קשה. שלפתי את חפיסת הקונדומים מבין הדפים שבתיק – חוזה של להקת ה"בולשוי" ופרוספקט של לינדסי קמפ. הבטתי בפרוספקט, האגו־מניאק הזה הרי לא יבוא שוב לארץ. נמאס כבר מכל האמנים האלה שחושבים שהעולם סובב סביבם. אפסים. ניגשתי אל שולחן עץ סמוך לחלון והנחתי עליו את החפיסה. עמדתי שלוב ידיים והבטתי מבעד לחלון – ים. ראיתי ולא ראיתי אותו. חשתי לחלוחית בפה. איזו לחות. הוצאתי בשנית את הממחטה מהכיס ומחיתי את הרוק התפל מזוויות הפה. וִיש אחד לכאן, וִיש אחד לשם. השמש עמדה לשקוע. כמה אהבתי את הרגע הזה. כל הים הואר באדום, וקרן שמש אחרונה פגעה בקצה אפי הנשרי. מעניין את מי וי־איי־פִי ישלחו אליי היום, רק לא רוסייה, נמאס לי כבר מהרוסיות. כשאתה שוכב איתן אתה רואה באישונים של העיניים שלהן שהן חושבות רק על הכסף, סופרות את השטרות בלב.

חשבתי על הציורים של רותי, אשתי, התלויים על קירות המסדרון. זאת גם כן חיה בתוך בועה, מהמדרשה ליפו ומיפו למדרשה. שמונה שעות היא יכולה לבלות בסטודיו על הרצפה. עוד אחת, פיקאסו. איזה עונג צרוף זה היה לספר לה את הדבר ההוא באותו יום. באתי ואמרתי לה: "רותי, לא תאמיני מה עומד לקרות."

"באיזה עניין?" היא שאלה.

"בעניין הקריירה שלי כאמרגן, כיבואמן."

"א גרוייסע קריירה. אל תגיד לי, הצלחת לגייס את חמשת המפיקים, תהיה קופרודוקציה ודיוויד בואי כן יבוא. אתה הרי מדבר על זה עם הילדה כבר חודשים."

"לא!" היא הייתה המומה.

"נו, אז מה?"

"קיבלתי את ניהול 'פסטיבל ישראל'. אני אהיה המנהל האמנותי של 'פסטיבל ישראל'."

זו הייתה מכה מתחת לחגורה. מילא דייר סטרייטס או רוד סטיוארט, מילא סיימון וגרפונקל או אנריקו מאסיאס; אבל ניהול פסטיבל ישראל – זה עבר מבחינתה כל גבול. לא שלא ניהלתי בעבר הפקות איכותיות, אבל תמיד הכסף דיבר. עכשיו הם נותנים את כתר המלך לברבר. היא הביטה בי בלסת שמוטה מטה, רק בשביל המבט הזה הייתי מוכן לקנות את פסטיבל ישראל ואת 'אדינבורו' יחד.

"לא נכון. אתה עובד עליי."

"כן נכון. מה לעשות. לפנייך עומד מנהל פסטיבל ישראל. אני נכנס לתפקיד בעוד שנה מהיום, זה הנוהל. אז אני מבקש, תעשי כבוד."

"שככה יהיה לי טוב. בובה'לה, את מוכנה לרדת לרגע, מסתבר שיש פה מישהו חשוב בבית הזה." נשמעה שעיטה במדרגות העץ ו'אני ואפסי' הופיעה בפתח הסלון לבושה בטרנינג. היא הביטה סביב, משתאה: "מי כאן כל כך חשוב? מה קרה?"

"אבא קיבל את ניהול פסטיבל ישראל." אמרה רותי ועל אף שניסתה לשוות טון לעגני לקולה, ניכר היה שהדבר עשה עליה רושם.

"נו אז מה," אמרה 'אני ואפסי' ועיקמה שפה עליונה, "זה פסטיבל ממסדי, שמנוני ומטופש."

כל הקסם שחשתי נמוג באחת.

החשיך קמעה. שילבתי את ידיי למול החלון וחשבתי. יש לה כוח עצום עליי, 'אני ואפסי' הזאתי. אופי של ברזל. עקשנית כמו פרד. חצי שנה היא שותקת. זה הרבה זמן. לא עבדה בחייה, אוכלת חינם ותמיד תובעת, אף פעם לא מבקשת: "נו אבא, יש לך כמה גרושים? מאתיים־שלוש מאות שקל?" טוב שסגרתי לה את כרטיס האשראי, שנים עשר אלף שקל מינוס זה לא הולך ברגל. אמנית! למדה באס – מפתח פה היא מנגנת לא רע, אבל ממה שאומרים מסביב אין לה חוש קצב משהו־משהו. התיישבתי על המיטה. נזכרתי איך הלכתי לראות אותה בהופעה.

"בוא," היא אמרה לי, "בוא אבא ותראה את הסצינה האמיתית של תל אביב, בוא פעם ותשמע באמת מוזיקה. זה לא להקת 'התרנגולים' אבא, זה 'הכרבולות'," אמרה וצחקה. יש לה צחוק שובה לב ל'אני ואפסי' הזאתי. כמה שהיא יפה. מהדורה ארוכה של אימא שלה. אצל אימא שלה הכול מיניאטורי, ואצלה זה מקבל מין אורך כזה כמו בסרטי סינמסקופ שהיו פעם משדרים בטלוויזיה. מה הפלא שכל הרכב הנגנים שפוט שלה. מה שהיא כותבת הם מנגנים.

קמתי ופשפשתי בכיסי מכנסיי. הוצאתי ממחטה ומחיתי את הרוק בזוויות הפה. אחר כך הצצתי בשעון שעל היד, השעה הייתה חמש וחצי. מה קורה? קיבינימאט, מה זה האיחור הזה? חשבתי להדליק את האור בחדר, אבל בסוף אמרתי לעצמי, לא נורא, שיישאר חשוך. אין לי כוח לראות את עצמי במראה. במרינה ממול נדלקו האורות וכל כיכר אתרים האירה באור של ניאון. חזרתי והתיישבתי על המיטה לצד התיק. אז, אחרי ההופעה של 'אני ואפסי' ו'הכרבולות' – הגב כאב לי נורא מהווליום של הבסים הנמוכים ואחזתי בו. הפליקרים הירוקים גרמו לי למיגרנה. ביקשתי רק לברוח מן המקום – היא ניגשה אליי כשהיא מאופרת כבד. על רקע אורות המועדון הצבעוניים והפליקרים המהבהבים בירוק־לבן ירוק־לבן נראתה כמו ערפדית. צעקה אליי מתוך הרוקדים: "איך היה?"

וצעקתי בחזרה: "ככה."

"מה?"

"כ־כ־ה." הספקתי לראות את שפתיה רוטטות מעצבים.

המשך הפרק בספר המלא