רוח אל האור

חלק א

בעל דפוס

יש כאן הכול ואין כלום.

צרכייך מסופקים. אין כמיהה לדבר. אתה מלאה, את שלם ומאושר.

לא רעב, לא צמא, לא תשוקה, לא תאווה, לא מין, לא פיתוי, לא גבר, לא אישה, לא מילים, לא עצמים. לא, לא. לא כאן.

מכאן באתי ולכאן שבתי. שום געגוע לתקופת הגוף. בימי חיי הייתי כרוך בו ואחריו, כעת איני מבינה מה טוב היה בו. רק מגבלות. הקיום בלעדיו חופשי, פתוח ונקי הרבה יותר בכל מדד, בכל מובן. כולו אין־סוף.

הגוף החי מוכרח לגבור, לצרוך, לאכל ולעכל. מכלול איבריו כמו גן ילדים מטופש: בעלי אינטרס שחוברים יחד להוציא לפועל איזה מעלל. פה, לעומת זאת, אתה כמו נוסעת במהירות האור על דרך מהירה שגם שוליה לא נראים באופק, כל כך רחבה היא, וכל כך חלקה. שום חיכוך בינה לבין הנע עליה אינו מורגש. חרף המהירות הבלתי נתפסת, רוח נעימה — אוויר זך מכפי שיכולת אף לדמיין בחייך — מלטפת אותך. אֶת מי שהנך, לא את חומר גופך. לא את עורו ושערו של עפרך. ובתוך התנופה האימתנית והנצחית, אתה ליבו הנע של היקום — שלֵו ורגועה להפליא, כל הזמן כאן, תמיד כאן, פולחת את החלל בפשטות. עצם הקיום הוא צמצום. הכול חופף לכלום.

שינויים גדולים

ארבעת היותר־חסונים נושאים את האלונקה. עץ ידיותיה מהוה וסדוק, הבד הסינתטי בלוי וגס והיא מצייצת בכל פעם שמרכז הכובד זז — גופי שמיטלטל בה באין אכפת.

אלה צהרי חורף בהירים, והתהלוכה הקטנה עושה את דרכה אל הבור לאט, מתנהלת בכבדות בשבילי גן האבן, שירוק בזוק בו פה ושם.

אני מת עכשיו. מת על באמת. מאתמול בבוקר. הייתי אומר ״נפחתי את נשמתי״, אבל זאת לא הייתה כמו שום נפיחה שהכרתי.

לא הייתי מאלה שמתעסקים בזה יותר מדי. אם כבר דמיינתי את המעבר מהעולם ההוא אל העולם הזה, הוא לוּוה תמיד בפסקול סוער, בביצוע תזמורת סימפונית שלמה. שיערתי שיתחיל ברוגע ובהדרגה יתגבר, ילך ויחריף עד לקקופוניה מחרישת אוזניים: תחילה יצטרפו כלי קשת נמוכים מאיימים, אחר כך מפלים שוצפים של כינורות גועשים, אחריהם תרועות קרנות מפלחות, אחריהן מצלתיים חורכות, תופים רועמים... ואז, בלי התראה ובאבחה אחת — דממה.

שקט נורא שלא שמעתי כמותו מעודי.

ההפך.

וכמו שבחיים נוכחתי שוב ושוב לדעת שאין שום קשר בין מה שניחשתי, דמיינתי או חשבתי שיקרה לבין מה ואיך שבפועל התרחש, התברר שזה לא פחות נכון גם בנוגע למוות.

כינור אחד — יחיד וחסכן, רזה ובררן — גבר ונחלש, חזר ונמוג, הידמה והשתנה, סחט את המיץ מכל תו, גלש מהאחד לאחר במין שיטוט סהרורי, אקראי, חסר מטרה, אינו מדגיש שום נקודה.

מילא זה, אלא שבמקום הדממה — שלגביה הייתי יותר בטוח — משום מקום וחזק כל כך, כמו יד אלוהים בעצמו אוחזת במקל, ניחתה מכת תוף איומה, וולקנית, מאתחלת.

עוצמת הרעש פשוט ביטלה אותי.

מי יודע, אולי לא היה תקציב לתזמורת.

לא אוכל להעריך כמה זמן זה לקח, מתישהו התחלתי לחזור, נמוג בהיפוך לתוך ההד המתמשך — הלא־בטוח שדועך — של אותה נקישת־על.

נדמה שהיה נצחי, ההד. כאילו ירו אותך מכלי נשק אדיר, אתה קליע שחותך את האוויר ומעכשיו, למשך כל יתר זמנך, תהא הרוח מחרישה את אוזניך.

יתר הזמן?

אין לי איך לתפוס מושג כזה עכשיו.

ואולי אצל כל אחד זה אחרת. אולי לכם לא יהיה כינור. כל דבר יכול להיות. הרבה ראו אור, אחרים היו וחזרו ואמרו שאין כלום. יש שראו חזיונות, תקציר של חייהם, נשים מתערטלות או השד יודע מה, בעוד נשמתם נסחטת בקצב שהועד לה, נוטשת בלי לדעת אנה באה.

מפה לשם חלפה יותר מיממה מאז חציתי. לא הרבה יותר. הם ארגנו הכול מהר. אני לא חושב שמישהו היה בהלם. מי חלם שבכלל אחזיק מעמד כל כך הרבה זמן? בטח לא אני.

הלוא בן אדם נולד עם ודאות אחת: שיום יבוא והוא ימות. כל השאר חידה. אין לחזות כמה זמן יחיה לפני כן, אם יהיה בריא או חולה, ישר או סוטה, מאושר או אומלל; אם יאהב, יתחתן, יתגרש, יעמיד ילדים...

ואם כך, מניין התדהמה שמכה בנו לשמע הבשורה על מוות? מאיפה הצער? האם לא היינו אמורים להצטער הרבה יותר לו שמענו שחבר פשט רגל? להיות נרעשים והמומים אילו נודע לנו שפלוני — גס ומגושם — הפך לצורף מוכשר?

ובכל זאת, גם עליי הזילו היום דמעה. אמנם לא רבים, קומץ קרובים — נאמר אמיתיים — ולצידם, כנספח, קרוביהם שלהם. בסך הכול כעשרים איש.

לא נפגעתי. אחרי הכול, כמה אנשים חשובים לי עודם בחיים? ויותר מזה: אלה שחיים ואלה שהלכו, כל מי שאולי ופעם היו, מה הם לי עכשיו בכלל?

יכולתי, למרות מצבי המיוחד, להתמקד בנוכחים (השרץ למשל הגיע, להפתעתי). יכולתי להתמקד גם בנעדרים (לֵאוֹנוֹרָה. נו, טוב…). יכולתי להציף מחשבות, לסגור חשבונות, לסכום שורות תחתונות וכן הלאה. לא אעשה זאת, ולא רק משום שאין לי עניין להיגרר לזה, אלא בעיקר כי בפניי ניצב דבר חשוב הרבה יותר. הרבה יותר מחשוב.

קוברים אותי.

החסונים גורפים, מעמיסים ושופכים, יעילים, קדחתניים, מתנשפים ושותקים. כף אחר כף, מלבני הקלקר הלבנים נכנעים לרגבים שמוטחים בהם. איש לא יֵצא להפסקת סיגריה, אף אחד לא ישרוק או יהמהם שיר פועלים. פחות מארבע דקות לוקח להם למחוק אותי לגמרי מעל פני ולתוך האדמה. זכרי יחזיק מעט יותר. עשרים דקות, כולל הטקס, והייתי ערוגת פרחים רעננה.

הייתי.

בדיוק בעוד שלושים ימים תוצב כאן מצבת שיש פשוטה ועליה חקוקים שמי, משפט ממצה שמִיָה תציע (יכולתי להיות בידיים טובות יותר) ומספרי חיי: 2019-1929.

ובינתיים, שינויים גדולים.

פתאום העבר באמת מאחוריי. כבר שנים הרגשתי שכך, ניסיתי להפסיק לריב איתו, ואולי עכשיו סוף־סוף זה יוכל לקרות. אם לדייק, וזה באמת דבר מוזר, הוא לא ממש מאחוריי; נעלם לחלוטין! מאז הגעתי כל הזמן זה כאילו נולדתי ממש עכשיו, עכשיו, עכשיו. בכל רגע מחדש. אלא שאני מת... אז אולי בכל רגע אני מת מחדש? הכול משונה מאוד. יהיה צורך בסט שלם של חושים חדשים כדי לפענח ולהנהיר את ההוויה החדשה הזו, וזה בהכרח ידרוש המון ממה שנדמה כי אין כאן בכלל — זמן.

וכשאמרנו: הזמן חולף... איך הזמן טס… — כלום לא היו אלה ביטויים בלתי מודעים של הכרה באפסות שלנו מול כוח החיים? השתמשנו בהם כל הזמן, נעזרנו בהם בטפסנו ובהחליקנו על המצוקים והמצוקות של חיינו משל היו אמת נצחית ומוצקה, חילונית עד עומקה, עתיקה ונושנה, עמידה בשינויי הזמן והאופנה.

הזמן חולף?

הרשו לי להגיש הצעה לתיקון:

מה שחולף הלוא מתמעט, ובהכרח לבסוף נגמר.

הזמן כשלעצמו אינו נגרע, ומכאן שאינו חולף.

אנו החולפים בו. אנחנו העוברים.

לא חשוב.

כמו שהיה, ככה נגמר.

אתם נפסקים.

אני?

אני המשכתי הלאה.

2020      ואולי      91

ואולי, אולי אני כאן. ואולי אינני.

הצחנה העמומה, החמוצה, המחליאה — אולי היא עולה בנחיריי. ואולי לא.

צפצופי מכשירים, דחיסות ויניקות האוויר, קולות המבקרים ומשפטי האחיות הקצרים — אולי הם מתדפקים על שערי אוזניי, אולי נהירים ואולי סתומים. ואולי לא.

הפס השקוף הדקיק שניגר מזווית עיני אל הגומה הזעירה שבין קפלי סדין הפלסטיק, אולי אינו אלא סימן ליובש (לפעמים הן שוכחות את הטיפות). ואולי דמעות.

אולי חלף יום. אולי חלפו שנתיים.

אולי בכל זאת אני חש במשהו אם מישהו עובר לידי ועוצר. אם מישהו בא לבקר.

והמעלית, זאת שלוקחת שמה — אולי היא תקועה בין הקומות, קפואה ותלויה על בלימה. אולי בעוד רגע, לכאן או לשם, תשוחרר, ואשתחרר.

החדר גדול ובו הרבה מיטות.

2020      גוונים של אכפת      91

צלצולי הפעמון תכופים יותר ויותר. הדפיקות בדלת מתחזקות. זאת היא. מוכרח להיות. מובן שלא אפתח. אני תוהה כמה זמן ייקח לה להבין את זה, ומה תחליט לעשות. שפשוט תסתובב ותלך, הכי טוב. הפעם האחרונה שהתראינו תהיה הפעם האחרונה. זה היה נקי ומכובד. חבל שתמצא אותי ככה, בפתח המטבח. ובכל זאת, הגיוני. כל החיים שלי החרא תופס אותי בהפתעה.

הדפיקות פסקו, נדמה לי. הכול מעורפל. דממה כרוכה בווילון מלמלה. ציפה מאולחשת. ככה זה היה ברחם? מזכיר לי ימים אחרים, לא נכנס לטובים או לא טובים. נאמר ביובש, רטובים. הדוקטור שולמן דיבר על האפשרות הזאת, אני זוכר. לנבואת זעם לא אכפת להצטייר כטעות, ולחכות כמה זמן שייקח. די לה ברגע אחד של תהילה. אשר למִיה, תכף יתברר אם פנתה והלכה לדרכה או שהחליטה להתעקש. אלוהים, עשה שתלך. היה ובכל זאת תיכנס, שברי הזכוכית יעידו שהשלולית שבה אני שוכב היא תה. נחמה פורתא. פירור של כבוד עצמי, זה מה שנשאר. ככה זה תפס אותי, עם הכוס ביד.

״אוי, לא! לא! אבא, אבא!״ הסטירה לא איחרה לבוא. לולא ראיתי אותה, לא הייתי יודע. לא הרגשתי אותה ולא את הבאות שנחתו בעקבותיה, הגם שהשלישית בבירור הייתה חזקה למדי. הגוף היטלטל, זה בהחלט לא נעם לי. ״שיט! שיט!״

״... הלו, כן, אמבולנס דחוף בבקשה! מה? המגן שבע עשרה. כן. מהר! מה? אבא שלי. לא יודעת, הרגע נכנסתי לבית, מצאתי אותו על הרצפה. כן. העיניים שלו פתוחות והוא נושם. בטוח־בטוח. לא, הוא לא עונה, הוא לא מגיב לי אבל עושה עם העיניים. אין לי מושג, הוא כבר היה ככה. מאיפה לי? יכול להיות עשר דקות, יכול להיות מאתמול. אתמול בערב, בטלפון. כן, רגיל. מה? נראה לי לחץ דם וכולסטרול. פעם היה אלכוהוליסט, אבל מזמן. בטוח הפסיק. בן שמונים ו... שמונים ומשהו, נו, לא זוכרת עכשיו בדיוק. אבל הם בדרך כבר? מהר! מה לעשות לו בינתיים? ברור, לאיפה אני ילך? לא אכפת לי, תבואו מהר!״

אכפת לה. נחמד.

״נו, נו, מהר! אכפת'כֶם אולי להזדרז? עשרים וחמש דקות! אתם נורמלים?!״

״גברת, באנו הכי מהר שאפשר, גם גולומב וגם גורדון חסומים, היינו צריכ...״

״מעניין את התחת שלי גולומב וגורדון!״

״כמה זמן הוא ככה?״

״אמרתי לה בטלפון, ככה מצאתי אותו. יכול להיות גם מאתמול. יו, זה מה זה נראה לי לא טוב... מה יש לו?״

״לפי רוב הסימנים שבץ, אבל מוקדם לקבוע״.

״שבץ?! הוא יהיה בסדר?״

״תלוי. בשבץ איסכמי זה משחק נגד השעון״.

״משחק 'תָה קורא לזה?!״

״לא התכוונתי לזה ככה. מתי בפעם האחרונה ראית אותו, דיברת איתו?״

״בטלפון, אתמול בערב״.

״היה נשמע רגיל? דיבר לעניין?״

דקירה באצבע.

״כן, רגיל״.

״טוב. הוא גר לבד?״

הרגשתי כמו מזוודה חשודה בשדה תעופה. בודקים אותי, הופכים אותי, לוחצים עליי, פותחים אותי — ומעליי הבעלים, מותקפים במבול שאלות, דרוכים, חרדים, מודאגים. אבל אחת כמוה לא פוגשים כל יום. הם עוד לא יודעים על מי נפלו.

״מה זה, מה בדקת לו?״

״גברת, רק תעני על מה שאני שואל ותני לנו בבקשה לעבוד, כל שנייה פה קריטית״.

״גברת הוא עושה לי... עאלק אכפת לו, זה?!״ רטנה בעודה מתרחקת.

יורדים במדרגות. מסכנים, היא לא עוזבת אותם. מטריפה להם את המוח. מה היא רוצה שיעשו? התקרה מטונפת, מלאה קורי עכביש. מתי צבענו פעם אחרונה? זאת כבר תהיה בעיה של מישהו אחר. שוב על הגב, חסר אונים... זאת בדיחה? מתיחה? לא שילמתי כבר את המס הזה? כמו אסיר בתא חשוך — רוח פראית בצינוק גופה הקפוא — אני מבוהל, מבועת, כולי מחשבה אחת: לא. לא רוצה להיות ככה. זמן ללכת.

ופתאום, שמיים. צלולים כל כך. יש מראה יפה מזה? הנה הם לפניי, החיים בתמציתם. אלוהים, כמה שטויות... הטלטול הרחפני פוסק. אני מוכנס לרכב. שוב מונח על משטח מוצק. מכשירים, הבהובים, צפצופים. הבחור המזוקן נשאר איתי, הגבוה ניגש קדימה. סירנה מופעלת. הרכב מזנק. היבבה הפולחת הזאת, הלוא היא קולי האילם שזועק: אני הולך למות, אני הולך למות! הולך למות, אתם שומעים?! אני חולף ברחובות האיטיים, האדישים, כמו גולם של פרפר בטיל בליסטי. איך היינו אומרים? התפנתה דירה. באמת למי אכפת? אנחנו כמו פרחים — אהובים מאוד על מי שקיבל אותנו, וכשמתים זה לא נורא. גם הזרים הכי יקרים מושלכים בסוף קמלים לפח הזבל.

זריקה. אני נוחת. שוקע למקום כהה יותר. זה הווילון שיורד עליי או מה שהוא נתן לי? צינור פלסטיק מטושטש קרב אל פי. תוך שהוא דוחף לי אותו והשני דוהר כאילו שדד בנק, הם דנים במה שיאכלו אחר כך. ״פיצה או סושי?״ הנהג שואל. ״לא אכפת לי״, האיש שלי אומר בשיעמום. תכף מגיעים לבית החולים. בסוף סגרו על פלאפל.