עולם הזוהר

א

לפני עשרה ימים אבי נפטר. הוא נפל בכיכר אורדע, פונה באמבולנס לתל השומר, ובמשך ארבעה ימים עוד נאבק על חייו. הרופא שהודיע לנו על מותו גירד במצחו, נגע בכתפי ואמר שהשבץ היה חמור ושלא הייתה שום דרך להציל אותו. נכנסנו להיפרד ממנו ואחר כך חיכינו מחוץ לחדר שבו הוסיף לשכב. לא ידענו מה עלינו לעשות עכשיו. אחת האחיות ניגשה אל אמי, חיבקה אותה והפקידה בידיה את המסרק השחור שלו, את שעונו ואת צרור בגדיו. הוא היה אדם בריא בן שמונים וארבע שנסע בכל בוקר לחוף גורדון, שחה בים ושיחק מטקות עם שני בחורים שהיו צעירים ממנו בשלושים שנה. כמעט כל מי שהגיע אלינו לשבעה אמר: "טוב לפחות שהוא לא סבל." וזה נכון. ייתכן שסבל באותם ארבעה ימים בבית החולים, אבל זה נגמר בתוך זמן קצר.

עוד אמרו: "תשמור על אמא עכשיו." הזיכרון של אמא שלי רופף. היא בת שמונים ושתיים ומבינה שבעלה כבר לא איתה, אבל מדי פעם בכל זאת שואלת את אמנדה, המטפלת הנפאלית שלה, מתי ביקש להעיר אותו ואם נסע לים. לפני יומיים רצתה שנעלה שוב אל קברו. קנתה זר חרציות כתומות וזכרה שהוא טמון בקומה השלישית במבנה "רימון". שני האחים שלה, דוד אדי ודוד יגאל, שאהבו מאוד את אבי, עשו לו אשכבה בבית הכנסת והציעו לי לקרוא פרקי תהילים לעילוי נשמתו. מדי ערב אמרתי קדיש יתום, ויגאל, שבנו חזר בתשובה לפני כמה שנים, ענה לי באמן מהדהד.

להפתעתי הגיעו אלינו מבקרים רבים במהלך כל השבעה. רוני, הבן הצעיר של דוד אדי, הוא שדאג לאספקה שוטפת של עוגות ובורקסים. כשביקשתי לשלם לו על כך, פטר את דבריי במחי יד ואמר שהוא עושה מצווה. מישהו מילא את המקרר בבקבוקי שתייה, ומישהו הדיח כלים מדי ערב ושטף את הרצפה. הגיעו האחים של אמא ואבא עם בני המשפחה שלהם, חברים של אבא מאגד, הבנות של דוד אהרון — אח של סבתא, חברים של אורן — הבן הצעיר שלי, קולגות שלי ממשרד הביטחון, בועז, החבר שלי, עוד כמה חברים מהשכונה שלא שמרתי איתם על קשר כל השנים, ואפילו שירלי, גרושתי, הגיעה עם ההורים שלה.

שירה ולימור כהנא לא הגיעו וגם לא התקשרו אליי. דניאלה, הבת הגדולה שלי, הייתה איתנו ביומיים הראשונים של השבעה ושבה לענייניה. בועז הגיע מדי ערב וישב איתי במרפסת לעשן סיגריה. כששבנו לסלון ראינו תמיד שהשיחה קולחת. בדרך כלל היו אלה אנשים שלא הכירו זה את זה לפני שנפגשו אצלנו. בני הדודים שלי מצאו שפה משותפת עם הקולגות שלי מהעבודה. הם דיברו על חופשות שיצאו אליהן לאחרונה, על המצב בארץ ועל הזדמנויות לרכישת נדל"ן ביוון, בטורקיה ובבולגריה. גם החברים מהשכונה, כמו מירה ודניאל שהגיעו עם קפלנסקי ויפעת, שוחחו עם כל האחרים עד לשעת ערב מאוחרת ונפרדו ממני במילים: "שלא תדע עוד צער." בועז השתלב מדי פעם בשיחות הללו, לפרקים קצרים ומתוך מאמץ ניכר. אני, לעומתו, ישבתי וצפיתי בכולם מתוך שוויון נפש מסוים. עלעלתי בדפי האלבומים שעברו מיד ליד והצבעתי לפני אמי על תמונות שבהן נראה אבא שזוף בחוף הים ומחבק אותה. היא הסתכלה עליי ושאלה מתי יחזור הביתה. אחר כך תפסה לפתע מדוע הגיעו לכאן כולם וביקשה מאורן שיוציא לשולחן עוד אגוזי קשיו ובוטנים. "צריך נרות נשמה," אמרה, ואני הצבעתי עליהם דולקים על השיש במטבח. לעיתים רחוקות בלבד פנה אליי מישהו שם. בדרך כלל הייתה זו שאלה על אבי או על מעשיי כיום, לאחר שפרשתי ממשרד הביטחון. השבתי כמיטב יכולתי. סיפרתי שאני לומד הוראת היסטוריה בסמינר הקיבוצים, שאני נוהג לשחות חמש פעמים בשבוע בבריכת האוניברסיטה, ללכת לקולנוע ולהיפגש עם הילדים. אני גרוש, הוספתי בדרך כלל, ואנחנו אוהבים לשבת בבתי קפה בתל אביב. תשובות פשוטות בתכלית, יום־יומיות ובעלות פוטנציאל ברור לשאלות המשך. "איזה סרט טוב ראית לאחרונה?" למשל. או: "גם אני חשבתי פעם להיות מורה." בנאלי אומנם, מי לא חשב אי־פעם להיות מורה? אבל זה בכל זאת קצה חוט שיכול למשוך אחריו קרונות של סיפורים על המורים שלנו, על בית הספר, על מי שהיינו אז, על השכונה. ככה זה עובד. דבר גורר דבר. אחד מספר שהוא נוהג לשבת בבתי קפה, ובן שיחו ממשיך, מסתקרן, מלבה את השיחה. מישהו מדבר על עליית מחירי הטיסות, ומישהי מספרת על החופשה שלהם עם הילדים באמסטרדם או בזנזיבר או בהשד יודע איפה. כך נולדות שיחות, כך נרקמו כאן השיחות בין האורחים שהגיעו לנחם אותי על מות אבי. דניאל התרגש לפגוש את קפלנסקי, שהפך לשופט במחוזי, ומירה שמחה לשמוע שמיטל, הבת של דוד יגאל, היא מדריכת פילאטיס בשכונה שלה. הן שוחחו במשך שעה ארוכה על כאבי ברכיים ועל תזונה בריאה, ומשם עברו בטבעיות גמורה למערכת היחסים של מיטל עם גבר שאוכל בשר ולסיפורים של מירה הגרושה על גברים שהכירה בריטריטים לניקוי מיצי קיבה. רוני ריתק את הנכדות של דוד אהרון בסיפורים על ארץ האש, שביקר בה אך לפני חודשיים. אחת מהן הציעה לו להרצות ב"טד" על מסעותיו בדרום אמריקה, ונכדה שנייה אמרה שהוא מזכיר לה את השחקן מאט דיימון. מכאן התגלגלה השיחה לסרטים שבהם השתתף דיימון, ולטרנטינו שהתחתן עם דניאלה פיק ובחר לחיות בארץ דווקא. הייתה לי הרגשה שאני לא מפגר אחרי אף אחד מהם. הארתי פנים לכל מי שפנה אליי. השבתי ברוחב לב וברצינות הראויה תוך שאני משתדל לייחס לדבריי איזו קלילות שתאפשר לנו להתגבר על המבוכה. דבריי זרמו בטבעיות, בלבביות. עיניי חייכו ושפת הגוף שלי הדביקה את שטף המילים בלי מאמץ. ובכל זאת, כמעט בכל פעם כזאת, הרגשתי שבן שיחי מתפתל מולי קלות על המושב. נד בראשו אומנם, פוקח את עיניו בהקשבה, אבל משהו אחר כבר מתחולל אצלו שם. משהו שאומר לי כי לא נוח לו במחיצתי.

הדבר הזה חזר על עצמו במשך כל ימי השבעה, ובדרך כלל כמה פעמים ביום. אש השיחה ניצתה, ריצדה בינינו, שלהבה את הפנים, אבל בן רגע דעכה. אם התעקשנו, עוד הבהבה כמה דקות בין השתיקות המתמשכות, לובתה באמירות שדופות, בצחקוקים מאולצים, עד שגוועה. כאמור, צפיתי באורחים שלי בשוויון נפש. גם הפעם הזאת, כמו בהרבה מקרים בעבר, סיגלתי לעצמי את נקודת התצפית הארכימדית שלי על העולם. הזכרתי לעצמי שנוח לי ככה, להיות פרוש מהם, מכולם, מהאורחים שלי בשבעה, וכמוהם מחברת בני אדם בכלל. שזו בחירה שלי. "זה מי שאני." זה עבד במשך הרבה מאוד שנים, וביתר שאת מאז הגירושים שלי משירלי. התבצרתי בדירתי החדשה, הריקה, בגבולות האוטונומיה האותנטית שלי, ולא נזקקתי עוד לאף אחד. נכון שאיציק, ראש המחלקה שלי, לא חיבב אותי במיוחד, אבל אני תיעבתי אותו עוד יותר. הילדים ביקרו אצלי פעמיים בשבוע, מהר מאוד ויתרו על סופי השבוע אצלי, ואת בועז פגשתי אחת לשבוע או שבועיים. זה היה המעגל החברתי שלי: איציק השנוא, יסמין השכנה, ובועז הסתמי. והייתי מאושר. עם הספרים שלי, עם שחיית הבוקר בבריכת האוניברסיטה, עם הסרטים בסינמטק ועם הטיולים בחו"ל, שהפכו ארוכים יותר ותכופים יותר מאז שפרשתי מהמשרד.

ואז אבי מת. והם הגיעו, כולם. ואני ישבתי ביניהם, יום יום ושעה שעה, מתבונן ומחייך ומתקשה לנשום. רואה איך הם רוקמים את הדבר הזה, איך הוא נרקם להם שם, נשזר, מעצמו — אפילו החברים של אורן, בחורים בני עשרים וארבע, פעמו בטבעיות גמורה בתוך המרקם הזה, סיפרו לדוד יגאל על השירות הצבאי שלהם, שתו בצמא את דבריו על מלחמת יום הכיפורים, השוו בין הטנקים שהם רוכבים עליהם לאלה שהשתתפו אז בכיבוש רמת הגולן. הם צחקו לעיתים קרובות, הצחיקו גם אותו, נגעו זה בזה וחיבקו את הבנים של ניצה, הבת של דוד אהרון, בחום שאני אף פעם לא הרשיתי לעצמי, שלא הורשה לי, שלא ניחנתי בו.

לפני שהלכו רפרפה ידם גם על כתפי, אבל במבוכה ניכרת, בכורח השעה. אורן מכיר אותי היטב. וגם דואג לי. לא פעם שאל אותי אם אני מעדיף להישאר בחדר, אם קשה לי מדי להתאבל בסלון ההומה מבקרים. שנינו שיתפנו פעולה עם השקר הזה. כאילו שהקושי המשתק שלי נעוץ באבל על אבי. כך שיתפנו פעולה כולנו, כל בני המשפחה, כשביום האחרון של השבעה התמוטטתי ליד שולחן האוכל במטבח. התערפלתי, ייתכן שאף איבדתי את ההכרה, ואורן מצא אותי על הרצפה כשראשי שותת דם. הוא הרים אותי, השכיב אותי בעדינות על המיטה, ובתוך כמה דקות הגיע אמבולנס. זה הסתיים בחמישה תפרים, בזעזוע מוח ובתחושת הקלה מוזרה. תחושה של אבל, של הכרה באבל. על מי או על מה אני מתאבל, לא ידעתי עדיין.

למחרת הסתלקו כולם. אמנדה וניצה סידרו את הבית, שטפו את הרצפה ואף דאגו לארוחת צהריים לי ולאמא שלי. בערב חזרתי לכאן, לדירה שלי בגבעתיים. שלפתי אותו מהמדף התחתון בספרייה, מאחורי שורת הספרים שמסתירה אותו, והצבתי אותו על השולחן. אחת לכמה חודשים אני מתבונן בו, הופך וקורא, ומחזיר אותו למקומו. הפעם לא החזרתי. התיישבתי מולו ועישנתי מול החלון הפתוח. חשבתי על לימור כהנא, שלא הגיעה לשבעה, ונזכרתי שרצתה להיות זמרת ושנסעה לדרום אמריקה כדי לנסות שם את מזלה. ניסיתי לברר לעצמי אם באמת הייתי מאוהב בה. הרי במשך שלוש שנים לפחות, מכיתה ח' עד י', התענגתי על האהבה הנכזבת הזו. הזיתי בה, שמחתי בה, וסבלתי עד בלי די. רק בועז ידע על כך, ובכל שנה פחדתי וקיוויתי שהוא יגלה לה את סודי, וזה יהיה הסוף של משהו שהוא בכל מקרה בלתי־נמנע. סוף שהוא גם התחלה של משהו חדש. משהו שממתין לשעתו. כך הרגשתי אז. שראשית הנעורים שלי, על שלל הפרֵדות, התהיות והאכזבות שהיא מנחילה לי, צופנת בחובה עוד סוד אחד אחרון שמבקש להתגלות. הייתי אז נער בן ארבע־עשרה, השנה הייתה 1979, ושם, בחופש הגדול ההוא, בחדר השינה שלהם, הסוד הזה אכן הראה את פרצופו.

ב

בקיץ של 1979 סבתא מתה בלי הרגליים שלה, אמא עזבה את הבית לתל השומר, אבא הכין לי ארוחת ערב ובכה, אני ראיתי את השדיים של אפרת, עישנתי סיגריה ראשונה בחנות הרהיטים של דוד אדי בבת ים, רקדתי סלואו צמוד, צמוד מאוד, במסיבה של מירה ברמת גן, וכמובן — מצאתי את מושיק.

כלומר, לא את מושיק ממש, רק תמונה שלו. תמונה של ילד כבן שנתיים אצלנו בבית! בארון. בחדר השינה של אמא ואבא מתחת למכנסיים של החליפה. המכנסיים שאמא ארזה בניילון כי אבא כבר לא ילבש אותם, והניחה על המדף הגבוה שלא מגיעים אליו בלי לטפס על כיסא או על סולם.

הם לא הגיעו אליו. גם לא על קצות האצבעות. אני, לעומת זאת, עוד לא אמרתי אז את המילה האחרונה. אולי היא לא שמה לב עד כמה צמחתי לה שם, איך מזמן עברתי גם אותה וגם את אבא וגם את כל האחרים במשפחה. מאיפה קיבלתי את הגנים האלה של עוג מלך הבשן? רק אלוהים יודע. הכי גבוה אצלנו, דוד יגאל, בקושי גירד את המטר שבעים ושניים, ואני, כבר בגיל ארבע־עשרה חציתי את המטר שמונים. ארונות מטבח, מגירות נסתרות, בוידעם (שנקרא אצלנו אינטרסול) ומדפים עליונים — הכול כבר היה בהישג ידי.

ולמה נשלחה לשם היד הזאת בכלל? מה היא חיפשה בארון של אמא ואבא על המדף הגבוה של מכנסי החליפה? זאת שאלה טובה.

משום מה, התחלתי לחטט. לחפש משהו. ראיה או הוכחה לאיזו מחשבה משונה שהחלה לצוץ אצלי אז. ככל שניסיתי להתעלם ממנה, לפטור אותה בעוד איזו מוזרות מציקה, עוד מחשבת שווא מסוג אלה שקיננו אצלי אז דרך קבע — מחשבות תובעניות שדחקו בי להכריע באיזה עניין דחוף עד שלא פעם חששתי לשפיותי ממש — היא העמיקה את אחיזתה. אז כדי להרגיע אותה מעט, כדי לשחד אותה במעשים של ממש, חיטטתי בכל מקום בבית. אפילו לא ידעתי למה. מה מטרת החיטוט הזה. מה אני בעצם מחפש. וכך, בלי לדעת ובלי להתכוון, מצאתי תמונה של ילד צר פנים ושחור שיער כבן שנתיים. זיק ממזרי האיר את עיניו, ובגב התמונה הופיעה מילה אחת ויחידה: מושיק.

מושיק??

מתקשה לנשום ושעוּן עדיין על דלת הארון, אחזתי בה בקצות האצבעות כאילו שהיא עולה באש ובעוד רגע תתפורר בידי. מושיק...

מיהרתי להחזיר אותה, לטמון, להיפטר ממנה. התיישבתי על המיטה שלהם, שאפתי אוויר וניסיתי לרסן איכשהו את מחול השדים ההוא, שכבר סחרר אותי.

ילד! ילד שאני לא מכיר. כאן. אצלם. מוסתר. רציתי לקום, לזנק, לרוץ אליהם, איתו או בלעדיו, לחטוף אותה, לקרוע, להראות להם, לרוץ עם התמונה שאימתה באחת את כל חשדותיי, שסיפקה לי את ההוכחה המכרעת לידיעה, העמומה עד לאותו רגע, שרק בדרך מקרה התגלגלתי לכאן, אל הבית הזה, אל המשפחה־לא משפחה הזו. הרי אלו בדיוק המחשבות שדרבנו אותי אל החיפוש הזה, שלא נמשך זמן רב מדי, יש להודות. הרי זה בדיוק מה שקיוויתי וגם פחדתי מאוד למצוא. משהו שיאפשר לי להתייצב מולם, להטיח בהם, לזעוק פעם אחת ולתמיד: "דייי!"

ובכל זאת, לא רק שכל התקוות הללו נגוזו בסופו של דבר, לא רק שהאומץ שהפיחה בי התמונה הזו התמוסס עוד באותו היום כמו קרטיב ביום קיץ חם, אלא שאל החשדות שהובילו אותי אל מושיק התווספה כעת עוד ידיעה: הידיעה שאני רק המחליף שלו ושאף פעם לא אצליח למלא את מקומו. הוא המקור ואני התחליף. אלו היו המילים שהבליחו אצלי עם גילוי התמונה. הוא! מושיק הזה, הוא הילד שנולד להם. הוא כל מה שבן המשפחה הזו צריך להיות. הוא בפנים ואני לנצח אשאר בחוץ.

אין־ספור מחשבות טורדניות, כוססות, מבולבלות מאוד. בכל הזדמנות שהייתה לי, בכל פעם שנשארתי לבד בבית, וזה קרה לא מעט באותו הקיץ, הזדרזתי לשלוף את התמונה. אף פעם לא שבעתי מכך. פעם אחר פעם, עשרות ואולי מאות פעמים, לעיתים יותר מפעם אחת ביום, הזנתי את עיניי באותו מבט בוחן של מושיק, בשפתיים החשוקות, בשיער השחור ובלחיים הצרות. אפשר היה לראות בבירור שהוא יצא לדוד אדי, ושיש לו משהו גם מדוד יגאל, ושהוא קיבל את הסנטר של אמא. ממני הוא לא קיבל כלום כמובן, וגם אני לא קיבלתי ממנו שום דבר.

העיניים האלו, ידעתי, המלוכסנות קמעה, עם המבט הידעני הזה, אלו העיניים של סבתא. אומנם גם אמא ניחנה בלכסון נוסך החן הזה, אבל אצלה הן בעיקר מרצדות בחוסר שקט. הן לא בורקות כמו אצל מושיק וסבתא, אלא נפחדות תדיר וכמו נסוגות מן העולם.

"יש לו את העיניים שלך, סבתא."

התכוונתי לשאול אותה. בחיי. אפילו שכבר בקושי דיברה ושכבה קצרה כזאת בבית החולים על המיטה הרחבה. אמא ישנה לצידה על מיטה מתקפלת. "לא עצמתי עין כל הלילה," הייתה אומרת לנו.

מדי יום, או כמעט מדי יום, הגענו לבקר אותה, אני ואבא, ובדרך כלל מצאנו שם גם את דוד אדי ואת דוד יגאל.

חיכיתי לשעת כושר שבה ילכו כולם לשתות קפה או לדבר עם הרופא, ואני אישאר איתה לבד. יכול להיות שהיא בכלל לא תענה. אולי תחייך אליי, אולי תצחק. אולי תחטוף התקף לב וכל המכשירים האלה שהיא מחוברת אליהם יתחילו לצפצף והרופאים יטוסו לכאן, יסלקו אותי מהחדר ויעשו לה החייאה.

התכוונתי להראות לה את התמונה שלו. במשך יום תמים הסתובבתי איתה בכיס.

עד שזה קרה. היא שכבה נטולת רגליים, ואני עמדתי למראשותיה לבדי.

"מי זה מושיק, סבתא?"

היא לא ענתה. עיניה נפקחו אחת לכמה זמן, נתלו באיזו נקודה סתמית בחדר, ושבו ונעצמו בלאט. זרוע אחת שלה רעדה במשך ימים ושבועות. הסתכלתי על הפנים המצומקות שלה. על השפתיים החיוורות שכמו נמצצו פנימה, אל חלל הפה הסרבני. פה שדחה בתוקף את עשרות הניסיונות של אמא להאכיל אותו. לא דייסת סולת, לא רסק תפוחים, לא פירה ולא עוגה. חשקה שפתיים והנידה את ראשה כמו ילדה מעצבנת בעלת שיער לבן.

התבוננתי בה עם התמונה בתוך הכיס וחיכיתי. אחת לכמה זמן חלף רטט קצר בעפעפיה. מצחה היה חלק איכשהו. נשאר חף מקמטים, כמו בתמונות משנות נישואיה הראשונות. צינור החמצן השקוף רחש בנחיריה, וכף ידה הזעירה, המגוידת, הידלדלה על השמיכה העבה.

"מושיק" — השמעתי. בקול יציב למדי.

"מושיק," לחשתי על אוזנה. הזדקפתי ושלפתי בשתי אצבעות את התמונה.

משהו זע בפניה. ידה לפתה את השמיכה. חשבתי שהיא מנסה להגיד לי משהו. קירבתי את אוזני אל שפתיה ונגעתי בעדינות רבה בכתפה. הרגשתי בהבל נשימתה הכבדה, המחרחרת.

לפתע נמתח ראשה על הכר. קול לא ברור, מעין יפחה, נמלט מתוכה, והגוף התכווץ ורפה. אולי עווית כאב חלפה בה, ואולי עוד הזיה, אחת מאלו שפקדו אותה לעיתים תכופות באותם ימים. הזיות שלווו בתנועות ידיים נמרצות, בגלגולי עיניים ובמלמולי מילים לא מובנות בערבית קצוצה. הנחתי לה. סילקתי את ראשי ואת ידי מעל כתפה, והיא חזרה לנשום בשקט. עוד רעדה מעט, התייפחה חרש, הם חזרו מהקפה, ואחר כך היא מתה.

ג

סבתא מתה ביום שבו העולם כולו חגג את יום הולדתה הראשון של לואיז בראון, ילדת המבחנה הראשונה. בראון נולדה בעיר אולדהאם שבאנגליה לאחר שהוריה ניסו להרות במשך תשע שנים ללא הצלחה. בעיתונים של אותה השנה סופר לא פעם כיצד הופרו ביציות האם בתנאי מעבדה וכיצד הוחזרו כמה עוברים לרחמה בתקווה שלפחות אחד מהם ייקלט ויצמח.

לא ידעתי אז מהו בדיוק עוּבּר, מה גודלו וכיצד הוא נראה. דמיינתי תינוק זעיר שכל איבריו כבר במקומם, ופעם אחר פעם עבר בראשי תסריט בלהות שבו מחדירים לרחם האם עובר שאינו שלה. פשוט טועים ומרימים מאחת העריסות את העובר הלא נכון. הוא מוחדר לרחם האם, שאינה יודעת כמובן כי היא מזינה עובר זר, בעוד תינוקה שלה מחכה בעריסה ואין מי שתקלוט אותו אל תוכה. האפשרות הזאת של החלפת עוברים בשגגה הסעירה אותי במשך חודשים ארוכים, אף ששוב ושוב הזכרתי לעצמי שנולדתי שנים רבות לפני שהרעיון הזה של לידת מבחנה בא לעולם. מדי לילה כמעט צפיתי במושיק העובר שוכב ומחכה לאמא שתכניס אותו אל תוכה, שוכב ואיש לא בא, ועוד ראיתי איך כעבור תשעה חודשים יוצא מתוכה מי שמחליף אותו כעת. מי שבלא עוול בכפו שדד כך את חייו.

סבתא עוד לא הייתה זקנה. כרתו לה גם את הרגל השנייה בגלל ה"סוכר" שלה וכבר לא נשאר ממנה הרבה. בכל זאת היא נאבקה. לא רצתה למות. ככה פחות או יותר הסביר לנו הדוקטור שינקביץ. "לגברת אורפלי יש לב חזק," אמר. "כל המערכות אצלה כבר בקריסה, אבל הלב ממשיך לפעום." אמא והדודים הודו לו במנוד ראש אילם, לחצו את ידו ועזבו את החדר.

היא מתה בשעה אחת־עשרה בלילה, וכבר למחרת בבוקר הם קברו אותה. לא הלינו את המת, כמו שאמר הרב חביה בלוויה. גם דוד אהרון, האח הבכור של סבתא, אמר שאסור להלין את המת, וגם חבושה הגבאי. בלילה, על המיטה של סבתא, עם הברכיים דחוסות אל החזה, חזרתי וגלגלתי בראשי: "לא מלינים... להלין... לא מלינים את המת."

מכווץ מאוד שכבתי שם, על המזרן ההוא של סבתא, אולי אפילו על אותו סדין שבו שכבה גם אותה רגל כרותה. זאת אומרת, לא החלק שכרתו אלא מה שנשאר ממנה. הגדם שהיה חבוש בתחבושות אלסטיות ושהידלדל ממנה כמו איזו בובת גרב נפוחה. שכבתי והשתדלתי, עד כמה שאפשר, להמעיט את עצמי שם. זכרתי שעוד לא קרה לי דבר כזה, שלא אישן לילה שלם. דפנה, אמא של בועז, אמרה לנו פעם שאנשים שלא ישנים מתים או משתגעים מחוסר שינה. לא זכרתי על כמה זמן דיברה, אבל זה לא היה הרבה. שבועיים אולי, משהו כזה. קבעתי עם עצמי שעדיף לי להשתגע ולא למות. למטה, על מזרן באמצע החדר, קרוב מאוד אליי ובלי חולצה, שכב דוד יגאל. שיער שחור כיסה את החזה שלו והפה שלו היה פתוח כמו בתמונות של המתים בשואה. הוא היה האח הגבוה במשפחה, ועדיין נמוך ממני בחצי ראש לפחות. לא ידעתי אם אני צריך להתבייש או לשמוח בזה. אבא התגאה בגובה שלי, ולעיתים קרובות השתמש בו כאיזה טיעון לניצחון על האחים שלו.

דוד אדי, לעומתו, כינה אותי "טאוויל ואהביל". גם דוד יגאל הצטרף אליו. "טאוויל כמו שרוך," צחק עליי, ואמא הייתה כועסת עליו. סבתא שמעה את דברי הבנים שלה, ואת תגובתה הנזעמת של אמא, אבל מעולם לא התערבה. תמיד הייתה עסוקה בקיפול כביסה בסלון או בשטיפת כלים במטבח.

מושיק היה נעצר במטר ושבעים. אני בטוח בזה. אולי שבעים ואחד. לא יותר. ככה זה במשפחה שלנו. ילדים לא מסתכלים על הדודים שלהם מלמעלה. כשהסתכלתי בתמונה ראיתי איך הסנטימטרים העתידיים שלו עומדים במקום הנכון. עוצרים ולא מעפילים אל הגבהים המתנשאים שלי.

המזרן ההוא, בכל אופן, זה שהיה צמוד אליי, הכיל את דוד יגאל בלי שום בעיה. הוא ישן ונחר על הגב ברווחה. כאילו שלא את אמא שלו קברו באותו הבוקר באדמה. כאילו שלא הקפידו לא להלין את המת. אשתו, אפרת, ישנה עם אמא ועם הבנות של דוד אהרון בסלון. נזכרתי בה עומדת לצד דוד יגאל מעל הקבר, שערה הבהיר צרור במטפחת ירוקה, ושאלתי את עצמי מה היא צריכה את זה. למען האמת, זו לא הייתה מחשבה או שאלה מקורית במיוחד. פשוט חזרתי על דברים ששמעתי כבר מפי אבא. מה אפרת הזאת עושה בינינו? מה לה, לבחורה "האשכנזייה והשקטה הזאת" ולמשפחה הקולנית של אמא? למה שאחת כמוה, הוספתי כעת גם אני, תעשה את כל הדרך הארוכה מאוסטרליה כדי למצוא את עצמה בוכה על אמא של אחד כמו יגאל אורפלי?

והיא באמת בכתה. לא עשתה הצגות. בכתה וחיבקה את כולם כאילו שהיא אחת מהם. חיבקה את אמא ואת אבא ואת דוד אדי ואת יגאל כמובן, אפילו שסבתא עשתה לה את המוות כל השנים, החמיצה לה פנים ודיברה בכל הזדמנות על התחת השמן שלה, לידה ואפילו ליד דוד יגאל, בעלה. אין־ספור פעמים שבהן נעלבה סבתא מאפרת, שבכלל לא ידעה שהיא מעליבה אותה. מעליבה אם היא לא מפנה את הכלים של בעלה לכיור אחרי הארוחה, ומעליבה עוד יותר אם היא כן מפנה. פוגעת בכבוד של אמא, או של לריסה, או של סבתא, רחמנא ליצלן, בכל פעם שהיא פותחת את הפה ומביעה את דעתה, ופוגעת עוד יותר אם היא יושבת ושותקת ביניהם "כמו דג". היא מיליונרית מאמריקה (אפילו שנולדה וחיה כל חייה באוסטרליה) ש"מחזיקה את הכסף שלה ככה" — הייתה מניפה סבתא את אגרופה, "ככה!" אפרת הזאת, שבכל אמריקה הגדולה (ואף בכל אוסטרליה) לא מצאה לעצמה גבר אחר שייקח אותה, אפילו היא הייתה חלק בלתי־נפרד מהמשפחה הזו. בכתה כשמישהו שם מת, גם אם מדובר בגרועה שבאויבותיה, ערכה את השולחן בסלון, ליטפה את מי שצריך, מתי שצריך ואיך שצריך, והתחבקה עם כולם בטבעיות השמורה רק ליודעי דבר.

אבא ישן בחדר הגדול עם דוד אדי. שניהם היו בתחתונים לבנים וגופייה, מכוסים בשמיכות קיץ קלות. לפנות בוקר אבא היה קם להשתין. שמעתי אותו מכחכח והולך לשתות מים במטבח. גם את אמא שמעתי, ממלמלת בשנתה בסלון. גם בבית היא נהגה למלמל בלילות ואני ניסיתי לשמוע אם היא מזכירה את מושיק.

השעה הייתה ארבע לפנות בוקר ואני עדיין לא נרדמתי. קינאתי ביגאל שנחר לצידי ולא הפסקתי לחשוב על סבתא שנשארה שם לבדה. קברנו אותה וחזרנו לכאן, לבית שלה, לאכול ולשתות ולישון ולקום בלילה להשתין. רק אתמול בערב עוד זזה ונשמה, ועכשיו היא כבר עמוק באדמה ותולעים לבנות, רימות, ידעתי כבר שכך קוראים להן, מכרסמות את הבשר שלה. מאיפה הן מגיעות בכלל? איך הן נראות? אורבות לגוף המת, רוחשות בהמוניהן ומתנפלות עליו.

ידעתי שסבתא מתה ושזה כבר לגמרי לא משנה אם היא מעל או מתחת לאדמה, ובכל זאת נחרדתי למחשבה שהיא נחנקת שם. רוצה לצאת, אולי אף נאבקת, אבל האדמה והבלטות הכבדות חונקות, פעם נוספת, את שארית החיים שעוד נותרה בה.

בבקרים העבירו דוד אדי ואבא את המזרנים הדקים לסלון. הגברים חבשו כיפות לבנות. שלוש או ארבע נשים, לא מהמעגל הקרוב אלינו דווקא, כיסו את ראשיהן במטפחות בד שחורות. אמא לא החליפה את החולצה הקרועה שלה. בלוויה חתך הרב חביה את צווארון חולצתה באולר, והיא הוסיפה וקרעה בידיים. מרבית ימי השבעה ישבה על המזרן זקופה ושוחחה עם שרונה, הבת של דוד אהרון, אבל אם רכנה לפנים נפקח אותו צווארון חתוך וגילה את פס החזייה שלה.

סלון הבית המה מבקרים שאת רובם לא הכרתי. הם התפללו אצלנו מנחה וערבית, קוששו אל צלחותיהם בורקס וביצה קשה, אכלו בדבקות יתרה ובתוך כך הפליגו בשבחה של המנוחה. לראשונה נודע לי שיגאל, בנה הצעיר, חב לה את חייו, ולא מפני שהניקה אותו ודאגה לכל מחסורו, אלא מפני שעד גיל ארבע או חמש סבל דוד יגאל מסטרידור, ופעם אחרי פעם הייתה מבהילה אותו סבתא לבית החולים כשפניו כחולות והנשימה שלו נובחת כמו כלב.

בזמן ששכבנו אצלה בחדר השתדלתי מאוד להאזין לנשימות של דוד יגאל. בכל פעם שהפסיק לנחור התכוונתי לקפוץ מהמיטה ולהעיר שם את כולם... "סטרידור! יגאל נחנק! סטרידור! סטרידור!"

לא עשיתי את זה כמובן. לעולם איני רץ וצועק, ובטח לא בלילות כשכולם כבר ישנים. אולי אם היה מחרחר למוות הייתי מוצא בתוכי את הכוחות. אולי.

בכל מקרה, הפה שלו נפער, גם בשינה, נסגר ונפתח כמו פה של דג, וגם פלט קולות. פעם זה היה גרגור יבש, איטי, גרגור שהלך ודעך אבל הוציא את הנשמה עד שגווע, פעם נפיחת רוח: פפפפ... ופעמים מן למלום ארוך, מתחטא, שעורר בי גועל יותר מהכול.

אולי ככה בדיוק מת להם גם המושיק הזה! נחנק מסטרידור. מושיק שיצא לדוד שלו, שקיבל ממנו לא רק את השיער ואת הגובה שלא הספיק להגיע אליו, אלא גם את הסטרידור הזה. ידעתי שאני צריך להסתכל שוב בתמונה. לבדוק. למצוא עוד הוכחות.

"מושיק," מישהו כתב שם, מאחור. הנחתי שזה אבא ושגם הוא זה שצילם אותו. היכן ומתי זה היה, לא ידעתי להגיד, ובכל זאת, את כתב היד של אמא הכרתי היטב, וה"מושיק" הזה נראה לי כמעשה ידיו של אבא. כך סברתי במשך כמה שבועות, עד שגיליתי גם את הגלויה.

הגלויה הזו לא הוסתרה ממני. מצאתי אותה באחד החיטוטים שלי שנמשכו, ואף ביתר שאת, אחרי גילוי התמונה של מושיק. אמא שמרה אותה במגירת החפצים האישיים שלה. אומנם חיטטתי שם כבר לפני כן, אבל רק עכשיו עלתה בחכתי מעומק המגירה.

התמונה של מושיק הוכיחה לי סופית שאני ילד מוחלף. תחליף מאומץ או ביולוגי גרוע של המושיק הזה — אלה היו שתי החלופות שהתלבטתי ביניהן אז. משוללות כל היגיון ככל שיהיו, הן אפשרו לי לשקוע ברחמים עצמיים, השאירו אותי דרוך ונסער, ובעיקר סיפקו הסבר מניח את הדעת להרגשת הזרות העמוקה שהשתרשה אצלי אז. הרגשה שליוותה אותי מיום שאני זוכר את עצמי ושהעסיקה אותי ללא הרף במשך כל שנות ההתבגרות שלי. מושיק היה גילוי מסעיר אומנם, מעין הוכחה חותכת, אבל גם בלעדיו ועוד לפניו לא הרפתה ממני התחושה המוזרה שאני משולל כל כישורים לחיים מובנים מאליהם. פשוטים וטבעיים. שאני מעין חייזר שנחת יום אחד בבית הזה, במשפחה הזו ובשכונה הזו, וכדי לשרוד בחברתם עליי ללמוד כל הזמן, להתבונן ולרכוש את מה שיש לכל האחרים מעצם קיומם. התנהגויותיהם של האנשים הקרובים אליי ביותר, הוריי, הדודים שלי, בני כיתתי, ואפילו בועז, מעשיהם הפשוטים והיום־יומיים ביותר, מחוות הגוף שלהם, המילים שהחליפו ביניהם, אופן הדיבור עצמו, מתי כך ומתי אחרת, מתי מרימים את הקול ומתי מסתפקים בלחישה, מתי ועד כמה פורצים בצחוק אמת ומתי משתמשים במזויף, מתי שותקים, נוגעים או מחבקים או מצ'פחים סתם כך, בשטף הדברים, בלי לחשוב, להתכוון, להתבייש עד מוות אם היד נשלחת אל כתף קרובה, איך זה לשאוג פתאום במסדרונות, לצווח, לחבוט, להיות בתוך, להיענות למה שמתפרץ פתאום לרוץ? הצחוק הניחר של דוד אדי, הסיפורים של דוד יגאל, הגערות של אבא, הדאגות של אמא, הערבית של דוד אהרון, צווחות האושר של שרונה, הבדיחות של שלמה בן דּוֹד, הבכי של אפי, הדיבור הבלתי־פוסק של ניצה, כל זה היה דבר אחד, שלם, נכון, טבעי ומתוזמן, משהו שצפיתי בו בשקיקה, ללא הרף, צפיתי בו שקט ומרותק ובידיעה ברורה שלא נועד כל זה אלא לקרב אותי עוד ועוד אל מה שלעולם אצפה בו ממרחק.

המחשבה שלא נולדתי להם, שהמקום שלי עוד מחכה לי ושבבוא היום אצא אליו, ניחמה אותי איכשהו.

ידעתי שאני משקר לעצמי. הרי ראיתי את התמונות מיום הלידה שלי. תינוק שמנמן וקירח בזרועות אמא במיטת בית החולים, ועוד תמונה שבה אבא מקרב אליי את פרצופו בלי לגעת בי. ראיתי גם את סרט היולדת שאמא ענדה על ידה ושמעתי לא פעם את סיפור הלידה הארוכה והקשה שלי, סיפור שלא הייתה לי שום סיבה לפקפק באמיתות שלו. ובכל זאת הפלגתי בדמיונות על משפחת המוצא שלי, על אמא ואבא ושתי אחיות שחיים באיזה מושב או קיבוץ בצפון, מגדלים תפוחים, מטיילים בשדות מופזי אור ונותנים קולם בשיר. אבא נושא אותי על כתפיו, ואמי, המדלגת בין התלמים כאיילה חופשייה, אוחזת בידיהן של יעל ותמר, אחיותיי היפות. אולי שאבתי את עולם הדימויים הסנטימנטלי הזה מ"בית קטן בערבה", ששודר אז בטלוויזיה. אני מניח שרציתי שתי אחיות טובות לב ובהירות שיער כמו מרי ולורה, אב שופע תלתלים כמו צ'ארלס אינגלס ואמא רכה ורגועה כמו מיסיס אינגלס. במשך שעות רבות, בכל אותם לילות שבהם הקדמתי לעלות על המיטה ליוויתי את תמר, אחותי הגדולה שהתעוורה לפתע, אל נחל שזרם סמוך לבית הקרקע שלנו. עלים גדולים, כתומים וצהובים, שייטו על מימיו הכחולים, וייתכן שאף להקת ברבורים או אווזים, שעשו את דרכם מארצות הקור של נילס הולגרסון, חלפו יום אחד מול עינינו.

האם באמת חלפו? אני כלל לא בטוח בכך. מחברת הסיפורים הראשונים שלי, חוברת דקה של שמונה־עשר עמודים בעלי שורות כחולות, התמלאה בזריזות באותם הימים. אחיותיי הטובות הופיעו בה, וגם הנחל והחורשה הדלילה שצמחה על גדותיו, אבל ברבורים ואווזים, כך נדמה לי, מתווספים למחברת ההיא רק עכשיו.

מי יודע היכן היא מתגלגלת? מי מזין בה את עיניו, במילים ההן, האיטיות, באותן אותיות גדולות של ברבורים ואווזים שלא פעם חרגו מהשורה?

ובעצם... מה זה משנה אם הם היו אז, במימי הנחל ההוא, או שהם שטים בו רק עכשיו? הרי כל זמן שהמנורה דולקת אפשר להוסיף לסיפור עוד ברבור או אווז. גם כעבור למעלה מארבעים שנה.

תמר העיוורת, בכל אופן, אחזה בידי, הקשיבה לפכפוך המים וסיפרה לי על מה שראתה בדמיונה. אף פעם לא תיקנתי אותה. אם ראתה עדר של צבאים על הגדה הריקה, ראיתי אותו גם אני. אם הפכה את שלושת העצים של החורשה ליער עבות ואפל, לא כפיתי עליה את דמיוני שלי. כשבכתה על מר גורלה חיבקתי אותה בעדינות והבטחתי שיום אחד יגיע רופא צעיר לעיירה. הוא ישיב לה את מאור עיניה ויכבוש את ליבה. יעל, אחותי הצעירה והעליזה תמיד, מילאה את סל הקש שבידה בתפוחי זהב, ואבי עתיר התלתלים פיצח גזעי עצים בחצר. זו הייתה המשפחה הביולוגית שלי. מדוע הם ויתרו עליי ומסרו אותי לאימוץ בגיל ינקות? כיצד ומאין שאובים, אם כך, זיכרונותיי? המחברת שלי אף פעם לא התעסקה בזה. לא כי השאלות הללו לא עניינו אותה, אלא מפני שהיו לה עניינים דחופים יותר להתעסק בהם. מדי לילה היא אימצה לעצמה משפחה מאושרת וסיפרה לעצמה את האמת היחידה על אודותיה ועליי.

על הגלויה ההיא כתב אבא:

"עדנה'לה שלי,

אני מסתכל על החולות וחושב על הפגישה שלנו. המדבר שקט ויפה, מעורר מחשבות, וגעגועים. אולי נטייל כאן יום אחד, נתחבק ונסתכל בכוכבים."

הפכתי את הגלויה הלבנה, המעוטרת בחותמת של הצנזורה הצבאית, ומצאתי בה את התאריך: "3 בפברואר 1963." כמעט שנה לפני שנולדתי.

הפכתי שוב וקראתי פעם שנייה, ושלישית... "עדנה'לה שלי. חולות וכוכבים." ממתי הוא כותב ככה? הוא גם אף פעם לא מחבק אותה, ובטח שלא מרים את הראש לכוכבים.

ואף מילה על המושיק הזה!

זה הכתב שלו. לא היה לי שום ספק בכך. ומי עוד יכול לקרוא לה עדנה'לה שלי? אף על פי שמוזר היה לי לדמיין את אבא כותב או אומר או אפילו חושב ככה. כאילו שהם היו אנשים אחרים פעם, לפני שנולדתי להם. אם בכלל נולדתי.

ואיפה מושיק? אולי כבר מת להם אז? נחנק מהסטרידור הזה, ואז, כעבור פחות משנה, הם קיבלו אותי, עם השיער החום־חלק, והעיניים הבהירות, והגובה הזה שלא קשור לכלום. מין תחליף מושיק שלא עומד בציפיות. אין שום סיבה לשמור תמונה של ילד בן שנתיים בארון שלך, בתוך מעטפה חומה מתחת למכנסיים שאיש כבר לא לובש, אם זו לא תמונה של הילד שלך. תינוק חמוד שמישיר את מבטו למצלמה, רזה פנים, שלֵו וממזרי, ומאחור מילה אחת: "מושיק". בכתב שלא דומה לזה שבגלויה. מישהו צילם, כתב ומסר להם את התמונה הזו. מישהו שהוא לא אבא.

***

אמא מסתכלת על אורן ושואלת אותי אם הוא מכיר את אבא. אותי היא עוד יודעת לזהות איכשהו, אבל ילדיי, הנכדים שלה, הם כבר חידה בשבילה. הפסקתי להציג אותם בפניה והיא הפסיקה לקרוא להם בשמם. למעשה, בחודשים האחרונים חדלה לדבר איתם, ורק אורן שלי עוד מבקר אצלה. על דניאלה אני לא לוחץ ולא דורש ממנה להגיע מפני שאני לא מוצא בזה שום טעם. אמנדה מספרת שפה ושם היא בכל זאת מזכירה אותם בשמותיהם, גם אם היא מבלבלת ביניהם באופן קבוע. כשאני שואל אותה על מושיק היא מסתכלת על אמנדה ומחזיקה בדופן השולחן. את התמונה אני לא מעז להציג לפניה עדיין.

חיכיתי שהם יעשו זאת בעצמם, מרצונם החופשי, ואחר כך, במשך שנים, גם כשכבר לא נתתי את דעתי המלאה על כך, הוספתי לחפש עוד עדויות לקיומו בינינו. איזשהם סימנים שהם מחליפים ביניהם, במבטים שלהם, בלחישות הנדירות, בשפת הגוף או באיזו שתיקה שהשתררה אצלנו לפתע. כל גמגום, כחכוח, לחש או דממה נופלת הדהדו באוזניי: מושיק! הנה הם מצפינים אותו. הנה הוא צץ לפתע והם מזדרזים להשתיק ולכסות. אבל האמת היא שמלבד אותה תמונה אחת ויחידה שלו, הוא לא הופיע שוב. כל אותן עדויות שאספתי, שעצרו את נשימתי אז, עם גילוין, נשטפו בזרם החיים שלנו בלי להותיר סימן. הוריי חיו את חייהם כמו מעולם לא הפציע בהם אותו מושיק שאיכשהו, בדרך פלא כלשהי, הבליח בחדרם.

סימנים מחשידים. לחישות. עדויות סמויות. מגוחך להפליא כל הדבר הזה — הרי הייתה בידי תמונה! מה עוד הייתי צריך אז? לאילו ראיות נוספות נזקקתי כדי לזמן אותם לחקירה?

עשרות אם לא מאות פעמים הרצתי בראשי את התסריט הזה, את הפנים המחווירות שלהם, את הבכי, את החיבוק הנסער של אמא ואת בקשת הסליחה שלה. אבא הוסיף לעמוד שם, רוטט מזעם או מבושה.

עשוק ומשוח בדמעותיה של אמא עמדתי לפניהם, וחרף הפיתוי הגדול שהיה טמון בזה, לא מצאתי בתוכי את הכוחות. בלילות ריגשה אותי אותה סצנת פסיון עד למחנק, ובבוקר קמתי נחוש מאין כמותי לעמוד מול אמא ואבא, להישיר מבט בעיניהם ולהודיע להם שאני כבר לא הבן שלהם.

המחזה כולו היה בנוי אצלי לתלפיות: הסוד, הגילוי, החשיפה, ההכאה על חטא והקתרזיס האקסטטי. כל מה שנותר לי לעשות זה לגשת לחדר החושך שלהם ולשלוף משם את התמונה. ובכל זאת, זה לא קרה. איזו אימה בלתי נשלטת, קמאית ומפתיעה בכל פעם מחדש, שמטה את הקרקע מתחת לרגליי, הביסה את הגיבור הטרגי והחשיכה בטרם עת את הבמה.