מארז טאבו טורקיזי לוהט

שוגר דאדי'ז

פרק 1

קרל

סמל המעטפה המשיך להבהב בתחתית המסך, אבל התעלמתי ממנו, וגם מהמבטים שנשלחו אליי. ריק היה מוכשר בטירוף בהרבה תחומים, אבל עידון לא היה אחד מהם.

הוא רעד מעצבנות והתרגש, אבל לא בגלל כמות הקפה המוגזמת ששתה כל הערב. ריק היה נרגש בדרך כלל, מתוח באופן טבעי, עם חילוף חומרים מהיר ופנים מלאות הבעה שאפשר היה לקרוא מקילומטרים, אבל הפעם זו הייתה התרגשות מסוג אחר.

זה היה חמוד, על אף שלעולם לא הייתי אומר לו את זה.

הוא הרחיק את כיסאו משולחן הכתיבה והסתובב אליי, אבל עדיין לא הגבתי.

נהניתי מהמשחק הרבה יותר מדי.

המשרד הביתי שלנו הוא אינטימי. המתח נמשך עד שלבסוף הוא נשבר באנחה מזויפת.

"נו? הסתכלת?"

"לא," אמרתי.

"בחייך, קרל. אתה מוכן להסתכל? בבקשה?"

הטיתי את מסך הלפטופ כלפי מטה והתבוננתי במבט ארוך ורציני, משתדל בכל כוחי לא להישבר ולחייך.

"אני עסוק באיזו הצעת מימון. מחר המועד האחרון להגשת הצעות."

"לך תזדיין. תמיד מחר זה המועד האחרון. חמש דקות, רק תעיף מבט. אני רק צריך כן. כן אחד קטן. היא תקבל כן, אני מבטיח."

נאנחתי כדי להגביר את הרושם. "מי זו הפעם? עוד מפונקת אחת? אני רוצה לעשות סיליקון בציצי, ואני רוצה אאודי ושלום עולמי? לא, חכה... עוד אומנית גאונה, מוכשרת אבל תפרנית, שמחפשת אהבת אמת בשוגר דאדי מאץ'־אפ¹? אתה אוהב כאלה —"

הוא הטיס את כיסאו לרוחב החדר, הניח את מרפקיו על השולחן והצביע על הלפטופ שלי. "פשוט תסתכל. היא לא כמו האחרות."

"אתה תמיד אומר את זה."

הוא חייך. "כן, אבל אני לא תמיד מתכוון."

הקטנתי את המסמך שעבדתי עליו ופתחתי את האימייל שלו.

שוגר דאדי מאץ'־אפ! יש לך מייל!

ריחפתי באצבעי מעל הקישור ואז שילבתי את זרועותיי. "נו, תן לי את נאום המכירה. למה דווקא היא?"

הוא יישר את כתפיו והטה את הראש מצד לצד. "נאום המכירה, בסדר." הוא זקף אצבע. "היא שווה, אבל ממש שווה. לא מפונקת, בלי שיזוף מלאכותי, בלי איפור מוגזם, אפילו בלי ריסים מלאכותיים. היא פשוט שווה. וגם חמודה."

"בלונדינית? ברונטית?"

"שיער בלונדיני גלי וטבעי. עיניים כחולות."

הנהנתי. "תמשיך."

"היא מקומית — ממאץ' ארלוק."

"מקומית, אה?" הוספתי לו נקודות על הנוחות. העיירה הקטנה מאץ' ארלוק הייתה במרחק של שלושים דקות נסיעה בלבד מצ'לטנהם. זה נחשב כמעט כלום. "אוקיי, אני מקשיב."

"היא קצת מוזרה, אבל בצורה טובה. לא לגמרי בוהמית, אבל... יש לה אישיות."

"אני מקווה מאוד, ריק. אנחנו רוצים פרטנרית, לא זונה. על אף שזונה הייתה יכולה להיות הרבה יותר זולה."

"כמו שאמרתי, יש לה אישיות. היא נראית נחמדה ומצחיקה."

צחקתי. "ואתה מסוגל להסיק את כל זה מתמונת פרופיל? היא רוקדת את ריקוד התרנגולת?"

"פשוט תסתכל כבר, בסדר?" הוא דחף את המשקפיים על אפו והחליק על זקנו בעיניים נוצצות.

בוהמית. עוד אחת. האם אני מסוגל להתמודד עם עוד נפש חופשייה בבית? סביר להניח. המחשבה לא לגמרי הרתיעה אותי.

לחצתי על הקישור, ריק התכופף והטה את זווית המסך כדי שיוכל להסתכל יחד איתי. הכנתי את עצמי לאדישות הצפויה. עוד פרצוף יפה מתוך קטלוג הפרצופים היפים, מחפשת חשבון בנק נדיב וזין נחמד ועשיר. או שניים. לא נראה שההצעה הכפולה שלנו הזיקה לנו. להפך.

הפנים שראיתי על המסך לא יצאו מקטלוג. השיער שלה, מפל של בלונד טבעי, גלש על כתפיים עדינות ונפרש מעל קימורי הגופייה שלבשה. מבטה ערני ונעים בעיניים כחולות ושובבות, וחיוך כן וקורן. אף קטן ומתוק ונמשים מפוזרים על עור זוהר. ציצים יפים, מותניים צרים. רגליה הארוכות במכנסי ג'ינס דהויים נמתחו לפניה כשנשענה לאחור וכפות ידיה נשענו על הדשא.

היא הייתה יפהפייה. יפהפייה ושונה מכל האחרות, הוא צדק. שרשרת צדפים ושני צמידי אבני חן היו התכשיטים היחידים שענדה. בוהמית, כן. אבל רק מעט.

ריק הקריא לי את התיאור הכללי, אבל הוא נשמע מרוחק. "בפרופיל שלה כתוב שהיא בת עשרים ושתיים, לא צעירה מדי. היא עומדת לסיים את הלימודים באוניברסיטת ווסטר — מנהל עסקים. עדיין גרה בבית, נוהגת, עובדת בשתי משרות, חובבת טבע אבל גם פיצה וקנטקי פרייד צ'יקן, כל הדברים הלא בריאים. היא בטח גם אוהבת כריכים קנויים. תסתדרו מעולה."

"לא כולנו יכולים להישאר בפיג'מה ולעבוד מהבית כל יום. חטיפי הירקות המיובשים הקטנים שלך לא היו מספיקים לך ליום עבודה בחוץ," אמרתי ביובש והרצנתי. "היא יודעת? היא... מתאימה?"

לא הסרתי את מבטי מהמסך אבל ידעתי שהוא מגלגל עיניים.

"אל תתחיל. היא יודעת חלק."

"חלק?"

"חלק... מהפרופיל שלנו."

"אז תספר לה על השאר."

הוא נאנח. "תקשיב רגע, אדון ספר את האמת. אנחנו זקוקים לזמן. קודם היא צריכה להכיר אותנו קצת. עוד לא פגשנו אותה אפילו."

"אוקיי, בוא נפגוש אותה, ונספר לה. נשים את הקלפים על השולחן ונראה אם זה מתאים לה."

הוא הניד בראשו. "שישה חודשים, הבטחת."

"הבטחתי שלושה."

"אמרת שישה, אחרי שניקול מנורת'האמפטון נמלטה על נפשה, אמרת שישה. ישבת שם, בדיוק איפה שאתה עכשיו, והבטחת שישה."

"כי לחצת עליי, אז שיניתי את דעתי."

הוא מחא כפיים מול המסך כדי להסב את תשומת ליבי. " שישה, קרל. אנחנו הולכים על שישה חודשים הפעם. אני מתכוון לזה."

נימת הדיבור שלו הרגיזה אותי. "מי מת והפך אותך למלך ההיכרויות של שוגר דאדי? כולנו יודעים מי פה לובש את המכנסיים, ריצ'רד." גיחכתי. "אל תעמיד פנים שזה לא מוצא חן בעיניך."

"היה מוצא חן בעיניי הרבה יותר אם היינו מצליחים ליצור שלישייה בצורה טיפה יותר מעודנת משיטות המשא ומתן הקשוחות שלך. זו לא איזו עסקת מכירות. מדובר ב... אנשים, קרל —"

" מדובר פה בנפשות, בן אדם —" גיחכתי. "אני מנהל משא ומתן, זה מה שאני עושה."

"לא הפעם." הוא הניד בראשו. "שישה חודשים, תן לי לטפל בזה הפעם." עיניו נראו עצובות. "בבקשה... פשוט תן לי לטפל בזה —"

גללתי את האימייל כלפי מטה. "איפה העירום ההכרחי?"

"אין כזה."

זקפתי גבה. "אין תמונה של ציצי? אפילו לא בחזייה?"

הוא חייך. "לא. שום דבר."

להפתעתי, זה הרשים אותי. "היא יודעת שאנחנו באים בזוג, נכון? היא יודעת שזה שנינו יחד או בכלל לא?"

"היא יודעת שתצטרך ל...התאים את עצמה —"

"איזו דרך אלגנטית לומר את זה. אבל היא מבינה את הסידור?"

"זה ברור מהפרופיל שלנו. היא גם התייחסה לעניין בהודעה שלה. היא די בוטה... לא זנותית, היא לא זונה, אבל היא... הכוונות שלה ברורות —"

רטט של התרגשות דגדג לי בביצים.

"שמה קייטי, דרך אגב."

קייטי. זה התאים לה.

"קייטי סרנה סמית... והיא נשמעת נלהבת —"

גללתי בהמשך לתמונה, אל ההודעה שמתחתיה.

אף פעם לא עשיתי משהו כזה. אני בטוחה שכותבים לכם את זה בכל הודעה שנייה, אבל אני באמת מתכוונת. אף פעם לא עשיתי משהו כזה... אבל אני רוצה.

אשקר אם אגיד שאני לא נמצאת באתר שוגר דאדי בגלל הכסף, אבל לא ציפיתי למצוא מישהו קרוב במיקום, ובהחלט לא ציפיתי למצוא פרופיל כמו שלכם.

פנטזתי על שני גברים בבת אחת מאז שהייתי בוגרת מספיק כדי להבין שזה אפשרי. אתם שואלים בפרופיל שלכם אם עשיתי סקס כזה בעבר, והתשובה היא לא. אני לא יודעת איך ארגיש עם שני גברים בתוכי, ואני לא יודעת אם זה יהיה קל, אבל אני רוצה לנסות.

שאלתם אם אי פעם נפתחתי מספיק כדי לקבל שני גברים בכוס שלי, ולא, לא עשיתי את זה, אפילו לא קרוב, אבל אני חושבת על זה כל יום מאז שקראתי את הפרופיל שלכם.

לקח לי זמן להעז לענות.

אבל אני מוכנה עכשיו.

אני ממש רוצה את זה.

אתם שואלים כמה אני רוצה להרוויח מהסידור הזה, ואני לא יודעת איך בדיוק להעריך את זה.

אני רק נערה מעיירה קטנה עם חלומות גדולים, זו הסיבה שאני באתר. אבל לא מדובר רק בכסף. כבר לא.

קייטי X

בוטה אבל לא זנותית. בלי תיאורים גרנדיוזיים של רכיבה על הזין שלנו לאורך כל הלילה. בלי הדגמות גרפיות של יכולות מתיחת הכוס שלה, וכבר קיבלנו כאלה בשפע. בלי קחו אותי, בחורים גדולים, קחו את הכוס הקטן וההדוק שלי או אף פעם לא פגשתם כוס רעב לשניים כמו שלי. שום דבר מכל אלה.

ניסיתי לקלוט את קייטי. "אם היא לא מסוגלת להעריך את זה בכסף, אז מה היא רוצה? לא שכר לימוד באוניברסיטה, אני מניח. היא גם לא נראית הטיפוס עם רשימת ניתוחים קוסמטיים."

הוא משך בכתפיו. "נערה מעיירה קטנה עם חלומות גדולים... מי יודע. אבל היא חמודה, נכון?"

"חמודה, כן."

חיוכו של ריק הבליט את גומות החן שלו. "היא ממש חמודה. אני מרגיש שאני כבר מאוהב."

"עם הצהרה כזו, איך אני יכול לסרב?"

"לא היית מסרב בכל מקרה. לא הורדת ממנה את העיניים."

מניאק קטן וחכם. תופפתי באצבעותיי על שולחן הכתיבה. "בסדר, תענה לה. מבחינתי זה כן."

הוא הניף אגרוף באוויר. "ידעתי." הוא התגלגל עם הכיסא שוב לרוחב החדר, והג'ינס הבלויים שלו השתרכו על השטיח. "אני מת עליך, קרל ברוקס. לא תתחרט על זה."

"ניסיון אחד אחרון," אמרתי, "ואחריו אנחנו מוותרים ומוחקים את הפרופיל. נמאס לי מזה."

הוא הצדיע לי. "כן, כן, פעם אחת אחרונה. זו הבחורה שלנו, אני מרגיש את זה בעצמות."

צחקתי. "בזין העומד שלך, אתה מתכוון." סמן העכבר הבהב על המסך מעל המילה סגור, אבל לא הקלקתי. לא רציתי להקליק. אולי, אולי הפעם. "אז תכתוב לה עכשיו. תקבע איתה."

הוא נשען לאחור בכיסא ושילב את אצבעותיו על עורפו. "לא צריך," הוא אמר בחיוך. "כתבתי לה לפני ששלחתי לך את האימייל."

קייטי

היי, אני קייטי, נעים מאוד. לחיצת יד? חיבוק? נשיקה באוויר? אולי לא. היי, אני קייטי. כל כך טוב לפגוש אתכם סוף־סוף. סוף־סוף? זה נשמע נואש?

חזרתי ברוורס עד תחילת הרחוב. שוב. ההילוכים הרעועים שלי גרמו למכונית לנסוע רחוק מדי וחרקו כמו גיר על לוח. לא נעים. הרגשתי שהווילונות בבתים זזים. עוד מעט יקראו למשמר השכונתי. הקפתי אותה כבר שלוש פעמים בחמש־עשרה הדקות האחרונות, ועדיין הקדמתי.

היי, ריק! קרל! אני קייטי. קייטי סמית. כל כך טוב לפגוש אתכם! לא, זה נשמע משתפך מדי.

העברתי את המכונית לניוטרל וסקרתי שוב את הסביבה. זה היה פרוור אופייני, והופתעתי שהרחוב לא מרוצף שטרות. הרגשתי לגמרי מחוץ לאזור הנוחות שלי, ברווזון קטן ועלוב שמתנדנד על הגלים.

אבל הייתי צריכה לדעת שככה זה יהיה. ככה זה אמור היה להיות. היה מטריד הרבה יותר להגיע לאיזו אחוזה מוזנחת ולגלות שהשוגר דאדיז שלי לא דומים למה שהיו אמורים להיות. הצצתי בתצוגת הרחוב בגוגל ארת' פעמים רבות, אבל תצוגת הרחוב לא נתנה קנה מידה. הבתים האלה היו גדולים.

זה נראה כל כך קל בפנטזיות שלי, אבל זה הרגיש שונה לגמרי כשחניתי בעיר הכסף הזו עם בטן מלאה פרפרים ודחף רציני להילחם או לברוח.

להילחם או לברוח. יותר נכון להזדיין או לברוח.

המחשבה על זה גרמה לי להתרגש.

אולי זה בדיוק מה שהם מצפים לו. נעים מאוד, תתפשטי ובבקשה, תראי לנו את הכוס שלך.

ריק אמר שלא, אבל ברור שזה מה שהוא יגיד, לא?

בכל מקרה, זה לא הדבר הגרוע ביותר שעלול לקרות. רצח ברחוב הכסף. פרוצת שוגר דאדי נרצחה בפרוור יוקרתי של צ'לטנהם.

לא סביר. ביצעתי עליהם תחקיר. בפרופילים בפייסבוק, ברשימות הבוחרים, באתר של קשרים עסקיים. הם היו רשומים בכל מקום, ברורים כשמש, והכול התאים בדיוק. חוץ מזה, השארתי קלסר מלא במידע עליהם במגירת השידה שלי. אפילו המשטרה המנומנמת של מאץ' ארלוק תוכל לפתור את הפשע הזה במהירות.

הסתכלתי על הבית שלהם, והבנתי שוב שהמכונית שלי תיראה כמו גרוטאה בכביש הגישה. טוב, המכונית שלי תיראה ככה בכביש הגישה של כל אחד.

נשמתי עמוק. על החיים ועל המוות.

החניתי את הפורד הישנה והחבוטה שלי, ומייד התחרטתי שלא עברתי איתה קודם במתקן לשטיפת מכוניות. המכונית הייתה מכוסה בבוץ ובשריטות, וגם בחצי חבילת קש, בעוד ששלהם היו נוצצות. חדשות ונוצצות. ג'יפ ריינג' רובר יוקרתי ואיזו ב־מ־וו ספורטיבית כסופה — שתיהן ללא רבב חנו על שביל גישה מרוצף באבנים ורודות. לפחות עשיתי מאמץ להתגנדר בעצמי. כיביתי את המנוע, העפתי מעליי את נעלי הסירה, והחלפתי אותן בנעלי עקב קטלניות שהנחתי על רצפת המכונית. בדקתי את האיפור במראה — שפתון כהה בגוון אחד בלבד יותר משפתיי וכמה נגיעות הכרחיות של מסקרה. אני אהיה בסדר. אני מקווה. החלקתי את השמלה על ירכיי, מודעת לעובדה שתחתוניי הזעירים והזנותיים נראו לעין כשקרטעתי למצב עמידה. רגליים ארוכות הן ברכה וגם קללה, כי יש להן יכולת להפוך שמלה מהוגנת למדי לבגד מופקר רק בגלל תנועה אחת לא נכונה. לבסוף שלחתי יד אל התיק ובדקתי את הניירת שלי פעם אחת אחרונה. ניירת, איכס. זה היה חתיכת עסק מטורף, אבל החלומות שלי לא הפכו קטנים יותר.

אני יכולה לעשות את זה.

אני חייבת לעשות את זה.

לקחתי נשימה עמוקה ויצאתי אל אוויר הערב הקריר, שהיה הקלה מבורכת על עורי הלוהט. השמלה שלבשתי הייתה היקרה ביותר שלי — שמלת סטרפלס ורודה עם ורד קטן מיהלומים מלאכותיים על החזה.

הצעדים שלי לא העידו על חוסר הביטחון שהרגשתי, ועקביי הקליקו על המרצפות כשהתקרבתי אל הדלת הקדמית.

ריק וקרל. קרל וריק.

קיוויתי שריק יהיה זה שיפתח את הדלת. ריק נראה נחמד וחביב וקוּל. ריק היה חתיך ומצחיק. יכולתי להתאהב בריק. היה לו קעקוע שרוול מלא והבגדים שלו היו בסגנון שיקי-חנוני. היה לו שיער חום פרוע, עיניים כהות, וזקן של היפסטרים. הוא היה מעצב. מה יש לא לאהוב בו?

קרל, לעומת זאת... מעולם לא דיברתי עם קרל. קרל נראה... עוצמתי. ומרתיע. חליפות יוקרה ושרירי פלדה ותווי פנים מסותתים, וכל מה שאני לא הייתי. המפלצת התאגידית שהתחבאה מתחת למיטת נערת הכפר שלי. ואולי רק התמונה גרמה לו להיראות ככה, יותר ממה שהוא יהיה במציאות.

דפקתי על הדלת וליבי הלם בטירוף. הנשימה חרכה לי את הגרון כשראיתי צללית זזה מאחורי הזכוכית.

כשהדלת נפתחה בתנופה, לא הצלחתי לנשום, רק הדבקתי על פניי את החיוך החמים והקורן ביותר שהצלחתי להפיק, והוא נשאר שם. הוא נשאר כי ריק היה מי שפתח, וגם הוא חייך. החיוך שלו היה מדהים, רחב ואמיתי, וחשף את גומות החן שלו. הוא לבש מכנסי ג'ינס שחורים והדוקים, נעלי אוקספורד, חולצת כפתורים קצרת שרוולים ומשובצת וענב עניבה סגולה. ריק וורנר, המעצב הגרפי הידוע, היה פשוט משגע. הרבה יותר משגע מתמונותיו המשגעות. טיפוס מנצח.

"קייטי! היי!" הוא סימן לי להיכנס כמו לחברה ותיקה, ועטף אותי בזרועותיו הצבעוניות, שהיו מדליקות במציאות יותר ממה שנראו בתמונות. הוא הדיף ריח של אוקיינוס ודובדבנים גם יחד, החזה שלו נראה מוצק מתחת לחולצה והוא היה גבוה ממה שציפיתי. גבוה כמוני, כשאני על עקבים.

הוא סגר את הדלת מאחורינו ושלח אליי את ידו, וזה הרגיש נכון. אני אוכל לעשות את זה.

לפחות ככה חשבתי.

עד שהוא הגיע, מר קשוח. הוא היה עצום ומושלם, ובאמת קשוח. העיניים שלו נראו כאילו הוא צד בנות כמוני לארוחת בוקר.

"קרל, זו קייטי. קייטי, זה קרל."

קרל פסע צעד אחד קדימה, ואני צעדתי אינסטינקטיבית לאחור, אבל ידו כבר נחתה על ידי ולחצה בכוח. "אין באמת צורך בהיכרויות, ריק," הוא אמר, ולא הייתי בטוחה עד כמה הוא רציני. "אני שמח שהצטרפת אלינו, קייטי. שמעתי עלייך הרבה. רק דברים טובים."

"גם אני," אמרתי. "זאת אומרת, חלקית, מריק."

שמעתי שאתה עוצמתי ורציני ומעולה במיטה. שמעתי שאתה לא מפחיד כמו שאתה נראה בהתחלה. שמעתי שאתה עובד בכל המדינה, סוגר עסקאות טכנולוגיות עצומות בסכומים שגורמים לעיניים לדמוע. שמעתי שיש לך אמביציה, שאתה חכם, וממש נחמד כשמכירים אותך.

שמעתי שאני צריכה לקבל את שניכם בבת אחת. זה התנאי. התנאי שלך. שמעתי שזה מה שמדליק אותך.

אבל לא יכולתי לדמיין שום דבר מכל זה. יכולתי רק להישרף כשהעיניים שלו חרכו את עיניי. ירוקות כמו עלי דפנה עם נקודות כסף, שיער כהה וחלק, והחולצה שלבש הייתה נקייה ולבנה והצווארון שלה כל כך חד שהוא היה עלול לפצוע. הוא לבש מכנסיים מחויטים אפילו בסוף השבוע, וענד שעון יקר שהאור השתקף דרכו כשהבטתי בו לוחץ את ידי.

"ובכן, קייטי, מה מביא אותך לכאן? למה דווקא אנחנו?"

ישיר.

ריק הכה את זרועו ותקע את המרפק שלו בצלעותיו בכוח. "אני בטוח שקייטי תרצה משקה, קרל." הוא כרך את זרועו סביב כתפיי, הוביל אותי על פניו של החצי השני, שוחר העימותים שלו, וגופי נגע בגופו של קרל מעט קרוב מדי. העור שלי עקצץ ורגליי הרגישו כמו ג'לי, כאילו הוא ממיס אותי.

לא אוכל להזדיין איתו.

הוא יהרוס אותי, יהפוך אותי לשלולית דביקה של כלום.

אבל הייתי מסוחררת אפילו רק מהמחשבה על כך. פתאום הכול הרגיש כל כך מטופש, וכל העניין נראה מטורף. נערה טיפשה, שלא מבינה את מקומה, חושבת שתוכל להיות שותפה ברמה גבוהה לשני גברים ביסקסואליים, רק מפני שקיבלה בתחת כמה פעמים בקולג' ונהנתה.

מאוד.

אוקיי, נהניתי מזה מאוד.

אבל בכל זאת.

פאק.

ריק הוביל אותי במסדרון אל מטבח ענקי ומרווח. המקום נראה משגע — כרזות ממוסגרות למשקאות אנרגיה קישטו את הקירות מעל אריחי הקרמיקה הלבנים והמבריקים, המשטחים היו עשויים שיש שחור.

"אתה עיצבת את אלו?" שאלתי והצבעתי על אחת הכרזות.

"בהחלט," הוא חייך אליי, והייתי נרגעת לגמרי אם לא הייתי מרגישה את חום גופו של קרל מאחוריי. "יין? אלכוהול? משהו קל?" ריק זקף את גבותיו. "משקה אנרגיה של אלופים?"

חייכתי אליו. "מים, בבקשה."

הוא שלף מים מינרליים, מהסוג הפלצני שמגיע בבקבוקי זכוכית, הוציא קרח מהמקפיא היוקרתי והושיט לי את השתייה בכוס זכוכית מעוצבת. כשלגמתי חשתי איך גרוני יבש מרוב מתח.

"מתוחה קצת?" שאל ריק ועיניו נצצו. "היי, אל תילחצי, גם אני מתוח." הוא הסתכל מאחוריי. "כולנו מתוחים."

משום מה לא האמנתי לו.

"זה... הזוי —" הצלחתי להגיד. "זה מרגיש כל כך שונה בחיים האמיתיים," תיקנתי את עצמי. "לא שונה רע. פשוט שונה."

"בואו נלך לסלון," נשמע קול עמוק. "יותר נוח שם."

ליבי הלם.

הלכתי אחריו בשתיקה כשחיוך מרוח על פניי כל הזמן. התיישבתי בפינה מרוחקת על כורסת עור לבנה וגדולה שבלעה אותי לתוכה. ריק התמקם על אחד הפופים לצידי והתארגן לישיבה נוחה כשרגליו מתוחות לכיוון רגליי. קרל התיישב בכיסא ממול, ולא היה בו שום דבר נינוח. הוא נשען קדימה בכיסא, בכוונה, כשעיניו נחות על עיניי.

"יש לך שאלות?"

מלא. אבל לא הצלחתי לחשוב על אף אחת פרט למובנות מאליהן. אתם עומדים לזיין אותי עכשיו? כאן? על שטיח הסלון שלכם בזמן שהלב שלי דופק במהירות? תעמדו על כך שאכניס את שניכם יחד על ההתחלה, ותשפטו אותי אם אצעק? תתאכזבו אם אשתפן מאנאלי ואתבכיין שעבר הרבה זמן מאז הפעם האחרונה?

אני אהיה מספיק טובה?

דמיינתי את החלומות שלי, כל מה שתמיד רציתי, ואיך הם תמיד נראו בלתי אפשריים. עד שנתקלתי בכתבה על שוגר דאדיז במגזין האופנה גליץ'.

הייתי חייבת להיות מספיק טובה.

לקחתי עוד לגימה מהמים והתמקדתי. שאלות. הוא רצה שאלות.

"יש לי כמה," אמרתי.

אחר כך הגיעו השאלות.

הערות:

1 אפליקציית היכרויות למטרות בילוי משותף בין גברים עשירים לבחורות צעירות ואטרקטיביות.

פרק 2

קייטי

התחלתי בשאלות לא מזיקות. "אתם יחד שלוש שנים?"

קרל נעץ בי מבט, וליבי לא הפסיק לדפוק. "אני בטוח שריק עדכן אותך."

לא בדיוק שברנו את הקרח.

ריק נשם עמוק וחיוכו קרן עוד יותר. "שלוש שנים, כן. נפגשנו דרך אתר למבוגרים שמיועד לשלישיות, וכשהדברים לא צלחו
בין קרל למלאני, המשכנו לצאת עם נשים אחרות, עד שיום אחד המשכנו בלעדיהן, רק שנינו." הוא נשען לאחור על הפוף ואני התרשמתי משלל הצבעים שעל זרועותיו. "אבל אנחנו לא רוצים להיות רק שנינו. אנחנו הרבה יותר מדי חמדניים והרבה יותר מדי בִּי²," הוא צחק קצת, אבל קלטתי זיק של עצבנות מאחורי חיוכו החמים.

קרל כחכח בגרונו. "השגרה שלנו הופכת את מציאת הנשים שמתאימות ל... דרישות שלנו למאתגרת. לכן אנחנו מפרסמים."

אנחנו מפרסמים. הבחירה בזמן הווה לא חמקה מעיניי.

"הגיוני," אמרתי. "יש היום כל כך הרבה דברים ברשת. די פשוט למצוא דייט —"

עיניו הירוקות ננעצו בי. "עד עכשיו זה לא היה כל כך פשוט. אני מקווה שזה ישתנה."

עורי צרב, וקיוויתי שאני לא מסמיקה. הסטתי את שערי לאחור והעמדתי פנים בטוחות. "גם אני מקווה." שתיתי מהמים והחלטתי ללכת על זה. "אז הדרישות... האלה? מה הן?"

תוך שנייה ריק נשען לעברי, מוכן להתחיל לדבר, אבל קרל דיבר ראשון.

"אנחנו מחפשים אישה שתחלוק איתנו את ההעדפות שלנו בחדר המיטות, תפנק אותנו לעיתים קרובות ותהיה חברה נעימה מחוצה לו. אנחנו רוצים מערכת יחסים נטולת דרמה, בלי חקירות אינסופיות בנוגע לאן זה הולך, או מה קורה, או דאגות בענייני שגרה חסרי טעם." הוא עצר ומיקד את עיניו בברכיי החשופות. "אנחנו רוצים אישה שתוכל להתמודד עם שנינו בבת אחת." הפסקה נוספת, והרגשתי שהעיניים החורכות שלו מפשקות את רגליי.

"כן, כמובן," אמרתי, כאילו הוא ביקש ממני כרגע להוסיף עוד כפית סוכר לתה.

"אנחנו רוצים מישהי שתהיה ניטרלית לגבי שנינו, שלא תכניס לעצמה רעיונות להתאהב רק באחד מאיתנו. אין לנו זמן למעורבות רגשית מהסוג הזה. אנחנו רוצים מישהי שתהיה מושכת בעיני שנינו ושתדליק את שנינו. מאוד." הוא חייך, והיו לו שיניים כל כך מושלמות. "אפשר לומר בביטחון שאת מתאימה להגדרות הללו."

לא ידעתי מה להגיד אז אמרתי את המובן מאליו. "תודה רבה."

הוא בחן אותי במבטו מלמעלה למטה, והביטחון שלי התערער. "מה לגבייך, קייטי? מה הדרישות שלך?"

שיט. "אני רוצה —" לגמתי שוב מהמים כדי להקל על גרוני. "אני רוצה להתנסות. אני רוצה דינמיקה שארגיש בה בנוח —"

"ושני איברים?" גיחך קרל. "את רוצה להרגיש שני איברים בכוס שלך בבת אחת, כן? ככה כתבת בהודעה. אהבנו אותה."

ריק שלח אליו מבט. "היא רוצה להכיר אותנו, קרל. היא רק עכשיו נכנסה בדלת, לכל הרוחות."

"היא לומדת להכיר אותנו. אני רק מציין את המובן מאליו, למה לא לקרוא לילד בשמו?"

ריק הזדעף. "למה שלא תשתה משהו ותירגע?"

"כי זו לא הסיבה שאנחנו כאן." קרל שוב נעץ בי מבטים, ושמתי לב שאני מלקקת את שפתיי היבשות. "זה מה שאת רוצה, לא? שני גברים בבת אחת?"

הנהנתי, בטוחה שהסומק מתפשט על לחיי. "זו... זו הפנטזיה שלי —"

"ועכשיו שכולנו כאן בחדר אחד, זו עדיין הפנטזיה שלך? מה את אומרת, קייטי, אנחנו מתאימים לפנטזיה שלך?"

ריק התפתל במבט מתנצל, אבל לא היה לי אכפת. היו לי עצבי ברזל. הייתי חייבת שיהיו לי עצבי ברזל או שלא הייתי שורדת חמש דקות בטירוף הזה.

"כן, זו עדיין הפנטזיה שלי. אתם מאוד מושכים."

קרל הנהן ונראה מפויס, והרגשתי סיפוק משונה מאישורו. "טוב." הוא קם על רגליו והתרחק, הרים מעטפה מהשידה הפינתית והושיט לי אותה. "הניירת שלנו."

העניינים באמת התחילו להיות אמיתיים. שלפתי את המעטפה שלי מתוך התיק והושטתי לו. אצבעותיו נגעו בשלי כשהוא לקח אותה, ואני נשבעת שחשתי בזרם. הוא הנהן אליי כאילו גם הוא חש בו.

שלפתי את המסמכים שלהם. תוצאות בדיקות בנות פחות מחודש. הם היו נקיים, שניהם. קרל כבר סיים עם הניירת שלי כשסיימתי עם שלו. הוא הושיט אותה לריק, אבל ריק נופף בידו. "היינו צריכים לשתות משהו," הוא אמר. "סליחה."

משכתי בכתפיי. "עדיף לגמור עם החלק הרשמי, נכון?"

הוא התכוון לענות אבל קרל התחיל שוב. "את לוקחת גלולות?"

הנהנתי. "כן, אני מקפידה מאוד."

"ואת מסכימה שזה יהיה סידור בלעדי, בלי בני זוג אחרים מהצד?"

"כן."

"לכמה זמן את מוכנה להתחייב?"

שתיתי את שארית המים בכוס. "אני לא בטוחה... חשבתי על כמה חודשים... שישה אולי?"

"שישה חודשים זה בסדר. נוכל לדבר שוב אחרי זה, לדון מחדש בפרטי ההסדר ולפתור כל בעיה."

הייתה בקולו נימה ששלחה צמרמורת לעמוד השדרה שלי, מין כובד מהורהר שהרגיש כל כך מבשר רעות.

ריק הגביר את קולו בנימה קלילה. "ברור שנדבר," הוא אמר, "לעיתים קרובות. שום דבר לא חקוק בסלע, אנחנו בני אדם, נכון?" הוא צחק. "אנחנו לא מתכוונים לחתום בדם. נוכל להיות גמישים ולהבטיח שכולם יהיו מרוצים."

קרל שלף טלפון נייד. "אז למה את מצפה מבחינה פיננסית, קייטי? כבר חשבת על סכום?"

פתאום הרגשתי מלוכלכת וניסיתי להשתלט על עצבנותי. כסף. אני שונאת לדבר על כסף. "אני לא ממש יודעת... מה דעתכם?"

"לפרטנרית הקודמת שלנו שילמנו אלף ליש"ט לחודש, אבל היא הגיעה רק כל סוף שבוע שני. היו לה ילדים."

הפרטנרית הקודמת שלהם. אין דרך טובה יותר לגרום לבחורה להרגיש מיוחדת. התעלמתי. "זה... נדיב מצידכם. נדיב מאוד."

"לא כזה נדיב. את צריכה לדרוש פי שלושה."

הכרחתי את עצמי לחייך. "אולי אעשה זאת."

ריק שלח את ידו והניח אותה על זרועי. "נשלם לך פי שלושה בשמחה."

שלושת אלפים בחודש. רגליי התחילו לרעוד. אוכל לעשות הרבה עם שלושת אלפים בחודש... אם אמשיך למלצר באמצע השבוע... אוכל לחסוך מספיק בשישה חודשים, מספיק להכול או לפחות מספיק כדי לנסות.

קולי נשמע צרוד. "למה אתם מצפים תמורת שלושת אלפים לחודש?"

השתררה תחושה כבדה באוויר, עד שקרל ענה. "רצוי שלושה סופי שבוע מתוך ארבעה. מצב רוח טוב בכל מצב. וסקס. הרבה סקס."

"אני יכולה לעשות את זה." הצטערתי שלא הרגשתי בטוחה כפי שנשמעתי, אבל שלושת אלפים יקנו לי ביטחון.

"בסדר." קרל הקליד בטלפון שלו. "מה כתובת האימייל שלך?"

"Katieloveshorses@gmail.com."

הוא זקף גבה, אבל לא הגיב. "נשלח."

הטלפון שלי זמזם בתוך התיק והוצאתי אותו. אימייל. קיבלת תשלום מקרל ברוקס. לחץ לאישור. לחצתי ואלף ליש"ט עברו אליי, פשוט כך. ליבי רטט. עבור הסכום הזה בעבודה הרגילה שלי נאלצתי לעבוד במשך שבועות. ניסיתי לשמור על פני פוקר. "מעולה, תודה רבה."

"זה רק עבור סוף השבוע הזה," הוא אמר. "זאת אומרת, אם את רוצה להישאר."

ריק שוב הניח את ידו על מפרק כף ידי. "את לא חייבת להישאר, קייטי. באמת. אל תרגישי מחויבת. אבל אם תרצי, יש חדר פנוי. יש לנו שפע של חדרים פנויים... יש לנו יותר חדרים פנויים ממה שאנחנו צריכים."

"אני אישאר," אמרתי, על אף שהעצבנות שלי הייתה בשמיים. היה לי תיק ארוז במכונית, ליתר ביטחון. הבטתי ישירות בקרל, מתחננת אל ליבי שיירגע. "אתם רוצים ש... שאני, אהמ... עכשיו?" שלחתי את ידי אל רוכסן השמלה בלחיים בוערות.

הוא שלח אליי מבט מזועזע, ואולי אפילו מעט כעוס. "לא," הוא אמר. "את לא נראית מספיק זולה לפתוח את הרגליים ברגע שהכסף מגיע, ואנחנו בהחלט לא מספיק זולים כדי לרצות בזה."

למרבה הפלא חשתי עלבון. "פשוט חשבתי... מצטערת —"

מבטו היה קשה. "את לא זונה, קייטי. אני לא מצפה ממך להוריד את התחתונים בשנייה שאת נכנסת בדלת."

התכווצתי תחת מבטו והפכתי לילדה קטנה ומגושמת. "חשבתי שאולי... סליחה, הבנתי לא נכון."

ריק נאנח בקול רם כדי למשוך את תשומת ליבנו. "משקאות, בבקשה —" הוא אמר. "פאק, בואו נשתה בירה. אלוהים אדירים."

הוא לא המתין לאישור ופשוט מיהר אל המטבח.

שמחתי ללכת אחריו.

האווירה השתנתה במטבח. הכול נדמה קליל יותר, ואור הערב האיר את החדר מבעד לחלונות הגדולים. ריק הוציא בירה והציע לי, אבל קרל כבר עמד ליד ארון היינות, שלף בקבוק יין אדום והציג אותו לאישורי.

"שנה טובה," הוא אמר ושלף את הפקק. הוא מזג ואני קלטתי משב קל של ניחוח פירות.

הרמתי את הכוס שלי, סחררתי את היין בתוכה ורחרחתי. "נחמד."

הייתי עשירה יותר באלפייה. לא האמנתי. כסף אמיתי, בחשבון שלי. חייכתי, והתכוונתי לזה, ולגמתי לגימה כל כך גדולה מהיין, שקרל גיחך לעברי.

ריק התיישב על דלפק השיש ובעט בארון שתחתיו. "התחלנו בצורה מוזרה," הוא אמר. "אנחנו לא באמת כאלה גרועים, אני מבטיח. אנחנו די רגועים."

לא לגמרי האמנתי לו, אבל בכל זאת חייכתי. "יש לכם בית נהדר."

"בזכותו של ריק," אמר קרל. "הוא המעצב."

ריק התבונן מבעד החלון ולא ממש התייחס לשבחים. "אם את רוצה משהו, פשוט תיקחי. תרגישי בבית. אנחנו רוצים שתרגישי בנוח כאן. נכון, קרל?"

קרל נאנח ומבטו הכבד פגש במבטי. "כן, כן." הוא הצביע בראשו לכיוונו של ריק. "הוא נשמה חופשית. הוא תמיד דואג שתהיה אווירה טובה ותקשורת טובה ו —" הוא שלח את ידו אל מאחוריו ונגע במתקן משונה שנראה כמו גריל. "קרקרים מצומקים מטופו. הוא ממש היפי."

"מיובשים," רטן ריק. "הם מיובשים."

"בעוד שאני קצת יותר... ישיר. אני אוהב להיות ישיר."

מה אתה אומר. לגמתי עוד מהיין. "מה עוד אתם עושים? בשביל הכיף?"

"עובדים," אמר קרל. "אנחנו עובדים הרבה, עובדים קשה, עובדים בחוכמה. חוץ מזה, אנחנו צופים בסרטים, יוצאים מדי פעם למועדונים, וגם משחקים טניס. יש לנו חדר כושר במרתף וסאונה וג'קוזי. זה הופך את האימונים לקצת יותר קלים. מה איתך?"

היין נסך בי אומץ לספר על עצמי. "אני רוכבת," אמרתי. "על סוסים. בעצם, סוס אחד. סמסון." נאבקתי בדחף לפתוח את אפליקציית התמונות בטלפון ולשעמם אותם בעשרת אלפים תמונות. זה לא היה הזמן המתאים.

שניהם הנהנו והחליפו מבטים.

"הגיוני," אמר קרל. "שאת אוהבת סוסים, כן. טוב מאוד."

"אתם רוכבים?" שאלתי.

"הו, בהחלט, אנחנו רוכבים." עיניו דקרו אותי. "רק לא על סוסים." הוא המשיך לנעוץ בי מבט ועיניו להטו. פסעתי צעד לאחור ונשענתי על אי המטבח.

"טוב, ספרי לי על קייטי סרנה סמית. רק עכשיו סיימת אוניברסיטה ויש לך תואר במנהל עסקים. מה הדבר הבא?"

משכתי בכתפיי. "אני מתכוונת להתרחק מהדברים השגרתיים. זו הסיבה שאני כאן."

תשומת הלב של שניהם הייתה נתונה לי.

ריק הרים את הבירה שלו. "השגרתי מוערך יתר על המידה. אנחנו לא ממש נכנעים למוסכמות בבית הזה."

"ממה את מתכננת להתרחק?" שאל קרל.

הרמתי את הכוס. "מהמשעמם, מהשגרתי, מהמובן מאליו. למדתי מנהל עסקים כי הרגשתי שכדאי שיהיה לי תואר. עכשיו אני רוצה לחיות בשביל עצמי." עצרתי כדי לקחת נשימה. "אני רוצה חוות רכיבה משלי. עסק קטן, אולי שישה סוסים. זה יספיק בהחלט."

זו הייתה הרגשה מוזרה לחשוף את השאיפות שלי כל כך מהר, וחלק בתוכי הצטמרר כשהתכוננתי להסתייגות שתגיע.

קרל תופף באצבעותיו על כוס היין ובחן אותי במבטו. "למרוצים? או לרכיבה אומנותית אולי?"

הנדתי בראשי. "לא זה ולא זה. רק בית ספר קטן לרכיבה, כמה סוסים לכמה ילדים. זה החלום שלי מאז שהייתי קטנה."

הוא לא נראה מתרשם, אבל גם לא ציפיתי. ריק היה נלהב יותר. הוא חייך והנהן, והשמיע קולות של אישור.

"יש לי רק סוס אחד," המשכתי. "אבל אני רוצה שזה ישתנה בקרוב. זו הסיבה שאני כאן."

"כסף להקים אורווה?" שאל ריק ללא כל רמז להתנשאות בקולו. "זה ממש קוּל."

הנהנתי. "זה עולה לא מעט, אפילו בקנה מידה כזה קטן."

קרל הצביע עליי באצבעו. "את יכולה להשתמש בתואר שלך במנהל עסקים למשך כמה שנים כדי לצבור ניסיון בעולם התאגידי האמיתי. תוכלי לקבל הדרכה במכירות או בפיננסים ולהגיע לרמה סבירה."

בהיתי בו. מר מגה תאגיד. הבטתי בקווי המתאר הנוקשים שלו — הבטחה לשרירי הפלדה שמתחת לחולצתו. נראה שהוא התאמן הרבה. הוא לא היה רזה כמו ריק. הוא היה מוצק, כמו שור. שור זועם. היין כבר השפיע עליי והתערבל בחמימות בתוך בטני. ניסיתי לדמיין אותו מזיין אותי — פניו קרובות אל פניי בעודו הולם בי והגניחות שהוא משמיע כשגופו פוגש בגופי. לא הייתי בטוחה אם המחשבה מסעירה או מפחידה אותי. אולי קצת משתיהן.

בלי ספק קצת משתיהן.

הוא שילם מראש. שילם תמורתי.

הערות:

2 ביסקסואלים.

המשך הפרק בספר המלא

האחים פאוורס 2 - רול

פרק 1

ברט פאוורס
פסדינה, קליפורניה

"אי אפשר להמציא את זה, ריצ'רד." אני רוכן לעבר כוס הוויסקי שלי כשהוא זורק את ראשו לאחור וצוחק.

"כשראיתי את אימא שלי והכומר הולכים לעבר חדר האמבטיה... אלוהים." אני מנער את ראשי ונשען חזרה לאחור על כיסא העור שלי.

המנטור שלי קם והולך אל השולחן שלו כדי לקחת קופסה של סיגרים קובניים. "ובכן, אני שמח בשביל ג'ט." הוא מושיט לי סיגר וניגש לפתוח את הדלתות הצרפתיות שמובילות אל החצר המטופחת שלו. קרני השמש משתקפות במים והגלגל המתנפח הענק בצורת הפלמינגו גולש באיטיות אל קצה הבריכה.

"דיאן מאיימת להתגרש ממני אם לא אפתח את הדלתות האלה כשאני מעשן את הסיגרים שלי." הוא מגחך כשהוא ניגש חזרה לכיסא שלו ומדליק את המזגן.

"אנחנו יכולים לצאת החוצה." אני אומר.

"אין סיכוי, חם מדי בחוץ." הוא משלב את רגליו, לוקח את חותך הסיגרים, חותך בקלילות את קצה הסיגר ומושיט לי אותו.

"ברט." הוא נאנח ובוהה החוצה בזמן שאוויר אחר הצהריים החם ממלא את משרדו. "זה לא סוד שאני חושב על פרישה —" הוא מציץ לעברי כשאני מהסס, יודע לאן השיחה הזאת הולכת ובכל זאת צריך לשמוע את זה.

"אני בן שבעים‏ ושש." הוא מדליק את המצית השחור שלו ומסובב באיטיות את הלהבה על קצה הסיגר עד שהוא בוער בזוהר כתום בוהק לפני שהוא מרים אותו לשפתיו ושואף שאיפה קטנה.

אני נשען לאחור, מותח את רגליי וממתין. נותן לו ליהנות מהרגע שלו. ריצ'רד היה מעשן כבד פעם, אבל אחרי התקף לב קל לפני כמה שנים, הוא עבר לסיגרים יקרים. עשן מסתחרר מפיו, הוא לוקח שאיפה נוספת ומשליך לעברי את המצית.

"השארתי את חותמי באוניברסיטה. ויתרתי על דברים רבים בחיי כדי להגיע להישגים שאליהם הגעתי ועכשיו —" עיניו החומות נעות אליי כשהוא מצביע עם הסיגר לעברי. "הגיע תורך."

אני מזדקף בכיסא ורוכן להדליק את קצה הסיגר שלי. "אני לא מתכוון לשקר ולומר שאני לא רוצה את זה." אני ממקם את הסיגר הריחני בפי בחיוך ושואף בקלילות. הטעם האדמתי וההדרי מסתחרר כשאני מניח לעשן לצאת מבין שפתיי ואני מסתכל עליו.

"אתה מבין שמה שאני עומד לעשות יהפוך אותך לדיקן הראשי הצעיר ביותר בהיסטוריה של המוסד הזה?" הוא משלב שוב רגל אחת על השנייה.

"כן." קולי נשאר יציב. עבור זה עבדתי כל הזמן הזה. להיות הדיקן הראשי הצעיר ביותר בתולדות האוניברסיטה... כן, רק המחשבה על זה גורמת לזין שלי להתקשות.

"ג'נרס יעשה רעש. הוא מאמין שהתפקיד צריך להיות שלו. תשכנע אותי שהוא טועה."

עיניי מתכווצות וזוויות שפתיי מתעקלות מעלה. "אני לא צריך לשכנע אותך, ריצ'רד. זה די פשוט. אני גאון. הוא לא."

ריצ'רד מגחך. "אתה גם יהיר ורווק."

"בדיוק. אין שום דבר שמסיח את דעתי, כי אני נשוי לעבודה שלי. אין מועמד מתאים יותר ממני." אני מגחך ומרים את הסיגר לפי.

"ברט, אתה צריך לדעת שכבר התחלנו את הליך הסינון. יש משהו שאני צריך לדעת? להיות יושב ראש וסגן דיקן של מחלקת ההנדסה הסביבתית ולהפוך לדיקן ראשי של המוסד אלו שתי מפלצות שונות לחלוטין. אני לא יכול להניח לזה לחזור אליי כמו בומרנג. הדיקן ג'נרס בשנות החמישים לחייו. הוא נשוי והילדים שלו בוגרים. המממנים אוהבים את הדברים האלה. אבל המועמדות שלך לפרס נובל הציבה אותך כמועמד מוביל לתפקיד." ריצ'רד נועץ בי מבט.

אני מושך בכתפיי. "אני ספר פתוח, ריצ'רד. והעבודה שלי מדברת בעד עצמה," אני אומר כשאני מסתכל לו בעיניים. זו לא היוהרה שלי שמדברת, זו עובדה. אין מישהו שמתאים יותר ממני לתפקיד וריצ'רד יודע את זה. אפילו בלי להזכיר את המועמדות שלי לפרס נובל. הגיל שלי הוא הדבר היחיד שמרתיע אותו. להיות בן שלושים ושמונה זה לא משהו חסר תקדים, אבל מעט מאוד מונו לתפקיד נחשק כמו זה בגילי.

להיות פרופסור כוכב עולה בכל אוניברסיטה עילית, או אוניברסיטת מחקר פרטית יוקרתית, הוא עניין ענק. אבל להיות הדיקן של אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים במדינה... טוב, בואו רק נגיד שלהורים שלי תהיה סיבה טובה להתגאות.

"מה עם פרופסור קרטר?" הוא אומר באגביות ולא מביט בי אפילו, מרוכז באפר שמתגבש בקצה הסיגר שלו.

"היא קולגה וחברה שהיו לי איתה יחסים של סקס סתמי," אני אומר לו, כי אני לא משקר. אני אולי יכול לנסות להקסים, אבל אני לא משקר. אני מציץ לעבר עוזרת הבית שלהם ושם לב שהיא נועצת בי מבטים כשהיא חולפת על פנינו עם סל מלא בכביסה.

"ברט. על זה בדיוק ג'נרס יכול לשחק —"

"לצאת עם קולגה זו לא הפרת חוקים." אני קוטע את דבריו, כי אני מסרב שמישהי חסרת חשיבות כמו סקיילר תהיה הסיבה שאני צריך להילחם עבור זה.

"לא רואים זאת בעין יפה, אבל לא, זה לא נוגד חוקים כלשהם, לא כמו יחסים עם סטודנטית." הוא יורה את החלק על היחסים עם סטודנטית כאילו מדובר בסוף העולם.

אני מנענע בראשי. כל העניין פשוט מגוחך ולא רלוונטי. "אין לך סיבה לדאגה." שיניי נסגרות מעצמן על קצה הסיגר כשאני חושב על סקיילר. לא השבתי לשיחות או להודעות שלה מאז שחזרתי. חשבתי שהבהרתי שלא היינו אקסקלוסיביים ומה שהיה לנו מיצה את עצמו, אלוהים אדירים.

"טוב, אולי תרצה לחזור ולומר לה את זה. נראה שהיא עדיין נאחזת בתקווה, אם הריאיון שלה היה איזשהו סימן לכך," ריצ'רד אומר ביובש.

אני מהנהן ומניח את הסיגר שלי כשאני שוקל היטב את בחירת המילים שלי. צריך לשים לעניין הזה סוף, אבל אני לא יכול להראות לו שזה מטריד אותי. מטריד פירושו אשמה ואין בי שמץ של אשמה. אני רוכן ומשעין את מרפקים שלי על ברכיי בזמן שעיניי נודדות על פני המשרד שלו. המשרד ענק עם חיפוי עץ כהה שמכסה את הקיר הצדדי. שולחן הכתיבה הגדול מעץ וכיסא העור בצבע דובדבן נותנים למקום תחושה של כסף ישן. לא הטעם שלי, אבל אני לא חייב לגור כאן.

"פרופסור קרטר עובדת במחלקה אחרת, אבל היא מועמדת לקביעות השנה, אז —" כוונותיו ברורות.

"אני אדאג שלא יהיה חוסר הבנה," אני אומר בנוקשות. אני המומחה המוביל בתחום שלי, אז להתמודד עם סקיילר, אישה שאיתה שכבתי מספר פעמים שאותן אני יכול לספור על כף יד אחת, הוא בזבוז זמן בשבילי. אבל אני גם לא צריך שהיא תגרום לי לבעיות.

"נפלא. בסוף הסמסטר, אם הכול יתנהל כמו שצריך —" הוא קם ומניח את הסיגר שלו במאפרת הקריסטל הגדולה שלו. "לכבוד הוא לי ללחוץ את ידו של הדיקן החדש של המחלקה ללימודי הנדסה של אוניברסיטת קליפורניה." הוא מושיט לי את ידו המבוגרת ומלאת הקמטים ואני נעמד. "מזל טוב, בן. אני צופה לך הישגים גדולים. בבקשה, אל תאכזב אותי." קולו חזק, אבל ידו רועדת מעט.

האדרנלין זורם לראשי כשאני מושיט ואוחז את ידו בידי הבטוחה והיציבה. "תודה, ריצ'רד. אין לך מה לדאוג. אני לעולם לא מאכזב."

פרק 2

אלכסנדריה

אני מתכוונת להקיש על דלת חדרה של אחותי, פולטת אנחה עמוקה וזוקפת את כתפיי. אלוהים, אני מרגישה כמו אנה בלשבור את הקרח, כשעמדה מחוץ לדלת החדר של אלזה. אני נאלצת לעצור את עצמי מלזמזם את השיר את רוצה לבנות איש שלג?

"פשוט תקישי," אני לוחשת ונוקשת בעדינות על הדלת שלה, נלחמת בצורך לברוח.

שקט.

אני מצמידה את אוזני אל הדלת כאילו זה עשוי לעזור. אלוהים, מה היא עושה? לא ראיתי אותה מאתמול בלילה כשהיא חלפה על פניי כמו רוח סערה מבלי להגיב אפילו להיי, איך היה היום שלך? העליז שלי.

"סקיילר?" אני נוקשת מעט חזק יותר. "את בסד —"

"מה?" קולה גורם לי לקפוץ ולקחת צעד לאחור כשאני כמעט נכנעת לדחף שלי לברוח. זה ללא ספק השבוע הכי לא נעים
בחיי. כל התקוות שלי לעבור לדרום קליפורניה היפהפייה כדי ללמוד באוניברסיטת קליפורניה ולבלות זמן איכות עם אחותי די התפוגגו.

האמת היא שאני מתחילה לתהות אם היא באמת משוגעת. מהרגע שהגעתי לעיר עם הרכב שלי מפוצץ בכל הרכוש שלי, היא התנהגה כמו, טוב... כמו כלבה.

"תהיתי אם אוכל לנסוע איתך הבוקר מכיוון שזה היום הראשון שלי ואני —" הדלת שלה נפתחה בתנופה ואני נסוגה לאחור. אלוהים, תפסיקי להיות כזאת פחדנית. היא לא יכולה להיות נוראית עד
כדי כך.

כשהיא עומדת מולי במכנסיים שחורים מחויטים, בגופיית מלמלה חמודה לבנה ובאיפור מושלם פרט לעיניה הנפוחות, אני מדביקה חיוך גדול על פניי. גל חמלה מציף אותי. אולי היא שבורת לב ועצובה. כנראה זו הסיבה שהיא מסתכלת עליי כאילו אני מטרד. היא בדיוק נזרקה. כן, היא הייתה במערכת יחסים רצינית ונשבר לה הלב. זה מסביר את ההתנהגות המגעילה הזו שלה.

אני כמעט מרימה אליה את ידי לגעת בזרועה באהדה, אבל היא מתפרצת, "למה? מה קרה למכונית שלך?" היא חולפת על פניי והאף שלי מתעוות מניחוח הבושם שלה.

"אה, אני... חכי רגע." אני מתעטשת. משום מה, אני נתקפת אלרגיות בקרבתה.

"סליחה." אני מושכת באפי ועיניי דומעות כשאני מנסה להחזיק את העיטוש הבא שלי. "סתם חשבתי שנוכל לנסוע ביחד, אולי לדבר, לחסוך דלק —" אני מרימה את ידי ומפנה שוב את ראשי כדי להתעטש.

"לא. ואם את חולה, תתרחקי ממני. החיים שלי יותר מדי עמוסים מכדי שאסתכן בלהידבק באיזו מגפה שזו לא תהיה שהבאת איתך מאוהיו." שפתיה משוחות הגלוס מתעקלות והיא מנערת את ראשה כאילו אוהיו היא איזו מילה גסה או משהו. ו... הנה מתפוגגת לה החמלה שהרגשתי כשאני מתבוננת בה הולכת לעבר למטבח, עקביה נוקשים על רצפת העץ הקשה.

"לא ייאמן," אני לוחשת. אז מה אם היא סובלת מלב שבור?
היא מרושעת. אלוהים, אני הייתי נחמדה אליה. אני פוסעת היישר אל חדר האמבטיה לקחת טישו וגם להתרחק מהאנרגיה השלילית שלה.

טוב, אני סיימתי. עשיתי שמיניות באוויר כדי לנסות להתחבר אליה והיום הייתה ההזדמנות האחרונה. ברור שהמאמצים שלי לא רצויים.

כל מה שהיא עושה זה לעבוד, או להסתגר בחדר השינה או האמבטיה שלה ולבכות. בהתחלה, חשבתי שהיא כועסת שאבא שלנו הכריח אותה להכניס אותי לדירה שלה. אבל, נו באמת, זה כבר מוגזם לגמרי. אני גם השותפה הכי טובה בעולם. אני
מתעסקת בענייניי ומשתדלת לתת לה את המרחב והפרטיות שלה. זו לא אשמתי שהבית הזה קטן ואני שומעת אותה בוכה ומדברת לעצמה.

אלוהים, הסיבה היחידה שאפילו חשבתי לנסות ולבקש ממנה לנסוע איתה היא כי הרכב שלי מקולקל.

אני מקנחת את האף שוב ומשליכה את הטישו לפח לפני שאני מביטה סביב ושוקלת את האפשרויות שלי. אין לי הרבה, כי הרכב המזורגג שלי מקולקל ומהקצת שאני יודעת, אני בהחלט צריכה רכב בלוס אנג'לס. אני מביטה בעצמי במראה ומיישרת את הקוקו שלי. אני גם ככה לחוצה ומתרגשת לגבי היום, אז למה היא חייבת להיות כזאת מגעילה? היא מרצה באוניברסיטה, אלוהים אדירים. זה מגוחך...

"תוודאי שאת נועלת את הדלת, אלכס." קולה העוקצני מתריע בפניי שהיא אכן עוזבת ואם אני לא אמצא דרך כלשהיא להיכנס לרכב שלה, אני אהרוס את היום הראשון שלי ללימודים.

"חכי, סקיילר." אני רצה החוצה ורואה אותה יוצאת עם הרכב מהחניה שלה. אלא אם אני רוצה להשליך את עצמי על מכסה
המנוע של המרצדס שלה, אני צריכה להתמודד עם העובדה שזה מאוחר מדי.

"פאק," אני צועקת ומתעלמת מהכלב של השכנים שרץ במורד מדרגות הכניסה שלהם כדי לנבוח עליי.

סקיילר גרה בשכונה סופר מקסימה בסנטה מוניקה. רוב הבתים ברחוב שלה עדיין קטנים ונבנו בשנות החמישים. נכון שיש אחוזות בהמשך הדרך, אבל לרוב, ברחוב הזה בעיקר גרים רווקים או זוגות מבוגרים.

"אוי, שתוק, וולטר," אני מתעצבנת על הכלב, שנוהם עליי מבעד לגדר העץ הלבנה שמפרידה בין החצרות שלנו. אני הולכת חזרה לתוך הבית וטורקת את הדלת כל כך חזק שהחלונות רועדים. אני צונחת על הספה ומביטה בשעון שלי. שבע ורבע בבוקר. השיעור הראשון שלי מתחיל בשעה תשע. שווה לי להסתכן ולקחת את הרכב שלי? זאת אומרת, זה ממש בהמשך הכביש המהיר של הפסיפיק קואסט. הכול אמור להיות בסדר, נכון? אני נושכת את שפתי התחתונה, נשענת לאחור ומכסה את פניי בידיי. זה כל כך לא איך שצפיתי שהיום הראשון שלי ייראה.

הייתי צריכה לדעת שמשהו מוזר כשאבא שלי קרא לי למשרד שלו בלילה לפני שעזבתי. חשבתי שהוא יגיד לי כמה הוא יתגעגע אליי, אבל במקום זה הוא דיבר ודיבר על כמה קשה הייתה אחותי. שאני חכמה והוא בטוח שאצליח להסתדר. סקיילר היא בתו של אבי מהנישואים הראשונים שלו. היא מבוגרת ממני בחמש־עשרה שנים ובבירור חיה ברמת חיים שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, שזו הסיבה שהוא מכריח אותי לגור איתה כאן. אבא שלי כבר משלם את רוב שכר הדירה. למה שאגור בדירה משלי כשלסקיילר יש חדר שינה פנוי?

ועדיין, היא עשתה הכול כדי לגרום לי להרגיש לא רצויה. לפני כמה ימים, היא אמרה לי להפריד את כל האוכל במקרר ושהיא מתכוונת לדרוש מאבא שלנו עוד כסף כי אני ממשיכה לאכול לה את האוכל. אכלתי רק כריך אחד של חמאת בוטנים וריבה. נדרשתי למאמצים רבים כדי לסתום את הפה על זה.

"אוי, אלוהים," אני נאנחת. התקלה במכונית שלי היה סימן שבישר על הבאות. ברגע שנורת המנוע ההיא נדלקה, הייתי צריכה לעצור, להתקשר לאבא שלי ולבקש ממנו שידאג שיתקנו את
זה. במקום זה, התעלמתי והמשכתי לנסוע בתקווה שהיא תכבה. היא לא כבתה וברגע שנכנסתי לחניה של סקיילר, המכונית
התחילה להשמיע רעשים. האמת, פשוט כל כך הוקל לי שהגעתי בשלום, שהדחקתי את העניין עד שניסיתי להתניע אותה לפני כמה ימים.

הטלפון שלי מתחיל לרטוט על אי המטבח של סקיילר ואני ניגשת לענות לשיחה.

"תהרוג אותי," אני מתחננת לטלפון כשאחי התאום, ג'וד, צוחק.

"למה? מה קרה עכשיו?" קולו העליז מעצבן אותי ברגע זה.

"הכול. סימסתי לך," אני רוטנת ומוציאה ספל מארון המטבח. למה לא לשתות מהקפה של סקיילר בזמן שאני מחליטה מה לעשות?

"אלכס, אני באימונים רוב שעות היממה. הפוטבול בקולג' הוא קצת שונה מלשחק בקבוצה של התיכון." אני שומעת צחוק ברקע ופתאום אני כל כך מתגעגעת אליו. אולי לארוז הכול ולעבור לצד השני של המדינה לא היה רעיון טוב.

"איפה אתה?" אני לוגמת מהקפה החם, מתעלמת לחלוטין מכך שאני שורפת את הלשון שלי. עם איך שהיום הזה התחיל, אני אהיה מאושרת אם זה הדבר המחורבן האחרון שיקרה.

"בבית האחווה... גבר, אני בטלפון... תגיד לה שאני כבר מגיע," אחי צועק למישהו. אני נשענת על השיש במטבח ותוהה למה ג'וד כזה בר מזל.

"אלכס, את בסדר?"

"לא, אני לא בסדר. המכונית שלי התקלקלה וסקיילר היא
פשוט —" אני לוקחת נשימה עמוקה.

"כלבה? זונה? תמשיכי. זה בסדר לומר את זה, אם זה נכון." הוא צוחק שוב.

"ג'וד, אתה לא יכול לדבר ככה על אישה, אתה יודע את זה," אני רוטנת ולוגמת לגימה נוספת מהקפה.

"רגע, מה קרה לרכב שלך? אמרת לאבא?" קולו של ג'וד מקוטע. נראה שהקליטה לא טובה במקום שהוא נמצא בו.

"נורת המנוע דולקת. חשבתי שאולי אני רק צריכה שמן מנוע, אבל מילאתי קצת וזה עדיין רועד ועושה את הרעש המעצבן הזה. מה אני עושה? יש לי שיעור עוד שעה," אני מתעצבנת.

"אלכס, את צריכה לספר לאבא —"

"אני לא יכולה לספר לאבא. הוא ישתגע ואני ממש רוצה לשמור את האומללות שלי כקלף מיקוח כדי שאוכל לשכנע אותו לתת לי לעבור לדירה משלי. אם הוא יצטרך לתקן את ההונדה שלי, זהו זה. אני אהיה תקועה כאן עם סקיילר."

"תתעלמי מסקיילר. היא סתם מקנאת בך כי את יותר יפה ממנה." ג'וד צוחק שוב ממשהו או מישהו. אני מנידה בראשי ומניחה את ספל הקפה כדי להביט החוצה בכמה גננים מוציאים את מכסחת הדשא ומפוח העלים מהטנדר שלהם.

"עבר זמן מהפעם האחרונה שראית אותה." אני נוחרת. "אני חושבת שהיא עשתה ניתוח אף. היא מאוד יפה, ג'וד. אז לא מדובר בקנאה. זה יותר כאילו היא כל כך מרוכזת בעצמה שהיא חושבת שאני לא ברמה שלה או משהו. אני לא יודעת, קשה לי להסביר." אני מסתובבת, משליכה את הקפה לכיור ולוקחת לי בננה, כי זין על זה, אני גוועת.

"פשוט תזמיני אובר. אעביר לך כסף באפל פיי," הוא אומר. "תראי, כל כך רצית לעבור לחוף המערבי. קרעת את התחת כדי להתקבל לאוניברסיטה היוקרתית המזוינת הזו. את צריכה לארוז את הדברים שלך ולבוא אליי לאוניברסיטת אוהיו. הגיע הזמן שתשתחררי ותיהני קצת."

"קיבלת מלגה מלאה כדי לשחק פוטבול, ג'וד," אני מזכירה
לו ומגלגלת עיניים כשאני אוכלת בזריזות את הבננה שלי ומנסה שלא להניח לעובדה שהוא צודק להכאיב לי. כל החיים הייתי
ילדה טובה. אלוהים, אני מקווה שזה לא מה שקרה לסקיילר. היא הקדישה את כל החיים שלה לניסיון להיות מושלמת ועכשיו היא משוגעת.

תראו את הבית שלה... הוא ההגדרה לשלמות, אבל יש בו עצב, כאילו הוא רוצה שישתמשו בו. רצפת העץ המבריקה וניחוח הפרחים היבשים שממלא את המקום. יש בו שני חדרי שינה וחצר גדולה. החיסרון היחיד בו הוא שיש רק חדר אמבטיה אחד, אבל לפחות הגודל שלו סביר ויש בו אמבטיה עם רגליים בסגנון וינטג'.

"אלכס? את עדיין שם?" הקול של אחי גורם לי להתמקד בעכשיו ובכמה רציתי שהוא יהיה כאן ברגע זה. ג'וד לא רק חכם, אלא גם ספורטאי. נראה שדברים הולכים לו בקלות. שוב, זה מציק לי.

אני אוכלת את הביס האחרון של הבננה ומשליכה את הקליפה לפח. וכמו פרנואידית מוזרה, אני לוקחת כמה חתיכות נייר מגבת ומשליכה מעליה.

"כן, אני עדיין כאן," אני ממלמלת, הפה שלי עדיין מלא כשאני מנסה לבלוע. "אני ממש מחביאה קליפה של בננה. לא יפתיע אותי אם אגלה שהיא התקינה מצלמות כדי לעקוב אחריי." אני ניגשת לכיור ושוטפת ידיים.

"מה את מחביאה? את מקוטעת. תראי, אני חייב ללכת. תסמסי לי יותר מאוחר." הוא מנתק לפני שיש לי אפילו הזדמנות להתלונן עוד.

"מושלם," אני ממלמלת לטלפון שממוקם בין הסנטר לכתף שלי כשאני מסיימת לשטוף ידיים.

אני שוב לבד. אני שונאת את זה. אולי זה קטע של תאומים, אבל זה משהו שקשה לי איתו כל הזמן. מה אם ג'וד צודק והייתי צריכה להישאר באוהיו וללמוד באוניברסיטה המקומית כמוהו?

"תפסיקי," אני לוחשת ומעבירה את ידי מעלה ומטה על מכנסי הג'ינס השחורים שלי. אני ראויה לזה. בזמן שכל החברים שלי השקיעו את המינימום כדי שיוכלו ליהנות, אני למדתי או התנדבתי, כי זו מי שאני. להתקבל לאוניברסיטת קליפורניה היה התגשמות חלום בשבילי ואני לא מתכוונת לתת לכמה ימים רעים ואחות כלבה לגרום לי לארוז את הדברים שלי ולעזוב.

הטלפון שלי מצפצף ואני שומטת את מבטי לראות הודעה מג'וד. זה הגיף הדבילי הזה של קים קרדשיאן זורקת כסף. ואז העברה של שישים דולר מופיעה אצלי באפל פיי. אני פודה אותה מייד ומזמינה אובר.

זה מטורף. אין לי כסף לנסוע כל יום הלוך ושוב באובר. אצטרך להתקשר לאבא שלי או למצוא דרך אחרת, אבל ברגע זה אני צריכה לצאת ולסיים את היום הראשון שלי ללימודים.

אני עוצמת את עיניי ולוקחת נשימה עמוקה ונושפת כדי להירגע. הכול בסדר, אפילו מעולה. היו כמה מהמורות, אבל זה צפוי בסביבה חדשה.

רק תגיעי לאוניברסיטה ותמצאי את הכיתה שלך, אלכס. כל שאר הדברים יסתדרו מעצמם. מה עוד יכול להשתבש?