מעכשיו אלווה אותך עד הבית

מעכשיו אלווה אותך עד הבית

"ואתה גם לא עושה שיעורי בית כמו שצריך. פשוט מסתלק מיד אחרי שטרפת את ארוחת הערב. בכלל, מה אתה עושה ביער?"

"מטייל, אמרתי לך."

"מסתכל על העצים ומקשיב לציפורים?"

"ומה לא בסדר בזה?"

"אתה בטוח שזה כל מה שאתה עושה?"

"מה כבר יש לעשות ביער חוץ מזה?"

"את זה אתה יודע יותר טוב ממני. חוץ מזה אתה צריך להפסיק להסתובב לבד. בסוף עוד תהיה תימהוני."

"אז תני לי להיות תימהוני!"

"אל תדבר ככה לאימא שלך."

"אז תני לי להיות תימהוני!"

"שלא תעז!" היא התקרבה אליו. הוא עמד בלי ניע. היא סטרה על לחיו. הוא לא זז.

"אם תרביצי לי עוד פעם, אני אקלל," אמר.

"אתה לא תקלל!" אמרה וסטרה לו שוב באותה הלחי.

"שייקח אותך השטן," אמר. "ישר ללהבות הגיהינום." הוא אמר את זה ברוגע הרב ביותר שהצליח לגייס, ואז הרגיש איך הבכי עולה בגרון, בכי הזעם, והוא הסתובב ומיהר אל הדלת. הוא המשיך לרוץ גם אחרי שיצא לרחוב. לא כי מיהר, אלא כי הכעס היה קשור איכשהו גם לרגליים שלו. השטן בלהבות הגיהינום, חשב תוך כדי ריצה.

הוא האט את הקצב רק כשהבתים היו מאחוריו והיער והגבעות המכוסות שיחי אַבְרָשׁ לפניו. הוא הציץ בשעון היד שקיבל לכבוד יום הולדתו השש־עשרה, והיה לו זמן. הוא חשב שמגיע לה שישתגע. פעם אני אגיד לה את זה. אגיד לה: מגיע לך שאני אשתגע, כי את לא מבינה שום דבר. את רק מנדנדת ומנדנדת בלי להבין שום דבר.

הוא המשיך בשביל אל לב היער. השמש האירה באלכסון בין גזעי העצים. הוא הביט במראה הזה ואמר לעצמו שכשחושבים על זה, היער יפה באותה מידה, אם לא יותר, כשהשמש לא זורחת. והוא הכי יפה כשיורד גשם. רעד של שמחה עבר בו, כי הוא אף פעם לא חשב על זה קודם. לשמש יש יכולת לרמות, חשב, והוציא פנקס מהכיס. בין דפיו היה מונח בדל עיפרון, והוא נעצר וכתב: לשמש יש יכולת לרמות. עכשיו אזכור את זה, חשב, החזיר את הפנקס לכיס והיה שמח. רק שמח.

הוא הגיע למחוז חפצו, התיישב על אבן וחשב שאם היא לא תבוא היום זה לא כי שיקרתי לאימא. ולא כי החלטתי לעשות את מה שאף פעם לא העזתי לעשות קודם. אם היא לא תבוא זה כי הטילו עליה משימה שהיא לא יכלה להתחמק ממנה.

הוא שלף שוב את הפנקס, פתח אותו וקרא לעצמו בקול את הדברים שחשב במהלך היום. "כמצמוץ שפתיים חושני תפילותיה עלו מעלה אל אֵל מדומיין." "בית־רק־לשם־שעשוע." "יש לה רגליים הממשיכות מעל לאִמרַת החצאית." הוא סגר את הפנקס וחייך סתם כך באוויר. יום אחד, חשב, יום אחד...

ואז היא באה. באה בריצה, מוארת וכהה לסירוגין, לפי נפילתם של הצללים ואור השמש. היא לבשה חולצה צהובה ומכנסיים חומים ארוכים.

"איזה יופי שבאת," אמר, והיא התיישבה לידו.

"ברור שבאתי," אמרה. "אני תמיד באה. התגעגעת אליי היום?"

"כן."

"רצתי כל הדרך כמעט."

הוא הניח את ידו על כתפה. היא הסבה אליו את פניה, והעיניים האפורות שלה חייכו לפני שנעצמו. היא מקילה עליי, חשב כשנישק אותה.

"עכשיו נלך למקום שהיינו בו אתמול," אמר.

"מה נעשה שם?" חייכה.

"נראה."

"תגיד מה נעשה."

"מה שעשינו אתמול."

"טוב."

הם המשיכו בשביל אל מעבה היער. הם החזיקו ידיים, וכשפנו מהשביל והחלו לדשדש בין שיחי האברש היא אמרה שהיום בשיעור גרמנית היא חשבה שלא רק השנים קובעות את הגיל. נכון, אמר. ואז חשבתי שאגיד לך שיהיה טיפשי מצידך לחשוב שאתה צעיר ממני, כי במציאות אתה מבוגר ממני בהרבה. לא שמתי לב לזה, אמר. פשוט חשבתי שאגיד לך את זה, אמרה. בטח, אמר, וחשב שאם מסתתרת בדבריה כוונה כלשהי, הרי מטרתה להקל עליי. ופירוש הדבר הוא שלא יהיה קשה בכלל, כי שנינו נרצה את אותו הדבר. הוא לחץ קלות על ידה, והיא הסבה אליו את מבטה, ופיה ועיניה חייכו.

הם הגיעו למקום שבו שכבו זה לצד זה יום קודם לכן. הם התיישבו זה מול זה, והוא אמר בלי להסתכל בה: אתמול אחרי שחזרתי הביתה חיברתי שיר חדש. תקרא לי אותו, אמרה. אני לא יודע אם הוא טוב, אמר. בכל זאת תקרא לי. כן, אמר, אם אצליח להיזכר בו. הוא לא היה מסוגל להביט בה.

 

קיץ, היא לחשה

קיץ —

ונשכבה בשיחי האברש

והניחה לקיץ לחיות.

 

נישקתי את עיניה שחורות

והיא דיברה מילים מופלאות

על רגעים קצרים

על אירוס עָנֵף בקמילתו

על הסוס המכונף שכנפיו נחרכות

כשהוא מתקרב מדי לשמש.

 

אחר כך היא מחקה את המילים

בנשיקות חמות כשמש

— והקיץ חי.

 

היא נשכבה על הגב והוא הרגיש שהיא מסתכלת עליו. זה שיר מוזר, אמרה, והאופן שבו אמרה זאת שימח אותו. הוא מצא חן בעינייך? שאל. רד אליי ואני אענה לך, אמרה. הוא נשכב על צידו, ידו על כתפה ואמתו על שדהּ. אני מעריצה אותך, אמרה. היא הביטה בו כשאמרה זאת, והוא לא הבין איך היא יכולה להגיד דבר גדול כל כך בזמן שהיא מביטה לו בעיניים. הוא הזיז את ידו כלפי מטה, אל שדהּ, והיא אמרה, אבל זה לא אומר שמותר לך לקמט לי את החולצה. נכון, אמר והתחיל לפתוח את כפתורי החולצה.

"הרצון שלך להסתכל אף פעם לא יודע שובע?" שאלה.

"אף פעם לא פתחתי את הכפתורים של החולצה הזאת."

"היא חדשה."

"יש בה יותר כפתורים מבחולצות האחרות."

הוא פתח את חולצתה, אחז בכתפיה, הרים אותה והניח את ידו על גבה. הוא שחרר את החזייה ואמר אני רוצה להוריד ממך את החולצה לגמרי. היא לא עשתה דבר, רק חייכה. הוא הוריד ממנה את החולצה והחזייה לגמרי, ושדיה גלשו מעט מטה, לא הרבה. הוא הרגיש שעכשיו אין עוד כל קושי. עכשיו הוא שוב יכול להביט לה בעיניים. אתה שמח עכשיו? שאלה. כן, אמר וחשב, אני לא חושב ששום דבר אחר יכול לשמח אותי יותר. אבל יש משהו אחר, ואני מוכרח לנסות אותו.

"אני רוצה להפשיט אותך לגמרי," אמר. הוא הביט לה בעיניים.

"אסור לך," אמרה.

"למה אסור לי?"

"פשוט אסור."

"אני לא אעשה לך שום דבר."

"אתה לא יכול להבטיח דבר כזה מראש."

"אני מוכרח להפשיט אותך," אמר. "אם אני לא אעשה את זה עכשיו, אני אעשה את זה אחר כך, וזה לא יהיה קל יותר. אם לא תסכימי — תכאיבי לי, כי כבר שבוע שלם אני מוותר כל יום, ובכל פעם כואב לי יותר."

"תנשק אותי," אמרה, ובזמן שנישק אותה הוא פתח את רוכסן המכנסיים החומים. אני מוכרח, חשב, וזה הדבר היחיד הנכון. הוא נישק אותה כל הזמן כשניסה למשוך את המכנסיים למטה, אל מתחת לאגן הירכיים שלה. היא התפתלה תחתיו, הוא הרחיק ממנה את פיו והביט לה בעיניים.

"אני לא אעשה לך שום דבר רע," אמר. "אם את רוצה, אבטיח שרק אסתכל."

הוא משך את המכנסיים מתחת לאגן הירכיים, והיא לא עשתה דבר כדי לעצור בעדו.

"תגיד שאתה אוהב אותי," אמרה.

"אני אוהב אותך," אמר.

היא חייכה.

"זה יפה בעיניך?"

"כן. זה יפה יותר ממה שראיתי בציורים ובפסלים."

"פשוט הייתי נבוכה," אמרה. "זאת הסיבה."

"כן," אמר.

"עכשיו אני כבר לא נבוכה."

"גם אני לא."

"אתה יכול לגעת בי."

ידו ליטפה את בטנה וירדה אל בין רגליה.

"תנשק אותי," אמרה, ובזמן שנישק אותה היא פתחה את כפתורי מכנסיו, שחררה אותו והראתה לו את הדרך. זה היה מוזר וחמים וטוב. תיזהר, אמרה, והוא שכב רגוע לגמרי. הוא חשב, אני שוכב איתה. זה היום הטוב בחיי, ומעכשיו כל הימים יהיו הכי טובים, כי עכשיו אני יודע מהו הדבר הכי טוב.

"תיזהר," אמרה.

"כן," אמר. "אני אהיה זהיר. אני לא אעשה לך שום דבר."

"נעים לך?" שאלה.

"כן."

"גם כשאתה שוכב בלי לזוז?"

"כן," אמר, קצת מופתע. "זה הדבר שהשתוקקתי אליו."

"גם אני."

"עכשיו אני חושב שלעולם לא אשתוקק למשהו שאני לא יודע מהו."

"תשתוקק אליי?" שאלה.

"כן," אמר. "אלייך ולזה."

"אני אישמע לך אכזרית אם אומר שקר לי?" היא חייכה אליו.

"לא," אמר והחליק מתוכה בזהירות. הוא נשכב על גבו בין שיחי האברש והביט מעלה אל העצים. הם כבר לא היו ירוקים לגמרי, והוא חשב שבקרוב יבוא הסתיו ואחריו החורף.

"מה נעשה כשיבוא החורף?" שאל.

"אל תחשוב על זה. יש עוד זמן."

"כן," אמר, אבל הוא לא היה יכול שלא לחשוב על זה. הוא הסתכל עליה, והיא כבר לבשה את הכול חוץ מהחולצה.

"תרצי שאכפתר אותה?" שאל. היא הנהנה. הוא ספר את הכפתורים. אחד־עשר. הם קמו וחזרו לשביל. היא אמרה, מעכשיו אנחנו כבר לא צריכים להיות נבוכים אף פעם. נכון, אמר. הם החלו לפסוע בשביל והחזיקו ידיים. על מה אתה חושב? שאלה. על שום דבר מיוחד. דווקא כן, אמרה. נו, תגיד. אני חושב שאולי אני נראה לך מוזר אחרי ששכבתי ככה בלי לזוז, אמר. ככה זה בטח אצל כולם בפעם הראשונה, אמרה. הוא הביט בה, והיא לא נראתה נבוכה. חוץ מזה, זה מה שביקשתי ממך, אמרה. בגלל זה לא זזת. לא, חשב, זאת לא הסיבה. אני לא יודע למה עשיתי את זה, אבל זאת לא הסיבה.

"אני לא חושב שזה ככה אצל כולם," אמר.

"אל תחשוב על זה," אמרה.

"אני מוכרח לחשוב על זה."

"אני אשמה בזה לא פחות ממך, ביקשתי ממך לא לזוז כי פחדתי."

"זה לא פשוט כל כך," אמר, "כי גם אני העדפתי שזה יהיה ככה."

"רק בגלל שגם אתה פחדת."

"לא פחדתי."

"אולי פחדת בלי לדעת שאתה פוחד. הרבה פעמים זה ככה."

"כן," אמר.

הם יצאו מהיער, ואיש מהם לא חשב שעכשיו ילכו כל אחד לדרכו, כהרגלם.

"אלווה אותך עד הבית," אמר.

"אתה חושב שכדאי?"

"כן," אמר, "מעכשיו אלווה אותך תמיד עד הבית."

גוזלי השחף

הם חתרו בסירה מרחק קצר ורק אז הניפו את המפרשים. רוח חזקה למדי נשבה, ופאול אמר שמסוכן לקשור את המפרש הראשי. הוא ישב, המיתר בידו, וניסה להתקדם במעלה הרוח כדי שלא יצטרכו לשוט בזיגזג ביציאה מהמֵצַר. החבל חתך את כף ידו. מפעם לפעם באו פרצי רוח עזים למדי, אבל לא היה צורך לרפות את המיתר. הוא קשר אותו ללַזבֶּזֶת1 ופקח עין על המים כדי שמשבי הרוח לא יפתיעו אותו.

"הרוח מתאימה בדיוק," קרא אל הנערה. היא שכבה על גבה ליד החרטום ונשאה את עיניה למפרשים.

"היא תתחזק כשנצא מהמצר," אמרה.

"בטוח."

ככה הייתי רוצה להרגיש תמיד, חשב. הוא הוציא את קופסת הטבק מהכיס האחורי, החזיק את ידית ההגה בין זרועו לגופו וניסה לגלגל סיגריה. האצבעות שלו היו רטובות והנייר נקרע לחתיכות. הוא לקח נייר חדש. גם הוא נקרע, והנערה שאלה אם ירצה שתעזור לו. הוא זרק אליה את קופסת הטבק.

"אלה החיים הטובים," אמר.

"ככה הייתי רוצה להרגיש כל הזמן."

"כן. לעשות תמיד רק מה שמתחשק."

"דבר ראשון צריך כסף. אי אפשר לעשות מה שמתחשק בלי כסף."

"נכון. זה מה שאידיוטי כל כך. וכדי להשיג כסף חייבים לעשות מה שלא מתחשק, ואז כבר בקושי יש טעם."

הם נכנסו למצר. הים היה שקט. משני הצדדים התנשאו צוקים גבוהים וחשופים. מחוץ למצר הים געש והקציף. הם שטו נגד הזרם, והנערה הורידה משוט למים. כשהרוח מילאה את המפרשים שחרר פאול את המיתר. הרוח הייתה חזקה למדי, אבל לא חדרו הרבה מים לסירה.

"איזו התרגשות!" קראה הנערה.

"מוצא חן בעינייך?"

"כן, מאוד."

"את לא פוחדת?"

"אני כן. בגלל זה אני נרגשת."

"יכול להיות. שמעתי על אינדיאנים כאלה שקופצים לבאר בעומק עשרים מטרים, וברגע שהם מתחילים עם זה הם לא יכולים להפסיק. אם הם לא עושים כל יום משהו שהם יודעים שעלול לעלות להם בחייהם, נדמה להם שהם לא חיים את החיים במלואם."

"אני בטוחה שיש בזה משהו."

"את חושבת?"

"אני לא יודעת. נשמע לי שיש בזה משהו. בטח כיף לדעת שאתה כאילו מציל את החיים שלך בכל יום מחדש."

פאול שט במעלה הרוח. החבל חתך את כף ידו. הוא חשב שככה זה תמיד. אתה מרגיש פשוט נפלא חוץ מדבר אחד שמפריע. הוא הצמיד את כף רגלו למיתר כדי שלא יהיה כבד כל כך. הוא סובב את ראשו והסתכל לאחור והמצר כבר היה רחוק.

"אם הסירה תתהפך לא יהיה לנו הרבה סיכוי," אמרה.

"אחד למאה."

"כשהייתי בת שש־עשרה חלמתי למות בלב יער גדול."

"אני אף פעם לא חלמתי למות."

"אני כן. אלה חלומות יפים. אף אחד לא הכאיב לי, ולא הייתי חולה."

"את מוזרה."

"כן. כולם אומרים שאני מוזרה. אתה חושב שחבל שאני ככה?"

"לא."

"גם אתה מוזר."

"באיזה אופן?"

"לפעמים אתה צוחק כששום דבר לא מצחיק. כשאבא שלי סיפר על תאונת הרכבת באיטליה, צחקת. אני לא חשבתי שהיה בזה משהו מצחיק. ובהמשך אותו הערב, כשהוא שאל אותך אם קראת משהו של המסוּן, גם צחקת."

משב רוח טלטל את הסירה, היא נטתה על צידה ומים רבים חדרו אליה.

פאול סובב את ההגה בתנועה חדה. הסירה התיישרה והמפרשים התנפנפו ברוח. הוא המשיך לשוט במעלה הרוח והידק את המפרש הראשי. ואז סובב את ההגה לאט לצד הנגדי, והסירה שעטה קדימה.

"את פוחדת?" קרא.

"לא צעקתי, נכון?"

"לפעמים מפחדים כל כך שלא מצליחים להוציא הגה."

"לא פחדתי עד כדי כך."

"נוכל לחזור אם את רוצה. את מחליטה."

"אם ככה, אני רוצה שנעגון ליד אי." היא הביטה סביב, והצביעה כמעט בקו ישר קדימה. "אני רוצה לעגון שם ולרדת לחוף," אמרה.

האי היה קטן למדי. פה ושם צמחו עצי אורן גמדיים, והשאר היה רק סלעים ואברש. כשהיו קרובים מאוד לאי נפתח לפניהם מפרצון. פאול ניווט אליו, והמפרשים התנפנפו כי הרוח באה פתאום מכיוון אחר. הנערה נעמדה ליד החרטום. בידה החזיקה את חבל הקשירה והתכוננה לקפוץ. פאול ליפף את המפרש סביב התורן. הנערה קפצה, והוא נאלץ לאחוז בתורן כדי לא לאבד את שיווי המשקל כשהסירה נתקלה ביבשה. הוא קפץ בעקבותיה. הוא היה מוכרח לעצור לפני שהגיע אליה, כי היא עמדה והביטה בו בעיניים הכחולות שלה, החזיקה את זרועותיה מעל לראשה ואת פקעת החבל בידה, והוא לא ידע אם אי פעם ראה מראה יפה כל כך.

"מתחשק לי לחבק אותך," אמר.

"ולי מתחשק שתחבק אותי."

הוא חיבק אותה. הוא חשב שהיא יקרה לו יותר מכל האחרות. היא שמטה את פקעת החבל וכרכה את זרועותיה סביב צווארו, והוא הצמיד את לחיו ללחייה, ועורה היה נעים וצונן. הוא חשב שהיא יקרה לו יותר מכל האחרות, ושהיא עצמה רצתה בזה. לעולם לא אעשה לה משהו רע, חשב והרחיק ממנה לאט את ידיו ואת זרועותיו.

הוא קשר את הסירה לאבן חדה ומוארכת, והם רצו זה לצד זה אל ראש האי. מעליהם התעופפו שחפים שנצנצו בשמש וצווחו, צללו וצווחו מעל ראשיהם בקולות הקרקור שלהם. הם רצו בלי לשים לב אליהם. פתאום עצרה הנערה ופלטה צווחה קטנה. הוא הביט בה, ועיניה היו מפוחדות. היא הושיטה לו זרוע והוא אחז בה. היא הביטה אל סדק קטן בסלע שלפניהם.

"תראה!"

"גוזל שחף!"

"אני פוחדת."

"זה רק גוזל."

"כמעט דרכתי עליו. ותשמע איזה צווחות מאיימות השחפים משמיעים."

"הם דואגים לגוזלים שלהם."

"אני רוצה להסתלק מפה. אני פוחדת. הם עלולים לפגוע בנו."

הוא רצה להגיד שלא, הם לא יכולים לעשות לנו שום דבר, אבל אז הוא הביט למעלה וראה שהשחפים צוללים לעברם, בזה אחר זה. הנערה צעקה וגוננה על ראשה בזרועותיה, כי כשהשחפים יצאו מאור השמש התברר שהם במרחק של שניים־שלושה מטרים מהם, לא יותר. הם הסתובבו שניהם באותו הזמן ורצו. שניהם הרגישו שהפחד גבר ברגע שהתחילו לברוח. אבל כעבור זמן מה הצווחות נשמעו רחוקות, והוא חייך אליה ואמר, נראה שהם כעסו עלינו. ומה אם הייתי דורכת עליו, אמרה.

"בואי לא נחשוב על זה עוד," אמר.

"טוב," אמרה.

"בואי נשב פה במקום מוגן מהרוח."

"אז תצטרך לחבק אותי שוב."

וזה מה שרצה לעשות יותר מכול. הוא כרך את זרועותיו סביבה והצמיד את לחיו ללחייה. היא תפסה את ראשו בין ידיה, הצמידה את פיה אל פיו והכניסה את לשונה אל בין שפתיו. והוא שכח שהוא יכול לנשום דרך האף והיה מוכרח להשתחרר מאחיזתה כי לא היה לו אוויר.

"אני מוצאת חן בעיניך?" שאלה, והעיניים הכחולות שלה היו רציניות.

"כן."

"תגיד לי משהו יפה."

"את יקרה לי יותר מכל האחרות."

"אתה חמוד כשאתה מקמט את המצח."

"דיברנו עלייך."

"עכשיו מתחשק לי להדליק מדורה," אמרה וקמה. "והיא תהיה המדורה הכי גדולה שאי פעם בערה באי הזה."

פאול קם ורץ לשפת המים. בין האבנים הוא מצא עצי סחף יבשים וקלים. הוא חשב שלילי מוזרה. כשהיא אומרת משהו, נדמה כאילו היא אף פעם לא חשבה קודם על מה שהיא עכשיו אומרת. כאילו היא חושבת בריכוז על מה שהיא אומרת, ואף פעם לא חשבה עליו קודם. הוא אסף בשתי ידיו עצי סחף והביא אותם למישור מוגבה במרחק עשרים־שלושים מטרים מהחוף. הוא סידר במעגל אבנים גדולות למדי. הנערה הביאה צרור גדול של ענפי אברש. היא שאלה בשביל מה האבנים. כדי שהאש לא תתפשט, אמר. חכם מצידך, אמרה והניחה את ענפי האברש בתוך המעגל. הוא הניח עליהם את עצי הסחף.

"תשמע רגע," אמרה.

"כן?"

"אני חושבת שאני מחבבת אותך יותר משאתה מחבב אותי," אמרה. לא היה לו מה לומר. הוא רק חשב שהיא אומרת ישירות שאני מוצא חן בעיניה. הוא חשב את המחשבה הזאת פעמים רבות, והיא אמרה: כשהתחבקנו, רעדתי. לא רעדת. זה בטח לא קשור לעניין, אמר, כי הרגש היחיד שלי כלפייך הוא אהבה. ככה גם אני מרגישה, אמרה. אני לא מודאגת או עייפה או מאושרת ולא שום דבר, רק אוהבת אותך. היא ניגשה עד אליו, והוא נישק אותה כל עוד הייתה לו נשימה, והרגיש שהיא רועדת. אחר כך היא ביקשה להדליק את המדורה.

הוא נתן לה את הגפרורים, ולא היה קשה להצית את האברש היבש. הם ישבו בגבם לרוח. אפשר? שאל פאול והניח את ראשו בחיקה. היא חייכה. היא פיתלה את אצבעה בשערו, והוא הביט באניצי העננים. הם לא דמו לשום דבר שראה בעבר.

"עכשיו אני חושבת על משהו מוזר," אמרה.

"באמת?"

"כן. אני חושבת שאם לא היה אור כשאמרת שאני מוצאת חן בעיניך, לא הייתי מתאפקת והייתי בוכה. נכון שזה מוזר?"

"בהחלט."

המשך העלילה בספר המלא