עזרה עצמית

איך להיות האישה האחרת

תיפגשו במעילי גשם יקרים בצבע בז', בלילה סמיך כמו מרק אפונה. כמו בסרט בלשים. קודם כול, תעמדי מול חלון הראווה של נעלי פלורשהיים ברחוב 57, תצמידי את פנייך לזגוגית, תראי איך נעלי האמלס מקטיפה מסתובבות בפנים סביב קצות הכנפיים לקישוט; כמה זוגות של נעליים לבנות, כמו אלו שאבא שלך נועל, מוצבים במאונך בעזרת שרשרת קישוט על תלולית קטנה של שלג מלאכותי. כל החנויות נסגרו. תראי את הבל פיך על הזכוכית. תציירי את סמל השלום. את מחכה לאוטובוס.

הוא מופיע משום מקום, נראה כמו רוברט קאלפ,¹ הערפל מתערבל, ואז נפרד, ואז כמו נסגר שוב מאחוריו. הוא מבקש ממך אש ואת קופצת מעט, מבוהלת, אבל את נותנת לו את גפרורי ״הסלון של לאקי - המקום שבו הפנאי לובש בגדי פנאי״. יש לו צחוק נחמד, ציפורניים מסודרות. הוא מדליק את הסיגריה, חופן את ידיו סביב הקצה שלה, ושואף ממנה עמוקות, כמו אדם גווע. הוא מחייך בזמן שהוא נושף, מחזיר לך את הגפרורים, מביט בפנייך, אומר ״תודה.״

ואז הוא נעמד לא רחוק ממך, ממתין. אולי לאותו האוטובוס. שניכם מגניבים מבטים זה בזה, מעבירים משקל מרגל לרגל. מעמידים פנים שאתם מהרהרים בשלג המלאכותי. אתם שני מרגלים שמציצים בזריזות בשעונים שלכם, צווארים נעלמים בכיפוף של הכתפיים, צווארונים מורמים וחותכים באיטיות את עשן המוניות ואת הערפל המואר באורן של החנויות כמו סנפירי כריש. אתם מתחילים להסתובב זה סביב זה, אומדים זה את זה ברחרוחים קדמוניים, מסתכלים, מחליקים, נלהבים כמו בזיל רת'בון.²

אוטובוס מגיע. הוא עמוס, כולם מביטים, נטולי שמחה, בבתי השחי של האחרים. אישה בלונדינית בברט יורדת ממנו, אוחזת בנעליה ביד אחת.

אתם עולים על האוטובוס יחד, תופסים בעמודי הכרום הסמוכים אליכם, וכשהאוטובוס מלחשש ורועם קדימה, את מוציאה ספר. דקה חולפת והוא שואל אותך מה את קוראת. את קוראת את מאדאם בובארי בעטיפה של הביוגרפיה של דוריס דיי. תנסי להסביר לו איך שדרות ספרים נוטות להיהרס. הוא יחייך, מתעניין.

תחזרי לספר שלך. אמה פותחת את החלון שלה, חושבת על רואן.

״איזה מזג אוויר,״ את שומעת אותו נאנח, מבטא קלוש, בריטי או של המעמד הגבוה מדלוור.

תרימי את מבטך. תגידי: ״הוא לא טוב לשום חיה או ירק.״³

זה נשמע טיפשי. אין בזה היגיון.

אבל ככה אתם נפגשים.

בקולנוע הוא עדין, מלטף את ידך בין המושבים.

בקונצרטים הוא מתוק וקשוב, קונה קוקטיילים, מאתר את שירותי הנשים כשאת לא מצליחה למצוא אותם.

במוזיאונים הוא חכם ואוהב, מוביל אותך לאט דרך הנוף של כדי האפר האטרוסקיים, מלווה את השיטוט במחוות מלאות חיבה של תואר משני בהיסטוריה של האמנות מקולומביה. הוא אדיב; הוא צוחק מהבדיחות שלך.

אחרי ארבעה סרטים, שלושה קונצרטים ושניים וחצי מוזיאונים, את שוכבת אתו. זה כנראה מספר מספק של אירועים תרבותיים. את משמיעה את מוזיקת הנבל והאבוב האהובה עלייך במערכת הסטריאו. הוא אומר לך את שמה של אשתו. קוראים לה פטרישיה. היא עורכת דין בתחום הקניין הרוחני. הוא אומר לך שהוא מחבב אותך מאוד. את שוכבת על הבטן, עירומה ובכל זאת חם לך מדי. כשהוא שואל אותך, ״איך את מרגישה בנוגע לזה?״ לא תגידי ״מגוחכת״ ולא ״צא מהדירה שלי, לעזאזל.״ תניחי את ראשך על ידך, נשענת על המרפק, ותגידי: ״זה תלוי. מה זה קניין רוחני?״

הוא מגחך. ״הו, את יודעת, המקום שבו פנאי לובש בגדי פנאי.״

תחייכי אליו חיוך קטן ומתוח כתיל.

״אני פשוט לא רוצה שתרגישי לא בנוח לגבי זה,״ הוא אומר.

תגידי: ״היי. אני אדם מאוד נינוח. אני חזקה.״ תראי לו את השריר הדו־ראשי שלך.

***

כשהיית בת שש חשבת שהמשמעות של המילה פילגש היא לשים את הנעליים הפוך, על הרגליים הלא נכונות. עכשיו את מבוגרת יותר ואת יודעת שיכולות להיות למילה הזו משמעויות רבות, אבל ביסודו של דבר, המשמעות שלה היא לנעול את הנעליים הפוך, על הרגליים הלא נכונות.

את הולכת באופן שונה. את לא מזהה את עצמך בחלונות ראווה; את אישה אחרת, איזו אישה משוגעת בתצוגה בפנים, במשקפיים, מוֹעדת, אחוזת תזזית, דעתך מוסחת, בין בובות התצוגה. בשירותים ציבוריים את מתיישבת באופן מסוכן ישירות על האסלה, מנת גלידת סאנדיי משונה של ייאוש והתרגשות, ממלמלת אל ירכייך המכחילות: ״היי, אני שרלין. אני פילגש.״

זה כמו כשמוציאים ספר מהספרייה.

זה כמו כשמוציאם ספר מהספרייה - אבל כל הזמן.

אתם נפגשים לעיתים קרובות לארוחת ערב, אחרי העבודה, חולקים ליטרים שלמים של יין הבית האדום, ואז מתנודדים דרך שני בלוקים למזרח, עשרים בלוקים מערב, לדירה שלך, ושוכבים שרועים על רצפת הסלון עם מעילי הגשם היקרים בצבע בז' עדיין עליכם.

הוא מנתח מערכות - כבר מיציתם את הבדיחה הזאת - אבל מה שהוא באמת רוצה להיות, הוא מגלה לך, זה שחקן.

״טוב, איך הפכת להיות מנתח מערכות?״ את שואלת, מצחיקה אחת.

״באותה דרך שבה כל אחד הופך למשהו,״ הוא מהרהר. ״לקחתי קורסים ושלחתי קורות חיים.״ הפסקה. ״פטרישיה עזרה לי להכין קורות חיים מעולים. מעולים מדי.״

״הו.״ תחשבי על קורסים לפילגשים, תעודות, קורות חיים. אולי את לא באמת מוכשרת לזה.

״אבל אני לא טוב בעבודה במערכות,״ הוא אומר, בוהה קדימה והלאה, הרחק הלאה, אל עבר התקרה הסדוקה. ״לחשב את יחסי העלות־תועלת של מאתיים אנשים שמזיזים 500 ניירות קדימה ואחורה על שולחן עבודה חדש בגודל מטר וחצי על מטר. אני לא אדם מסודר, כמו פטרישיה, למשל. היא פשוט ממש מסודרת. היא מכינה רשימות להכול. זה די מרשים.״

תגידי בקול שטוח, יבש: ״מה מרשים?״

״שהיא מכינה רשימות.״

״שהיא מכינה רשימות? אתה אוהב את זה?״

״טוב, כן. את יודעת, מה היא צריכה לעשות, מה היא צריכה לקנות, שמות של לקוחות שהיא צריכה לפגוש, רשימות כאלה.״

״רשימות?״ את ממלמלת נטולת תקווה, נטולת רשימות, מעיל הבז' היקר שלך עדיין עלייך. משתררת שתיקה ארוכה ועייפה. רשימות? את נעמדת, מברישה בידייך על המעיל, תשאלי אותו מה הוא ירצה לשתות, ואז צועדת בכבדות למטבח בלי לחכות לתשובה.

באחת וחצי הוא קם בדממה, מלבד הרשרוש הרך של תנועת הבד. הוא עוזב אפילו לפני שנרדמת ממש, אבל לפני שהוא עוזב, הוא רוכן אלייך במעיל הגשם היקר בצבע בז' שלו ונושק לקצוות השיער שלך. אה, הוא נושק לשערך.

פגישות עם לקוחות

תמונות מיום ההולדת

נייר דבק

מכתבים לט״ד ולאמא

טכנית, את עדיין מזכירה בקארמה־קולה, אבל את שומרת על מפתח פי בטא קאפה שלך סביב הצוואר על שרשרת זהב זולה, מקווה שמישהו ישים לב אלייך ויקדם אותך. לרוע המזל, איבדת את כבודך מול כולם מלבד אחד האנשים שאת עובדת אִתם, וגם מול הרבה מהאחראיות עלייך, שעובדות כדי לשלוח את הבנות שלהן לאוניברסיטה, כדי שלא יצטרכו להיות מזכירות, ולכן נוטרות לך טינה על כך שאף שיש לך תואר, את בכל זאת כישלון. כאילו עשית תואר בכישלון. למרות זאת, הִילדה מחבבת אותך, את צעירה ואת מזכירה לה את אחותה, המחליקה המקצועית.

״אבל אני שונאת להחליק,״ את אומרת.

והילדה מחייכת, מהנהנת. ״כן, זה בדיוק מה שאחותי אומרת לפעמים, והיא אומרת את זה בדיוק ככה.״

״ככה איך?״

״הו, אני לא יודעת,״ אומרת הילדה. ״השביל שלכן עובר בצד או משהו כזה.״

תשאלי את הילדה אם היא תבוא אתך לאכול ארוחת צהריים. כשאתן אוכלות כריכי רובן, תשאלי אותה אם אי פעם היה לה רומן עם מישהו נשוי. בזמן שהיא מנסה, באמצע הביס, להשלים את הכוריאוגרפיה של הנגיסה, רוטב רוסי משפריץ על ידיה.

״פעם אחת,״ היא אומרת. ״הוא היה המאהב האחרון שהיה לי. זה היה לפני יותר משנתיים.״

תגידי: ״אוי אלוהים,״ כאילו זה נורא וטרגי, ואז נסי למתן את הגסות הזאת בכך שתכחכחי בגרונך ותגידי, ״טוב, בעצם, נראה לי שזה לא כל כך נורא.״

״לא,״ היא נאנחת ברוגע. ״לאשתו הייתה מחלת הודג'קין, או זה מה שכולם חשבו. כשהגיעו לאבחנה הנכונה, משהו שלא היה נורא כל כך, הוא חזר אליה. זה נשמע לך הגיוני?״

״נראה לי,״ תגידי בספקנות.

״כן, אולי את צודקת.״ הילדה עדיין מנקה פירורי כריך רובן מגב ידיה במפית. ״בכל אופן, עם מי את יוצאת?״

״מישהו שנשוי לאישה שעושה רשימות. יש לה מחלת רשימות."

״מה תעשי?״

״אני לא יודעת.״

״כן,״ הילדה אמרה. ״זה טיפוסי.״

פגישות עם לקוחות

עגבניות, משומרות

חנות טבע משחת שיניים

חנות טבע דיאודורנט

ויטמין סי במבצע, רקסאל

לבדוק לגבי: סנדלר אחר, רחוב 32

***

״לפטרישיה באמת היו חיים מעניינים,״ הוא אומר, מעשן סיגריה.

״הו, באמת?״ את אומרת, מועכת ומכבה בדל סיגריה במאפרה.

תכיני רשימה של כל המאהבים שהיו לך.

וורן לשר

אד ״הגומייה״ קאטאפנו

צ'ארלס דיטס או קיטס

אלפונס

תתחבי אותה לכיס שלך. תשאירי אותה שוכבת בכל מיני מקומות, בולטת לעין. איכשהו, את מאבדת אותה. תצחקי בינך לבין עצמך על זה שהיא לא שכבה טוב. תכיני רשימה נוספת.

תלחשי ״אל תלך עדיין,״ כשהוא מחליק מהמיטה שלך לפני הזריחה ואת שוכבת שם על הגב, מתקררת, עירומה בין הסדינים ומריחה מזיעה, זיעה בניחוח מושק בצלי. תרגישי אפרורית, כמו מגבת נטושה בחדר המלתחות. תביטי בו כשהוא לובש מחדש את מכנסיו, את הסוודר שלו, את גרביו ונעליו. תושיטי זרוע ותאחזי בירך שלו בזמן שהוא נרכן לנשק אותך בחופזה, אומר לך לא לקום, שהוא ינעל את הדלת אחריו כשהוא ילך. באפלה המעושנת את רואה אותו מחייך חיוך רפה, אשם, ושולח לך נפנוף נמרץ ושקרי מפתח הדלת. תסתובבי על צדך, אל הקיר, כדי שלא תצטרכי לראות את הדלת נסגרת. את שומעת בכל זאת את החבטה העמומה, שקשוק המפתחות, ונקישתו של הבריח, קול הצעדים חזק, ואז הולך ונחלש במורד המדרגות, טריקת דלת הבניין, ואז כלום, כל הקולות שלו מתמזגים עם העיר, הפנים שלו חולפות, נטולות שם, בדרך לצפון העיר באוטובוס או במונית לא מחוממת, החדר, כל הבניין שבו את גרה, חלונותיו נרעדים כשמשאית שואגת לידו בדרכה לגשר קווינבורואו.

תחשבי, מי את.

***

״היי, זה אטילה,״ הוא אומר בקול עמוק מזויף כשאת מרימה את הטלפון במשרד שלך.

תצחקקי. כמו אידיוטית. תגידי: ״הו, היי, מותק.״

הילדה מסתובבת אלייך עם מבט של מה־קורה־לך על פניה. תמשכי בכתפייך.

״את יכולה לעוף מהמשרד ולפגוש אותי לארוחת צהריים?״

תגידי: ״עוף? אני מצטערת, אני לא אוכלת עוף.״

״חמוד, את חמודה,״ הוא אומר, לא צוחק, ובארוחת הצהריים הוא מעביר לך את העגבניות שלו.

תשתי שתי כוסות ענקיות של יין ותחייכי לכל הסיפורים שלו על המשרד ועל חמותו. החיוך שלך גורם לעיניו לנצוץ ולקמטוטים להופיע בזוויותיהן, הפנים שלו קורנות ומרוצות. כשהמלצרית מפנה את הצלחות, נוצרת דממה שבה שניכם מביטים מטה ואז מרימים שוב את המבט.

״את נעשית יפה יותר בכל יום שעובר,״ הוא אומר לך, כשאת מחזיקה את כוס היין מעל אפך, בורגונדי זורם במורד גרונך. תניחי את הכוס שלך. תסמיקי. תחייכי. שחקי עם מפתח הפאי בטא קאפה שלך.

כשאתם קמים לעזוב, תנשמי נשימות עמוקות. עומדים בפתח המסעדה, במקום שבו דרכיכם נפרדות ואתם צועדים בכיוונים שונים, לא תתני לו נשיקה בין המון האנשים בַּצהריים. המשרד של פטרישיה קרוב והיא אוהבת ללכת לבנק בערך בשעה הזאת; הגב שלו יתקשח ומבטו נורה לכל עבר כמו אדם משוגע. במקום זה, תגררי את רגלך בתנועה קטנה, של כדור ברזל ושלשלת, כמו שברברה סטרייסנד עשתה בסרט שראית פעם. תנפנפי בתנועות ענקיות ותגידי: ״עד שנאכל שוב.״

בבניין המשרדים שלך המעלית איטית ומלאה באנשים ואת שוכחת לרדת בקומה העשירית וצריכה לרדת כל הדרך למטה מהקומה התשע־עשרה. חמש דקות אחרי שאת מגיעה מסוחררת לשולחן שלך, הטלפון מצלצל.

״תפגשי אותי מחר בשבע,״ הוא אומר ״מול פלורשהיים, ואני אשא אותך לטירה שלי. פטרישיה נוסעת לכנס על זכויות יוצרים.״

המשך העלילה בספר המלא