מארז הפרי האסור

1

מליסה

מתחתי בקפידה את שמלת הסטן הלבנה ויצרתי אשליה של אורך שמגיע עד מעל הברכיים. לא ברור למה טרחתי לכסות את רגליי, הדאגה האחרונה שלי אם אתפס בשעת מעשה תהיה אורך השמלה. המתיחה חשפה את שדיי השופעים, שלמזלי העניקו לי מראה של אישה בוגרת מגילי. אף אחד פרט לאשלי לא אמור היה לדעת בת כמה אני באמת.

העפתי מבט אל עבר דלת חדרי. מתיחות התלפפה סביב גרוני כמו צעיף. מעולם לא עשיתי שום מעשה נועז ולא יכולתי לומר שלא חששתי מההשלכות. חיכיתי כמה רגעים, אבל ידית הדלת לא זזה.

מן הסתם היא לא תזוז. השעה שתים־עשרה בלילה והשומרים שלה כנראה נרדמו בשמירה שוב.

נשפתי ושלפתי מתחת למזרן תעודת זהות מזויפת שהשגתי בדרכים לא דרכים, או נכון יותר אשלי השיגה עבורי בדרכים שלא היה בי אומץ לחקור לגביהן. הוצאתי גם את ארבע מאות הדולרים שחיכו שם, השטרות מקופלים זה בזה. גנבתי את הכסף משידת האיפור של אימי.

אם היה גיהינום, נראה שעליתי על המסלול המהיר אליו.

בכל מקרה, זה לא שהכסף יחסר לה. ספק אם בכלל תבחין בהיעלמותו. היא פיזרה שטרות בכל מקום בבית. לפעמים נראה היה לי שהיא עשתה את זה בכוונה, כדרך להרגיז את אבא.

דחפתי לתוך המחשוף בידיים מזיעות את התעודה ואת הכסף, מקשיבה לעצתה של אשלי, השועלה שקראה לעצמה החברה הכי טובה שלי. היא הזהירה אותי שלא לקחת תיק, אמרה שזה רעיון גרוע כשיוצאים למקומות כאלה, שזה לא נוח ומפריע להתנועע בחופשיות, וגם צריך לפקוח עין מפני כייסים. היו לי מספיק חששות גם בלעדיהם.

סידרתי את החזייה מחדש ופלטתי התנשפות. הופתעתי מכך שלא היה אפשר לראות את מהלומות ליבי בחזי בזמן שהרמתי את הטלפון. הוא עדיין היה פתוח על ההודעה של אַש, שעדכנה אותי לפני כמה דקות לרדת למטה.

דחפתי גם אותו לחזייה, בין החזה שלי לברזלים, ונהיה שם צפוף מאוד, אבל לא הייתה לי ברירה. היו לי כמה כישורים, אבל לא יכולתי גם להחזיק בטלפון וגם לטפס אל מחוץ לחלון.

הצצתי דרך החלון הכפול אל החושך שכיסה את מדשאות האחוזה רחבת הידיים של משפחתי, והתמקדתי ברחוב שמעבר לחומות.

עמודי התאורה האירו את הרחוב הערפילי בכתום עמוק, כמו קרני שמש ליליות מבין עננים שחורים, אלא שבסן דייגו השמיים היו נטולי עננים. המקום הנעים והמטופח באור היום נראה כעת מנוכר ולא מזמין בעליל. לא הצלחתי לראות את ה'מוסטנג' האדומה של אש, אבל ידעתי שהיא שם, איפשהו, מתחבאת.

שלפתי רגל אחת אל גג הרעפים הכחול וחמקתי החוצה. הדממה שאפפה אותי הייתה כמעט מבהילה. החלקתי על העמוד התומך של המרפסת ורק בנס לא שברתי שום דבר כשנחתי על עצם הזנב. כאב חד זינק במעלה עמוד השדרה שלי. התרוממתי מייד. לא היה לי זמן מיותר, אנשי האבטחה יסיימו את החלפת המשמרת תוך כמה דקות ולא היה ספק שהם יאתרו אותי.

רצתי לעבר השער הקטן ממערב, זה שאליו פנה חלון חדרי. כשעליתי על השביל המוביל לשם שמחתי על הבחירה בנעליים שטוחות. לא רק שלא היה נוח לרוץ בנעלי עקב, הן גם היו מתופפות על המדרכה ומסגירות אותי, בוודאות. הקשתי קוד באורך של חמישה־עשר מספרים, פרי מוחו של אבי הפרנואיד, ונזהרתי שהשער לא יחרוק כשחמקתי החוצה.

נצמדתי לחומה ברחוב הדומם במרכז מייסון הילס, השכונה העשירה ביותר בעיר, וסקרתי את הכביש. מייד זיהיתי את ה'מוסטנג' האדומה של אשלי, ממתינה לי תחת עץ דקל גבוה. לא פלא שלא ראיתי אותה מהחלון, היא נבלעה מאחורי הוואן השחורה של השכנים.

רצתי אל הרכב לפני שמישהו יראה אותי, פתחתי את דלת הנוסע והשתחלתי פנימה.

"זה היום הכי טוב אי פעם, מֵל!" אשלי החניקה צווחת התרגשות.

"טכנית זה לילה."

היא ניערה אותי. "הלו? למי אכפת? הצלחת להתגנב בלי שיתפסו אותך, אני לא מאמינה! אני אצטרך שבעה ימי עסקים כדי להתאושש."

גלגלתי את עיניי. "אין לנו שבעה ימי עסקים, גברת. סעי לפני שמישהו יראה אותנו."

עיניה החומות החתוליות נמסו בריגוש כשוקולד חם כשלחצה על הגז וחמקה אל הכביש. תווי פניה המודגשים באיפור סקסי ושערה השחור והארוך זרקו אותי לסרטים הישנים של פנלופה קרוז.

"הבאת את תעודת הזהות?" שאלה והגבירה את המוזיקה ברגע שהתרחקנו מספיק.

"פלוס ארבע מאות דולר. גנובים." נשכתי את השפה. הרגשתי נורא לגבי השוד הקטן. מעולם לא גנבתי דבר. הייתי ילדה טובה, אפילו חנונית.

"גנבת?" לסתה של אשלי נשמטה והיא פרצה בצחוק.

"הכביש!" החוויתי בידיי. היא החזירה את עיניה לדרך.

"לא, את לא. לא עשית את זה. תגידי לי שאת צוחקת ושלא גנבת כסף ממאמי בלייר." היא נופפה באצבעה המורה ופוני הווילון המבריק שלה התנועע באותו הקצב.

"לא יכולתי לבקש ממנה סכום כזה בלי שתתחיל לשאול שאלות שהיו מובילות לשקרים, ואני לא יודעת לשקר. את מכירה אותי."

"עדיף לשקר מלגנוב, זה כתוב איפשהו, אני בטוחה. את והמצפון הדפוק שלך, עכשיו בטוח יעלו עלינו! לא ייתנו לך לצאת שוב בחיים, או גרוע יותר, לא ייתנו לך לזוז מילימטר בלי המגודלים האלה שלך."

לא יכולתי לומר ששומרי הראש לא היו מגודלים. היא צדקה. "לא יעלו על זה. אימא שלי חסרת מושג לגבי כסף, היא לא זוכרת איפה הראש שלה נמצא כשזה מגיע לשטרות שהיא מפזרת. אל תדאגי, פשוט קחי אותנו ל'פלמינגו', אני מקווה שהמקום הזה יצדיק את ההייפ שיש עליו." הסכמתי לברוח מהבית רק כדי להבין על מה מדברים בשכבה שלי בכל יום שני, אחרי סוף השבוע. בשלב מסוים הייתי בטוחה שכל בני השכבה הבוגרת בתיכון היו שם חוץ ממני, ואף שלא רציתי להודות בכך שהיה לי אכפת ממה שכולם עשו, כן התעוררה בי הסקרנות, מספיק כדי לעשות משהו שלא עשיתי מעולם.

"יש עניין קטן שלא הספקתי לעדכן אותך לגביו." קולה נסוג וידעתי מייד שלא אוהב את מה שיש לה לומר. "אנחנו לא הולכות ל'פלמינגו'."

רק עכשיו שמתי לב שהיא נסעה בכיוון ההפוך מהדאון טאון. "את צוחקת עליי?" נמתחתי במושבי. "אנחנו הולכות ל'פלמינגו'. הכנתי את עצמי לזה כל השבוע. תעשי פרסה ברמזור, עכשיו."

"יש שינוי בתוכניות. אנחנו נוסעות ל'סנטיאגו'," הודיעה בהנהון וזקרה שתי גבות מטופשות.

"השארת את השכל בשיעור פסיכולוגיה?!"

"די, העיקר שנצא, מה זה חשוב לאן? את בכלל מכירה את המקום?"

"לא שמעתי עליו בחיים וזה אומר הרבה."

"הנה, עכשיו את שומעת. זה מקום מוכר. ניק יהיה שם, את לא רוצה להוציא לבן־זונה את העיניים?" ירתה כאילו זה הקלף המנצח.

"למה אני אמורה לרצות להוציא לו את העיניים? אני זו שיזמה את הפרידה. זה נגמר, וככל שזה כאב, הוא קיבל את זה בהבנה. לא מתחשק לי לסבך את זה או לראות את הפרצוף שלו כרגע."

"זה לגמרי מובן. יש לי פתרון מעולה."

הבטתי בה בחשדנות גוברת. לא היה סיכוי שהיא כבר ויתרה.

"אם את רואה אותו שם פשוט אל תסתכלי. זהו, הבעיה נפתרה. ובצורה מדהימה, אם תשאלי אותי." היא הבזיקה חיוך.

"הבעיות מתחילות כשאני שואלת אותך," נחרתי. "מה הבעיה שלך עם ה'פלמינגו'? בלבלת לי את השכל כל השבוע וברגע האחרון את מתחרטת? מה קרה? תדברי."

היא נראתה כאילו האוויר התרוקן ממנה. "שון יהיה שם," מלמלה. למרות המוזיקה הרועמת, שמעתי היטב.

"עכשיו הכול ברור! הייתי צריכה לדעת שזאת הסיבה היחידה שיכולה להסביר שינוי בתוכניות."

אשלי הייתה מאוהבת בשון כבר תקופה, אבל לא עשתה כלום כדי לשנות את סטטוס היחסים ביניהם מקראש לדייטינג. היא הפנתה לעברי עיניים גדולות, נוצצות ומתחננות.

נאנחתי. "אני מקווה לטובתך שזה מקום מדהים שיפיל אותי על הברכיים. לי אין איזה שון ללטוש בו עיניים כל הערב."

"האמת שאין לי מושג, אף פעם לא הייתי שם. בואי נבדוק מה קורה שם, מקסימום, אם לא נאהב, נלך ל'פלמינגו'."

"איפה המקום הזה נמצא בכלל?" הבטתי במפת הדרכים בג'י־פי־אס ועיניי נפערו. "אנחנו לא יכולות לנסוע לפאקינג איסטוויל, אש! החלקת על בננה בדרך לרכב?" זו הייתה אחת השכונות המפוקפקות ביותר בכל קליפורניה.

"באפליקציה שלהם כתוב שיש אבטחה כבדה במקום, והוא ממוקם בכניסה לשכונה. גם הביקורות באתרים נראות בסדר. אמור להיות בטוח שם. בקיצור, תכיני את התחת שלך לריקודים."

אלוהים, לא.

קיוויתי שאני לא הולכת להתחרט על זה.

אחזתי חזק בזרועה של אשלי ברגע שיצאנו מהרכב. מעולם לא הגדרתי את עצמי כנערה פחדנית, אבל מצד שני, מה ידעתי על חיי הלילה של סן דייגו? גדלתי מוגנת בעננת צמר גפן מתוק והייתי מודעת לזה.

הייתה לי משפחה מגוננת מאוד ועשירה בצורה חולנית. אם להודות על האמת, היה לי נוח וחם בבועה הוורודה רוב הזמן, גם אם לפעמים היא קצת לחצה.

חצינו את הרחוב המלוכלך. כמה מהלבנים במדרכה היו חסרות וריח חריף של שתן נישא באוויר. חבורת נערים קולניים בני ארבע־עשרה במקרה הטוב ישבו על חומה נמוכה ממש מחוץ ל'סנטיאגו', שתו וודקה ישירות מהבקבוקים ועישנו דברים שלא הריחו בכלל כמו סיגריות.

עיניהם טיפסו עליי ועל אשלי וליבי דהר כמו במרוץ. פחדתי שאם הדם ימשיך להשתולל בגופי, אתעלף על המדרכה. "אשלי, את בטוחה ששון יהיה כאן?" נאבקתי בצורך למשוך אותה בחזרה לרכב.

"אל תפחדי מהילדים האלה. הם רק נראים מזיקים, הם לא עושים כלום."

לא שאלתי איך היא ידעה. נכנעתי ועקבתי אחריה עד שהתמקמנו בתור הארוך. "אני באמת מקווה שניק לא כאן, זה לא הסגנון שלו," רטנתי.

ניק לא סבל מועדוני לילה והזכיר את זה בכל פעם שהחברים שלו דיברו על יציאות.

אשלי משכה אותי לצידה וחייכה בזדוניות. "אם הוא כאן, נגרום לו להצטער על כל החרא שהעביר אותך."

המילים הכו בבטני הרכה כמו אגרוף. "לא, אנחנו לא נגרום לו להצטער על כלום. אנחנו כאן כדי ליהנות מהיציאה הראשונה שלנו יחד." חייכתי למרות הכאב וצבטתי את לחייה. אצבעותיי הוכתמו במעט מייקאפ.

"את הורסת לי את האיפור." היא נופפה בידיה וסילקה את אצבעותיי. "נרקוד עד שהרגליים שלנו יקרסו. רצית מקום שיפיל אותך על הברכיים, לא?"

אה־הא. ברגע שהיא תראה את שון היא תתכנן מיליון מהלכים שיסתיימו בשתינו יושבות על הבר ושותות עם עצמנו.

השתדלתי לא לחשוב על ניק. יצאתי ממערכת יחסים איתו אחרי תשעה חודשים וזה היה הדבר הרע ביותר שיכול היה לקרות לי אי פעם כי הוא ואני למדנו באותה הכיתה ולאחר הפרידה הייתי צריכה לראות את הפרצוף הכובש שלו בכל יום עד שיצאנו לחופשת הקיץ. חיכיתי לה בקוצר רוח גדול מהרגיל. נפרדנו רק לפני שבועיים, ואף שלא הטלתי שום ספק בהחלטתי לסיים את מערכת היחסים, זה היה לא קל. הפרידה הייתה אחת הסיבות העיקריות שדחפו אותי לברוח מהבית, ולהשתחרר קצת מסיר הלחץ הסגור שבו התבשלתי כל חיי.

"גם אם הוא כאן, אסתיר אותך, אל תדאגי." אשלי קראה אותי היטב.

התיישבנו על הבר העמוס בבליינים והצצנו בתפריט. אף אחת מאיתנו לא בדיוק הייתה מבינה גדולה באלכוהול, אבל תמיד אפשר היה לנחש ולקוות שיהיה טעים.

אשלי בחרה קוקטייל דאקירי ואני בחרתי מרגריטה. אף פעם לא שתיתי, אלכוהול לא משך אותי, אבל אימא שלי נהגה לשתות מרגריטות בכל יום ראשון בצהריים. פעם בגיל תשע גנבתי ממנה לגימה כשהיא הלכה לשירותים וזכרתי שרציתי עוד, אבל פחדתי שהיא תשים לב שמפלס הכוס שלה ירד, אז לא העזתי. הברמנית היפהפייה חייכה אליי כששקשקה את המשקאות שלנו, החזה שלה מיטלטל בחזייה הקטנה שלבשה.

"אני מרגישה לבושה מדי," מלמלתי לעבר אשלי והפניתי את גבי בנימוס לבחור שישב לצידי עם חברים שלו ושלח אליי מבטים וחיוכים. לא באתי לכאן הלילה כדי למצוא לעצמי חבר חדש, ובטח שלא הייתי בעניין של סטוץ ללילה אחד. אפילו עם ניק לא הגעתי ליותר מנשיקה על השפתיים, ויצאנו במשך תשעה חודשים.

"את לא צריכה להתלבש בצורה חושפנית, הפרצוף שלך עושה את כל העבודה."

חייכתי במבוכה ולגמתי מהקוקטייל המושקע שהונח בפניי. טעם מתוק ונפלא של פסיפלורה ירד בגרוני, פריך בזכות גרגירי הקרח וגרעיני הפסיפלורה. זה היה מרענן וטוב הרבה יותר ממה שציפיתי. מצאתי את עצמי שותה אותו כמו מיץ והזמנתי עוד אחד. לעומתי, אשלי החמיצה פנים. נראה שהדאקירי לא היה מוצלח.

"איפה שון, את רואה אותו?" שאלה ליד אוזני.

"אם הוא פה, אמצא אותו בשבילך." סרקתי את הרחבה בנחישות, כאילו עבדתי כסוכנת חשאית. אחרי סריקה ארוכה הפניתי את עיניי לכניסה.

הדלתות האוטומטיות נפתחו, אבל לא שון עמד שם. גל חום שטף אותי כמו אדים העולים מכבשן. ראיתי הרבה בחורים בחיי, אבל מעולם לא ראיתי גבר שנראה כמו הגבר הזה.

גופו נישא לגובה ולא היה אפשר להתעלם ממנו. עורו ניהל רומן חושני עם השמש, היא נישקה אותו בכל מקום גלוי, ונשיקותיה הותירו אחריהן צבע קרמל חם.

חולצת הטי השחורה נכנעה לזוג כתפיים רחבות פי שניים וחצי מאלה של הגברים שעמדו לידו וחשפה זרועות שישאירו אישה ערה כל הלילה.

הוא הביט הצידה כאילו חיפש משהו. לא יכולתי לראות את צבען של עיניו, אבל שערו היה מלא וכהה, והעניק לו מראה פראי במיוחד.

נדחקתי לתוך כיסאי ונסחטתי מכל טיפת אוויר. הוא צעד בשלווה לתוך המועדון וסרק את הקהל. לא ידעתי מה קרה לי ולהיגיון המופלא שלי, אבל קיוויתי שיביט בי, גם אם ידעתי שזה הדבר הכי מטופש שיכולתי להעלות בראשי. רק מבט אחד קטן, זה הכול.

הוא המשיך לתור את המבלים אדם־אדם עד שהגיע לבר ומבטו התביית ישירות עליי. כמעט נחנקתי.

"מל, החתיך הזה מסתכל עלייך."

אשלי דחפה מרפק לצלעותיי, אבל לא הצלחתי להגיב. מבטו לא ננעץ בי, הוא התנגש בי כמו תאונה יפהפייה, אינטנסיבי כל־כך, קורן מעוצמה. באותו רגע הוא שינה את מסלולו בפתאומיות וצעד ישירות לעברנו.

כל צעד שלו גרם לי להתנשף, לא ידעתי אם מפחד או מריגוש עילאי. תוך רגעים הוא כבר היה כמעט עליי והבנתי את הממדים האמיתיים שלו. הוא היה עצום.

"אתן לא אמורות להיות פה."

קולו היה עמוק ומחוספס כמו דבש חם שהתערבל עם חצץ. הודעתי למוח שלי שזה הזמן להתעצבן על החתיך המסתורי. "ומי אתה שתקבע איפה אנחנו אמורות להיות?"

אסור שידע בת כמה אני, החיים שלי ייגמרו אם יגלה.

עיניו התחממו בשעשוע ולרגע שכחתי שאנחנו במועדון, מוקפים אנשים.

"אל תדאגי, אני לא שוטר שבא לבצע פשיטה ולעצור קטינים."

"אם אתה לא שוטר, זה משאיר אותך עם האפשרות הסימפתית פחות."

הוא החליק את לשונו על שפתיו. "והיא?"

"שוביניסט." שילבתי את זרועותיי. הוא צחק ונד בראשו קלות. זה היה כמו אגרוף לחזה.

"קראו לי בהרבה שמות, אבל שוביניסט זה חדש." הוא הביט ישירות בעיניי. לרגע גופי פעל מעצמו, התנתק מהמוח. התקרבתי אליו הרבה יותר מכפי שנחשב מהוגן, עד שיכולתי להריח את ריחו הטבעי מתמזג עם ניחוח בושם עמוק וחושני.

"ומה השם האמיתי שלך?" אלוהים אדירים, באמת שאלתי אותו מה השם שלו עכשיו בישירות כזאת?

"השם שלי לא רלוונטי. מה שרלוונטי כרגע זו העובדה שאת קטינה שגרה באפ־טאון, באחוזות של עשירי העיר."

הוא קלע כמו חץ לתוך ליבי. נאבקתי בעצמי כדי לא לפעור את עיניי, אבל נראה שהיה מאוחר מדי עבור אשלי, היא תפסה בידי בהיסטריה מתחת לשולחן ומשכה.

"תן לי לתקן את עצמי. אתה לא שוביניסט אלא אידיוט ששופט בני אדם על פי מראה חיצוני." חייכתי בציניות.

אסור היה לי לאבד עשתונות.

"המקום הזה לא בשבילכן. לכו הביתה," הורה ברצינות תהומית והזדקף.

"אנחנו לא קטינות, יש לנו תעודות זהות שמוכיחות את זה," אשלי ירתה.

"מזויפות," ביטל בהינף יד והתרחק מאיתנו.

כמה יהירות בגבר אחד. הוא לא יכול להשאיר קצת גם לאחרים?

"שמור את העצות שלך לעצמך, אנחנו בסדר," השבתי באיפוק, משתדלת לא להתעצבן.

הוא נעצר והביט בי מזווית עינו, עיניו מלהיטות את בשרי. כל דבר קטן בו זעק לגופי להיכנע לו.

נתתי לעצמי סטירה דמיונית ובלעתי את הנשיפה שאיימה לבקוע מפי.

"תזכרו שהזהרתי אתכן," אמר בקול אפל ועזב.

2

מליסה

הזר נעלם בין הקהל בלי להסב את מבטו לאחור. המוח שלי צעק לי שהוא צרה צרורה מהלכת על שתיים. גברים לבושים בשחור מכף רגל עד ראש תמיד היו מתכון לצרות, אבל גברים אלוהיים לבושים במכנסי ג'ינס שחורים עם קרעים היו שלט 'אין כניסה' מהבהב. "איזה חצוף, ראית אותו?" שאלתי בסערת רגשות.

"לא, לא ראיתי. כל זקנה עיוורת הייתה רואה אותו גם אם היא גרה במרחק של חמישה רחובות מפה," אמרה בציניות. "קצת קשה לפספס."

הוא השפיע עליה כמו שהשפיע עליי?

"העיניים שלך נדלקו כמו פנסים במגרש פוטבול כשהסתכלת עליו. אף פעם לא הסתכלת ככה על ניק. למה נתת לו ללכת?"

ההערה נגעה במקום חשוך שלא רציתי שתיגע בו. "את רצינית? עזבי את זה שהוא בטוח שהשמש זורחת לו מהתחת, גם אם הוא היה מוצא חן בעיניי, והוא לא, לא הייתי נותנת לו להתקרב אליי." הקשתי באצבע על הבר והרגשתי את לחיי מתלהטות. "ובכלל, מה ציפית שאעשה, שאזרוק עליו את מספר הטלפון שלי?" שאלתי בזעזוע. "הוא מבוגר מאיתנו לפחות בעשור, והוא יודע ש..." הבטתי לצדדים, "שאנחנו קטינות," לחשתי.

"אף אחת לא נשארת קטינה לנצח." היא חייכה בנבזיות.

"הנצח שלך קרוב יותר מהנצח שלי, להזכירך. אני לא אחגוג שמונה־עשרה בחודש הבא." אבל היא כן, והיא תשאיר לי אבק. תורי יגיע רק בספטמבר. הנחתי את ראשי על כף ידי השעונה על הדלפק ודקרתי את המרגריטה בקשית. "אפילו את השם שלו הוא לא רצה להגיד, הוא פשוט אמר לנו להתחפף והלך."

"את נשמעת די מרירה יחסית לאחת שאמרה שהוא לא מוצא חן בעיניה," העירה ושאבה את המשקה שלה.

משכתי בכתפיי. "הוא הלך, בואי נתקדם." הנעתי את הגוף בקצב המוזיקה. היא זרמה איתי. הצלחתי להירגע ולהתחיל ליהנות כשהבנתי שאין פרצופים מוכרים בסביבה, ואף שחיפשנו את שון, לא ראינו שום סימן לנוכחותו.

"אולי המקום הזה לא כזה נורא." ניגנו פה רגאטון.

"ואולי את פאקינג בצרות." אשלי טלטלה את כתפיי והצביעה בבהלה לעבר הכניסה. עיניי עקבו אחר אצבעותיה ופרץ אדרנלין פילח את ליבי.

"אלכסיי!" נשימתי נעתקה בפראות למראה הרוסי הגדול שנכנס למקום. הדם נס על נפשו מפניי לרגליי.

אלכסיי היה גבר בן שלושים שהכרתי היטב. הוא היה אחד משומרי הראש של משפחתי.

הוא לא היה כאן במקרה. עלו עליי!

איך, בשם אלוהים?

אם הוא יראה אותי, התחנה הבאה תהיה אבא שלי, ולא יכולתי להעלות על דעתי אסון גדול יותר. הוא ישתולל מזעם.

"רוצי, רוצי מהר!" אַש תפסה בידי ודחקה אותנו בין הרוקדים במהירות מפתיעה, בהתחשב בנעלי העקב בגובה עשרת הסנטימטרים שנעלה ושהביאו אותה לגובה שלי, שלא היה מי יודע מה מרשים. השלט הירוק שעליו נכתב 'יציאה' מעולם לא נראה רחוק יותר.

"מליסה!" אלכסיי צעק במבטא רוסי עמוק. נחרדתי לגלות עד כמה קולו נשמע קרוב.

"אני גמורה, זהו!"

"אנחנו לא מוותרות עכשיו! את מוכנה לזוז מהר יותר?" אשלי האיצה בי וניסתה לגרור אותי, אבל הצפיפות סגרה עלינו מכל עבר.

"הוא ראה אותי, אשלי, אני אבודה. אבא יודע שברחתי מהבית, מן הסתם הוא שלח אותו. אין טעם לברוח." נעצרתי בייאוש.

יד גברית לפתה את זרועי וסובבה אותי להתעמת עם המאבטח הבלונדיני של אבא. עיניו הכחולות כמעט יצאו מחוריהן ופניו, הלבנות בדרך כלל, החליפו את צבען לאדום זועף.

"מה את חושבת שאת עושה פה?! יש לך מושג איזו שטות עשית כשבאת לפה?" סינן מבין שיניים חשוקות וטלטל את זרועי. "אבא שלך מחכה לך בחוץ. בואי בזריזות." הוא עקר אותי ממקומי בקלות.

שקעתי לתוך סחרור רגשות. אבא יחריב את חופשת הקיץ שלי בגלל התקרית הזאת. "אתה מכאיב לי, אלכסיי. אני יכולה ללכת בעצמי, אני לא אסירה!" נאבקתי באחיזתו. היחס שלו הביך אותי ולא רק כי אשלי צפתה בנו וסוג של רדפה אחרינו.

"אל תתפנקי עכשיו, זה לא הזמן. אנחנו צריכים לצאת מפה כמה שיותר מהר." הוא משך אותי מהר יותר.

"היי, תפסיק למשוך אותה, היא לא בובה!"

הגנים המקסיקניים של אשלי יצאו ממנה כשמיהרה לצידנו. אלכסיי הביט בה כאילו הייתה זבוב שנפל לכוס הקוניאק שלו. מעולם לא הבנתי מה הייתה הבעיה שלו עם אשלי, הוא פשוט לא סבל אותה בלי סיבה נראית לעין. למעשה, נראה שכל המאבטחים של אבא לא ממש חיבבו אותה. מצד שני, את מי הם כן חיבבו?

"אל תתערבי, צ'ורנייה צ'ולקה." הוא קרא לה 'פוני שחור'. "אבא שלה יספר לאימא שלך הכול בבוקר."

היא החמיצה פנים.

"טוב, די, אתה מכאיב לי!" נאבקתי להשתחרר מהאחיזה שלו.

"אימא שלך לא לימדה אותך איך להתייחס לנשים?" קול גברי עמוק דרש.

הרמתי את עיניי ההמומות. זה היה הזר הלוהט. אלכסיי עקף אותי ונעמד לפניי.

"זוז מהדרך ואל תתערב, גבר. אני המאבטח האישי שלה."

גם אם הוא פחד, גאוותו הסובייטית לא הניחה לו להירתע.

"אתה יכול להיות גם אבא שלה, מצידי. אל תיגע בה בניגוד לרצונה," הזר השיב, לא מוטרד כלל. עמדתי לחטוף התקף לב. רק שלא יריבו עכשיו.

"אני לא שואל אותך איך להגן על הלקוחה שלי. הזהרתי אותך בצורה יפה, אל תתגרה במזל שלך. אם לא בא לך לאכול קליע בגודל תשעה מילימטרים, עוף לי מהעיניים." אלכסיי נשמע מאיים ואפל הרבה יותר פתאום.

אף תו בפניו של הזר לא זז.

"אלכסיי." הושטתי את ידי לזרועו, אך הוא הרחיק אותה בגסות.

"אם תיגע בה ככה שוב, תצטרך לאסוף את השיניים מהרצפה. לא יהיה קל, המקום עמוס הלילה." רשעות ליטפה את קולו של הגבר.

האיום הצליח להבהיל אותי. מה הוא חשב שהוא עושה? הייתה לו משאלת מוות? אף אחד לא העז להתערב במעשים של המאבטחים שלי, ואף שפיזית הזר המסתורי היה גדול משמעותית, לאלכסיי היה אקדח, והוא לא היה טיפוס שאיים איומי סרק. הוא היה מסוגל להשתמש בו בלי לחשוב פעמיים.

"דָלבַּיוֹבּ," אלכסיי ירק ושלח את ידו לאקדחו.

הגבר תלש אותי הרחק מזרועותיו של אלכסיי שנייה לפני ששמעתי צרור יריות מחריש אוזניים. משהו חם ורטוב התיז על פניי שבריר שנייה לפני שנחתּי בפניי לתוך בטן נוקשה ושרירית שספק אם אפשר היה להגדיר אותה אנושית.

כאוס פרץ במועדון, אנשים רצו לכל עבר. הזר גלגל אותנו ונעצר מתחת לבר, מועך אותי לרצפה בגופו. לא יכולתי לנשום. הוא התרומם ממני מעט, הרים את החולצה שלו ושלף אקדח שחור.

דמי קפא בעורקיי.

"לא, אל תהרוג אותי!" הרמתי את ידיי בבעתה.

"אל תפחדי," לחש ברכות קטיפתית, מתח את זרועו וירה ירייה אחת. החנקתי זעקה ועצמתי את עיניי. צרחות מחרידות קרעו את האוויר. הוא החזיר את האקדח אל מתחת לחולצתו, התרומם מעליי בזינוק ואחז במותניי כדי להעמיד אותי על רגליי.

התקשיתי לנשום מרוב אימה ונראה היה שגפיי התאבנו, אבל הזר דרבן אותי לצאת מהמועדון דרך היציאה האחורית אל אוויר הלילה.

"מה זה היה?" שפתיי רעדו.

"את לא יכולה להישאר כאן. נטרלתי את היורה, אבל אני בטוח שהוא לא היה לבד." אמר בדחיפות והתקדם לעבר החניה.

"חכה, איפה אשלי? איפה אלכסיי?"

"מליסה!" שמעתי את אש מאחוריי. היא רצה אליי מבעד לדלת המועדון, בריאה ושלמה גם אם רועדת ועל סף בכי. כמעט נפלתי מהרגליים מרוב הקלה ועטפתי אותה בחוזקה בזרועותיי.

"תודה לאל שאת בסדר!" אמרתי בקול צרוד.

"נפגעת?" היא התרחקה והביטה בי בפאניקה.

"לא," פלטתי. היריות נורו לעברנו. ראיתי את ההבזקים. אם הגבר הזה לא היה מושך אותי בחדות, אולי היו פוגעים בי.

"אז של מי הדם?" הדחיפות שבקולה גברה.

הסתחררתי, הכול סביבי התערבל. "איפה אלכסיי?" שאלתי את הגבר, שהיה עסוק בהקלדה מהירה בטלפון שלו, ממה שהצלחתי לראות. אצבעותיו נעצרו מפעולתן המהירה. הוא הרים אליי פנים מרהיבות ועיניו, שעתה ראיתי שהיו כחולות וירוקות כמו יער תת־ימי, היו אפלות.

"המאבטח שלך ספג את הירייה."

מסך שחור ירד עליי. נראה שגזע המוח שלי התנתק משאר הגוף. לא יכול להיות שאלכסיי נורה. הכרתי אותו כמעט עשור, מהימים שבהם הייתי קצת יותר גבוהה ממטר, ומישהו ירה בו. למה שמישהו ירצה להרוג —

מישהו ניסה להרוג אותנו.

הרחבה, שהתמלאה באנשים, היטשטשה לנגד עיניי. נגעתי בפניי. הן היו דביקות ורטובות מנוזל חם. הרחקתי אותן באימה והן חזרו אדומות. הדם של אלכסיי. הוא הכתים ברסיסים את כולי, אפילו את נעליי. נשענתי על החומה הנמוכה מחוץ למועדון ונאבקתי לנשום.

"אנחנו חייבות להזמין אמבולנס, הוא עדיין בפנים! מהר, אשלי," התאמצתי לומר גם אם לא הייתי מסוגלת להפעיל את האצבעות. שום דבר לא נראה אמיתי. זה היה סיוט, חייב להיות סיוט. תכף אתעורר. רק עוד רגע.

הגבר המגודל נעמד מולי. "איך קוראים לך?" שאל ברכות.

הרמתי את פניי. יופיו הימם אותי לרגע, אפילו מבעד לכאב הנורא שפוצץ את חזי. מצאתי את קולי בקושי. "מליסה."

"מליסה," חזר על שמי בלחישה. "את לא יכולה להישאר כאן." הוא הושיט לי את ידו.

לקחתי אותה. לקחתי אותה בלי שמץ של היסוס. הוא היה זר מוחלט, אפילו את שמו לא ידעתי, אבל האינסטינקטים הקדמוניים שלי החליטו לבטוח בו.

כנראה איבדתי את שפיותי.

"מליסה! מליסה!" קול אחר ומוכר קרע את האוויר.

אבא שלי.