פרחים של אהבה

פרק א'

פרחים

ניר עמד בפתח חנות הפרחים, מעבר לדלפק עמדה אישה נאה. שערה השחור היה אסוף בגומייה גבוה במרכז הראש, שתי קווצות שיער ירדו משני צידי פניה. היא עסקה בשזירת סידור פרחים.

“מייד אתפנה אליך.“

הוא לא הגיב, רק בחן את הפרחים שחלקם היו בדליי פלסטיק כחולים, והשאר בכל מיני כדי חרס וזכוכית. שלל הצבעים והריחות הסעירו את דמיונו.

הוא היה מאובק והרובה שעל כתפו הציק לו. ניר היה לבוש במדי זית ועל כתפיו דרגות רב־סרן. נעליו החומות היו מאובקות מאבק המדבר.

זר של ליליות לבנות משך את עיניו העייפות. פרח אציל וטהור כמו רונן, הרהר. הוא התלבט אם הליליות הטהורות מתאימות לקבר הטרי, או ליעל, האלמנה הצעירה.

הוא חשב מה הוא יאמר בהספד על הבחור הצעיר שחייו נגדעו באכזריות. מחשבותיו נדדו ליעל, איך הוא יביט בעיניה הכחולות והצלולות, איך אפשר לנחם מישהו שביום בהיר אחד חלומותיו וחייו מתהפכים.

הם היו בני אותו הקיבוץ והכירו מאז שהיו ילדים. הוא למד בכיתה מעליה ולא שם לב לילדה הצנומה זהובת התלתלים שהפכה לנערה יפה שכולם מחזרים אחריה, וכשהפכה לאישה – קטף אותה רונן באבחת אהבה והיא נפלה שדודה לרגליו.

המון לבבות נשברו באותו היום שבו נערכה החתונה בקיבוץ ויעל לבקוביץ' יצאה מחבורת הרווקים והרווקות. איך איבדנו אותה לרונן החתיך...

רונן חיים היה בחור נעים הליכות, גבוה ושרירי, עיניו החומות היו מהפנטות. תווי פניו המושלמים ושערו הארוך שיוו לו מראה של שחקן קולנוע. לא פלא שיעל נפלה לרגליו כפרי בשל.

גם ניר חשק ביעל היפה, כמו חצי מהצעירים בקיבוץ. רונן היה קטן ממנו בשנה. החדרים שלהם בקיבוץ היו צמודים. הם גרו בבניין דור שלישי שהיה בית ארוך, שתי קומות, בכל קומה חדרים, שירותים ומקלחת משותפת. בקומה השנייה היו שנים־עשר חדרים של הבנות, ובקומה הראשונה היו שמונה חדרים של הבנים, ומועדון צעירים שהיה בעצם בר פתוח לצעירי הקיבוץ.

יום לפני הגיוס ערך יותם מסיבת גיוס במועדון שלו, לאברהמי (אברהם שפונדר) ולנחום שושני.

רונן חיים הביא בקבוק ויסקי ג'וני ווקר של שני ליטרים שקיבל במתנה מהדוד שלומ'קה אפשטיין שחזר מטיול בארצות הברית. שלומ'קה, וחיותה – אימא של רונן היו אחים.

יותם דאג לתרנגולות המטילות מהלול של שמיל פופקביץ'. ארבע תרנגולות עברו ידיים תמורת שני ארגזי תפוחים מהמטע שבחר יותם אחד־אחד, מושלמים ללא רבב.

ועכשיו רחשו על גריל הפחמים הארוך פרגיות, כנפיים, כבדים וכמובן חזה עוף, שיספיקו לחבורה הקטנה שאליה נוספה יפה בן שמעון, מהמשפחה המזרחית היחידה בקיבוץ. אביה ניהל את המפעל ולכן זכה לכבוד מהקיבוצניקים הגזענים.

“אני רוצה שיפוד כבד,“ אמרה יעל ראשונה.

“גם אני רוצה שיפוד כבד,“ אמרה יפה.

“אני חזה עוף,“ אמר רונן.

“אתה יותר מחזה. יש לך גם בולבולון,“ אמרה יעל.

“מי סיפר שיעל שקטה וחסודה?“ שאל אברהמי.

“מים שקטים חודרים עמוק!“ אמר יותם.

“אתה תתרכז בתרנגולות,“ אמרה אורטל, חברה של יעל.

שתיהן חלקו חדר. בגלל ריבוי הבנות הן ישנו שתיים בחדר בעוד לבנים היה חדר משלהם. הבנות לא סבלו כל כך כי לבנים היו חברות שחלקו איתם את החדר.

“איך סוניה המבשלת אומרת? סדום ועמורה מה שקורה שם אצל הרווקים.“

“איך זה שאף אחד מכם לא חשב על סלט, להרטיב את הגרון?“ שאל נחום שושני.

“מי אמר שלא חשבנו?“ שאל יותם, “חשבנו, אבל לא עשינו,“ צחק.

החבורה זללה את הבשרים הרכים וקינחה בכוסות ויסקי. הם שרו וצחקו והבקבוק הלך והתרוקן.

***

“פרחים עבור האישה?“

“מה?“

“פרחים עבור האישה או חברה?“ חזרה שנית.

“לא! אני לא נשוי.“

“לחברה?“

“לא! אין לי חברה.“

“לאימא?“

הוא הניד בראשו לשלילה.

“אז במה אני יכולה לעזור לך? תגיד לי מה האירוע, ואני אסדר לך זר יפה.“

“הלוויה של חייל, חבר יקר.“

“אוי, עצוב כל כך, אבל אני לא עושה זרים להלוויות, אתה יודע העגולים האלה, זו חנות של אהבה.“

הוא הביט בה, היא נראתה כבת שלושים, כמטר שישים וחמש גובהה, עיניה החומות נוצצות. היא הייתה נאה, קצת מלאה.

“אני מצטער, סליחה,“ אמר והלך לכיוון הדלת.

“חכה! מה אתה בורח? שב, תשתה כוס קפה, תנוח, אתה נראה עייף. זה לא טוב לנהוג במצב הזה. תשתה קפה ותתעורר.“

“לא, תודה.“

“תראה איך אתה מאובק כולך, והעיניים שלך עייפות. שב, הקפה של לנה מעיר מתים. בוא אחריי,“ אמרה ומשכה אותו לדלת ירוקה שפנתה לאחורי הבניין.

הוא ציפה למצוא חצר עם פחי אשפה, חתולים ולכלוך. להפתעתו יצא לחצר שרשת ירוקה וצפופה הצלה עליה, חומה גבוהה של מטפסים על גדר רשת הייתה משני צידי החצר. שולחן זכוכית עמד על הדשא הסינתטי לצד שני כיסאות מתקפלים מבד שחור.

הוא צנח על הכיסא. העייפות הכריעה אותו.

“איך קוראים לך, חייל?“ שאלה כשהגיעה, נושאת שתי כוסות קפה.

היא התיישבה על הכיסא השני, מושיטה לו כוס קפה.

ריח הקפה עלה באפו. “הריח טוב. ניר.“

“לא הבנתי,“ ענתה.

“הריח של הקפה טוב, וקוראים לי ניר.“

“אה, הבנתי! אתם בצבא חוסכים במילים. לנה מבינה מהר כשמדברים לאט.“

“מאיפה את, לנה?“

“אני מפה, תל אביב, קרוב לחנות.“

“התכוונתי איפה נולדת.“

“נו טוב, לא שומעים, רוס־יה,“ הטעימה כל הברה.

“ה־בנ־תי.“

“אתה צוחק על לנה.“

“את התחלת.“

“אתם ישראלים – אין קולטורה“ (תרבות).

“את פה, מי בחנות?“

“חנות סוגרת בשעה 13:00.“

הוא הביט בשעונו. השעה הייתה 12:00. “לנה, עכשיו 12:00.“

“אין אנשים עכשיו, כולם אוכלים, הפסקה.“

ניר סיים את הקפה.

“אה, נו...? איך הקפה של לנה?“

“מצוין, לנה, מצוין.“

“רואים שעכשיו יש לך כוח, רוצה?“

“לא. תודה, לנה, אני צריך ללכת.“

“נו, אז למה אתה אומר לא?“

“חשבתי שאת מתכוונת... נו, את יודעת.“

“לא יודעת.“

לנה הבינה מייד אבל מגיעה לו קצת מבוכה.

“אה... הבנתי, אתה רעב, רוצה לאכול.“

“לא! לא רעב.“

“נו... טוב בסדר, בוא, אני פותחת לך את הדלת.“

היא קמה ונכנסה לחנות. ניר הלך בעקבותיה, אבל עצר ליד האגרטל עם הליליות. היא חזרה ונעמדה לצידו. עכשיו נראה הבדל הגובה ביניהם. כשהביט מלמעלה היא נראתה קצת יותר שמנה ונמוכה.

“אתה יודע, חייל? הליליות הן מיוחדות. הן מסמלות שלמות, טוהר, אמת ונאמנות.“ 

“וואו, מקסים!“ אמר ניר.

“עוד דבר של פרחים לבנים – הם מסמלים התחלה חדשה. נותנים אותם לכלה ביום חתונתה, זר כלה – אתה מבין?“

“הבנתי, לנה, הבנתי.“

“אבל צריך להיזהר. בפרח יש פרחים לבנים שמסמלים מוות.“

“מאיפה את יודעת כל כך הרבה על פרחים?“

“אני מוכרת אותם. צריך לדעת מה מוכרים. זה לא פרחים של שוק. זה פרחים של אהבה.“

“איפה למדת על הפרחים?“

“אה... אני ברוסיה לומדת בוטניקה, פרופסור גדול ברוסיה.“

“את פרופסור?“

“לא, טיפש, מורה פרופסור גדול ברוסיה.“

“הבנתי.“

“הבנתי... הבנתי... הכול הבנתי, ולא מבין שום דבר.“

“לנה... גם את זה הבנתי.“

הם צחקו בקול גדול.

מישהו דפק על דלת הזכוכית.

“אוי... זו גברת לסקי. אוהבת פרחים.“

היא השתהתה כאילו לוחשת לו משהו. לאחר כמה שניות לחשה, “שתחכה. היא תמיד רוצה לשדך לי מישהו, חושבת שתקבל פרחים חינם. עכשיו אתה חבר שלי, איך בכלל קוראים לך? שכחתי.“

הוא התכופף ולחש באוזנה, “ניר.“

“אהה! ניר שם טוב, יפה.“

גברת לסקי דפקה שוב בדלת הזכוכית והשתמשה לצורך כך בכל פרק כף היד.

“רגע, גברת לסקי!“ קראה בקול, “רק רגע אחד! אה... נו, ומאיפה בא ניר?“

“מקיבוץ בצפון.“

“אוי, קומוניסט!“

“לא קומוניסט. ציוני.“

“אה, אותו דבר,“ אמרה והלכה לפתוח את הדלת.

גברת לסקי נכנסה.

“או, חייל יפה.“

“זה חבר שלי ניר, מקיבוץ בצפון.“

“טוב, לנה, אני הולך,“ אמר והחל לפסוע לכיוון הדלת.

“הלו, ניר, מה זה – אין קולטורה? איפה נשיקה של לנה?“

הוא חזר וניסה לנשק אותה בלחי אבל היא הסיטה את ראשה והדביקה את שפתיה לשפתיו. הוא היסס לשנייה, ומייד תפס את ראשה ונשק לה נשיקה חמה.

היא התנתקה ממנו. “נו... עכשיו לך,“ אמרה ונפנפה בידה כמגרשת אותו בקוצר רוח, וכשיצא רצה אחריו, “היי, נירצ'וק, מתי אתה חוזר?“

“בשבוע הבא, לנוש,“ אמר והתרחק לכיוון הג'יפ שעמד כעשרים מטר מהחנות.

“מכשפה שכמוך, תפסת לך חייל, אהה? קצין גדול!“

“קצין גדול, בולבול קטן.“

גברת לסקי כעסה. “איך את מדברת על חבר שלך, חייל גיבור?“

“גיבור גדול. בא, שותה קפה, הולך. הסידור שלך מוכן על השולחן. תכף אורזת.“

היא ניגשה לדלפק, משכה נייר צלופן מגליל שעמד על חצובה. בעזרת להבים פתוחים של מספריים שהעבירה במהירות נשארה לה ביד חתיכת נייר צלופן. היא הניחה אותו על השולחן, העמידה במרכזו את סידור הפרחים, משכה שני קצוות, הידקה בסיכת שדכן, משכה את שני הקצוות השניים והידקה בשדכן.

“זהו, מוכן. שמונים וחמישה שקלים.“

המשך הפרק בספר המלא