מלכות ומפלצות 3 - לבבות פראיים

1

ריילי

כשהטלפון שלי מצלצל, אני בעיצומה של עריכת כתב יד שאני מאחרת בהגשה שלה, אז אני מתעלמת ממנו ומניחה למשיבון לענות במקומי.

משיבונים וטלפונים קוויים הם מהדור הישן, אני יודעת, אבל אין לי טלפון סלולרי. אני שונאת את הרעיון שכל תנועה שלי ניתנת למעקב ואם אתם שואלים אותי, כל העניין עם סירי פשוט מפחיד.

טלפון שחכם יותר ממני? לא תודה.

אחרי שההודעה המוקלטת שלי מודיעה למתקשר שאני כרגע ביקום אחר ושהוא צריך להשאיר הודעה כדי שאתקשר בחזרה כשאחזור לכדור הארץ, נשמע צפצוף ואחריו אנחה כבדה. "ריילי. זאת אחותך."

אני מייד מפנה מבט המום לעבר המשיבון שעומד על השידה שלי. "אחותי?" אני חושבת לרגע. "לא. אני די בטוחה שאין לי אחות."

קולה של סלואן נעשה רציני יותר. "אני יודעת שאת מקשיבה, כי את האדם היחיד בעולם שעדיין משתמש במשיבון. חוץ מזה, את אף פעם לא יוצאת מהבית. תעני."

מדהים שהיא חושבת שאם היא תנבח עליי עלבונות ופקודות, זה יעבוד. כאילו היא בכלל לא מכירה אותי.

אה, רגע. עכשיו אני זוכרת! היא באמת לא מכירה אותי. וזו לגמרי לא אשמתי. אבל תסמכו על סלואן שתתקשר ביום בהיר אחד ותתנהג כאילו אני חייבת לה כסף.

אני מנענעת את הראש בגועל, מפנה את מבטי בחזרה אל מסך המחשב וחוזרת לעבודה.

"ריילי, ברצינות. זה חשוב. אני צריכה לדבר איתך." שתיקה ארוכה נשמעת מעבר לקו, ולאחר מכן היא מוסיפה בקול נמוך יותר, "בבקשה."

האצבעות שלי קופאות מעל המקלדת. בבקשה? סלואן לא אומרת בבקשה. לא חשבתי שהיא מכירה את המילה. לדיוות אין את המילה הזאת באוצר המילים שלהן.

כנראה קרה משהו ממש נורא. "שיט," אני אומרת בבהלה. "אבא."

אני ממהרת אל הטלפון ומרימה את השפופרת. "מה קרה?" אני צועקת. "מה לא בסדר? זה אבא? באיזה בית חולים הוא נמצא? כמה זה גרוע?"

אחרי שתיקה קצרה, סלואן אומרת, "אה, הגזמת קצת, את לא חושבת?"

אני יכולה לשמוע לפי הטון שלה שהכול בסדר עם אבא שלנו ומרגישה הקלה לרגע, לפני שהכעס מגיע. אין לי זמן לשטויות שלה עכשיו.

"מצטערת, המספר שהגעת אליו אינו מחובר. אנא נתק את השיחה ונסה שוב."

"אה, ציניות. המוצא האחרון של חסרי השכל."

"אם כבר מדברים על חוסר שכל, אין לי חשק לנהל קרב מוחות עם יריב לא חמוש. תתקשרי אליי כשתגדלי מוח."

"למה את מתעקשת להעמיד פנים שאני לא גאונה?"

"אידיוט עם השכלה וגאון הם שני דברים שונים."

"העובדה שסיימת בהצטיינות לימודים באוניברסיטה יוקרתית לא אומרת שאת יותר חכמה ממני."

"אומרת מי ששאלה אותי פעם כמה רבעים יש בדולר."

"אם את כל כך חכמה, תזכירי לי שוב למה את עורכת עצמאית בלי ביטוח בריאות, ביטחון תעסוקתי או חסכונות לפנסיה?"

"וואו. ישר לכסף. בטח נוח מאוד להיות חסרת לב. ככה הרבה יותר קל להתמודד עם כל הגברים שאת מנצלת וזורקת, הא?"

שתיקה מתוחה נמשכת בינינו למשך זמן מה. בסופו של דבר, סלואן מכחכחת בגרונה ואומרת, "למען האמת, בגלל זה אני מתקשרת."

"כסף?"

"גברים. או, יותר נכון, גבר אחד מסוים."

אני מחכה להסבר. כשהוא לא מגיע, אני אומרת, "אנחנו עומדות לדבר בקודים או שאת מתכוונת לספר לי על מה את מדברת?"

סלואן נושמת נשימה עמוקה, ובטון שנשמע כאילו היא כמעט לא מאמינה בעצמה היא אומרת, "אני מתחתנת."

אני ממצמצת כמה פעמים יותר מדי. זה לא עוזר להבהיר שום דבר. "מצטערת, נדמה לי ששמעתי אותך אומרת שאת מתחתנת."

"כן, שמעת נכון."

אני צוחקת, לא מאמינה למשמע אוזניי. "את. המכורה לזין. מתחתנת."

"כן."

"אין מצב."

באופן בלתי צפוי, היא צוחקת. "כן, הא? אבל זה נכון, אני נשבעת. אני מתחתנת עם הגבר הכי מדהים בעולם," היא נאנחת ברוך, נשמעת מרוצה ומגוחכת לגמרי.

"את על סמים עכשיו?"

"לא."

"את עובדת עליי?"

"לא."

אני מחפשת הסבר אחר לתפנית המוזרה הזאת, אבל לא יכולה לחשוב על שום דבר מלבד, "מישהו מצמיד אקדח לרקה שלך ומכריח אותך להגיד לי את זה? חטפו אותך או משהו?"

היא פורצת בצחוק סוער.

"למה זה מצחיק כל כך?"

היא צוחקת וצוחקת, עד שלבסוף היא שוב נאנחת. אני מדמיינת אותה בצד השני של הקו מנגבת דמעות של אושר מפניה. "אני אספר לך מאוחר יותר. הנקודה היא שאני מתחתנת, ואני רוצה שתכירי אותו. החתונה תהיה ספונטנית, לא אירוע גדול או משהו. אני עדיין לא יודעת מה התאריך המדויק, אבל זה יכול לקרות בכל יום, אז אנחנו רוצים שתבואי לבקר אותנו בהקדם האפשרי."

לבקר אותנו?

לא רק שהיא מתחתנת, היא גם גרה עם הבחור. אני פותחת את הפה כדי לענות, אבל שום דבר לא יוצא.

"אני יודעת," היא אומרת בביישנות. "זה לא צפוי."

"לפחות את מבינה כמה זה מוזר."

"זה מוזר, אני יודעת. מכל הסיבות. אבל..." היא מכחכחת שוב בגרונה. "את אחותי. אני רוצה שתכירי את הגבר שאיתו אני מתכוונת לבלות את שארית חיי."

"חכי רגע. אחזור אלייך מייד אחרי שאסיים עם השבץ הזה שאני עוברת."

"אל תהיי רעה."

אוי, הדברים שיכולתי לומר על זה. אוי, אוי, אוי. הדברים שיכולתי לומר. אבל אני בוחרת בדרך הבוגרת יותר ושואלת את השאלה המתבקשת, "מה עם נאט?"

"מה איתה?"

"למה את לא מתקשרת כדי לספר לה על הבחור הזה?"

"היא כבר פגשה אותו."

יש משהו מוזר בטון שלה שגורם לי לחשוד. "והיא יודעת שאת עומדת להתחתן איתו?"

"כן."

"ומה היא חושבת על כל זה?"

"כנראה את אותם הדברים כמוך." קולה נעשה עוקצני יותר. "רק שהיא שמחה בשבילי."

אלוהים, השיחה הזאת היא שדה מוקשים. אהיה בת מזל אם אשרוד אותה כשכל האיברים שלי עדיין מחוברים. אני מנסה לשמור על טון מנומס כשאני אומרת, "סלואן, אני שמחה בשבילך. אני פשוט המומה. ומבולבלת, למען האמת."

"מזה שאני סוף־סוף מתמסדת?"

"לא. טוב, כן, אבל לא בעיקר."

"אז?"

"העובדה שאת יוצרת איתי קשר. שאת מספרת לי על זה ומזמינה אותי לבקר אותך. זאת אומרת, אנחנו לא בדיוק קרובות."

"אני יודעת," היא אומרת בשקט. "זו כנראה אשמתי, ואני באמת רוצה לראות אם אנחנו יכולות לתקן את זה." אחרי שתיקה ארוכה היא מוסיפה, "מה את עושה עכשיו?"

"שוכבת על הרצפה, בוהה בתקרה, ומתחרטת על כל האקסטזי שלקחתי בפסטיבל ברנינג מן בשנה שעברה."

"אין לך הזיות מתמשכות," היא אומרת ביובש.

"אני חולקת עלייך."

כמות הסבלנות האינסופית של סלואן נגמרת, והיא אומרת ברוגז, "את באה לבקר אותנו. זה הוחלט. אנחנו נשלח את המטוס הפרטי —"

"רגע. מטוס פרטי?"

"שישי בערב."

אני מתיישבת בפתאומיות והחדר מתחיל להסתובב. היא עשתה לי קצר במוח עם כל הדיבורים המטופשים האלה על נישואים. "רגע, את מתכוונת ליום שישי הזה? זאת אומרת, שלושה ימים מהיום?"

"כן."

"סלואן, יש לי עבודה! אני לא יכולה פשוט לטוס ל... לאן אני אמורה להגיע במטוס שאת שולחת?"

היא מהססת. "אני לא יכולה לספר לך."

"הבנתי. עכשיו הכול ברור."

"תפסיקי להיות מעצבנת, ריילי, ותגידי שתבואי! אני מנסה להיות אחות טובה! אני רוצה שנהיה קרובות יותר. אני יודעת שאחרי שאימא מתה המצב היה קשה, ומעולם לא היינו באמת... את יודעת..."

"חברות זאת המילה שאת מחפשת," אני אומרת בארסיות.

היא שואפת בשקט. "אוקיי. את צודקת. אבל אני רוצה לשנות את זה. בבקשה, תני לי הזדמנות."

עוד בבקשה. אני שוב נשכבת על הגב, מבולבלת לגמרי.

אין לי מושג מי הבחור הזה שהיא מתחתנת איתו, אבל הוא חייב להיות משהו מיוחד אם הוא הפך את האישה הקשוחה הזאת לרכה כל כך.

אני מחליטה בספונטניות שאהיה חייבת לפגוש אותו, די בטוחה שהוא שם ואליום בקפה של הבוקר שלה. גאון מרושע! הוא בטח מפורר כדורי הרגעה לכוס היין של אחר הצהריים שהיא אוהבת לשתות.

אלוהים, למה לא חשבתי על זה קודם?

"אוקיי, סלואן. אני בפנים. נתראה ביום שישי."

היא צווחת בהתרגשות, ואני מרחיקה את הטלפון מהאוזן ובוהה בו.

אין לי מושג מה קורה, חוץ מזה שחייזרים בבירור חטפו את אחותי והחליפו אותה בכלה מטורפת.

טוב, לפחות הטיול הזה בטוח יהיה מעניין.

ביום שישי בערב אני יושבת בטרקלין הווי־איי־פי של טרמינל המטוסים הפרטיים בנמל התעופה הבינלאומי של סן פרנסיסקו, ומביטה סביבי תוך כדי ניסיון להצניע את ההתפעלות שלי.

עד כה נתקלתי בשני מפורסמים, שתיתי כמה שיותר וודקה עם מיץ תפוזים מהבר הפתוח, קיבלתי קוויאר וקרם פרש על בליני ממארחת חייכנית, ונהניתי מעיסוי גוף מלא מכיסא העור הענקי שאני יושבת עליו כרגע. כולו רוטט בלחיצת כפתור, ואם אשתה עוד כוס אחת של וודקה עם מיץ תפוזים, אני עלולה לרכוב על הדבר הארור.

מוקדם יותר אספה אותי לימוזינה מהדירה שלי. כשהגעתי למבנה הנפרד של המטוסים הפרטיים בשדה התעופה, בחור צעיר ויפה לבוש מדים ליווה אותי אל הטרקלין.

לא הייתי צריכה לעבור ביקורת דרכונים, בידוק ביטחוני או לחלוץ נעליים. המזוודות שלי נלקחו והצ'ק־אין לטיסה הושלם בלי שאצטרך לעשות דבר, חוץ מלמסור את פרטיי לגברת שישבה מאחורי דלפק.

מעולם לא התרשמתי מכסף, אבל אני מתחילה לחשוב שאולי טעיתי.

הבחור החמוד חוזר ומודיע לי בחיוך מסנוור שהטיסה שלי עומדת לצאת. הוא מחווה בידו אל מטוס פרטי לבן ונוצץ שמאט על מסלול הנחיתה בחוץ. "בואי אחריי, בבקשה."

אני משתרכת בעקבותיו כשאנחנו יוצאים מהבניין ומתקדמים אל המטוס, תוהה אם ימנעו ממני לעלות עליו כי אני לובשת מכנסי טרנינג וכפכפים.

אם כן, לא אכפת לי. החיים קצרים מכדי ללבוש מכנסיים לא נוחים.

החלק הפנימי של המטוס יוקרתי יותר מכל מלון שאי פעם התארחתי בו. אני מתמקמת במושב עור רך ומרופד, וחולצת את הכפכפים שלי. דיילת חייכנית מתקרבת ורוכנת מעל המושב שלי. "ערב טוב!"

"היי."

"קוראים לי אנדריאה. אני אשרת אותך הערב." אנדריאה הזאת מושכת מאוד. אילו הייתי בחור, כבר הייתי חושבת על דרכים שבהן היא תוכל לשרת אותי.

איזו מחשבה מחרידה. רק עשר שניות במטוס פרטי ואני כבר מושחתת.

מזל שאין לי זין. כנראה הייתי מנופפת בו בפניה של האישה המסכנה הזאת עוד לפני ההמראה. "אממ... תודה?"

היא מחייכת בתגובה להבעה שלי. "פעם ראשונה בטיסה פרטית?"

"כן."

"טוב, צפוי לך פינוק. אם את צריכה משהו, תעדכני אותי. יש לנו בר מלא ומגוון גדול של אוכל וחטיפים. את רוצה שמיכה?" כשאני מהססת היא מוסיפה, "היא מקשמיר."

אני מגחכת. "רק קשמיר? קיוויתי לאלפקה."

בלי להסס לרגע היא אומרת, "יש לנו ויקוניה, אם את מעדיפה."

"מה זה ויקוניה?"

"חיה מסוג למה מפרו. הן נראות קצת כמו גמלים, אבל חמודות יותר. הצמר שלהן הוא הרך והיקר בעולם."

היא רצינית. הבחורה הזאת ממש לא צוחקת עליי. לרגע אני בוהה בה בפה פעור, ולאחר מכן מחייכת. "יודעת מה? אני פשוט אלך על הקשמיר הישן והטוב. תודה."

היא מחייכת אליי כאילו זה הרגע הכי שמח בשבוע שלה. "כמובן! תרצי משהו לאכול או לשתות לפני שאנחנו ממריאים?"

למה לא? אני בחופשה. "יש לכם שמפניה?"

"כן. את מעדיפה דום פריניון, קריסטל, טייטינגר או קרוג?"

היא מחכה לבחירתי, כאילו יש לי מושג על מה היא מדברת, ומציעה, "מר אודונל מעדיף את הקרוג קלו דה אמבוניי."

אני מקמטת את המצח. "מי זה מר אודונל?"

"הבעלים של המטוס הזה."

אה. גיסי לעתיד. אירי, כך נשמע. אירי עשיר מאוד, מן הסתם. הוא כנראה בן תשעים עם דמנציה ובלי שיניים. אחותי כזו רודפת בצע.

אני אומרת לדיילת שאקח את הקרוג ושואלת לאן אנחנו טסים.

היא משיבה בקלילות וברוגע, "באמת שאין לי מושג." ואז מסתובבת והולכת, כאילו כל מה שקורה כאן נורמלי לחלוטין.

כעבור תשע שעות שבהן רוקנתי שני בקבוקי שמפניה, צפיתי בשלושה סרטים של ברוס ויליס ובסרט תיעודי על מתופפים מפורסמים, והתענגתי על תנומה לזמן בלתי מוגדר, עכשיו אני שעונה הצידה במושב ומזילה ריר על הסווטשרט שלי, כשאנדריאה חוזרת ומודיעה לי בהתלהבות שננחת בקרוב.

"תני לי לנחש. את עדיין לא יודעת איפה אנחנו."

"גם אם ידעתי, גברת קלר, אני לא יכולה לספר לך," היא אומרת את זה בחביבות, אבל הבעת פניה מעידה באופן מעורפל שהעבודה שלה תהיה בסיכון אם תגיד משהו.

או אולי משהו חשוב יותר מהעבודה שלה... כמו החיים שלה.

או אולי אלה שני בקבוקי השמפניה שמדברים.

כשהיא נעלמת במעבר, אני מרימה את תריס החלון ומציצה החוצה. מעלינו השמיים כחולים ובהירים. גבעות ירוקות משתרעות תחתינו, ובמרחק אפשר לראות רצועה ארוכה של מים כחולים מנצנצת בשמש אחר הצהריים.

זה אוקיינוס. האטלנטי? השקט? אולי מפרץ מקסיקו?

המטוס מתחיל לנחות. נראה שאנחנו מגיעים לאי מול החוף.

כשאני רואה שאנחנו מתקרבים אל הקרקע יותר ויותר, תחושת בטן עוצמתית ומבשרת רעות מתגבשת בתוכי, שמהמקום שאליו אני מגיעה אין דרך חזרה.

מאוחר יותר, איזכר בתחושה הזאת ואהיה המומה מהדיוק שלה.