כתם

הוא שוכב שם, נוזל סמיך אדום ניגר ממנו לכיוונים שונים, מוקי הרופא הגדודי רוכן מעליו, מפעיל ידיים זריזות לכל עבר, יד אחת מזריקה לו זריקה לווריד, האחרת מרימה את ראשו ומגביהה את סנטרו, לידו אורן החובש עושה את מה שמוקי מראה ומורה לו, אני עומד ומסתכל על המדמם לא שומע דבר מן המלים המוחלפות ביניהם,  השפתיים שלהם זזות ברחש תקיף נטול-גינונים, אוזני אטומות, אולי בגלל הרעש הנורא של להבי ההליקופטר, אולי בגלל רעם הרימונים שהתפוצץ לא מזמן והתדפק על עור התוף שלי, האפוד מכביד עלי, יש לי תחושת לחץ בחזה, כובד עמום, מתוך הקַשְׁיוּת המכַווצת של גופי, של ריאותי, אני שומע נשימות כבדות, אטיות, שורקניות, אני מפענח את העובדה שאלו הנשימות שלי, הן מגיעות אל אוזני ממרחקים, היה לי קר כבר בג'יפ כשהיינו בדרך אל מנחת-ההליקופטר, היה שם מפחיד כנראה, אבל אני חשבתי רק על הקור שמקפיא את השכמות  שלי, בגלל ההוא ששוכב ומדמם היינו חייבים לעשות קיצור-דרך מסוכן ולחצות את חאן יונס דרך הקַסְבָּה בניגוד גמור להוראות הרגילות, אבל הפעם המח"ט אישר.