גן האושר

1.

סדק אור ריצד על הבטון הרטוב,

מהקומה הרביעית בבניין הסמוך נשמעו צעקות,

זרזיפי מים פירקו את פקעת העלים ומחטי האורן שהיו פעם קן.

לרגע לכד האור את נוצותיו של הגוזל –

נוטפות, מדובללות, מפרכסות בתנועות קצובות,

לאט מאיטות עד שגוועות,

מתמזגות ונעלמות בזרם המים הנס לאורך הקיר של מחסה עגלות האשפה.

ככל שניסיתי, כשלתי מלהסיט את המבט,

עד אשר כבה האור בקומה הרביעית,

והצעקות הפכו ליבבות.

הצמדתי את גבי אל החומה,

להרוויח עוד מעט מהמגננה של ארון החשמל,

להתרחק מטיפות המים הטופפות על רגליי.

לא שזה משנה,

המכנסיים כבר היו רטובים לגמרי,

והקור כבר נספג בעצמות.

בבוקר זרחה השמש,

ככה כותבים בספרים,

ואני הייתי בדרכי אל גן האושר.

ירדתי במדרגות

ונכנסתי לפיצוצייה של מורדי הגדול,

הנחתי מטבע על הדלפק,

ומורדי הושיט לי את השקית החומה,

ובתוכה לחמנייה חמה.

כדרכם של החיים, לתת מתנות קטנות,

כדי להשאיר אותך חייב.

2.

דילגתי בין השלוליות ונכנסתי אל הגן.

בפתח הגן ניצב שלט גדול: "הלינה בגן אסורה".

אסור לישון בגן האושר,

אבל מותר להיות בו ביום,

ולצאת לעבודה בלילות.

סומייה כבר ישבה על הנדנדה,

מנסה ללכוד קרן שמש חמקמקה שהציצה מבין השקמים.

התיישבתי לגלגל סיגריות, אחת לי ואחת לה.

פארש, אמרתי. אין חומר.

היא חייכה, גם זה טוב.

אבי התקדם לעברנו, אחריו צלעה כלבה שחורה, רגלה מוכתמת בבוץ ובדם.

אתה לא יכול בלי העדר? צעקתי אליו.

אורי, אצלנו לא זורקים את הנכים, ענה לי אבי.

הוא אסף חופן עלים יבשים שהסתתרו בחבית האשפה,

והדליק מדורה קטנה לחמם את הידיים,

הפקחים לא יגיעו בבוץ הזה.

קטיה הופיעה מאחוריו, ובידה שקית מרשרשת:

תראו מה הביא לי השמן.

בשקית היו שני בקבוקים – בקבוק זכוכית ובתוכו שארית וודקה,

וחצי בקבוק קולה.

קטיה הייתה כאן לפני כולם,

נערה גבוהה, חסונה,

פניה בהירות, ועיניה תכולות, ענקיות וקרות.

בבוקר היא נכנסה לגן בשקט, ללא טקס וללא מבוכה,

מביאה עימה את שאריות הלילה –

לחמנייה, מסטיקים, סיגריות,

לפעמים גם סיפורים על יצורי החושך,

בחצי חיוך, ללא תרעומת,

רק בוז.

והבוז, כמו סירחון – נדבק בבגדים,

עולה בהבל הפה, מתערבב בזיעה.

בצהריים, כמו תמיד, הגיעה דני.

היא התקרבה בהליכה רכה ובפסיעות מהוססות,

שערה הזהוב מכסה את כתפיה,

פניה חלקות, מעוצבות ביד אומן,

ידיה דקות ושבריריות, והיא עוטה חולצה בהירה,

כמעט שקופה, על גופה הצנום.

דרך החולצה הדקה היה ניתן להבחין בניצני שדיה,

שהחלו לצמוח מאז הזריקות.

מכנסי הג'ינס ההדוקים מתאמצים להסתיר את שאריות גבריותה.

סומייה¹ הצטרפה אלינו רק לאחרונה,

אחרי שנזרקה מהמקלט של סימה.

לא באה לה טוב הסימה הזאת,

שצעקה עליה לכבות את הרעש.

הסכמתי לקבל ערבייה, אבל לא מוזיקה ערבית –

לא מתאים לך, תלכי.

אז סומייה הלכה, אחרי שהשאירה לסימה מזכרת על הפנים.

גם אמא שלה אמרה, לא מתאים לך, תלכי.

גם מביתה הלכה, וגם לאמא היא השאירה מזכרת על הפנים.

עכשיו היא כאן, איתנו, בגן האושר,

ואצלנו לא זורקים אף אחד.

אפילו את סמירה לא זרקנו,

גם כשראינו את הדוד שלה,

בא מהמדבר עם סכין גדולה.

הערות:

1 סוּמַייה בינת חייאט - ידועה בתור הקדושה הראשונה של האומה (הקהילה) של מוחמד. על פי מסורת אחת, סומייה הייתה אחת משבעת הראשונים שקיבלו את האיסלם. סומייה סירבה לנטוש את האיסלם, גם כאשר עונתה בידי בני השבטים הערביים שסירבו לקבל את האיסלם, ובסופו של דבר נרצחה על ידם.