עשר דקות וסיגריה
הפרעות קשב: להפוך את הלימון ללימונדה
ריח חריף של סיגריות מלווה את כניסתה של צעירה קופצנית וגבוהה במכנסי ג'ינס עם קרעים אופנתיים בברך ומעיל אופנוענים חבוט. הקסדה אחוזה בידה ואפשר בקלות לחשוב שהיא אחת מתלמידותיה בתיכון. יש לה רעמת שיער ארוכה, עיני שקד חומות ומבט בוחן מאוד, שממש מפרק אותי לגורמים קודם שהיא מחליטה שאולי כדאי לתת בי אמון. אף על פי שנשלחה על ידי עמיתה שלי למקצוע שממליצה עליי בחום, היא כמובן צריכה לבדוק בעצמה.
לפזית אין סבלנות, היא מדברת במהירות ומרבה לקפוץ מנושא לנושא. מדי עשר דקות היא חייבת להפסיק את שיחתנו כדי לצאת לעשן במרפסת. כשהיא חוזרת, קשה לה להמשיך בנושא הקודם ועוברים לנושאים חדשים. יכולתה להישאר כאן עד סוף שעת המפגש נמוכה במיוחד. תנועות כף רגלה המתנדנדת ומבטה שמתפזר בחלל משדרים לי שהיא כבר לא ממש איתי, כנראה מפנטזת על הסיגריה הבאה. איך מאמנים במצב כזה?
הסיפור שלה מלא בפרטים שכולם יחד יוצרים תחושת סטרס. היא בת שלושים ועדיין מתגוררת בבית הוריה. הצעירה מבין ילדיהם שבגרו, סטודנטית, ממש בסוף לימודיה, וגם עובדת למחייתה כמורה בבית ספר שש שנתי. אין לה הוצאות על המגורים ואת המשכורת היא ״מפוצצת״ בעיקר על בגדים. אוהבת להתלבש ומצליחה לבנות מפריטים די נפוצים מראה מקורי שמושך תשומת לב. פזית מתלוננת על אי נחת גדולה מההתנהלות של עצמה בשלב זה של חייה ומרגישה שהיא חייבת שינוי: כבר לא מתאים לה לגור בבית ההורים, אך היא הצעירה ומפנקים אותה. לדבריה, מדובר במשפחה מודרנית, אבל אחיה וגם אחיותיה הגדולות עזבו את הבית רק לאחר שנישאו וכך מצופה גם ממנה. את הלימודים טרם סיימה, אין לה עכשיו חבר לאחר שהקודם נפרד ממנה, אולם עיקר הבעיה שלה, לדבריה, היא הפרעת קשב וריכוז המלווה אותה מילדותה ומפריעה לה מאוד.
החוויה של תלמידה נזופה מוכרת לה היטב. איש לא האמין שתסיים אי פעם בהצלחה את התיכון. כל חייה התקשתה בלימודים ובילתה בעיקר בחוץ, ובכל זאת בחרה בחינוך כתחום ההתמחות והעבודה שלה. לאחר מכן הספיק לה שבוע בסמינר הוותיק לחינוך כדי להתלונן בקול רם שמשעמם שם מאוד. הבעת פניה הכעוסה כשהיא מתארת את מרכזת המגמה שנעלבה מדבריה ומאז כמעט לא דיברה איתה, גורמת לי להתקף צחוק בלתי נשלט. בעיני רוחי אני רואה את הצעירה ״החצופה״ הזו מאתגרת דמות חינוכית ותיקה בתחום הכשרת המורים.
היא אחת המורות המוערכות ביותר בשכבה, יש לה לב של זהב ויכולת התחברות לתלמידיה, בעיקר לאלה שאינם מסתדרים בקלות בעולם הקשה הזה. היא מבינה אותם ואת קשיי גיל ההתבגרות, מעודדת אותם ומכינה משימות יצירתיות. יש לה חלום להביא למערכת המשמימה הזו משהו חדש ולהקנות להם חוויה שונה מזו שהיא זכתה לה בנעוריה. היא מורה ״אחרת״, בדיוק כזו שהיינו מאחלים לילדינו. אלא שהנסיבות שלה נתקלות במחסום. לעבודתה כמורה התקבלה בהסדר זמני בלבד עקב חוסר במורים בתקופת הקורונה. כדי להישאר במערכת היא חייבת להשלים את התואר עד סוף שנה זו. שעון המערכת דופק והזמן שלרשותה הולך ומתקצר.
מה מביא אותה לכאן? רצון עז לצאת מבית ההורים לעצמאות, הפרידה מהחבר, ההתמודדות כמורה עם ליקוי הלמידה הפרטי שלה, הלחץ הרב שהיא חשה סביב עבודתה והצורך לסיים את הלימודים.
האם מתאים לה אימון? האם אצליח למקד אותה במשהו וגם לסייע בקבלת תוצאות? האם היא תמצא מספיק אנרגיה עכשיו? הרי אימון דורש תרגול של משימות בין פגישה לפגישה. עשן הסיגריות והקפיצות בסיפורה מקשים על זיהוי עוצמותיה האישיות. אבל מתברר גם שיש לה מגוון תפקידים בבית הספר. היא אומנם חדשה במערכת אך כבר אחראית על מספר פרויקטים מרכזיים, כולל מערכת המחשוב. איך ומתי היא מצליחה לעשות את כל זה? הדבר לא ממש ברור גם לה. אני מציעה לה חוזה לניסיון: אנחנו נעבוד ביחידוֹת זמן קצרות של כרבע שעה, כשהפסקת עישון (אחת) מחברת ביניהן. המבנה מקובל עליה.
נושא האימון הראשון שהיא בוחרת הוא היציאה מבית הוריה לחיים עצמאיים במקום משלה. אני הולכת איתה על זה אף שנראה לי שזו אינה הבעיה המרכזית. מקווה שזו תהיה מקפצה להצלחות נוספות. ברגע שהיא מכריזה עליו בפגישתנו מתחיל בתוכה מחול שדונים ומחבלי השינוי נכנסים לפעולה:
אין לה — זמן לחפש דירה, אין לה כסף, היא בקושי מרוויחה, אין לה שום תמיכה, אבא שלה יתנגד, אין לה עזרה ואין גם לה די חשק. הלוואי שהיה אפשרי שהכול יהיה מוכן ויחכה לה כבר... אין בכל העיר אזור מתאים, היא רוצה לעבור לאזור מבוסס. באזור כזה אומנם אפשר להרוויח משיעורים פרטיים, אבל לעומת זאת גם שכר הדירה גבוה. אין לה חבר עכשיו ולכן תתקשה לחיות לבדה, אין לה מכונית כדי לנוע ממקום למקום וכדי להגיע בזמן לעבודה ועדיין אין לה קביעות. מה יהיה?
יש לה — מינוס בחשבון הבנק והדבר מדיר שינה מעיניה. יש לה ערמות רבות של עבודות תלמידים ובחינות שטרם בדקה. חלק מהורי התלמידים מתחילים להתלונן והיא חוששת שיגיעו להנהלה. חוץ מזה, כל הבחורים שמחזרים אחריה וגם אלה שמשדכות לה חברות, לא מושכים אותה כלל, והמדאיג ביותר כרגע — נשארו לה שתי עבודות סמינריוניות שטרם סיימה להכין לקראת השלמת התואר, ובלעדיו לא תוכל להמשיך ללמד. זה נשמע כמו שיר ״חד גדיא״, אמרתי לה בחיוך והיא מחייכת בחזרה. מכאן אפשר כבר להמשיך. כאמור, חשוב ליצור חוויית הצלחה חדשה ומחזקת, בתקווה שזו תשמש בסיס לשינויים אחרים בהמשך הדרך. האם זו תהיה הדירה? ומה יקרה אם דווקא בזה תיכשל?
איך יוצאים מן המעגל המרושע ומסייעים לה להגשים חלום? תני אמון בשיטה, אני אומרת לעצמי בשקט, מתווכחת עם קולות ביקורתיים בתוכי, המדגישים שהיא בכל זאת לקוית למידה עם בעיות קשב קשות. אבל האם פירוש הדבר שהיא מוגבלת? באיזו מידה אפשר להבהיר ולדייק מהי המגבלה, שהרי היא הגיעה איתה למקומה הנוכחי. אבל בעיקר, איך כל זה יסתדר עם עקרונות האימון שטוענים כי המתאמן הוא אדם שלם ותקין ואין צורך לתקן אותו והוא ימריא בכוחות עצמו?
לפגישות הבאות היא מגיעה מודאגת מאוד כי יש לה מינוס מרגיז בחשבונה הפרטי וצלצלו מהבנק. כל החברות וכל קרובי משפחתה נותנים לה עצות וזה מציף אותה ממש. בכל שלוש דקות היא מחליטה על פתרון חדש ובין לבין גם הולכת לפגוש אנשים נוספים, וגם אלה מוסיפים לה עצות משלהם. זה מעגל מרושע של ממש, שאינו מפסיק להסתובב סביבה ובתוכה. אני מחליטה שלא להישאב לדיון הזה ולהיצמד לנושא שעליו סיכמנו. התעקשתי לשמוע על הדירה האידיאלית בעיניה. היא רוצה דירה שמאפשרת לה עצמאות, אבל גם ביטחון כדי שלא תחוש בדידות. פזית מזהה את אזור המגורים בעיר שבו יש אפשרות למתן שיעורים פרטיים, גרה בו אוכלוסייה מבוססת. היא מדמיינת דירה שתהיה רחוקה דיה מבית ההורים כדי שלא יגיעו אליה בקלות רבה מדי, כך יתאפשרו לה הפרטיות והשקט שלה, אבל גם קרובה מספיק אליהם כדי לקחת סירים שאמה תעמיס עליה לדרך.
מהו הצעד הקטן ביותר שתוכלי לעשות כבר השבוע? מהו האמיץ ביותר? ומה אם כל זה היה רק משחק שאת משחקת? מאחר שהצעד הזה נראה לפזית גורלי כל כך ומלחיץ, אני מציעה לה את עקרון המשחק. המטרה היא להציב אותה בעמדה פרו אקטיבית ולעודד פעילות, כך שהמשימות לא יפחידו אותה אלא ייכנסו לתוך תבנית של הנאה. מה דעתך לשחק באפשרות של מציאת דירה הולמת במהלך חודש אחד? מה אם נשחק במשחק השכירות ונסיים חתימה על חוזה במהלך החודש? זה רק משחק ולכן העיקר בו הנאה, לאו דווקא התוצאה הסופית. מה אם היא משחקת במחזה שאותו היא כותבת לעצמה? ואולי מדובר במשחק של עשיית כסף? לפגישה הבאה היא מגיעה בחיוך מנצח: ״מצאתי דירה מתאימה!״ הבעלים, זוג מבוגר, הקימו בחצר הבית יחידת דיור לילדיהם שכולם כבר נישאו ועברו משם. עכשיו הם מעוניינים להשכיר אותה. הקסם האישי שלה פעל עליהם מייד. אומנם הדירה מבוקשת מאוד, אך הם יחכו עד שתגיע עם אביה. חשובה לה ברכת הדרך שלו ושל אמה. אם הם יאשרו, יהיה לה הרבה יותר קל בלב.
מרגע קבלת ההחלטה היא מתנהלת בבהירות ומתוך בדיקת המשאבים שיעמדו לרשותה. במקום השיעורים הפרטיים, שמתחילים כבר להימאס עליה, היא לוקחת על עצמה חצי משרה נוספת בבורסת היהלומים בשעות אחר הצהריים בתחום התכשיטים. הופעתה הקורנת וטעמה המשובח עושים פלאים גם שם. בתוך זמן קצר ממנים אותה לאחראית משמרת ומצבה הכלכלי משתנה לטובה. כמו בסיפורים, עכשיו הסביבה כולה, שקודם הפריעה לה כי שימשה גורם מציף, נרתמת לעזור לתוכניתה. האחיות הנשואות, הגיסים, הגיסה — כולם מתגייסים להקל, לשכנע, לתרום. שבועיים עוברים והיא כבר בדירה החדשה, מסדרת, נלחצת מגודל המשימות ואז מבצעת אותן בשמחה.
איך ממשיכים? האמירה שאם כל מה שיש בידך הוא לימונים תכין לימונדה כבר שחוקה. האם אפשר באמת להפוך כל מגבלה ליתרון? היא באמת מתפקדת עם מוגבלות בקשב, בריכוז, בהתארגנות ובניהול זמן. אני מטילה עליה את המשימה למדוד ולנהל מעקב אחר טווח הקשב המרבי שלה. התוצאה — אפשר כבר לנחש על פי הסיגריות — עשר דקות. זה קורה שוב ושוב. היא רק מתחילה לעשות משהו וכבר חלון ההזדמנויות שלה נסגר במהירות ורף התסכול עולה שוב. אולי אפשר להפוך מגבלה ליתרון? אבל איך? אנחנו תקועות.
מתוך המבוכה הזו אני עוברת לרגע לחשיבה על עולם העבודה, שלאחרונה מדובר בו על החלפת הפרדיגמה של ניהול זמן בניהול אנרגיה. הבסיס לכך הוא ההבנה שבסיבוב הנוכחי אין לנו סיכוי לנצח בניהול הזמן כי הטכנולוגיה מביסה אותנו — הנייד, המייל וכו', אבל יש לנו שליטה על ניהול החשיבה שלנו ועל סדר היום. אם מבינים שהטבע מתנהל בגלים — גאות ושפל, עונות שנה, גלי האק״ג של גופנו — אפשר למקד מאמצים על הגלים הגבוהים של יומנו ולנוח מעט כשהם נמוכים. לנצל את השעון הביולוגי לטובתנו, להספיק המון אם אתם אנשים של בוקר ולנוח בערב, או להפך. נוסף על כך, להבין שהגלים טבעיים והם קובעים את ההתקדמות. בפועל, אנחנו עובדים על פי שעות עבודה נדרשות ולעיתים מנוגדות לגל, ולא מבינים איך מצאנו עצמנו פתאום משחקים במחשב או ליד הגלידה במקרר.
לשמחת שתינו מגיחה לה לפתע מילת הקסם ״פרויקטים״, והופכת לנקודת מפנה עוצמתית. בשום אופן לא הייתי מנחשת שפזית אשפית בניהול פרויקטים! הצעתי לה לשחק בארגון חייה כאוסף פרויקטים של עשר דקות. לתכנן כך יום בודד, יומיים, שבוע. להתבונן בסופ״ש על הדברים שהספיקה ולהמשיך ולארגן באותה דרך גם את השבוע שאחריו. היא מתלהבת ומבצעת בהצלחה מרשימה. ערמת המבחנים של תלמידיה מסתיימת, האתגרים בבית הספר מתחילים להסתדר וכך גם בעבודתה הנוספת. עכשיו אפשר כבר לקחת סמינריון ראשון ולהתחיל לארגן אותו באמצעות סדרות עבודה של עשר דקות וניצול הפסקות כשהגל יורד. הסמינריון הראשון מסתיים ומוגש ואז היא לוקחת פסק זמן לכתיבת תעודות תלמידים, ומתכננת להתחיל את השני. הסטרס שלה נרגע מעט, שרשרת ההצלחות הקטנות נמשכת עוד ועוד.
הפרויקט הבא שהיא בוחרת לעצמה הוא למצוא בן זוג, אבל כולם נפסלים: זה חנון מחשבים, זה משעמם, וההוא לא יעמוד כלל בקצב שלה. סבלנות? לא אצלה. אין לה שום סבלנות לספר שוב ושוב את סיפור החיים שלה. ״אז אולי אישאר רווקה ואמא תפנק אותי?״ היא אומרת בחיוך, אבל עיניה מסגירות בדידות גדולה. אני מבקשת שתכין רשימת תכונות של בן הזוג הרצוי. הרשימה ארוכה, ובתוכה בולטת שאיפה מרכזית: פזית משתוקקת להתחיל מהסוף בלי לספר שוב ושוב את קורות חייה לכל מחזר בנפרד. הטקס הסיפורי הזה ממש דוחה אותה. היא חולמת על מישהו שיקלוט אותה מייד. יפנים את המרץ שלה, את הפרעת הקשב ואת הקצב המהיר ושמחת החיים. מכל המקומות לפגוש בהם רווק היא פוגשת חבר ילדות דווקא בטקס יום הזיכרון שנערך בקיבוץ, בתיכון שלה לשעבר. משפחתה עזבה מזמן, אבל כולם מקפידים להגיע לטקס בערב זה. זה היה ממש ״מהסוף״, כי הם מכירים מהפעוטון ומבית הילדים וכל כך הרבה דברים אין צורך להסביר לו, הוא כבר יודע.
עכשיו היא מסיימת בזריזות את תהליך האימון, אף שעל פי ההסכם שלנו הוריה יממנו לה עוד מספר פגישות. אין לה יותר סבלנות. ״תודה, מיציתי״, היא אומרת לי בחיוך, מדליקה לעצמה עוד סיגריה במרפסת, מחבקת ומפליגה לדרכה.
שנה עוברת. ״זו אני פזית, זוכרת אותי?״ (איך אפשר לשכוח?) קולה מתגבר בהתרגשות בטלפון והיא כמעט צועקת. ״אני בדרך הביתה עם תעודת ההסמכה שלי, ונרשמתי כבר לתואר השני. ההורים כמעט התעלפו משמחה ובכו כל הטקס, הייתי חייבת לשתף אותך!״
המפנה באימון של פזית קשור בכלי המציע שינוי דפוס חשיבה או ״ריפריימינג״ (מסגור מחדש), שעיקרו — התבוננות מחודשת ותפיסה חיובית של מגבלה או אילוץ. התוצאה היא הפיכת חיסרון ליתרון. כמו בסיפור על סוכן הנעליים שהגיע לאפריקה וכתב שאין צורך בהן כי כולם שם יחפים, לעומת חברו שכתב — שלחו מייד עוד שתי מכולות, כולם כאן יחפים!
את ההבנה החדשה הזו פזית (וגם אני) מפנימה ומאמצת במהירות האופיינית שבה היא לומדת כל דבר. כמעט בבת אחת היא מצליחה לשנות את תדמיתה בעיני עצמה, מאמצת את ה״ידע״ על הדברים שאינה יכולה לבצע בגלל קשיי הלמידה. זו תדמית שנבנתה במשך שנים באמצעות המסרים ששידרו מוריה, הוריה ואף המרצים שלה בחוג לחינוך. לא מדובר כאן בשכנוע עצמי או באמירה רוחנית כלשהי בלבד, אלא במעין תכנות מחדש שלה את עצמה והחלפתו של דימוי הילדה הנכשלת בדימוי המורה המצליחה. שינוי תפיסה זה עשוי להיראות כקסם מיידי, אך הוא מבוסס על תרגול עקבי במשך מספר חודשים. התרגול הזה מסייע להטמיע את השינוי בתוכנו כדי שיהפוך לשינוי פנימי מהותי. פרופ' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, מסביר עד כמה חשוב לבנות אמירות והכרזות פנימיות על בסיס של חוזקה אמיתית, גם אם טרם השגנו את המטרה בשלמותה3. אם מישהו מצמיד פתק למקרר ובו כתוב ״אני עשיר ומבוסס כלכלית״ אך בפועל הבנק עומד להגביל אותו, החלק הרציונלי של המוח עשוי להתערב ולתת לנו מעין סטירה כדי שנתעורר ונבין את המצב הממשי. עדיף לכתוב ״אני מעולה במצבי חירום״.
המצב החדש של פזית מתבסס על חוזקותיה ומתמקד בתובנה שמדובר באשה עם יכולת גבוהה לניהול פרויקטים ולעבודה על מספר נושאים במקביל. לפתע התחברו חוזקות החותם שלה ויצרו התרגשות המאפשרת לה דרכים חדשות ליצירת הצלחה. חשוב להדגיש כי מדובר באותו מצב בדיוק. טווח הקשב המיטבי היה ונשאר עשר דקות, אלא שעכשיו הוא נתפס כיתרון ולא כחיסרון וגם מיושם כך. אף על פי שפזית אינה יכולה לשנות את הנסיבות שבהן מופעל מוחה, היא פעלה באומץ כדי לשנות את הפרשנות שלה ושל סביבתה. היא אפשרה לעצמה פריצת דרך גורלית.
במראה שלי
סוף הדוקטורט שלי. המחקר הסתיים, נכתב ועובד, הכול מוכן. נהניתי מאוד מן המסע שהיה מאתגר וקסום. גם המנחים שלי מרוצים. נותר רק להגיש לוועדה הסופית ולא מאשרים לי. זו פעם שנייה שנכשלתי בקורס מבוא מעצבן. אף על פי שהוצאתי כסף רב על שיעורים פרטיים, עדיין צריך להתמודד בו עם משוואות וגרפים. אני יודעת מילדות שזו הבעיה הקטנה שלי, בעיקר כי אני מבינה גרפים הפוך. מאמינה לכם שהכוונה למשהו אחר, אבל לי זה נראה ממש ממש לא נכון. חוץ מזה, כמעט לא יכולה לפתור משוואות. אומנם סיימתי בהצלחה את התואר השני, כולל קורסים בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר, אבל הפעם זה כנראה סוף המסלול. אין ברירה. בבחינה אני פותרת שאלות כמעט בלי להבין. שוב נכשלתי.
עכשיו אני מבוגרת יותר, האוניברסיטה הנוקשה סוגרת בפניי את השער (הרי אין בני אדם מגוונים בארגונים. יש רק כלכלה רציונלית, חישובים אחידים וטכנולוגיה). מנהלת מרכז הסיוע ללקויי למידה מסרבת לקבל אותי לפגישה אישית (כמה דוקטורנטים מבקשים ממך פגישה כזו?). אני יושבת מול סטודנטית צעירה מילדיי והיא תולה בי עיניים מעריצות (״כל הכבוד לך״, ״אל תוותרי להם״). לצערי היא יכולה רק להציע תוספת זמן למבחן. חברים, גם הארכת זמן של שבועיים לא תואיל כאן. מכתב בקשה להמיר את הקורס בקורס דומה בחוג אחר נתקל בסירוב ואני נעלבת פעמיים: פעם אישית (זה אומנם קורס מבוא חשוב, אבל סיימתי בהצלחה את כל השאר, השתגעתם?) ופעם כיועצת ארגונית בכירה שמסייעת לארגונים רבים לייצר פתרונות יצירתיים ולצמוח.
אפילו מאמציהם של המרצים המקסימים שלי לפנות למקבלי ההחלטות ולבקשם לעזור בנושא מסתיימים ללא הצלחה. אני מקבלת מהאוניברסיטה מכתב רשמי בנוסח ״ידעת לאן את באה״, ואז אומר אחד מהם בטון רציני: ״יש לך כנראה ליקוי למידה״. ליקוי? לי? מה פתאום? עם כל הכבוד, יש לי תואר ראשון בחינוך מיוחד וגם ניסיון בתחום זה, נראה לי שהייתי יודעת! לבסוף, בלית ברירה, הזמנתי אבחון אישי במכון שמאבחן סטודנטים לעתיד, רובם צעירים וחיילים משוחררים. לבסוף התקבל דוח מסודר מאוד: ״דיסקלקוליה״. עכשיו מאשרים לי קורס מקביל במחלקה לפסיכולוגיה. אין משוואות ורק מעט גרפים (!) סיימתי בציון גבוה. החומה נפלה. שליח משמח מביא לי את התעודה הביתה בליל חורף גשום, אנחנו בתחילת הקורונה. טקס הסיום נדחה בשלב זה למועד בלתי ידוע.
מאותו רגע עוברים עליי מספר חודשי הסתגלות למצב החדש: אני כבר לא רק יועצת ארגונית, חוקרת מנהיגות ואשת חינוך, פעילה לקידום נושאים של שילוב והגוונה וגם מלמדת זאת במסגרת התואר השני — מעתה אני נושאת בגאווה גם את שני התארים החדשים שלי ״דוקטור״ וגם ״לקוית למידה״. בהרצאת הפתיחה של הסמינריון ״הכלה והנגשה בארגונים״ אני מספרת על כך לסטודנטים שלי כדי שיתעודדו.