עיתון "דבר" - 13/10/1979
הלך לעולמו התעשיין יהושוע ארדיטי
מאת סופר "דבר" בירושלים
יהושוע ארדיטי ז"ל, מהחשובים שבבוני העיר ירושלים ומבכירי התעשיינים במשק, הלך אמש לעולמו בגיל, 79 כתוצאה ממחלה קשה. כזכור איבד ארדיטי את בנו לפני כארבע שנים בנסיבות טראגיות, ומאז המעיט לעסוק בפעילות ציבורית והותיר את ניהול עסקי הטקסטיל שברשותו בידי אחד מקרובי משפחתו. רעייתו של ארדיטי, חנה לבית אלקלעי, הלכה אף היא לעולמה לפני כשנתיים. עד לסגירת הגיליון טרם נמסר מועד הלוויה.
1
כעבור ארבעים שנים
בית העלמין
חמסין. רוח שרבית עושה שמות בקהל. גרגירי אבק מטיילים באוויר. האספלט רותח.
״שנים צעדנו יחד. בשביל הבריאות. ובכל פעם שראינו מרחוק את האברכים האלה עם הזקן, חסידי חב"ד אולי, שמבקשים ממך להניח תפילין, הוא היה משנה כיוון ודואג במפגיע לעבור בצמוד אליהם. ומחכה שיקראו לו לקיים את המצווה. כמו דייג שנועץ פיתיון בקצה הקרס. והם נפלו בפח והיו מציעים להתפלל ולהניח תפילין, ואז היה דוחה את הבקשה, עם מבט משועשע נסוך על פניו, ממתין עוד רגע או שניים, על מנת לוודא שהמסר שלו נקלט על ידי אותם צדיקים, וממשיך הלאה. אבל אתם מכירים אותו... זה האיש היקר שלנו," מספר בקול רך גבר קירח בעל עורף צמרירי.
הדובר לא חש כמי שאומר מילים גסות — כך גם הקהל השבוי שניצב דומם תחת הצל הירוק.
השלושה מחייכים. הקירח זר להם. הסיפור מוכר.
מתקבל על הדעת.
הטקס מתקרב לסיומו בעצלתיים.
המנוח תקוע עמוק באדמה.
חם. סדרן עובר בקהל ומחלק מים קרים. מישהו שואל את עצמו בקול, האם יוצע לבאים קייטרינג?
תפילת אל מלא רחמים.
אחד מהשלושה קובע באוזני שותפיו, שמדובר בלוויה נעימה ביחס. הם מסכימים. "אתם יודעים מה, נחמדה
אפילו, וגם יש כאן צל מתחת לעץ", הוא לוחש להם, בזמן שהתלולית מתכסה ברגבי עפר. "תדאגו לי למשהו בסגנון הזה, רק אל תהדקו יותר מדי את האדמה מסביב. תשאירו פתח מילוט. קצת אוויר לנשימה", הוא מפציר, וחוזר ומביע באוזניהם את התלהבותו מהרב הצעיר, המנהל את העסק במיומנות השמורה למנחה בתחרות האירוויזיון.
הם מחייכים.
אחד מהם אומר: "הגעתי לכאן עם החולצה הכי דהויה שמצאתי בארון. כי הרב אמור לחתוך את הצווארון למשפחה. מקובל, לא? ״
השניים מחייכים במרירות. הם לא זקוקים לפירוש. הם ה"אחים" של המנוח. חורגים מאוד, אבל אחים.
אין שבר. וגם לא זיקוקי דינור. יש ריסון. ויש כאב. אנשים מרשים לעצמם לחייך. בגלוי. גם סביב הקבר. לא בדרך למגרש החנייה. אף אחד לא מאיים לקפוץ לבור יחד עם הנפטר. וגם אין מסביב מי שיציל אותו. כולם יודעים שהמנוח לא היה קדוש. גם לא במותו.
לוויה קצרה. מדויקת. אפילו שהחבר שלהם בלע ארבעים כדורי שינה באמצעות וויסקי. והוא בן שישים. ואלמלא כך, היה נשאר לשחק איתם ברידג'. ופתאום נגדעה היד הרביעית. ונוצר להם חלל זמן פנוי ביום חמישי. ארבע חמש שעות. מספיק להצגה בקאמרי. או ארוחה בנמל. אבל הם אנוכיים לא פחות ממנו, ולא מתכוונים לשכוח לו את זה. ויבואו אתו חשבון בפעם הבאה שייפגשו כולם יחד. ומכל מקום, המנוח שלהם אף פעם לא אהב לעמוד בתור. ובמקרים שכאלה, היה מתקפל לאחור ועוזב את השורה או נדחף קדימה ומתגנב ומתייצב, נטול בושה, בראש הטור. וכך נהג בדיוק גם בפעם הזו.
ובכל זאת הם מודעים לכך, שיכול היה להיות יותר גרוע כאן בבית העלמין; מאחר שבגילם המתקדם הם זכו ללוות לדרכם האחרונה, גם קשישים שהספיקו להילחם בשתי מלחמות עולם. והיו עדים לזעקות שבר ויללות קורעות לב, כאילו מדובר במוות בעריסה. וזה שיגע אותם. והפך בעיניהם את החסד האחרון לפארסה מיותרת. לאורגיה מגוחכת של רגשות וצביעות. לא פחות. ובעניין הזה הם היו תמיד תמימי דעים. במובדל ממה שהולך סביב השולחן הירוק. למרות ש...
ואילו כאן, משהו באוויר שונה בתכלית. אולי זה הסתיו המתקרב? הציפורים מסביב? ייתכן בהחלט, אולם לא רק. יש לשותפים תחושה שהקהל הגודש את חלקת הקבר, משחרר את המת לדרכו, איך לומר בלי להיתפש לבנאליות, ברוח טובה ככול האפשר. בתוגה כמובן. בצער. ואולם במובדל ממקרים דומים אחרים, רווחת בחלל האוויר מעין תחושה, שהמתאבלים אינם חוקרים ומחטטים בנסיבות המקרה, כמקובל. ונמנעים בעליל מלרדת לחייו של המת, על אף שאין מדובר בסוף שגרתי. כאילו יש קבלה של המעשה החריג. או אפילו שמץ של קנאה או הערכה
למצער — גם אם אין הבנה מלאה — ולפיכך הם מציידם את המנוח בברכת הדרך שלהם. בתכריכים. ובכרטיס טיסה במחלקה הראשונה בדרך הקצרה למעלה.
העיניים של מרבית האנשים נשואות לרצפה. הם תרים אחר אבן אותה יניחו על חלקת הקבר. הם עצמם שוקלים להניח שלושה קלפים, אולם חוששים להראות פתטיים. הם שומעים מישהו הניצב מאחוריהם אומר בפנים קפוצות, שהטקס נזירי משהו, ביחס לחיי היום יום של המת. ולאופן בו נהגה המשפחה לחגוג את השמחות. והם חושבים שהוא צודק. הם זוכים היום לחוויה מתקנת, ללא ספק.
מכל מקום, הדיבור שקט. כמעט לחש. נטול רוגז. יש עצב. אין דמעות. כאן לא בוכים. וגם הספדים לא יהיו פה — על פי דרישת המנוח. הוא סיפר די שקרים בחייו, ואינו חפץ להביא במותו, אנשים נוספים לדבר שקר, כך לשון הצוואה. אף אחד משלושת השותפים לא מופתע, החבר שלהם לא היה רוצה שיחגגו על הגב שלו. בחיים כמו במוות.
הם עומדים דקות ארוכות מול תלולית העפר.
לפתע שועטת לעברם, בצערי ריקוד כמעט, אישה כבדה, מעלה מאחוריה ענן אבק.
השלושה פונים לאחור. מופתעים. היא לא מוכרת להם. האם היא אכן בדרכה אליהם?
נחיריה רוטטים. היא מתנשפת. חם. תחילת ספטמבר. ואז תוקעת את הפנים הגדולות שלה באלה שלהם: "זהו זה, נגמרו ארבעים שנים, אין יותר משחק. לא תמצאו יד אחרת במקומו," היא ספק קובעת ספק שואלת ומוסיפה קצרת נשימה. "הוא הלך לתפוס עבורכם שולחן למעלה, החבר היקר שלכם. ואני מקווה שלא תתעכבו בדרך יותר מדי זמן. יש אלוהים בשמים, ברוך השם. ״
שקט מהדהד.
״אהה," אחד מהשלושה אומר ובוחן בחשדנות את פניה של הדוברת שמזכירים פלטה דהויה של צבעים. אישה נוירוטית, הוא מתרשם.
היא נשארת לעמוד לרוחבו של השביל. מבטה חסר מיקוד.
כעת הם כבר משוכנעים שהאישה היקרה, שצרה עליהם בדקות האחרונות, לא מאוהבת בהם עד צוואר. עוד אחת שמצטרפת לתור הארוך ולרשימת ההמתנה. לא נעים. אם כי בינתיים גם לא נורא. יכול להיות יותר גרוע. הם ראו הכול.
מבטיהם מצטלבים בשלה.
יש מבוכה.
המבט שלה מצמית. שקול לנעיצה של מסמר.
הם מזהים בהתנהגותה סממנים של אלימות כבושה. האישה זרה להם. נטולת קיום בחייהם. הייתה יפה, פעם מזמן, הם מתרשמים. התבלתה כמעט כמותם.
לפתע היא מתנפלת עליהם. מוותרת במפגיע על גינונים מתבקשים של משחק מקדים, בעיקר לנוכח הנסיבות הלא נעימות בהן ארבעתם מצויים כעת. היא אינה מוכרת להם כאמור, אולם הם — כך מסתבר פתאום להווייתם — עירומים מאוד בפניה. לא נעים. הם מחליפים ביניהם מבטים שואלים. ופוזלים הצידה לרגע, על מנת לוודא שהקהל סביב לא מבחין בדרמה המתעצמת משנייה לשנייה.
האנשים מתפזרים במהירות לדרכם. במקום הזה לא מחכים ארבע שעות בשביל דברי המתיקה, בשונה מאולם שמחות.
הם תקועים במקום. עדיין. אין להם ספק שהאישה המוזרה הניצבת בדרכם, מודעת היטב אם כן, לאותו צופן גנטי שמחבר בניהם למעלה מחמישה עשורים. הם פגיעים.
היא בוטשת ברגליה הבצקיות בקרקע. לעיניה משקפי קרן מיושנות. על ראשה מטפחת. ציפורני ידה משוחות בלכה אדומה. היא נראית כמי שחפצה לדבר אבל שותקת.
מה למען השם היא רוצה?
אחד מהם מקדים את ההסתערות הבאה: "בשביל משחק ברידג'" צריך ארבעה גברת, כן, את אמורה לדעת את זה. ולא, לא נמצא מישהו במקומו. כי לא נחפש. הסיפור שלנו נגמר, גברתי. עשרים שנה לפני התכנון המקורי. ״
על פניה הרחבות מתפשט כרכום חמור. הם מתחפרים בשתיקתם. מה יגידו לה? ולמה? ועדיין נראים כמי שמתלבטים האם לנסות ולתהות על קנקנה, או לקפל את הזנב? ואז אחד מהם, מסמן בתנועת ראש זוויתית כלפי מטה, והם גולשים במורד השביל.
שפתה התחתונה מתעקלת. ואז, להדרן, היא ממטירה עליהם בקול נמוך להפליא שמונה מילים חומציות: "אני יודעת, אני יודעת, כבר הרבה שנים מאז."
הם שומעים אותה ומקפידים להחיש את מנוסתם.
2
עשרה ימים קודם לכן - רמת אפעל
הארבעה
הם מתיישבים על ארבעת הכיסאות כאילו הם מצויים במרפאה של רופא שיניים. מקומות קבועים, כמו אז בבית הספר היסודי. ללא גינוני טקס. מחליפים ביניהם משפטים קצרים. עניינים שבנוהל בעיקר.
ראשה הכתום של טל גולדנברג מציץ לחדר המגורים.
היא אומרת להם שלום חפוז, וממהרת לטפס במדרגות אל הקומה השנייה. במשחק שלהם סביב השולחן אין מקום לנשים. יש הדרה. והם לא מתביישים בזה חלילה. אלא שזו לא כל האמת. משום שהנשים מצויות ברקע תמיד. ויש להניח שהן מקבלות דיווחים לאחור. ולא מהססות לחרוץ דין, במקרים יוצאי דופן. שהרי בעסק הזה כולם מכירים את כולם. לפני מספר חודשים בכר שלח ברשת הוואטסאפ שלהם, תמונה שצילם בגלריה בוושינגטון. ציור של אחד פלאמי בשם, לוקאס ואן ליידן, שתיאר נשים וגברים משחקים קלפים. עומר שאל אותו ממתי נשים מצויות אצלם ברקע? ובכר הסביר להם שאצלם דווקא בנות הזוג —שלו הזמנית כמובן, ושלהם בכלל — מצויות מאחור.
מחוץ לפריים לכאורה. אולם זו אשליה בלבד. ובפועל הן מזמזמות ורוחשות בכוורת, ונודעת להן השפעה לא מבוטלת על הגברים ועל חלת הדבש שהם מכינים מידי שבוע. הם נטו להסכים לתיאוריה הזו. מי יותר ומי פחות.
״הן הואלקיריות שלנו," אילן הסביר להם פעם. "אלה הנשים במיתולוגיה הנורדית שיש להן השפעה לא מבוטלת על מהלך הקרבות ועל העתיד בכלל." ועומר אמר, שאם נצלם את הגברים בזמן משחק, נקבל תמונה על טהרת המין החלש... אולם אם נערוך שיקוף רנטגן, ניווכח לגלות את הנשים לידם. הם אהבו את הדימוי, הגם שלא נטו לקבל, כזה ראה וקדש, את המהות המסתתרת מאחורי הצילום. יש גבול למה ש...
כמיטב המסורת בעל הבית מחלק את הקלפים. כבר ארבעים שנה "מערב", פותח את הערב. כשעוד הייתה מלחמה קרה בעולם. ושמאל פוליטי בישראל.
הם סופרים את הנקודות.
דממה.
״שלוש ללא שליט," מכריז בחיוך, איש קירח למחצה ושמן, עטור זקן פרא ופנים צרובות שמש, ומניח את מניפת הקלפים על גבי השולחן.
יתר השלושה מחייכים. לא מופתעים בעליל.
המזגן מתאמץ להילחם בחום.
השמן צוחק. הוא מושך באפו ומפנה את מבטו לעבר האיש לצדו. "מה יהיה אילן, עוד פעם אתה הולך לחרב לי את הערב? קוו ואדיס דומינה?"
אילן, איש ארוך וכחוש, משחרר חיוך יגע. "הפעם זה הגיע מוקדם בכר, מה... שעה שמונה ושבע דקות. יפה.
שיהיה כך. למה לא. מגיעה לך קצת נחת בימים אלה. טוב מאוד. נו, אם כי אצלך, עוד מהימים שלנו בירושלים, ההכרזה דווקא בסדר ולכן אני בונה על הביצוע... מכל מקום, אני פאס," הוא מחווה בידו לעבר האיש הישוב
לימינו — השותף של רון בכר — שעסוק בקדחתנות בהחלקת שיערו המאפיר לאחור ומכווץ את גביניו כמי שמתקשה להחליט. "נו, מה נשמע ממך פרופסור פרוסט? אתה משאיר לאסיסטנט שלך לסגור את התפרים?"
הפרופסור שותק. עיניו מרמזות שראשו נתון במקום אחר.
צביקה, בעל הבית אומר לשותף היושב מולו. "בחייך אילן. תן להם לשבור את הראש. הם עושים את זה מצוין. סמוך עליהם."
״צודק."
עומר פרוסט מתעורר, "אתה יודע מה כבודו, אני הולך עם השותף שלי. למה לא. למרות שאצלו אני מודאג יותר כשהוא מכריז ופחות כשהוא שותק. אבל טוב לי שלוש ללא שליט. בכר אתה מבצע, נכון? מתאים לי להיות דומם. קצת מנוחה. הבוקר הלך לי פציינט, שתי דקות לפני שמכניסים אותו לחדר הניתוח. לא נעים. וכבר חשבתי לשלוח הודעה ברשת ולבטל את הפגישה הערב, אבל החלטתי שלבד יהיה עוד יותר גרוע," פרוסט מפטיר במעין השלמה.
אילן אומר, "טוב שלא הלך שתי דקות מאוחר יותר. על המיטה שלך. היה פוגע לך בסטטיסטיקה. ״
הפרופסור לא מגיב להערה. הוא ממשיך בשלו: "אגב אילן, במקרה שלנו אני אף פעם לא יודע מי משנינו הינו הקוסם ומי השולייה? אז אני פאס כמובן. אלא אם כן לצביקה יש מה להגיד?" הוא מעביר את הכדור לרואה החשבון צביקה גולדנברג.
״מתאים לי כמו נעל בית ישנה," האחרון יורה בתרעומת ופנים חמוצות. "אגב מישהו מאיתנו פגיע? מהפעם הקודמת אני מתכוון?" הוא שואל ובודק בניירות שלפניו את לוח התוצאות ומעדכן אותם שלא. והם מבינים שהחבר שלהם ממערב, שוקל להכריז, "דאבל", על ההכרזה של בכר, אבל מחליט לקבל את הדין. ושותק.
עומר אומר, "שמעתם שעודד שרביט מת?"
מישהו שואל, "איזה עודד?"
אילן מקדיר את פניו ונוזף ביבשושיות, "כמה אנשים עם השם הזה אתה זוכה להכיר? זה הבחור הגבוה שהיה גר ברחוב קרן קיימת. הבן של ההונגרים עם הכרמל דוכס הלבנה, שהייתה להם חנות נעליים בעיר. ״
בכר מקשית את גבותיו.
״אחותו למדה מעלינו, זו הג'ינג'ית השמנמונת עם הצמה. אבל היו לה פנים יפות.״
״אהה."
״מת, מת," צביקה רוטן בתקווה לנעול את הדיון בסוגיה. "אללה ירחמו.״
בכר מתעקש, "היה נחמד. שחקן טוב. הייתה לו שליטה מדהימה בכדור. איך מת, סרטן?"
צביקה ממולל בעצבנות קווצת שיער, "חאלס, כבר שכחתי שהדבר הראשון שאתה קורא בעיתון זה מודעות האבל. בעיקר ב'הארץ'. בעוד שבועיים אני נוסע לרוסיה ולניו יורק, כך שיהיה לכם מספיק זמן לעבור על כל המודעות אז."
״התאבד", עומר משיב.
משתרר שקט רועם. ארוך. כמו לאחר רעידת אדמה, בטרם הארץ חוזרת לשקוט.
השלושה לוטשים עיניים בדובר, באותו האופן שבו חסידים מובהקים היו מתבוננים באדמו"ר הנערץ עליהם, שהיה מזכיר את השם המפורש.
השקט נמשך. שקט של מבוכה. שקט של רעש גדול. מבחוץ עולה קול יללות של חתולים. פתאום צביקה מהנהן בראש, כמי שמסמן שצפירת האבל הסתיימה זה עתה. עמידת הדום מתחלפת בתנועה קדימה.
בכר חוזר ומסדר את המניפה, ממשש בידו בזפק שמזכיר תרנגול הודו. "אתה מוליך אילן, תן גז. יש לנו יציקה על הראש."
הם מתבוננים החוצה, מערבה לכיוון הים, ורואים שקיעה סגולה ואדומה וצהובה כמו אש — קיץ אינדיאני ללא ספק.