פתח דבר

מול המזבח
ראיתי אותה. ילדה קטנה שעמדה על מזבח האבן, יפה וקטנה, עיניה בהקו, פיה נפער לכיווני. דמעות של דם נזלו על פניה.
נקרעתי לגזרים.
איפשהו, בתוכי, כבר לא יכולתי להבחין בין האמת להזיה.
לא היה לי ברור איך הגעתי לשם, אם בכלל הגעתי לשם.
אבל מצאתי את עצמי מול המזבח, כורעת על ברכיי ופורשת ידיי לכיוונה של הילדה, רוצה להוריד אותה משולחן האבן, מקווה שתקפוץ אל זרועותיי. מישהו הרי צריך להציל אותה.
הרגשתי שאני נישאת באוויר, אבל כשהבטתי שוב בילדה, כדי לדרבן אותה לקפוץ אליי, להבטיח לה שאצלי היא תהיה מוגנת... הבנתי שהיא נעלמה.
הבטתי בזרועותיי הפרושות וזעזוע עמוק תקף אותי. הדם, זה שדימיתי לראות אצל הילדה, היה הדם שלי.
הוא קלח ממפרקי ידיי בזעם, קוצף ושועט החוצה מהוורידים, ולפתע הרגשתי את הכאב החזק. לא מתוכי, לא מהנפש, אלא מהידיים שלי. כאילו מישהו ניקב אותן באכזריות.
צעקתי בפחד ובכאב, ומייד לאחר מכן שמעתי צרחות מאחוריי וצעדי ריצה.
שניות לאחר מכן התמוטטתי בזרועותיו של מישהו, שתפס אותי בדיוק בזמן.
הספקתי להביט שוב, הפעם מטה.
רצפת הקתדרלה, למרגלות המזבח, הייתה מכוסה שלוליות ענקיות של דם אדום, שהתפשטו סביב בעודי מתבוננת בזוועה, וידיי ממשיכות לנטוף ולהוסיף לנחלים העצומים שנראו כמובילים כולם אל המזבח.
עיניי נעו ממבטו המבוהל אל מפרקי ידיי ואל הדם המטפטף.
צרחתי. ואז איבדתי את ההכרה.
1

יקיצה
נינה
התעוררתי בבהלה והזדקפתי בבת אחת. מישהו צרח. הלב שלי דפק בקצב רצחני, אך תוך פחות משנייה הצעקה גוועה והבנתי שזו הייתי אני.
זרקתי את עצמי אל בין הסדינים וכיסיתי את ראשי בשמיכה הרכה, חשבתי שללא ספק אני משתגעת. לא זכרתי שום דבר מהחלום, אבל הייתי כולי מכוסה זיעה.
סיוטים ליליים לא היו חוויה חדשה עבורי. הם היו מנת חלקי עוד כילדה קטנה, מה שהיה די מוזר כי לא התחבאה שום טראומה נסתרת בעברי. היו לי חיים מוגנים ומושלמים. אבל לאחרונה התקשיתי להתאושש מהיקיצות המחרידות הללו.
קמתי וניגבתי את הזיעה הקרה מהפנים שלי, ניסיתי להתעלם מהעקצוצים בכל גופי. רק לאחר מקלחת מהירה שמתי לב שאני מאחרת ליום הראשון של סמסטר אביב, אז התלבשתי במהירות ויצאתי מהדירה השכורה הקטנטונת שלי בקיבוץ — מקווה לא לפספס את הפגישה שלי עם פרופסור שקדייה שחר, המנחה של תזת המסטר שלי באוניברסיטה הגלילית.

דריה, החברה הכי טובה שלי, רצה אחריי אחרי שנכנסתי לבניין והתכוונתי לעלות במהירות למשרד של שקדייה בקומה השנייה.
"נינה, חכי רגע." היא התנפלה עליי בחיבוק ונשיקה. "איפה היית היום בבוקר בשיעור יוונית? כמעט מתי משעמום בלעדייך."
"לא התעוררתי בזמן." צחקתי ושחררתי את עצמי מהחיבוק שלה. "אבל אני מאחרת לפגישה עם שקדייה..."
"אין לך מה למהר, היא חולה. לא הגיעה היום. לא בדקת בטלפון? היא בטח שלחה לך הודעה."
"אה..." פשפשתי בתיק שלי וניסיתי לדלות מתוכו את הטלפון. אוקיי, זה קרה לי כל הזמן. אני שוכחת אותו על מצב שקט ומפספסת שיחות, או שאני בכלל שוכחת אותו בבית. הפעם בכלל לא לקחתי אותו.
"אוי, איזו מעופפת את." דריה משכה אותי החוצה ואני נגררתי אחריה. "בואי נקנה קפה ונלך להסתכל על הדוכנים. יש היום בזאר בקמפוס."
עם אייס קפה מעולה, וסיור בין הדוכנים ביום השמשי היפה הזה עם דריה, העולם נראה הרבה יותר מקסים מאשר ברגעים שאחרי היקיצה. משהו מנצנץ משך את עיניי על אחד ממגשי הקטיפה בדוכן מזדמן ונעצרתי כדי להסתכל מקרוב.
זו הייתה שרשרת עדינה מכסף עם תליון אבן לבנה חצי שקופה שהבריקה כלפי חוץ בגוונים משכרים.
"מה זה?" דריה נעצרה לידי והצביעה על השרשרת.
"בדיוק מה שרציתי לשאול." הסתכלתי על המוכרת מולנו.
"אבן־ירח מסוג ריינבו." היא הצביעה על האבן באצבע ארוכה. "הגיעה מרג'סטאן. מחיר מצחיק. כדאי."
"את צריכה לקנות אותה." דריה נעצה מרפק כואב בצלעות. "את ראית אותה ראשונה."
הסתכלתי על דריה מופתעת. "לא התכוונתי לקנות אותה. רק רציתי להסתכל עליה כי היא יפה כל כך."
"אבל למה שלא תקני אותה? זה לא כאילו חסר לך כסף... נסיכת הכרמל." היא אמרה את המילה האחרונה בחצי לעג, וידעתי שהיא באמת חושבת ככה.
הרהרתי בזה לרגע. נכון שלא היה חסר לי כסף. ההורים שלי מבוססים מאוד, ואנחנו גרים בווילה ענקית באחת השכונות הכי מרשימות על הר הכרמל. הם משלמים לי את שכר הדירה בקיבוץ כאן, בגליל העליון, ואת שכר הלימוד. הייתי לגמרי פריווילגית ומפונקת מבחינה כלכלית.
נענעתי בראשי וחייכתי קלות.
"את מוזרה, נינה. מה הקטע שלך?" דריה נאנחה והביטה שוב באבן שנראתה באותו רגע כמו קשת בענן בתוך אגם לבן. מרשימה מאוד.
"עכשיו, כשאת אומרת, האמת היא שאני לא קונה לעצמי דברים," אמרתי לדריה מהורהרת. "אני חושבת שאם אני נתקלת במשהו יפה, אני פשוט מבקשת, והיקום מזמן לי אותו כמתנה."
דריה גלגלה את העיניים ועשתה פרצוף שהצחיק אותי. לרוב לא הייתה לה טיפת סבלנות להבלים, אפילו אם הם היו הבלים שלי. ואז היא חטפה את השרשרת עם האבן המיוחדת מעל מגש הקטיפה, וניגשה לשלם.
2

לחץ
לביא
בהיתי בדיקן וניסיתי להבין מה הוא אומר לי.
"למה אתה מסתכל עליי ככה?" הוא הרגיש נבוך, אולי כעוס, אולי גם וגם. "אתה ידעת הכול מראש."
רציתי לזרוק עליו כיסא, או לצעוק עליו שייקח את התקן המזדיין שלו ויידחף אותו בתחת של אימא שלו הצולעת, או לקום בגב זקוף ולצאת מהמשרד שלי בלי לומר מילה, אבל מובן שלא עשיתי את זה. העתיד המקצועי שלי על המאזניים פה. הקריירה האקדמית שלי. החיים שלי. ובסך הכול הוא חבר ואדם טוב. זו לא אשמתו שהוא דיקן, ונושא תפקיד נוראי לאיים על חוקרים שאם הם לא יפרסמו את הממצאים שלהם יותר ומהר, הם ימצאו את עצמם מחוץ לאוניברסיטה.
כחכחתי בגרוני. "זה נכון. אבל זה עדיין... מפתיע."
"מה מפתיע? אתה אמור להתקדם לדרגה הבאה בתוך שלוש שנים לכל היותר, להיות מרצה בכיר. אלה החוקים באוניברסיטה. בכל האוניברסיטאות."
"כללים." לא יכולתי שלא לתקן אותו. "חוקים יש רק בטבע. קוראים להם חוקי טבע כי אי אפשר לשנות אותם. כללים הם מעשי ידי אדם, ולכל כלל יש יוצא מן הכלל, אתה יודע." אנחנו מדענים, לעזאזל. בוא נדייק במילים שלנו, שוב רציתי לצעוק עליו. ושוב התאפקתי. "וחוץ מזה, אתה יודע טוב מאוד שהמאמרים שכן פרסמתי הופיעו בכתבי העת הכי נחשבים בעולם. כל אחד מהם שווה כמו חמישה של המרצים האחרים שיש לך פה בפקולטה."
"זה נכון, אבל אין לי מה לעשות עם זה. אתה צריך עוד —"
"פאקינג שני מאמרים! על פאקינג שני מאמרים אתה עושה לי את השיחה הזאת? אתה לא מתבייש?!" איבדתי את זה. נעמדתי על הרגליים, רועד כולי מזעם. פאק. הייתי חייב להשתלט על עצמי אף שצדקתי בכל מילה. השקעתי במחקרים שלי. לקחתי את עצמי ברצינות. יכולתי לפצל כל מאמר לשלושה מאמרים שונים, ולא הייתי במקום ההזוי שהייתי בו, אבל לא הרשיתי לעצמי לפרסם משהו שהוא לא מושלם. זה לקח זמן. המחקר שלי היה רציני והיו חסרים לי שני מאמרים בלבד לקידום לדרגה הבאה. ואז האידיוט הזה אמר לי שאם לא יהיו לי עוד שני מאמרים עד סוף השנה, אאבד את המשרה שלי. טוב, הוא לא אידיוט. הוא פרופסור מכובד לכלכלה התנהגותית, אבל כל המצב היה בלתי נסבל. בלתי נסלח.
"לביא." זה כל מה שהוא היה צריך לומר בקול המאיים שלו. להזכיר לי איפה אנחנו נמצאים.
התיישבתי וניסיתי לנשום עמוק. לעזאזל. אולי אני צריך להיכנס לאיזה קורס של מיינדפולנס אצל אחד המרצים הרוחניים יותר בפקולטה ולתרגל רוגע ו'פוקוסינג', יהיה מה שזה לא יהיה. אבל לא יכולתי לסבול את השטויות הללו. בכל פעם שהייתי לחוץ או לא מרוצה פשוט יצאתי לרוץ, לשחות או לטפס על איזה קיר או בולדר. או כל דבר אחר שדרש כוח פיזי, השאיר אותי מתנשם עם שרירים כואבים בכל הגוף ואנדורפינים משתוללים עם אדרנלין. זה מה שאהבתי. זה מה שהשאיר אותי בחיים, ולא שום טכניקה אחרת להסדרת הנשימה באמצעות מחשבות חיוביות.
פיתחתי את ההעדפה הזאת עוד כשהייתי צעיר. לא הייתה לי ברירה אחרת. במשפחת האומנה שבה גדלתי לא היה ממש מרחב להירגעות. הכול היה עמוס בילדים אחרים עם בעיות אחרות. אז בכל פעם שהייתי צריך להתגבר על כעסים, והיו לי הרבה כאלה, הייתי יוצא החוצה, רץ, מגיע לים של הגליל, שוחה עד שנגמרו בי הכוחות. עונות השנה לא הפריעו לי. הייתי סוף כל סוף אני, לבדי עם הטבע, וזה לכשעצמו הרגיע אותי.
רק המחשבה לפרק את העצבים שלי באיזו פעילות גופנית בעצימות מרבית מייד אחרי שאצא מהאוניברסיטה הפיגה מעט את העצבנות שלי.
"לביא," הדיקן פתח שוב, אחרי שהוא ראה שנרגעתי קצת. "אני משוכנע שאין סיבה לדאגה. זו הייתה שיחה רק לפרוטוקול. אני בטוח שבתוך כלום זמן יתקבלו לך אפילו יותר משני מאמרים. אני צופה לך עתיד מזהיר וקידום לפרופסורה בתוך כמה שנים. זה ברור לי. ועדיין, הכללים מחייבים אותנו." הוא הדגיש את המילה 'כללים', באופן ששוב גרם לי לרצות לטרוק לו את הראש בחלון שמעל השולחן שלי.
"מובן," אמרתי. לא היה טעם להמשיך להתווכח. הייתי פשוט צריך לעבוד. אז שיסתלק לי מהמשרד וייתן לי להמשיך לכתוב.
"מה יש לך עכשיו בקנה, בעצם?" הוא ניסה להיות חביב. כאילו הייתי צריך את החביבות שלו.
"כנס בשבוע הבא בלונדון. המאמר צפוי להתקבל מייד אחריו. יש עוד כמה שממתינים לתשובה, וכמובן המחקר המשותף עם הרופאים על הפרעות באיכות השינה והקשר להזיות בעֵרות. מסתמן שיהיו בו פריצות דרך מהותיות," עניתי בשלווה רק כי הנימוס מחייב.
"נו, אז הכול בסדר." הוא שחרר חיוך חושף שיניים, נראה כמו איזה טורף־על, למרות לוק ה'קלארק קנט' הכללי שלו. הוא התרומם מהכיסא, סוף כל סוף.
הייתי צריך סיגריה, ומייד אחר כך לקשור את עצמי בין שמיים לארץ, תלוי על זיז בסלע בצוק מנרה. זה מה שהייתי צריך. ושיעזבו אותי בשקט. לעזאזל עם כולם. איזה יום מחורבן.
קמתי רק אחרי שתי דקות, כדי לוודא שלא איתקל בו במסדרון, אבל אז הטלפון שלי צלצל. זו הייתה שקדייה, פרופסורית לפילוסופיה אצלנו בפקולטה, שֵם מוזר וקצת מעופפת. לא ממש הייתה לי סבלנות אליה, אבל הייתי חייב לענות. גם היא נוסעת לכנס בלונדון בשבוע הבא, ובטח יש לה כל מיני שאלות ורצון מיותר לתאם איתי את פרטי הנסיעה.
"היי, שקדייה." עמדתי ליד דלת המשרד, הסיגריה והמצית כבר מוכנים בידי. "מה קורה?"
"לביא," הקול שלה היה צרוד והיא התחילה סשן של שיעולים היישר לתוך האוזן שלי. הרחקתי את הטלפון ממני בגועל. מה יש לאנשים? ומה יש לעולם איתי היום? "חדשות רעות." בסוף היא הואילה בטובה להפסיק את הנביחות הללו והצליחה לשחרר כמה מילים.
"מה קרה עכשיו?" לא יכולתי יותר, באמת שלא. שייגמר היום הזה, השבוע, השנה. נשבר לי ודי.
"אני חולה. אין מצב שאני עולה לטיסה ללונדון בעוד כמה ימים." היא הצליחה לומר משפט אחד שלם בלי להשתעל.
תהיתי אם אלה החדשות הרעות שלה כי מבחינתי זה לא היה רע בכלל. העדפתי לנסוע לבד. למעשה, הצטערתי מאוד לשמוע שגם היא התקבלה לאותו כנס. זה חייב אותי להיות נחמד למישהו אחר לאורך כמעט שבוע. כמעט תמיד העדפתי להיות לבד.
"אוי, בהחלט חדשות רעות. העיקר שתרגישי טוב בקרוב. רק בריאות." עמדתי לנתק. לפחות קרן אור אחת ביום הנורא הזה.
"חכה, אבל יש גם חדשות טובות," היא פלטה לפני שהספקתי לנתק. נעצרתי צעד ליד הדלת. "הצלחתי לסדר שניניאן תיסע במקומי. אז שניכם תיסעו יחד." שמעתי גאווה בקולה.
"מה?" הייתי מזועזע. "מי?"
"ניניאן. נינה. ניניאן של הפיות."
הרגשתי שהדם עולה לי לראש. כמעט צרחתי עליה, אבל היא חולה. ואני באופן כללי לא נוהג לצרוח על עמיתים שלי, אף שהרבה פעמים הייתי ממש רוצה.
"מה? מי זו ליליאן? פיות?" שאלתי בחוסר סבלנות. לא היה לי זמן לכל השטויות האלה. היה לי מאמר לתקן ודיקן שנשף בעורפי. ובאופן כללי הייתה לי סלידה בלתי נשלטת מאנשים עם שמות מוזרים.
"ניניאן," היא תיקנה אותי. "אתה לא מכיר אותה? כולם קוראים לה נינה. היא אדירה, המסטרנטית שלי." שקדייה השתעלה שוב בצורה בלתי נסבלת. "תצטרך להתנהג אליה יפה. היא תציג את מחקר הסיבתיות שלנו בכנס בגריניץ'. תדאג לה בנסיעה. זאת הפעם הראשונה שלה בכנס בין־לאומי."
"פאק!" צעקתי. זה נפלט לי. לא הכרתי שום ניניאן, ולא נינה. והמילה 'פיות' עוררה בי תחושה מחליאה. לא היה לי זמן וכוח לגנן שום ילדת גן, או מסטרנטית, בשבילי זה היה אותו דבר בדיוק, בלונדון בשבוע הבא.
"מה אמרת, לביא? פספסתי אותך... בדיוק קינחתי את האף." שקדייה נשמעה נורא.
"כלום, כלום. בסדר, בסדר." רק רציתי לעוף משם. "אני אדאג לה."
איזה יום מחריד.
3

ניחוחות
לביא
אז אחרי שעישנתי את הסיגריה שלי במרפסת בקומה השנייה, ולשמחתי אף אחד לא הצטרף כדי להפריע לי, עישנתי עוד אחת ברצף והסתכלתי למטה על היריד השבועי שהיה באותו יום בקמפוס. כל מיני דוכנים שמכרו לסטודנטיות מתלהבות בגדים מיותרים מהודו ותכשיטים חד־פעמיים. כל הצבעוניות הזאת עשתה לי בחילה.
המבט שלי התמקד בשתי בחורות צעירות ממש מתחת למרפסת שעליה עמדתי. אחת הייתה ג'ינג'ית לוהטת, והשנייה בעלת שיער ארוך גולש בצבע מוזר, מעין בלונד שקרוב יותר ללבן מאשר לצהוב. ואז זה הכה בי. זיהיתי אותן מהפגישות עם חוקרי הפקולטה. פעם בחודש הדיקן הזמין מרצה אורח, ארגן כמה עוגיות יבשות ובורקסים זולים, והכריח את כל המרצים והסטודנטים לתארים מתקדמים להגיע.
התכופפתי מהמרפסת כדי להיות בטוח. כן, זו היא. הבחורה עם השיער המוזר זו ניניאן הזאת. זכרתי שהיה לה גם שם מוזר. היא לא למדה אצלי, וגם לא החברה הלוהטת שלה, אבל שתיהן בהחלט משכו את העין בזמן ההרצאות המשמימות הללו.
נאנחתי. לא מצא חן בעיניי לנסוע עם הילדה המוזרה הזאת ללונדון ולהשגיח עליה. מה שקדייה מצפה ממני? להיות מעין מנטור שלה? זה לא מתאים לי. שנאתי את הרעיון. ומילא אם היא הייתה נראית כמו... בחורה רגילה. אבל לא. אם היה משהו שאפשר לומר עליה, זה שהיא לא 'רגילה'.
מעכתי את בדל הסיגריה במאפרה והחלטתי ללכת לדוג קצת מידע משירה. כולם יודעים שמזכירוּת הפקולטה היא המקום הטוב ביותר לעדכונים שוטפים, לרכילויות ולכל השאר.
"לביא!" שירה צהלה כשהצצתי לתוך המשרד שלה כדי לוודא שאני לא מפריע. לפחות המזכירות אהבו אותי. טוב, האמת היא שרוב הנשים חיבבו אותי בצורה זו או אחרת. אולי כי הייתי המרצה הכי צעיר בפקולטה, אולי בגלל הקעקועים, או הספורט האתגרי, או סתם כי הייתי נחמד אליהן. חבל שזה לא עבד על הדיקן.
"עסוקה?" חייכתי אליה. לא הייתי טוב בפלרטוטים, באמת שלא, אבל איכשהו זה הצליח.
"מה פתאום." היא סימנה לי להיכנס. "בשבילך אני אף פעם לא עסוקה."
נכנסתי למשרד והתיישבתי על הכיסא הפנוי מולה. היא בחנה אותי, חיוכה התמתן.
"איך היה עם דורי?" היא שאלה בעדינות. נו, אז כולם יודעים שהוא עשה לי היום שיחת אזהרה. הייתי צריך לדעת.
משכתי בכתפיים. "אה, את יודעת. עוד שני מאמרים, בלה בלה בלה."
"נו, אבל יהיה עוד אחד כבר אחרי הכנס, לא?" היא רכנה לעומתי. הנהנתי. "אז הכול יהיה בסדר." היא הנהנה. "אתה יודע שכולם פה אוהבים אותך. אין מצב שייתנו לך ללכת, גם אם יהיה חסר איזה מאמר."
"יש כללים," מלמלתי.
"שטויות. לכל כלל יש יוצא מן הכלל," אמרה בחוכמה. חבל שהיא לא הייתה בפגישה עם דורי. אולי זה היה הולך טוב יותר.
"אז תגידי, לגבי הכנס..."
"שמעתי." היא נשענה לאחור בכיסא שלה והחיוך שלה התרחב. "הבנתי משקדייה שאתה נוסע עם נינה."
"לגבי זה," הורדתי מעט מהעוצמה של הקול שלי. "תגידי, אני לא ממש מכיר אותה. מה את יכולה לספר לי עליה? שקדייה לא הפסיקה להשתעל לי בטלפון. לא יכולתי לשאול אותה כלום."
"אני יודעת, זה היה נורא. גם לי," שירה אמרה. "אבל אתה לא מכיר את נינוצ'קה? היא מקסימה. אין לך מה לדאוג. אני בטוחה שתסתדרו מצוין."
"היא נראית קצת מוזר," אמרתי ביובש. "לא?" איך שסיימתי לדבר עברה בי צמרמורת, כאילו אסור היה לי לומר כזה דבר. בן רגע הבנתי.
"מה? ניניאן? היא בחורה מיוחדת מאוד. חכה עד שתכיר אותה. אתה תראה. כולם אוהבים אותה ממש." שירה הביטה בי בפליאה, כאילו זה לא הגיוני לומר משהו כזה על היצור המוזר הזה.
"אוקיי," מיהרתי להסכים. עשיתי טעות. לא אומרים כזה דבר למזכירת הפקולטה. היא עלולה לספר לכולם מה אמרתי ומי יודע לאן זה יתגלגל. אסור לומר היום דברים כאלה, או להתייחס למראה חיצוני של מישהו. בייחוד לא מישהי. זה כבר לא תקין מבחינה פוליטית.
שירה הביטה בי במבט שהפך מוזר. היא ודאי חשבה עליי דברים לא טובים.
"היא גם חכמה מאוד. יש לה ציונים מעולים. טוב, כנראה גם הגנים שלה משובחים, עם שני הורים פרופסורים בטכניון," שירה המשיכה לספר לי.
אולי חשבה שזה ישפר את מה שאני חושב על אותה סטודנטית מוזרה, אבל המידע הנוסף הזה רק החמיר את המצב. הייתה לי עוד פחות סבלנות לכל מיני סטודנטים מיוחסים עם הורים אינטלקטואליים שספגו אקדמיה מינקותם. אני לא הייתי כזה. עבדתי קשה כדי להגיע לאן שהגעתי מאחד השיכונים הפחות פוטוגניים בטבריה. לי לא היו הורים שדחפו אותי להישגים. לי לא היו קשרים באוניברסיטאות נחשבות. השגתי הכול לגמרי לבד. וכל זה בסכנה בגלל כמה כללים יבשים. בגלל שני מאמרים חסרים.
רק המחשבה הזאת גרמה לי לחרוק שיניים בעצבים.
אז נוסף להיותה תימהונית, היא גם מיוחסת. כמה נורא.
אבל הייתי חייב להתעשת. זה לא נוגע אליי, הזכרתי לעצמי. נשמתי עמוק.
"אז איך אני יכול לדבר איתה? היא נמצאת כאן היום?" ניסיתי להיות נחמד.
"תנסה במשרד של שקדייה. הה! יש לך מזל. נינוצ'קה!"
על מזל אפשר להתווכח כי ניניאן הזאת עברה בדיוק באותו רגע במסדרון, ולמשמע השאגה של שירה אותה ניניאן צייצה בהבעה חולמנית ובחיוך עדין לתוך החדר באותו רגע. "היי, שירוש, מה קורה?"
אני חייב להודות, אפילו הקול שלה עצבן אותי. הוא נשמע כמו פעמוני רוח בשדה רחוק. אולי היא עושה את זה בכוונה? ואם כן, איך? הרגשתי שהזין שלי זז במכנסיים באי־נוחות.
"נינוצ'קה, בואי. לביא כאן. את מכירה אותו? ד"ר לביא לוי." שירה סימנה לבחורה עם השיער הארוך והמוזר להיכנס.
קמתי ממקומי ונעמדתי מולה, נשען על השולחן של שירה.
היא לבשה מכנסי ג'ינס קצרים, קצרים מדי. וחולצה לבנה, לבנה מדי. האם לא היה באוניברסיטה קוד לבוש גם לסטודנטים לתואר שני? כי לדעתי צריך להיות. אני לא יכול לבוא ללמד במכנסיים קצרים ובגופייה כאילו אני הולך לים. למה לה מותר? זה הכעיס אותי. שמתי לב שהכול הכעיס אותי באותו יום, אז אולי הבחורה הזאת לא הייתה אשמה.
היא נכנסה למשרד. היו לה גם סנדלים חומים, רומאיים, עם שרוכים שהתפתלו בעדינות על השוקיים החטובות שלה ונקשרו קצת מתחת לברך. גם זה היה יותר מדי. הכול בה היה יותר מדי לטעמי. כמעט לא יכולתי להכיל אותה, או את המחשבה שאנחנו נוסעים יחד ללונדון, לשבוע כמעט שלם. פאקינג שבוע עם ה... יצור הזה. לא הצלחתי עדיין להבין מה אני חושב עליה.
"היי," היא דיברה שוב, ושוב הזין שלי זז.
נשמתי עמוק. זה לא עזר כי הרחתי אותה. פתאום היה במשרד ריח עדין כזה, נעים ורענן, כמו של פרחים. של פריחת אביב אולי. מה זה היה? הדרים? יסמין? לא יכולתי לומר, אבל גם זה עצבן אותי. היא לא רק נראתה כמו חופשה חלומית, היא הדיפה ניחוחות של חופש. כמו קיץ. כמו אור שמש.
"אנחנו לא מכירים. היי, ד"ר לוי, אני ניניאן ניר. אני כותבת את התזה שלי בפילוסופיה אצל שקדייה."
יותר מדי שמות מוזרים במשפט אחד.
גלגלתי את העיניים שלי, לא בכוונה. התכוונתי רק לחשוב על זה, אבל היא נרתעה קצת לאחור והמבט שלה הפך לחולמני פחות וקצת תמהַּ.
"אני יודע." זה כל מה שאמרתי. למה היא מספרת לי את כל זה? תהיתי. היא לא חושבת שאני כבר יודע אם אנחנו אמורים לנסוע יחד ללונדון כדי שהיא תציג את המחקר שלהן?
הייתה שתיקה מביכה. בהינו זה בזה. אני במבט קצת עצבני כנראה. היא במבט מהורהר שעצבן אותי יותר. היו לה עיניים שחורות. שחורות כמו הלילה. אולי זה מה שהיה מוזר בה. שיער זהב־פלטינה ועיניים כהות ענקיות. היא הייתה, במבט מקרוב, הבחורה עם המראה הכי מיוחד שראיתי מעולם. ועוד לא החלטתי מה אני חושב על זה. הגוף שלי החליט במקומי, אבל לא הוא זה שאומר את המילה האחרונה, כמובן.
שירה הצילה את המצב.
"לביא רצה לדבר איתך על הנסיעה ללונדון בשבוע הבא," היא אמרה לבחורה המוזרה.
"לונדון?" המבט המבולבל שעל פניה בלבל גם אותי. היא הפנתה את מבטה משירה אליי ובחזרה. "שקדייה נוסעת איתו ללונדון." ואז חזרה אליי. "למה אתה רוצה לדבר איתי על הנסיעה שלכם?"
נשמתי עמוק ושוב אפף אותי ריח של פריחה. אומנם התחלנו את סמסטר אביב, אבל האביב עוד לא הגיע באופן רשמי. אני, לעומת זאת, עמדתי להתחרפן, בצורה לא מרשימה בכלל.
"שקדייה לא דיברה איתך?" שאלתי בקוצר רוח את היצור המבולבל שעמד מולי.
"על מה?"
"שקדייה חולה. היא סידרה שאת תיסעי במקומה ותציגי את המחקר שלכן בכנס," שירה ענתה במקומי. "לא דיברתן בבוקר? היא כבר הספיקה להתקשר אליי ואל לביא."
ניניאן הזאת פערה את פיה בהפתעה. אחרי כמה שניות הפציעה איזו הבנה בעיניה המוזרות.
"האמת היא ששכחתי את הטלפון שלי בבית... ולא הסתכלתי בבוקר לפני שיצאתי. היא בטח ניסתה להתקשר אליי." היא העבירה את עיניה ממני אל שירה ובחזרה.
שתקתי. לא יכולתי להאמין ששקדייה אפילו לא עדכנה את הבחורה הזאת שהיא נוסעת איתי בעוד שלושה ימים ללונדון, אלוהים אדירים. הייתי תקוע בין שתי נשים הזויות, האחת מעופפת יותר מהשנייה, בתקופה הכי לחוצה שלי, כשכל מה שהייתי צריך זה שקט נפשי וזמן לעבוד. רק זה היה חסר לי, להיות אחראי לבחורה מוזרה ופעורה שעמדה להציג בכנס בין־לאומי בפעם הראשונה בחיים שלה. רק קיוויתי שהיא לא תחווה התמוטטות עצבים אחרי שהיא תיכשל ותעשה מעצמה צחוק כי אצלי היא לא תמצא כתף לבכות עליה. היו לי בעיות משלי.
"אז... אנחנו נוסעים ללונדון?" הפנים הבהירות שלה התחילו לזרוח, החיוך שלה נמתח על פני כל הלחיים שלה וחשף גומות חינניות. "וואו."
"וואו," עניתי, קצת מופתע מעצמי כי לא ידעתי אם אני מתכוון באמת או חוזר אחריה בציניות עילגת. אבל לרגע היה נדמה לי שבשניות המעטות שבהן היא עברה ממבוכה להתרגשות, הניחוח של הבושם שלה התגבר ואפף אותי עוד יותר. הרגשתי לרגע כמו שיכור. האם ריח יכול לגרום לתחושה כזו? אני חייב לבדוק את זה. מה יש במולקולות הללו בכלל? מה היא מורחת או מתיזה על עצמה שהיא מדיפה ריח כזה? ואיך הגומות הללו בכלל הגיוניות? באופן מעשי לא נשאר שם שום מקום ללחיים!
זה היה יותר מדי בשבילי. הייתי צריך עוד סיגריה, ולצאת מהחדר הזה וגם מהקמפוס בו ברגע.