ים אחרון

א

יש הטוענים כי "השואה הזאת נגמרה". נגמרה? עוד ארבעה דורות היא תעבור כמו קרינה עם חלב האם. אין סופר יהודי אשר יוכל להשתחרר ממנה. מכרנו את הקציר שלנו מראש לארבעה דורות.

אבות ישורון

אל מסתתר בשפריר חביון

ר' אברהם מימין

לאחר מות כל העדים, כאשר לא יישמעו עוד ההדים, כשתשתלט השיכחה, כמו תמיד, על האמת, יהיה עלינו לשוב ולעיין במסמכים כמו זה שלפנינו

אלבר קאמי, הדבר

הדמויות העיקריות

1. אסתר אטינגר לבית הפטקה, הכותבת.

2. אימי דבורה הפטקה לבית שולץ ז"ל בת ישראל שולץ וחיה בלהה לבית אופטובסקי.

3. אבי אברהם אריה לייב הפטקה ז"ל בן הרב שלמה הפטקה ורבקה לאה לבית לוי.

4. מינקה פרדלסקי, בת דודי מאיר, אחיה של אימי. גרה בפרנקפורט על נהר מיין.

5. יוסל אופטובסקי, ז"ל בן דוד של אימי, שריד שואה. חי בגרמניה ובאילת.

6. פפה שולץ לבית אופטובסקי ז"ל, בת דודה של אימי, שורדת שואה, גרה במילנו, איטליה.

7. פולה (פעסה גליקה) שולץ, אחות אימי, נרצחה בשואה.

8. מלה שולץ, אחותה הצעירה של אימי, נרצחה בשואה.

9. רייזל הפטקה, אחותו הצעירה של אבי, נספתה ב־1945 במחנה שטוטהוף.

10. נחה ארקוש לבית הפטקה, אחות אבי, בעלה אברהם ארקוש וילדיה, נספו בחֶלמנו.

11. צרל הפטקה, אחות אבי. נספתה בגטו לודז'.

12. אהובה (חביבה) רוט הפטקה ז"ל, בת דוד של אבי אריה הפטקה ז"ל. שורדת שואה, מסרה עדות ל"יד ושם" על חייה בגטו לודז' ובמחנה הריכוז שטוטהוף.

13. שימק סיימון, שמעון וקסברג ז"ל, בן דודה של אימי, היה אהובה של מלה. (ראו לעיל 8) שריד שואה, חי בממפיס טנסי, ארה"ב.

14. תחיה אוליבן הבת הבכורה של אסתר ואהרן אטינגר, פגשה את שימק וקסברג באורח פלא.

15. קארין שולץ או טרודה ראשקה, אלמנת דודי פיניו, אחיה הצעיר של אימי. חיה בברלין.

16. רפי־רולף זרזיר בלש פרטי. ישראלי החי בברלין.

17. הנס ואלקה מולצן, זוג גרמנים אוהבי ישראל ומבקשי כפרה. טיפחו מצבת זיכרון ליהודים שנרצחו בצפון גרמניה וכתבו מסמך מפורט על פשעי הנאצים באזור ונסיונות ההצלה.

1

ממפיס, טנסי-תל אביב 1995 אישה צעירה נכנסה לחנות מכולת בפרוור של העיר הגדולה. היתה שעת צהריים והחנות היתה ריקה מקונים. האישה ביקשה מהאיש הקשיש קטן הקומה שעמד מאחורי הדלפק לבוש בסינר לבן, שישקול לה מאתיים גרם גבינה.

המוכר מאחרי הדלפק הביט בצעירה, שברט כחול צי היה חבוש לראשה הבהיר, ושאל: מאתיים גרם? אצלנו באמריקה שוקלים במשקלות אחרים, פאונדים למשל. את בוודאי לא מפה, את חדשה פה? כן, אמרה האישה הצעירה, אני מישראל. ואנחנו פה בשליחות, הוסיפה. אז כמה זה יוצא מאתיים גרם בפאונדים?

המוכר חשב רגע, ואמר, אם תקחי חצי פאונד יצא לך קצת יותר מ־200 גרם. בגלל שאת חדשה וזאת הפעם הראשונה שאת קונה כאן, ואני מקווה שלא האחרונה, אז מה שישקול יותר ממאתיים גרם הוא על חשבון הבית!

תודה, חייכה האשה הצעירה, זה יפה מאוד מצידך.

ומאיפה את בישראל? ומאיפה באה המשפחה? שאל האיש כשהוא אורז את הגבינה בנייר מרשרש ומכניס לשקית נייר חומה. מתוך האנגלית שלו ביצבצה מנגינה של יידיש.

אנחנו מירושלים, ענתה הצעירה.

ולפני ירושלים? הסבא והסבתא שלך...

מצד אבא שלי הם כבר שבעה דורות בירושלים, מעליית תלמידי הגר"א מוילנה...

אוהו אוהו אמר המוכר, איזה ייחעס....

ומצד אמא יש לי סבא וסבתא בתל אביב, ענתה.

ומאיפה באו הסבא וסבתא שלך? או שהם נולדו בארץ? המשיך האיש לשאול.

האישה הצעירה, אמרה, הסבא וסבתא בתל אביב באו מפולין. עוד לפני המלחמה.

מפולין? אמר המוכר, גם אני באתי לכאן מפולין. אבל אחרי המלחמה,

ומאיפה בפולין? זוויות פיו נשמטו.

זדוּנסקה ווֹלה. אמרה את שם המקום ששמעה מאז ילדותה מפי הסבים והאם ושאותו גם כתבה בעבודת שורשים בבית הספר.

זדוּנסקה ווֹלה? המשיך האיש לחקור, היתה לי שם משפחה! סבא וסבתא ודודים! מה שם הקרובים שלך?

האשה הצעירה נקבה בשם הנעורים של סבתה, גם אותו זכרה מאז אותה עבודת שרשים.

האיש נאחז בדלפק ופניו חוורו.

שולץ? זה השם של סבתא מהבית? את בטוחה?

היא היתה בטוחה. אתה מכיר? זה השם של הקרובים שלך שם? היא הושיטה לו שטר כסף.

הוא עקף את הדלפק וניגש אליה, מתעלם מהשטר ובחן את פניה בתשומת לב.

כעת אפשר לנחש את סוף השיחה בין המוכר ללקוחתו. האיש התגלה כשימק וקסברג, דודנה של סבתא של תחיה, זה שמה של האישה הצעירה. אימו של שימק היתה אחותו של אבי סבתה של תחיה. מסובך? אימו היתה דודה של אימי. זהו אותו שימק, שמעון, או סיימון, כפי שנקרא במקומו החדש.

עם הגילוי המשפחתי הבלתי יאמן הזה, מיד היתה פליאה ושמחה גדולה. המשפחה הצעירה של תחיה אימצה את שימק כבן בית והוא מצידו אימץ אותם. דם זה לא מים. אשתו מינה, אשה חולנית וכבדת בשר מאוד, שהתה רוב הימים בבית, נתונה לטיפולו של בעלה. שתי בנותיהם כבר פרחו למקומות אחרים. הפרנסה לא היתה מצויה בשפע, הוא כאמור, היה מוכר שכיר בחנות מכולת יהודית. בהתלהבות רבה, כמי שמצאה באורח נס נצר נידח ונשכח למשפחה, צילצלה תחיה לסבתא שלה בתל אביב להודיע לה על הגילוי, המקרה־הלא־יאומן, הנֵס! בן משפחה ישן־חדש הופיע! וניצול שואה.

הסבתא התלהבה פחות. בשיחת הטלפון הנרגשת שהגיעה מנכדתה שבמרחקים, היא נשמעה מעט מסוייגת וקרירה. אך תחיה לא הרפתה. היא יזמה שיחת טלפון בין סבתה לשימק. נערכה שיחה מנומסת ואף חביבה למדי בין קרובי המשפחה, שכל כך הרבה הפריד ביניהם, הזמן, המרחק, הזכרון. אך אנחנו חשנו שיש כאן רק קצה קצהו של קרחון: מה פשר הקרירות הזאת, הנימוס הזה, יש כאן בוודאי איזה סיפור. התחלנו לשאול שאלות.

2

תל אביב 1995. הדודות שבחלום היו ממשיות מאוד. יכולתי לשמוע את רישרוש שמלות המשי שלהן. הן היו שחורות. גם הכפפות היו שחורות וזה היה מפחיד. היו להן שמות. פולה ומלה. הן היו בנות בית אצלנו אם כי ידענו עליהן רק מעט. מפה ומשם. וכמה תצלומים. בשחור לבן. הן נעלמו מהחיים. מתו. נרצחו. שתי נשים צעירות, אחיותיה של אימי.

עמדנו במטבח. כשהניחה אימי את השפופרת אחרי ששוחחה עם בן הדוד הנידח שימק מממפיס, טנסי, היא נאנחה בכבדות.

מה קרה? שאלתי. את זוכרת אותו בכלל?

בקושי, אמרה אימי. הוא צעיר ממני בתשע־עשר שנים והם גרו בכלל בלודז'. היו משפחה עשירה. פעם או פעמיים אני זוכרת שהם באו לזדוּנסקה ווֹלה לבקר את ההורים, סבא וסבתא שולץ ושאר הקרובים. וגם אנחנו ביקרנו אצלם בלודז' איזה פעם פעמיים. שאלנו כמה שאלות. היא כמעט לא הכירה את שימק, אולי ראתה אותו פעם, הוא היה אז ילד.

כדי להרוויח זמן היא נידבה רק פרט שולי, אם כי די פיקנטי. אימו של שימק, דודתה שבעיר לודז', לבשה תמיד שמלות משי, ואף נהגה לבשל כשהיא לבושה בהן ולא בבגד בית או בסינר.

ושימק בכלל היה ילד בר מצווה כשאני נסעתי ארצה, אני בקושי זוכרת אותו.

אז מה? את לא נראית כל כך שמחה שהוא חי וקיים. ניצל. למה הפרצוף הסובל?

אמא נאנחה שוב.

שימק הזה, בל אחטא בשפתי, האשימו אותו שבגללו עלו אחיותי מלה ופולה על הרכבת לאושוויץ!

מה? מי האשים? חשבתי שהגרמנים הנאצים שלחו את היהודים לאושוויץ. מה הסיפור? נו, תגידי כבר.

הם כולם היו בגטו לודז'. בשנת 1942 חיסלו את גטו זדוּנסקה ווֹלה. את הזקנים והטף וכל מי שלא נראה מספיק חזק שלחו במשאיות הגז לחֶלמנו. גם הסבים והסבתות שלך ועוד.. היא השתנקה והשתעלה ולקחה לה מעט מים מהברז.

את הצעירים ואלה שנראו כשירים שלחו מזדוּנסקה ווֹלה לגטו לודז'. גם את הדוד שלך, אחי מאיר ואת פולה ומלה אחיותי שלחו לשם.

אבל דוד מאיר ניצל, אמרתי.

כן. הוא היה לו איזה תפקיד בגטו, לא יודעת בדיוק. כשפינו את הגטו ב־1944, יותר נכון חיסלו את הגטו, הוא הסתתר. היה לו מקום מיסתור. איזו עליית גג או מחסן. והוא רצה גם להציל את האחיות שלו. הוא יכול היה גם כן להסתיר אותן שם כדי שלא יעלו על הרכבת לכיוון אחד – אושוויץ. הוא כבר ידע מה פירוש אושוויץ. אבל הן לא רצו. עלו על הרכבת.

למה? למה?

כי שימק הזה היה החבר של מלה. בגטו. והיא לא רצתה להיפרד ממנו. ופולה אחותה לא רצתה לעזוב את אחותה הצעירה.

אמא, יש כאן סיפור אהבה נורא! הם לא רצו להיפרד...

נו, את והמחשבות הרומנטיות שלך, נזפה בי אימי, זה שאלות של חיים ומוות! למה הוא גרם להן לעלות על הרכבת אחריו? הוא ניצל והן לא!

אז בזה מאשימים את שימק? שהוא נשאר בחיים והן לא? ושהוא לא היה צריך לקחת אותן איתו?

אמא שתקה.

אפשר לחשוב שזה היה טיול, אמרתי, לעלות או לא לעלות כאילו שזה היה תלוי בהן או בו!

נכון, אבל אפשר היה להסתיר אותן קודם. והן לא רצו.

ושימק לא שיכנע אותן ללכת עם האח שלהן, זה החטא שלו?

אימי שתקה.

מי בכלל האשים אותו? אלה שניצלו? הפרתי את השתיקה.

בפרנקפורט אחרי המלחמה התאספו השרידים. הדוד שלך מאיר כידוע לך התיישב שם, לצערי הרב, ועשה עסקים והקים שם משפחה. גם שימק הגיע לשם אך התקבל בחמיצות יתרה. על ראשו התנוסס כתם האשמה על שנתן לפולה ולמלה לעלות איתו על הרכבת לאושוויץ ולא שיכנע אותן ללכת למקום המיסתור של אחיהן.

והוא עוד העז להישאר בחיים! אמרתי.

הוא הבין שאין לו מה לחפש בפרנקפורט והפליג בהזדמנות הראשונה לאמריקה. אמרו שקודם הספיק להתחתן עם אישה ניצולה כמוהו. מאז נותק איתו הקשר. עד עכשיו.

והדודות? שאלתי, מה קרה להן, מישהו יודע?

לא. אף אחד לא יודע. הן לא חזרו משם. זהו.

שוב השתררה שתיקה.

לבסוף אמרה אימי, אבל תחיה שלך, שתהיה בריאה, כל הנסים והנפלאות קורים לה!

את המשפט האחרון היא אמרה בטרוניה מחוייכת.

3

ירושלים 1995–2012. פתאום הופיע סיפור. ולא סתם סיפור, רב הנסתר על הגלוי, אך מהנסתר גם כן אפשר לרקום משהו.

עברו המון שנים. המון שיכחה וטוב שכך. ולפעמים זוכרים. ופתאום דרישת שלום כזו מן הנשכח. שימק. ומלה ופולה.

הסיפור לא הניח לי אבל אני הינחתי לו. הוא נשאר בזכרון והחליד שם. שנים. בתי ומשפחתה מזמן כבר חזרו ארצה, הקשר עם שימק נשמר אך התרופף עם הזמן, בעצם ניתק לגמרי כשנלקח לבית עולמו, הרי צעיר הוא לא היה. בשנותיו האחרונות יצא מאחורי דלפק הגבינות במכולת כדי לספר לפני אולמות מלאים את שעבר עליו בגטו ובאושוויץ וזכה לרגעי התהילה שלו כניצול, להיות במרכז ההתעניינות הגוברת בשואה, גם בין יהודי ארה"ב.

למגינת לבי לא דיברנו איתו ולא שאלנו על גירסתו לסיפורן של הדודות. אנחנו, הדור הצעיר חשבנו שאין לנו זכות לשפוט אותו, אפילו בלי לשמוע אותו. וגם היה המרחק הגיאוגרפי שלא הצלחנו לצלוח בשנותיו האחרונות. הוא נפטר בממפיס טנסי ב־2010 והפרשה כאילו נחתמה.

כאילו נחתמה, אך בעצם לא. היה צריך לחלוף זמן כדי שהסיפור הזה יעלה מאוב וידרוש להמשיך אותו.

אבל צריך תמיד ללכת להתחלה, לבראשית. לילדות, לתמונות התשתית. אם לא מגיעים לשם אז אין כלום. בניגוד לבתים אחרים היה בית ילדותי עמוס תמונות, לאו דווקא תצלומים, גם אלה היו, די מעטים. אבל תמונות. תמונות שנארגו במילים דרך הדמיון הילדותי המשתאה. דרך השמות שהילכו בבית על בהונות. דווקא דיברו עליהם, על הנשארים מאחור, הנעלמים, האובדים. הזכירו אותם פה ושם. לא רק בדמעות. גם בחיוך, בערגה, בצחוק. האם הפכו התצלומים המעטים לדמויות חיות בדמיוני הילדותי? האם קרמו עור ובשר ובגדים והיו פוסעות חרש ליד מיטתי, בדמדומי השינה? הן יכולתי אפילו להריח את בושמם, לחוש את משי השמלות השחורות החולפות בליטוף על לחיי? ולשמוע את רישרוש שמלותיהן הדקות שהיה, מה זה היה?... שהיה הפסקול של חלומות ילדותי.

ועל גבי השכבה הקדומה הזאת הופיעו פתאום המכתבים. אותו צרור "מכתבים מהבית" כפי שכיניתי אותם, שנשאר אחרי מות הורי. מכתבים שלא ידענו, אחותי דליה, אחי שלמה ואני דבר על קיומם בחיי ההורים. מכתבים שנכתבו מאז שעזבו את פולין לפלשתינה (א"י) ב־1936 ועד קיץ 1939, שאז פרצה המלחמה. יש שם מכתבים בכתב היד של הסבים והסבתות, של הדודים והדודות, בעיקר ביידיש וגם אחדים בפולנית. סבא שלי מצד אבי כתב המון גלויות, בכתב יד יפה ומלוכסן, תמיד על גלויות. לפעמים הוסיפה הסבתא דרישת שלום. מצד אימי היו מכתבים ארוכים יותר, בדרך כלל צפופים ומכוסים גם בשוליים בדרישות שלום מהאחים והאחיות, הסבא והסבתא.

פתאום יש מכתבים, נשאר משהו ממשי. זה גם הנייר, הדיו, כתב היד, האותיות, הגוף החומרי, הקיפולים, המחיקות. וגם התוכן, המילים, המשפטים, החיים המפציעים מתוכם. והדמויות, הנפשות שפעלו. לפענח את המכתבים הללו היתה הדרך להתקשר עם הכותבים, לגעת בהם, להתוודע אליהם כאנשים חיים ונושמים ולא כאפר, כעשן כלה, כזכרון המתעמעם והולך של מישהו אחר. המכתבים הללו היו כעין כמוסה בזמן, עוד טרם היותי, עדות ממקור ראשון על חיים שהיו, שנחיו, על אנשים שיכולתי להיכנס לחייהם, אמנם ללא נטילת רשות, ולהיות עדה קרובה־רחוקה לחייהם, למחשבותיהם, לרגשותיהם. להיות חלק מחיים של מישהו אחר כצופה מן הצד, אך לא לגמרי, כמשתתפת, כנוגעת, כעדה מעורבת מאוד. המכתבים הובילו אותי לעבר הנוכחות הנעדרת של האנשים שכתבו מתוך חייהם. וזה מה שרציתי, אותה נוכחות שנדמה שנבלעה ונטמעה בתוך הזמן ללא הותיר זכר, אך פתאום הזדקפה, כמו קמה מתוך האפר.

התחלתי לקרוא לאט. זה היה קשה. מחסום השפה, הרוב ביידיש, חלק בפולנית. ומחסום כתב היד. אך הצלחתי להבין לא מעט, ועם הזמן התגברו יכולתי ובטחוני.

הכותבת הראשית היתה אחותה של אימי, הצעירה ממנה בשנתיים, פולה או פסה גליקה. אותה דודה פולה מהסיפור של שימק, זו שלא רצתה להיפרד מאחותה, מלה. ויש גם תמונות אחדות. אימי סיפרה אמנם על אחיה ואחיותיה שנשארו בפולין, בחיבה ובהבעת געגועים מיוחדת שנשפכה על פניה. אך ידענו דברים מקוטעים. התמונות היו מטושטשות או חלקיות בלבד. מה אמרה רגינה? רגינה, ניצולת שואה בעצמה, היתה חברתה של פולה, אהבה אותה מאוד. היא נתנה לי להביט בתמונות אחדות, קבוצתיות מימי הנערות, מבית הספר. שם יושבת פולה ביו חברותיה, נערה רצינית, כבדת סבר. גם יוסל דיבר עליה בחיבה, בהערכה, על היותה נערה יפה, לבושה יפה, חכמה. רוב המכתבים היא כותבת בכתב יד יפה וברור שאפילו אני הצלחתי לפענח, מכתבים קולקטיביים של המשפחה, ההורים וכמה מהאחים הוסיפו בשוליים את שלהם.

מה שמענו על גורלה וגורל אחותה, מלה? כל המשפחה היתה בגטו בזדוּנסקה ווֹלה ועם חיסולו של הגטו ב־1942 נשלחו ההורים, סבא וסבתא שלי משני הצדדים לחֶלמנו, ופולה, אחותה הצעירה ממנה מלה, וגם אחיהן הגדול מאיר, נשלחו לגטו לודז'. משם יש עדויות עליהן: שמות, תאריכי לידה וכתובתן בגטו:

ת:fisch strasse, 14A flat 7 A A'

Basar Gasse

וכאן נכנס הסיפור של שימק והדודות כפיסה בפאזל. אבל מה היה אחר כך? על רקע הנוכחות המתעמעמת שלהם הופיע הסיפור הזה. אך מה היה קודם ובעיקר מה היה סופו של הסיפור?

מה ידענו על גורל האחים והאחיות, הסבים והסבתות. "כולם נרצחו וזהו" אמרה הדודה הבכירה בירושלים, או "כולם הלכו בשואה". היא ואימי באו לארץ עוד לפני המלחמה. מה זה משנה, השתמע מהדברים, שורה תחתונה, הפתרון הסופי. אולי זה כאב מדי, לחטט, לדעת מה היה בדיוק. הם ודאי שמעו משהו, ברצון או בהטמנת ראשם בחול, מפי שרידי השואה קרובים ומכרים, שדיברו על מקומות, מעשים, אנשים. והיו המילים: גטו ולאגֶר, מילים זרות שיכולנו להבין שהן נושאות מטען כבד, אך הן היו שגורות כל כך בשיחתם של המבוגרים עד שהיו חלק מהשפה וגם משמעותן הפכה קהה מרוב שימוש.

גם המכתבים נשאו כנראה משא כבד של כאב ואשמה. כשמצאנו אותם, את המכתבים, שאלנו את עצמנו למה הסתירו אותם מאיתנו? למה הסתירו את המכתבים ובהם דרישות שלום, משפטים ומילים וכתב היד של סבא וסבתא, דודים ודודות שלא היכרנו בכלל וחסרונם בחיינו כילדים היה חסרון עמוק, מעין בור שלא התמלא אף פעם. למה לא הראו לנו, שחור על גבי דף נייר דק ומצהיב את כתב ידם, ברכותיהם, געגועיהם וצערם?

הם נרצחו וזהו, אמרה הדודה.

פתאום זה לא הספיק. מה היה? איך חיו? איך מתו? איך מחלצים אותם אחד אחד מהאלמוניות הזו, מהסתמיות, ונותנים להם גוף, פנים? קול?

פולה כדוגמא: היא היתה בעולם. נולדה מרחם. חיתה עד גיל מסויים. לא מופיעה ברישומים אצל הנאצים. נעלמו עקבותיה. יש שמועה. מה נשאר? מכתבים ותמונות מתקופה קצרה בחייה. אלו העדויות הממוסמכות. ומלה? הצעירה בבנות המשפחה? היה לה סיפור אהבה בגיהינום הזה. גם ממנה נשארו מכתבים אחדים.

זה עניין שנעשה דוחק, דחוף. זו תחושה משותפת להרבה אנשים בני הדור השני והשלישי, הידיעה שהזמן בדהרתו יבלע כל זכר, כל עדות, ונישאר עם חלל שותק גדול, אולי מוכחש. לכן יש בזה גם עניין אופנתי מסויים, יש להודות. אופנתי או טרנדי הן אולי ביטוייים מחוספסים במקצת לתיאור תהליך שהוא פנימי במקורו, במהותו. אך עובדה היא שהעניין הזה לא נפסק עם חלוף השנים, כשאנחנו מתרחקים בזמן מהחורבן. יש כמובן גם תגובות הפוכות, עייפוּת וגם אדישוּת, המבקשות להניח, להתרחק מכל מה שנוגע בשואה, להעלות על נס דווקא את השיכחה. השיכחה היתה מבוקשת בעיקר בדור הראשון ודובר בה רבות בספריהם של פרימו לוי וחורחֶה סַמפרון. אך לרבים, צאצאים, גם רחוקים, הדבר אינו מרפה. להיפך, אי המובנות של החורבן, סימן השאלה הגדול שתלוי מעליו רק מפתה לעסוק בו יותר ויותר, דורות חדשים רוצים לדעת, לחקור, לכתוב, ליצור דמות, פנים אנושיות, ולא מסה אדירה וחסרת פנים. אני מזכירה את "האבודים" של דניאל מנדלסון כספר מרכזי במהלך או בסוגה הזאת. הוא עשה זאת ביסודיות רבה, בתחקיר בלתי נלאה בכמה יבשות, כדי לדעת, לחלץ מהשכחה שישה מבני משפחתו.

את רוצה לכתוב משהו כמו "האבודים"? שאלה אותי בישירות רבה, מינקה בת דודי בשיחה הראשונה מבין רבות שניהלנו בין ירושלים לפרנקפורט דמיין.

לא, בעצם אני לא יודעת, אמרתי, זו דוגמא מצויינת, אבל אף פעם אני לא יודעת מה אכתוב ומה יצא.

והיה יוסל. בן דוד, שריד שואה שחי בקרבתנו, בור סוּד שאינו מאבד טיפה. פתאום הוא נעשה מבוקש. עד חשוב שכולנו קשובים לסיפוריו משם, שַם של ילדות ומשפחה ושַם של גיא ההריגה.

יוסל אמר על הדודות הצעירות של אימי, פולה ומלה, שאותן פגש בגטו לודז', שעם חיסול הגטו הן נשלחו באוגוסט 1944 לאושוויץ ומשם לשטוטהוף.

יוסל הוא נחרץ מאוד. היה לו מקור מהימן שאינו יכול להזכר בשמו. הן נשלחו מאושוויץ לשטוטהוף. והן טבעו בים.

שטוטהוף. מי שמע על המקום הזה בכלל. וטבעו בים? איזה ים? מי שמע על כך שהנאצים, ממציאי כל המיתות המשונות שבעולם גם טיבעו אנשים בים?

אינני יודעת מתי שמעתי על כך לראשונה. אולי היה זה לפני כמה שנים, כי המידע הזה לא הוביל אותי לחפש תשובות לשאלות הללו, אך הוא היה שם, בדרכים העקלקלות שלו לא הירפה וגרם לי לכתוב שיר:

רשרוש שמלות המשי

בִּילִי הוֹלִידֵיי שָׁרָה

בְּאֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע

אֲהוּבִי חֲזֹר אֵלַי,

וְדוֹדָתִי מָלָה, בְּאוֹתָהּ שָׁנָה מַמָּשׁ,

עָלְתָה עַל הָרַכֶּבֶת לְאוֹשְׁוִויץ בְּעִקְבוֹת אֲהוּבָהּ,

וַאֲחוֹתָהּ פּוֹלָה, מְמָאֶנֶת לַעֲזֹב אוֹתָהּ,

עָלְתָה אִתָּהּ, וּשְׁתֵּיהֶן, דּוֹדוֹתַי הַנֶּעֱלָמוֹת

שֶׁרִשְׁרוּשׁ שִׂמְלוֹתֵיהֶן הַדַּקּוֹת הָיָה פַּס הַקּוֹל

שֶׁל חֲלוֹמוֹת יַלְדוּתִי,

טֻבְּעוּ שָׁנָה אַחַר כָּךְ בַּנָּמֵל בַּיָּם הַבַּלְטִי,

כְּשֶׁבִּילִי הוֹלִידֵיי שָׁרָה וְשָׁרָה אֶת

מַהוּ הַדָּבָר הַזֶּה שֶׁנִּקְרָא אַהֲבָה ¹

בינתיים הסתפקתי בשיר. את הכותרת שלו גנבתי מצ'סלב מילוש שיש לו שיר נפלא בשם זה², בו הוא מקונן על חברות ילדותו ועל הוויה קסומה שנעלמה ועל שאלות שאין להן מענה. מאיפה צץ לו בשיר שלי הים הבלטי? הוא צץ מאוחר יותר כשכבר התברר משהו, אך לא עד הסוף. הים הבלטי. זה הים.

התקשרתי למינקה בת דודי וסיפרתי לה על דבריו הנחרצים של יוסל, הדודן השני שלנו שאותו היא מכירה היטב, והיא גילתה עניין ואף התלהבות, וחיזקה את ידי להתחיל במשימה. בואי לכאן, אמרה, ניסע למקומות ההם.

המקומות ההם, לראות אותם, ללכת בעקבות.

על ההליכה הזאת בעקבות, על הגישוש באפלה, ובעצם כל כתיבת ספר היא גישוש באפלה, אני רוצה לכתוב בספר הזה. ולא זו בלבד, זה יהיה אמנם ספר על הליכה בעקבות, אני אומרת לעצמי, אך לא רק בעקבות המתים אלא גם בעקבות החיים, אפילו שחייהם היו קצרים כל כך. ועל החיים שלא היו להם.

הערות

1 אסתר אטינגר, "רשרוש שמלות המשי" בתוך לילה ויום, הקיבוץ המאוחד, 2011

2 "רשרוש שמלות המשי", צ'סלב מילוש בתרגום דוד וינפלד בתוך: אור יום, אבן חושן 2013 , ע' 179-180