טרול

חלק ראשון

חור שחור

אני האדם הכי שנוא באינטרנט המקומי. אין כנראה מישהו שלא ראה את הפרצוף שלי. הוא מופץ ברשתות החברתיות — מחוק או מכוסה דם — בקצב של עשרות אלפי הייטים בשעה. אפילו ביצועים מעוררי רחמים של כדורגלנים, או הפסדים נוראים של שחקני הוקי, לא מעוררים שנאה כזו. אפילו לא הנשיא וראש הממשלה. בהשוואה אליי, אפילו זו שניצחה באירוויזיון עם השיר על הפיל העצוב בגן החיות העליז נראית כמו בן אדם אהוב.

התמונות נודדות ברשת בצירוף ציטוטים מדברים שלא אמרתי מעולם. מי יאמת אותם? אימות עובדות זה משהו שהיו עושים פעם, ממש מזמן... בגלקסיה אחרת. אימות זה אאוט. או לכל היותר רטרו.

אני משפט דה־מוטיבציה.

מֵם.

גיף מונפש.

שכפול של מידע.

התמונות נראו נורא ואיום והתפשטו כמו שרפה דיגיטלית. גם שרה לוץ תמצא ברשת קטעי וידאו איומים שלה. עמלתי רבות כדי לאתר אותם אחרי שקראה לסולידריות עם הפליטים. כל כך הרבה מתנגדים בבת אחת שרה שלנו לא ראתה מימיה.

אני כבר יכול לתאר לעצמי מה עבר עליה.

אני חושף שיניים ומייחל לעוד מיליון פליטים באירופה; אני משתמש במילים גסות ותומך בהתקפה של דאעש על וינה או ורשה. עם להט בעיניים אני קורא להפוך את כל האזרחים לגייז וללסביות ומאחל להם שייראו כמו קונצ'יטה וורסט.

בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה אמוטיקונים, למרות שהעברתי באינטרנט בערך את כל חיי. ניסיתי לכתוב בפורומים. הגבתי. שלחתי אימיילים. ליוצרים הבטחתי בפומבי שאשלח להם צילומים מזעזעים עוד יותר. נו, הם הבינו את ההומור שלי בערך כמו שאני הבנתי את מה שהם עושים.

הצצתי בפרופילים של התוקפים. חוץ מחיבה משותפת לגילוח ראש, לפוליטיקה של הרייך השלישי, לאופנועים אמריקאים ולגופיות מסין, כולם גם היו בוגרי האוניברסיטה של החיים.

הם המציאו לי כינויים יצירתיים: ציוני כוזרי, אוּלקוּסוֹרוֹס, יהודון נאצי (מה?), בוגד, פשיסט, בושה לאומה, בושה לעולם, רוסופיל, אמריקנופיל, ישראליסט, פלסטינאי, פתית שלג, גוש שומן, xxx (התוכנה מחקה אוטומטית), חתיכת xxx כּיפּתי (אני יכול לתאר לעצמי), xxx נימול, בתול (איך ידעתם?), סוכן של המערב, סוכן של המזרח, כוס אומואי (מה?), אינטלקטואל־בכאילו, בנאדם־בכאילו, טפיל, האוול (קללה?), ופינגווין דוחה.

כאילו הכתבתי להם את זה בעצמי.

עם כובע סקי שחור על הראש הסתובבתי בקהל ששאג את שמי ודרש הוצאה פומבית להורג. לא לפני מאה שנה או חמש מאות שנה באיזו פינה ימיביניימית נידחת או במחנה ריכוז, אלא בכיכר המרכזית של העיר הגדולה שבה נולדתי ושבה אני חי.

אלה לא היו הזיות. כל חושיי היו מחודדים. סביבי נפרש עולם שבו אין חשיבות לעובדות. ממש אנרכיה בממלכה המאוחדת, כמו שאומר השיר. ובאירופה וביו־אס־איי.

צעדתי בזהירות והתבוננתי. העיר נראתה כמו חזיון תעתועים. הרחובות התפוצצו מבני אדם.

האמנתי שאמצא אותה בהמון. שוב ניפגש. הכול יוסבר.

הלב שלי הלם. הפחד שיתק. קולות זועמים צרחו את שמי חזק כל כך, שנסתמו לי האוזניים. הם שנאו אותי כמו שהצלבנים שנאו כופרים.

***

יכולתי ללכת רק כמה עשרות מטרים בלי לעצור. אפילו הליכה איטית דרשה מאמץ. פחדתי שהם יעיפו אותי על המדרכה.

הם כבר ניסו לעשות לינץ' בשמן אחר במסכה, חשבו שמצאו אותי. ברגע האחרון הצליח הבחור להראות את הפנים שלו ולהציל את עצמו. לא היה חסר הרבה.

המפגינים נהרו מכל חלקי העיר, גם הרחוקים ביותר. הם יצאו מהחורים החשוכים, מהדירות המוזנחות, מהמרתפים ומהכוכים. הם קמו מהמחשבים והניחו את הטאבלטים. הם זרמו כמו נהר שעלה על גדותיו. עשרות אלפים תחת השמיים במסכות של אנונימוס ובכובעי צמר. גוגל ופייסבוק קראו להם הנה, אלגוריתמים מבוססי חיפושים קודמים והקלקות.

מלחמת המידע קרעה אותם מבדידותם המחשבית. הם לא חיפשו ברשת אמת, אלא השקפת עולם דומה. כל לייק נוסף חיזק את העיסוק האובססיבי שלהם בי, דחף אותם בהמוניהם אל קבוצות שחושבות כמוהם, חימש אותם בכל השטויות שהם יכלו לרצות. הם רצו אישור לדברים שהיו משוכנעים בהם, שאני טרנס ויהודי. זה לא היה נכון, אבל זה יכול היה להיות.

מעבר לפינה עלה באש חלון ראווה. האוויר רעד. מעל הבריקדות התאבך עשן. המפגינים הגיעו מצוידים גם במשקפי סקי, בקסדות פועלים ובמסכות גז עם ציורי גולגלות. שמעתי אותם הולמים בקצב בפחים ובתופים.

הבגדים שלי היו רטובים מזיעה בכתפיים ובגב. המפגינים סחבו בובה בדמותי ותלו אותה על גרדום.

הגיעה צעדה של המכון לילדים בטרום־לידה. הצועדים בגלימות גררו עגלות עם מיצגים אלגוריים, לוחות מכוסים תמונות של הפלות. על הגלגלים היו משופדות בובות של עוּבּרים אנושיים, ודם מלאכותי נזל מהם. מעל הראשים נישאו כרזות בכתב קירילי עם שגיאות כתיב מחרידות.

כנופיית האופנוענים מלאכי הרייך נהמה. אחריהם צעדו בטור ניאו־נאצים וחברי החזית השמאלית הרדיקלית, שהניפו כרזות עם פטיש, מגל ודיוקנות המנהיג־האב ובנו. כמרים בגלימות זימרו בעיניים נשואות אל השמיים. צעירים הניפו את נס הכנסייה וצלב שחור גדול, נשאו מתנות־עולה והתפללו. את ההמון בירך לשלום גם הנזיר יבגני סמיונוב. בהמשך הופיע טור אלטרנטיביסטים מהמדיה הקונספירטיבית, משלחת מרפאים ונטורופטים נשאה מטוטלות, כדורים וזאפרים. וֶטֶרנים של המלחמה ההיברידית איימו בנקמה אכזרית.

סוף־סוף הם הצליחו לאחד כוחות. איחד אותם הצורך בשנאה למשהו חי, חם, קרוב, משלנו; למשהו שאפשר ממש לגעת בו.

שני דוברים על הטריבונה קראו ביחד נאום של פייק קיאנו ריבס. כלומר, שלי.

אני לא רוצה לחיות בעולם, שבו גברים מלבישים נשים בבגדים שגורמים להן להיראות כמו זונות. בעולם שבו אין כבוד ושבו אי־אפשר להאמין למילה שבן אדם אומר, גם אם הוא מוסיף עליה שבועה. בעולם שבו נשים לא רוצות ילדים וגברים לא מבקשים לעצמם משפחה. בעולם שבו אנשים צעירים נחשבים למצליחים אם הם נוהגים ברכב משפחתי, ומי שיש לו עוצמה — מעמיד פנים שאף אחד אחר לא נחשב מבחינתו. בעולם שבו אנשים מכריזים שהם מאמינים באלוהים, עם בקבוק אלכוהול ביד ובלי לדעת דבר על הדת. בעולם שבו בלה בלה בלה בגלל שבלה בלה בלה, כדי שבלה בלה בלה.

הם שנאו אותי באמצעות מילותיי שלי! ממש לפי הספר. ואחרי הנאום הדהד ראפ:

באת לעזור לרייך? תפסיק אז להביא ביד!

תגן על התקווה: אוראל, הרי הטטרה וגם מוסקווה!

אל תאכיל ת'טרול, קח קונטרול,

לא יעזור לך ציון וגם לא סורוס, חתיכת הומו

חתיכת טרנס, בתול, לא טוב לכלום וגם שתול

של מי? דופק סמים, יא כוזרי, מכינים לך כבר קבר

הסוף שלך קרוב, זה מה רצית, אה יא גבר?

טרול על שיפוד, בטר ביליב! תבדוק את היומן, תכין ת'ספליף,

אל תיתנו לו אוכל, שימו בלוק לאחיתופל

עשו ממנו סיעודי לפני שהוא יקום פה בשביל כסף יהודי

אל תעשו לו לייקים, תדווחו, דברו חזק, תראו לביץ'

מי פה הגבר, פטרול הרייך — זה מי, תוציאו לו ת'מיץ

אז קום כבר מהלפטופ, בוא איתי לשיר ת'ראפ פה

תביא לי לייק למיקרופון, קנסל ת'טרול, אוֹף אוֹף, בלי און!

החבר'ה של צוות מכורה בהפגנה נגדי? עכשיו כבר באמת ראיתי הכול.

נוצרו עליי מלא בדיחות אינטרנט גסות עם פוטנציאל ויראלי. היחיד שלא הפיץ אותן הייתי אני.

באחד הדוכנים ראיתי צהובון עם התמונה שלי. הדחתי מהכותרות את המנחה הידוע שהודה שהוא הומוסקסואל למרות שיש לו אישה ושלושה ילדים. היה משחק אונליין חינמי, שבו אפשר להכניס לי מכות, לבעוט לי בבטן, ובשלב האחרון כורתים לי את הראש.

דם חם דגדג לי באף וזלג אל הגרון. ירקתי אותו וניגבתי את הפה בגב היד.

משתתפי ההפגנה ריססו על הקירות את הניקים הידועים ביותר שלי: פטר, מרטין, יקוב, דמיאן, אסתר, נינה, מרטינה, אווה, יוזף, קיאנו, שרה... שמונים שמות, ועוד כמה בדרך. והשם האמיתי: לא יכול... לא יודע... קוראים לי... קראו לי... אני כבר מתבלבל בעצמי. לקחו לי את כל מה שהיה לי. אני טרול.

ובעצם כל מה שרציתי היה למלא את מטרתי. להגשים את תוכניתי. את התוכנית שלנו.

פילסתי לי דרך במהומה ויצאתי אל מקום בטוח. רק לא למשוך תשומת לב.

מאוחר מדי. הם הקיפו אותי. חיפשתי רווח, איזה מקום לחמוק דרכו, אבל... חסרו לי דרך מילוט, אנרגיה וזמן. תחשוב: מה האפשרויות שלך? תתחפף מפה. תתרכז, תנשום, אתה לא עייף, אתה תצליח. מאיפה? מאיפה שלא יהיה.

הם התקדמו אליי, צפופים כמו חיילים שהולכים לכבוש מבצר. בשתיקה, בשקט שלא פעם מקדים את הפיצוץ. בעיניים הלחות הבריק אור לא רגיל.

ברחתי הכי מהר שיכולתי. מאחור תפס אותי מישהו בחולצה.

"תעיף ת'מסכה!"

מילים כדורבנות. במובן מסוים חיכיתי להן.

אין מנוס.

חשבתי על אחי, על יוהנה, על אמא, על הפורומים. רציתי להישאר אוף־ליין ולא להתחבר שוב לעולם. לא להיכנס לדיונים, לא להגיב, לא להטריל.

הם תקעו בי מבטים מלאי תיעוב. הבטתי מסביב בפניקה. קיוויתי שאמצא מישהו שאוכל להתחבא אצלו, מישהו שידבר לטובתי. כלום. לא היו לי חברים אמיתיים, רק וירטואליים, כאלה שיצרתי בעצמי או טרולים אחרים. החברים שלי = ביטים של תוכנת מחשב. הם מתחזים לחשבונות אנושיים ומפיצים מה שאני אומר להם.

"תעיפו לו ת'כובע, עכשיו!" צרח קול של גבר.

מישהו קרע ממני חתיכת בד.

המסכה הלבנה האילמת שחזו בה היממה אותם. היא הייתה חלקה, קודקודה מגולח. ללא תווים, חסרת מבע, נטולת פנים, דומה לפני הביצה של הגיבורים בציורים של ג'ורג'ו דה קיריקו.

"אני צריך לדבר עם יוהנה, יש לי בשבילה מסר של חיים ומוות," אמרתי. הקול שלי נשמע כאילו הוא בוקע מווקודר באלבומים המוקדמים של דאפט פאנק, והוא היה צרוד כמו דארת' וויידר פצוע שנלחם על חייו.

כבר לא היה לי שֵם, ולא קול, ולא פנים.

***

הסתבכתי בטרולינג בגלל המראה שלי והתיק הרפואי שלי. הוריי סירבו לחסן אותי בילדותי. גדלתי בעידן שבו אזרחים הוציאו לחצר ערמות של תרופות, דרכו על חיסונים, ואת האנטיביוטיקה השליכו לתעלות, לאגמים ולנהרות. אמפולות התפצחו מתחת לסוליות נעליים. ריח מריר של חומרי חיסון נישא לאורך החומות, רבץ בכיכרות ובפינות הבתים, התערבב בעלים הרטובים.

הוריי האמינו לסיסמאות האלה. "אני לא מממן חברות פארמה", "אני מתנגד לממסד הרפואי", ו"האלטרנטיבה עובדת".

הם ניסו לרפא אותי בשתיית חומרי הלבנה. הם חיסלו טפילים ותאים פתולוגיים מדומיינים, אבל בעצם הרגו אותי.

כשהייתה לי דלקת שקדים, אמא האביסה אותי בהומאופטיה, כלומר בפלצבו. או שהייתה מכריחה אותי להסניף ארומת עשבים. אסרו עליי לבלוע אנטיביוטיקה, וגם סוכר, גלוטמט, צבעי מאכל וממתיקים מלאכותיים.

מחלות ילדות שכבר מזמן נחשבו לנכחדות, שבו לשגשג. חטפתי אותן בגיל ההתבגרות והן היו חמורות פי כמה וכמה, עמידות בפני חומרי חיסון.

קופת החולים הלאומית פשטה את הרגל, והמערכת כולה — שכבר שנים לא פעלה כראוי — קרסה לגמרי. שרלטנים תפסו את מקום הרופאים. הטירוף השתלט גם על אמא. שתיתי אקונומיקה. בלעתי ויטמין סי "נגד סרטן". הגוף שלי החמיץ, כך אמרו, בגלל תזונה לקויה, ובקרביי התנחלו טפילים — גם כאלו (ואת זה הרי אפשר היה לגלות בקלות) שכלל אינם קיימים בחלקת הארץ שלנו.

לשווא התנגדתי. המילה האחרונה לעולם לא הייתה שלי.

"אבל נראה לי..." הערתי בסוף הוויכוח.

"שום אבל!" קטעה אותי אמא והכריחה אותי ללכת לתהודת־בִּיוֹ.

"בשביל מה? זה פלצבו, מחקרים הוכיחו ש..."

טעות גדולה — להציע טיעוני מומחים בעידן שבו מתעבים אותם. לא ניצחתי. במשך שעה החזקתי מוטות מתכת וחשתי גלים אולטרה־רכים בלתי קיימים. תוצאה דומה אפשר היה להשיג במישוש הכבל של שואב האבק, ואמא הייתה חוסכת כסף.

לא אכלתי חיטה, כדי להפיג ויברציות דיסהרמוניות. יומיים אחר כך ציפתה לי תרפיית אור. זה עוד היה מהנה לפעמים. אבל מהר מאוד הפסקתי לצחוק.

***

נולדתי בְּחוֹר שחור. או בקיצור, בְּחוֹר. בעיר הגדולה ביותר במחוז, וגם העתיקה ביותר. שמה ניתן לה בימי שלטון המנהיג־האב, שהורה להרוס את רוב המבנים ההיסטוריים היפים בעיר. במקומם הוא תכנן להקים בניינים חדשים, בהתאם לרישומיו המפורטים. מסיבות ביטחוניות הוא שאף ליצור רשת רחובות סדורה, כך שהעיר לא תציע מקומות מסתור למפגינים. ממילא כבר אסור היה להפגין. לכאורה אזלו הסיבות.

המנהיג־הבן שאף לסיים את הפרויקט המגלומני, אבל חסרו לו אמצעים. המטרופולין התמלא חוקים, בין הבתים גדרות, כמו פה שחסרות בו שיניים. עשבים כיסו את הבורות הפעורים.

שלטי הכניסה לערים היו גן עדן למרססי גרפיטי.

אומה, מנהיג, לאום — חור שחור פתאום.

חור ההזדמנות האחרונה.

ישנוני.

בלתי נגמר.

שלך.

חור קטן, אבל שלנו.

אהבתי את החור. חיו בו קצת פחות ממיליון תושבים ורובם נולדו במקום אחר. התוכניות האתניות הן שהושיבו אותם במטרופולין. בכוח.

מהגרים ממחוזות שכנים הובילו להתרחבות הפרברים, אבל העיר העתיקה נותרה קטנה כשהייתה. בעשרים הרחובות הראשיים ובחמש הכיכרות ניצבו המשרדים החשובים ביותר, החנויות ומעוזי הכוח. ובורות, שבהם רעו עיזים ואווזים.

הכרתי את קווי המתאר של כל הבניינים המרכזיים ואת פינותיהם, הם נחרתו בזוויות עיניי כאילו חרת לי אותן מישהו בסכין. כל הארמונות נבנו מאותן אבנים, שנחצבו בהרים הקרובים לעיר. מול בית העירייה המקושת התנשאה כנסייה עם גרם מדרגות ארוך להפליא ושני מלאכי מוות משיש לבן. ובין שני הבניינים — בור ענק ומלבב. אחו מגודל פרא. פעם מזמן התנוסס כאן בית כנסת.

מצידה האחד גבל בעיר מישור עם בתי שיכון. בצפון היו גבעות משתפלות, פוריות. את לב המטרופולין חצה נהר, שנעלם בפיתוליו וזרם הלאה למזרח.

אמי הגבוהה עם ירכיה המלאות ושערה הבלונדיני הקצר עבדה בתור כלכלנית. על פניה החיוורות, המנומשות מעט, נשאה פרצוף לצים, ועל אפה משקפיים גדולים מדי. בחורף לבשה מעיל עם צווארון פרווה משוך עד מעל לאוזניה.

אבא היה מהנדס כימיה. גבוה כזה, אבל קצת כפוף. עם עורף השור הרחב שלו, עם עורו הלבן ושערו וזקנו האפורים, הוא נראה מבוגר משהיה. אבל היה לו כוח מפתיע. הוא חייך רק לעיתים רחוקות, שני קווים בוורוד חיוור במקום שפתיים. הוא היה לבוש בקפידה. הוא אהב ללבוש חליפות רפויות ונעליים שחורות מעור מבריק, שנצצו כמו נעלי לכה.

הוריי אהבו זה את זה, התחתנו, נולדו להם שני בנים. אני הצעיר. גרנו בדירת חמישה חדרים למרגלות גבעת המצודה, ברובע וילות שהמנהיג־האב חס עליו. הבתים, להוציא כמה יוצאי דופן, נותרו בצורתם המקורית. היו כאן הכי מעט חורים שחורים בהשוואה לכל העיר. שכונה של פריווילגים, בעיקר משתפי פעולה, קונפורמיסטים, פנאטים משוכנעים ופרגמטיסטים מוחלטים.

הבית שלנו, צבעו לבן וגגו שטוח, עמד על תלולית באזור לשימור של העיר, עם נוף למזרח. אולם הכניסה היה מרוצף אריחי אבן. חדרים דומים זה לזה עם תקרות גבוהות, ארונות וכורסאות ושולחנות מגולפים ביד, חלונות במסגרות כפולות.

מימין הוביל גרם מדרגות חשוף אל המרתף. את החצר הקיפה גדר של שיחי לילך. במעמקיהם חיו המוני ציפורים וחתולים שמנמנים. בקצה הנכס גדלו עצים שהתפשטו אל הבוסתן השכן.

סבא השתייך לנוֹמֶנְקְלָטוּרָה, אך חרף היותו בן השכבה השלטת הוא נלחם — לשווא — בהגבלות ובמשמעת. את דירתו הוא קיבל לאות הוקרה על מעשים שבקשר אליהם כל המשפחה דאגה לשתוק. כשאבא היה ילד, היו מסיעים אותו במכונית עם נהג. היו לו אומנת ומטפלת, וגם על זה היה צריך לשתוק. היו לנו חיים טובים יותר משהיו לרוב האנשים במדינה. קרוביה של אמא נמנו עם האליטה. משפחה גדולה ומסוגרת בעצמה. כשכבר שרר מחסור חמור במצרכים ובסחורה, קיבלנו אספקה מחנות אקסקלוסיבית לדיפלומטים. חברים מבית הספר היו באים אלינו לראות את השמות הזרים על משחת השיניים ואבקת הכביסה.

בערך שלושים משפחות החזיקו כמעט כל הרכוש בארץ — למרות שבאופן רשמי היה שייך לעם — והמשפחה שלנו נמנתה עמן, עם שכבת האולטרה־עשירים וצאצאי האוליגרכיה הדיגיטלית.

הבית ניצב ליד מעונו של שגריר הרייך, שהמדינה החרימה בתום המלחמה ההיברידית. הייתי משחק כדורגל בחצר. לא פעם עף לי בטעות הכדור מעבר לגדר. אב הבית, אדון וָאדים, היה פותח לרווחה את השער ובועט אותו חזרה אליי. הוא היה נותן לי כוס מים או גלידה. הרבה פעמים ראיתי אותו בְּגן המעון עם כובע קש לראשו.

בילדותי דמיינתי את הרייך בתור ארץ מהאגדות. אנשים אדיבים עוזרים זה לזה בהכרת תודה ומשוחחים בקול מתנגן כמו בחוברת ללימוד שפה קרובה אך קשה למדי.

אלא שהאידיליה הייתה רק למראית עין. מתחת לפי השטח הסתתר טרור. כל ביטוי של ביקורת, של אי־הסכמה או התנגדות חלילה, הוביל לענישה. בתי הכלא התמלאו במבקרי המשטר.

המנהיג־האב הוסיף למניין ההיסטוריה של האומה הקטנה חמש מאות שנים עשירות ומהוללות. הוא שלט בשידור הציבורי וניצל אותו לטובת תעמולה פרטית. על חזיתות מבני ציבור ובתים פרטיים נתלו כרזות עם פניו המפחידות. הוא הקים משמר גבול יוצא מן הכלל, ובהתחלה האזרחים היללו אותו עד השמיים. הוא הכריז כי יגן עלינו מפני ההמונים הצובאים על הגבולות, כי אצלנו החיים הטובים מכול. אצלנו, בָּארץ עם כוח העבודה המצומצם ביותר, עם תקציב הבריאות הקטן ביותר, ועם רמת השחיתות הגבוהה ביותר ביבשת.

גם בנו שלט ביד קשה, אבל הוא לא התעלה על שיגעון הכוח של אביו. הוא לא היה יכול לבטל כליל את האינטרנט, אז הוא צנזר את הרשת וקרא על שמו את הדפדפן היחיד שאישרה הממשלה. השקרן הידוע שיקר לעיתים קרובות כל כך, שאיש לא ידע מתי הוא משקר ומתי לא. הוא הפיץ ידיעות כוזבות וסיפורים מומצאים על האיומים שבפתח. מדי יום היה מאיים שעומדת לפרוץ הפיכה, ועל כן יש לכונן עיר בירה חלופית, עיר מקלט למקרה של התקפה. כולם ידעו שהוא מקשקש, אבל ההכנות החלו גם בכיתה שלנו. כל בית הספר התגייס למאמץ.

אבא רמז לנו על סתירותיו של השלטון. לעיתים קרובות היה מזכיר שפעם היינו חלק מן הקהילה האירופית, עד שהתפרקה. היה לנו אפילו מטבע אחיד, אבל עד מהרה חזרנו למטבע המקורי. בזמן רפורמת המטבע גנבו לאזרחים את רוב חסכונותיהם. המטרופולין איבדה את הברק הקוסמופוליטי שלה. היא הצטמצמה לכדי עיר מחוז בעומק הפרובינציה.

בעבר לא חיינו בבידוד משכנינו, לא הקיפו אותנו חומות היפר־מודרניות ועוד מיני גדרות עם מצלמות תרמיות. אבא סיפר לי שלרוב בונים גדרות בגלל מישהו אחר, אבל בסוף הן משמשות נגד התושבים עצמם. היו מי שקיבלו בברכה גם את מחנות הריכוז, כל עוד לא הגיעו לשם החברים שלהם, קרוביהם או הם עצמם.

אבא ואני התחברנו בסוד לרשת העמוקה וקראנו חדשות אסורות. היינו נוסעים למקומות רחוקים, אל כפרים מחוץ לעיר, שאליהם בדרך כלל לא הגיעה ידה של הצנזורה. אבא לימד אותי לא לעשות אידיאליזציה לאף אחד מהצדדים.

ואני ואחי, שני זאטוטים, ראינו על כל צעד ושעל איך העיר והארץ קורסות. כמעט הכול היה אסור, ומה שלא היה אסור היה חובה. כמו החיבור שכתבנו בשיעור לשון: מהי הדמות ההיסטורית האהובה עליך? ומדוע דווקא המנהיג?

המשך העלילה בספר המלא