הקדמה
במשך שנים רבות ישבתי ספון בחדר המעבדה ועסקתי בספקטרוסקופיה מולקולרית, שעניינה השפעת קרני אור על חומרים. כדוקטור לכימיה אנאורגנית באוניברסיטה העברית בירושלים, היה עיקר מעייניי נתון לחקירת האופן שבו מתנהגים חומרים פיזיים זה עם זה. באמצעותם ניסיתי להבין את סדר העולם.
אך לאורך כל אותן שנים רחשו בתוכי תהליכים לא מודעים, שצפו ועלו אל פני השטח לפני תשע שנים. נשאבתי בעוצמה רבה אל תוך הכתיבה והחילותי להקדיש את כל זמני למה שהסתבר לי ככוח החדש המניע אותי: הצורך לחקור את מהלכם הפנימי של חיי אדם, את יחסי האהבה־שנאה שלו עם סביבתו, את פחדו מהמוות ואת תשוקתו אליו.
כבן להורים רוויזיוניסטים (אמי היתה חברה באצ"ל ואבי היה איש לח"י שישב שנים בכלא הבריטי, בעודי ילד קטן), הצטיירה בעיניי החברה הסובבת אותי כבעלת גוון פוליטי־חברתי אחיד ורודני, וחוויה זו הוסיפה להתקיים בתוכי גם בבגרותי, כשהיא מעניקה לחיי אופי של חיים כפולים: חיצוניים ופנימיים.
לכאורה היה המסלול שפסעתי בו בחיי התגלמות ההזדהות עם ערכי החברה שנבנתה כאן — בצד התפתחותי המקצועית הקמתי משפחה, התגרשתי והקמתי משפחה חדשה, לחמתי בכל מלחמות ישראל, ובכללן גם בטראומטית שבהן, שמרתי על קשר עם חבריי מהצבא ועשיתי את מיטבי כאיש משפחה — אך מתחת לפני השטח חשתי זר ומנוכר לסביבתי.
אף שסיפוריי נושאים אופי סוריאליסטי, והם עשויים מרסיסי חלום הצפים אל התודעה ומהרהורים מופשטים על מהלך חיי אדם — ואין בהם כדי לתאר שום חוויה ריאליסטית שעברתי — איני יכול שלא לזהות בהם את הקונפליקטים החריפים שניסיתי להתיר כל חיי: הגעגועים לקשר קרוב, וכנגדם — תחושת הזרות והחשדנות, מאבק ההישרדות התוקפני, וכנגדו — הכמיהה להשתייך לסביבתי, ההיאחזות בעולם הגשמי, וכנגדה — השאיפה לקיום רוחני.
במרכזו של קובץ סיפורים זה נטוע סיפור עלילה רב־דמויות, הפורש קשת אפשרויות של התנגשות בין רצון האדם לבין הגורל המשחק בו. סובבים אותו תיאורים הזייתיים של מהלך חיי אדם, מלידה ועד מוות, המציעים קליידוסקופ של התנסויות — אלימוֹת או הרמוניוֹת, מעוררות פחד או נחשקות — שאפשר לנוע ביניהן קדימה ואחורה, תוך תהייה על מידת הבחירה הניתנת בידנו.
אהרון ג'יואן, 20 באוגוסט 2011
אלוהים אוהב אותך
הילד שמע פתאום את תנועת לשונית המנעול ומיהר לעטוף את ראשו בשמיכה הדקה. כעבור שניות ספורות הם נכנסו לדירה, מחככים את סוליות נעליהם ברצפת המסדרון הצר ומחליפים ביניהם לחישות רועמות, שלא פסקו גם כאשר חלפו על פני הקיטון חסר הדלת, בו ניצבה מיטתו.
אמו הייתה מעשית כהרגלה.
הוא ישֵן, קבעה באדישות תוך שהיא מפהקת, אל תדאג.
כמו מרבית הגברים שהזדמנו לדירה בשנות הגעגועים המפרכות שעברו על הילד מאז מות אביו, נמנה גם הנוכחי עם החוששים תמיד.
את לא יכולה לשתוק? הוא גער באֵם, תני לו לישון בשקט! מה אנחנו צריכים אותו על הראש בשבת בבוקר?
הילד היטיב להבחין בנימת החולשה שנחבאה תחת חספוס הדיבור. למן פגישתם הראשונה תיעב את הדובר ואת תמרוניו הבזויים.
אני... אמרה אמו וצחקה לפתע, עזוב, לא כאן...
היא המשיכה לצחוק עד שדלת חדר השינה, שהיה למעשה החדר היחידי בדירה הדלה ושכן בקצה המסדרון, נטרקה בכוח. אחר כך באו הקולות הידועים. סדרה ארוכה של חבטות עמומות ואנחות מקוטעות, שסופן דממה. זו הופרה כעבור זמן מה על ידי שקשוק כלי אוכל ומלמולים סתומים.
הילד הדף מעליו את השמיכה ונותר לשכב על גבו בעיניים עצומות, מתעלם ככל האפשר מרעשי הרקע. זמנו נחלק מוכנית בין אוסף שלם של תוכניות דמיוניות, שנועדו להגן על אמו מפני משוגותיה הבלתי נדלות, ובין הזיות נקמה בנער שסטר לו ביום האתמול בבית הספר. ברגע בו צלחה בידו אחת ממזימותיו והמכֶּה כרע על ברכיו בוכה בדמעות שליש ומבקש רחמים, הופתע לשמוע ממרחק זעיר את קול השרץ המלחש של בן זוגה של האֵֵם.
אני יודע שאתה לא ישֵן, אז אל תעשה את עצמך, סינן האיש, אתה זוכר שהיום שבת? אנחנו הולכים לישון עד אחר הצהריים! תעשה מה בראש שלך, רק אל תפריע!
איך לא שמעתי אותו מתגנב? הרהר הילד ועצר את נשימתו, אם לא הייתי כזה קטן...
האוויר סביבו נקרש באיטיות עד שהיה לים של קרח. המים הקשים צרבו את צלעותיו. הוא קפא בתוכם בשתיקה, אוצר בקרבו בכל מאודו את טינתו המתעצמת ותוהה באיזו מידה עלה בידו להעמיד פני מת. רק כששמע את המים זורמים מן הברז שבחדר האמבטיה, נרגע קמעה והרשה לעצמו לפקוח עין. אור שחר התפשט במסדרון, צובע באפור את הקירות.
הילד המתין בסבלנות עד ששמע את דלת חדר השינה נסגרת שוב, נשכב על צידו והזדקף. פלג גופו העליון, הלבנוּני מדי לטעמו, נחשף לפניו והוא הזדרז לעוטפו בחולצה הכחולה, ארוכת השרוולים וספוגת הזיעה, ששימשה אותו במשחק הכדורגל של יום האתמול. הוא לא שקט עד שכיסה גם את רגליו הדקות במכנסי אימונית שחורים ופרש את חסותן של נעלי ספורט מרופטות על ציפורניהן המגודלות של אצבעות רגליו ועל קרסוליו השבירים.
משנשלמה מלאכת ההסוואה, גמא בדילוגים את הדרך אל חדר האמבטיה ושטף את פניו בלי להעלות אור. לאחר מכן העיף מבט במראה. פרצוף מטושטש וחיוור נשקף אליו משם, ניגוד משווע לאפלתן הזועקת של העיניים, שגרמה לילד אי־נוחות מסוימת עד שיצא למסדרון.
הוא פנה שוב אל הקיטון והרים את חלק המזרן שעליו נחו קודם לכן רגליו. כמה בננות שקליפותיהן החלו משחירות ציפו לו שם, עטופות ברישול בנייר עיתון. הילד קילף אחת מהן, טמן את הקליפה באחד מכיסי מכנסי האימונית ודחס לפיו את בשרו הנוזלי למחצה של הפרי. בעודו שקוע בלעיסה, תחב בננה שלמה לכיס השני, ממנו שלף באותה יד עצמה מפתח שראשו היה מעוטר בציפוי עשוי גומי אדום. אחר כך החזיר את המזרן למקומו, חמק אל דלת הכניסה, פתח אותה, וללא התמהמהות סגר אותה אחריו. בתחילה ביקש לנעול את הדלת במפתח, אולם כשקירב את היד אל המנעול נמלך בדעתו ופנה לדרכו.
חדר המדרגות היה חשוך ובלתי מאוורר כבכל יום. ריח חריף של תערובת אדי שמן טיגון, טחב ועשן סיגריות פעפע מן הקירות הדהויים ומן המדרגות שלא קורצפו זה שנות דור. הילד קיפץ בגמישות על פני ארבע־עשרה המדרגות, שהוליכו מן הקומה השנייה אל פתח היציאה, ונעצר רק לפני שורת תיבות הדואר. הוא העביר אצבע על פני דלתות התיבות עד שהגיע לזו שעליה התנוססה מדבקה מוכתמת בשרידי הדיו בו נרשם שמה המלא של אמו. לאחר מכן שלף את קליפת הבננה מכיסו, החליק אותה למעמקי התיבה ומרח את שאריות בשר הפרי שדבקו באצבעותיו על חלקת הקיר הסמוכה. כשסיים, הסתובב אל הפתח.
דמות מגושמת שלראשה מגבעת קש, לעיניה משקפי שמש וסנטרה נחבא תחת זקן תיש לבן, חסמה בפניו את היציאה. זה היה השכן מקומת הקרקע. הוא נכנס לחדר המדרגות, נושא בשתי ידיו חבילה גדולה עטופה בנייר חום. אגלי זיעה זלגו על לחייו ונספגו בחלקם בקצות שפמו העבות. הילד בלם עצמו וחיכה.
אוֹ, סלח לי, אמר השכן במבטא זר בולט.
הוא עקף את הילד ונחפז אל דלת דירתו הפתוחה למחצה. הילד משך בכתפיו, ניתר מעל סף הפתח ונמלט אל הרחבה שלפני הבניין.
הייתה זו שעת בוקר מוקדמת למדי. עננים אפרוריים ונמוכים שוטטו בשמיים, מצפים חסרי סבלנות לרגע האמת. רוח קרירה השתעשעה בענפי העץ, שאל גזעו נשען הילד והתבונן סביבו. נפש חיה לא נראתה ברחוב, להוציא שני חתולים מנומנמים, שרבצו ליד מכל האשפה הירוק. הילד התכופף, השים עצמו קושר את שרוכי נעליו ומייד התרומם ויידה בחתולים אבן שהחטיאה את מטרתה ופגעה בגלגליו של המכל. אחד החתולים הסתלק ללא דחיפות אל מאחורי גדר קרובה. חברו נותר על מרבצו, בז לסכנה אך פקוח עיניים.
השכן הופיע פתאום בפתח הבניין. הוא שיגר חיוך של נימוס אל הילד וצעד במרץ אל טנדר ישן, שתא המטען שלו היה עמוס בחבילות דמויות תיבות, מכוסות בנייר חום. כשהגיע אל המכונית, שלף חבילה אחת מן התא ונגרר עימה צעד אחר צעד אל תוך הבית.
הילד הסב פניו מן האיש ונטש בקפיצה את גזע העץ. הוא החל פוסע אנה ואנה ברחבה צרת הממדים שבחזית הבית, אבל עד מהרה בחל בצעדה חסרת התכלית וחזר לתור במבטו את הרחוב עד שבא לידי מפח נפש גמור. דבר לא השתנה מאז יצא מן הבית. הרוח המשיכה להתל בעלי העץ דמויי הלבבות המחודדים ולסחררם כאשר יעלה הרצון מלפניה. החתולים מצאו מחסה תחת המכוניות השובתות. העולם נראה אפור ודוחה והזכיר לילד את הסטירה שספג ביום האתמול. הוא החל שוקע שוב בהזיות נקמה, כאשר מילים בהירות וחדות נישאו לפתע על כנפי הרוח ובאו באוזניו:
אלה דברי אלוהים חיים! השמיע אלמוני בלתי נראה בקול מלא חשיבות, ככה אלוהים רצה!
הילד התנער בחטף מדמיונותיו. אמו הרבתה לעשות שימוש במילה אלוהים בנסיבות כה מגוונות, עד שמעולם לא יכול היה לרדת לסוף דעתה באשר למהותו של אותו יצור, אולם כל תהפוכותיה לא הצליחו לפגום בדמות האוורירית, שחורת הזקן וזעופת המבט שהתקבעה בדמיונותיו — דמות קשה ואימתנית שגזלה ממנו בהינף יד את אביו והשאירה אותו בודד במערכה. לו רק יכול היה ליצור עימה קשר, אולי היה זוכה להבין על מה ולמה נגזר גורלו כפי שנגזר.
הוא לא הספיק לתהות על קנקנו של המשפט הקצר, כאשר חצו אב ובנו לבושים בחולצות לבנות ובמכנסיים שחורים, מגוהצים בקפידה, את שדה ראייתו. ראשו דמוי הביצה של האב היטלטל על גוף עקמומי ודקיק. ידיו הארוכות לא חדלו מלנוּע. הוא היה מרביץ שיעור בבן שפל מבט, שלמד בכיתתו של הילד.
הבנת? שאל האב.
הם הולכים לבית הכנסת, אמר הילד בליבו והרגיש פעימה של קנאה.
כמה חבל שאמו לא נטתה לבילוי שבת מסוג זה והעדיפה תמיד לרבוץ במיטתה עד הערב עם חבר זה או אחר!
כה גדולה הייתה עוגמת נפשו מכך, עד שלפני שבועות מספר קץ בחולשתו וניסה להתגנב אל אולם התפילה בבוקר יום המנוחה. זה השער לה' — נרשם אומנם באותיות שחורות גדולות מעל הפתח — אך רק הספיק הילד לחצותו וכבר הסתער עליו שַמש לא מגולח ועצבני וסילקו מן המקום בבושת פנים. הכישלון הטביע בו חותם צורב במיוחד.
הילד התבונן בסקרנות בתיק העשוי קטיפה כחולה כהה שנשא האב בידו, אבל מייד נסבה תשומת ליבו אל בן כיתתו, שהחל מקפץ כאחוז תזזית.
הילד החווה בידו תנועה מעגלית כשואל: אחר כך? וזכה בהנהון ראש רפה מצידו של בן כיתתו, שנעמד תחתיו לרגע קט והביט בו בעיניים כלות ואחר שב לקפץ ולדלג עד שנעלם.
היי ילד, קרא פתאום מישהו מצידו השני של הכביש, אתה מוכן אולי לעזור לי?
אף שזיהה את מבטאו של השכן, לא מיהר הילד להשיב. הוא המשיך להתבונן בחלל שהותירו אחריהם האב ובנו וביכר לעסוק בזנבות מחשבותיו הקודמות, שהתפוגגו והלכו על אף שאלוהים כיכב בכולן. זקנו השחור התנוסס עדיין לפני הילד גם כשהתרצה והעיף מבט בשכן. הלה חזר על בקשתו הקודמת בהטעמה מיוחדת.
הדלת ננעלה בגלל הרוח. שכחתי את המפתח בפנים. אני לא יכול להיכנס הביתה.
הילד המשיך להתבונן בדובר ולהחריש. נדמה היה לו כי האיש רועד. משקפי השמש התנודדו על גשר אפו.
אתה מספיק רזה בשביל לעלות ולהיכנס דרך החלון שמעל הדלת, הוסיף השכן, בוא, אני ארים אותך לשם.
הילד חצה את הכביש ונעצר. השכן פסע גם הוא לקראתו. המרחק ביניהם הצטמצם מאוד. הילד נשא עיניו ומצא עצמו מתבונן בפימתו הוורדרדה של השכן, שהצטחק אליו בידידותיות.
מה קרה לך? תמה, שכחת לדבר? כל יום אני שומע אותך מתווכח עם אמא שלך!
הילד חש בחיוך המתגבש אט־אט על שפתיו. הוא לא כיהה בשכן ששלח יד ארוכה ואחז בזהירות בזרועו, באצבעות קצרות ועבות.
בוא כבר, אמר האיש בחביבות, זה ייקח לך בדיוק שתי דקות. אחרי שתפתח את הדלת, נאכל גלידה.
הרוח פסקה לפתע מלנשב. ברק סמוי כמעט חלף בין העננים. רעם עמום הכה בגגות הבתים. האוויר הוצף ריח מים, ועוד בטרם דרכה רגלו של הילד בחדר המדרגות, פגעו בראשו טיפות ראשונות.
אתה רואה, אמר השכן והצביע על האשנב המאובק שמעל דלת הכניסה לדירתו, זה נראה סגור, אבל זה בכלל לא ככה. מכה קטנה והחלון נפתח לתוך הדירה.
הוא כרע, שילב את אצבעות ידיו אלו באלו והציב את הכפות הצמודות לפני בטנו.
תעלה כאן, אמר והצביע בזקן התיש על ידיו.
הילד הניח כף רגל אחת על כפות הידיים, תפס בכתפיו של השכן, התרומם והניח על הכפות גם את כף רגלו השנייה.
עכשיו למעלה, קרא השכן והניף את הילד באוויר עד שראשו רפרף על פני זגוגית האשנב ואצבעותיו נצמדו לקיר שמעליו.
עכשיו לדחוף! פקד השכן.
הילד הצמיד את כפות ידיו לאשנב ודחף אותו אל תוך הדירה. האשנב סבב ללא התנגדות על ציריו ונעצר כשהוא מקביל לדלת הכניסה וראשו פונה מטה. הדרך נפתחה.
זהו, אמר השכן בשביעות רצון, עשית את זה. עכשיו תכניס את הראש ותחליק עד לרצפה כמו ספיידרמן.
הילד נאחז בשתי ידיו בחלקה התחתון של מסגרת החלון, הרים את עצמו ושרבב ראשו וחזהו אל תוך הדירה. מִקְצועה החד של המסגרת חתך ללא רחם בצלעותיו. הוא הידק את כפות ידיו אל חלקה הפנימי של הדלת, ובעזרת כמה תנועות רגליים נמרצות השתלשל על פניה כשראשו פונה מטה עד שידו השמאלית פגשה בידית. רק כפות רגליו נותרו מאחור, בולטות אל תוך חלל חדר המדרגות. אחד משרוולי חולצתו התרומם במקצת בשעה שהחליק. הילד משך בשרוול הסורר וכיסה בו את אמת ידו בתנועה נרגזת.
איך הולך? שאל השכן, הגעת לידית?
הילד לא ענה. הוא הרים ראשו והסתכל בחלל המואר שלפניו. הדירה הייתה קטנה מאוד, בדומה לזו שמעליה, בה התגורר עם אמו. אותו מסדרון כניסה שבצידו האחד דחוסים זה לצד זה קיטון שינה זעיר, חדרון אמבטיה ומטבחון ובקצהו הרחוק חדר מגורים יחידי. דלתו של החדר הייתה פתוחה. חבילות עטופות בנייר חום נערמו במרכזו. במרחק מה מן החבילות הזדקר מבין המרצפות מוט מתכת מושחר, שחלף דרך כמה קרשים מקבילים לרצפה והסתיים בתקרה.
מה קורה? התעניין השכן מאחורי הדלת, נרדמת על הראש?
הילד שוב מילא פיו מים, אולם תנוחתו המהופכת וחוסר התנועה שנגזר ממצבו החלו מעיקים עליו. הוא תפס פתאום בשתי ידיו בידית הדלת, ניתק את רגליו ממסגרת החלון והפיל עצמו אל תוך הדירה.
הנפילה מילאה אותו אושר. זו הייתה בדיוק התחושה בה נאפף בשנותיו המוקדמות כל אימת שאביו היה אוחז במותניו ומשליך אותו באוויר עוד ועוד, רק כדי לחזור וללכוד אותו בזרועותיו.
אבא! רצה הילד לקרוא, אלא שאז נחבטו סוליות נעליו באריחיו האפורים של מסדרון דירת השכן וליבו נפל. הוא התיישב בגבו אל הדלת, מתנשף מעט ומנסה לשחזר את קסמו של הרגע. שיעול יבש שנשמע מאחוריו גדע את מאמציו.
הילד זינק ממקומו.
צריך לפתוח את הדלת לפני שהשכן יפצה שוב את פיו וישבית לחלוטין את שמחתו.
הוא הושיט יד אל המנעול ושחררו מכלאו. הדלת נדחפה פנימה כמעט מייד ופגעה בכתפו. הילד נסוג. השכן נכנס לדירה בצעדים מאוששים. הוא עדיין לא הסיר את משקפי השמש.
מצטער, אמר, אוֹ, אני מצטער מאוד.
ידו התרוממה וליטפה קמעה את שערו של הילד, שהסב ראשו הצידה. פניו נעוו. דמעות צצו בעיניו. השכן הרחיק במבוכה את ידו והתקדם פנימה בתנועות גוף גדולות ומסורבלות.
הילד מחה עיניו בכף יד מאובקת ומשך באפו. הוא בלע את רוקו, מזהה על נקלה את מרירותן של הדמעות שהסתננו מחללי אפו אל מעמקי פיו. לאחר מכן השקיף החוצה, אל הרחוב, מבעד לפתח הדירה. רעם אדיר התנפץ לפתע, ואחריו ניתך גשם זלעפות. הוא יצא אל חדר המדרגות והיה מתבונן בזרזיפי המים וברחבה המוצפת שלפני הבניין, כאשר צלוחית מלאה גושי גלידת שוקולד הופיעה לפניו.
המשך הפרק בספר המלא