רקוויאם

פרולוג

סוֹרֶל

"שוב. יותר חזק. פאקינג תתכווני לזה."

אני מכה ברפידות האגרוף בכל הכוח, מטעינה את החבטה בכל השנאה והכאב שממלאים לי את הלב. כמו תמיד, המכה שלי מכוונת היטב, מזעזעת את זרועי עד לכתף, חזקה כל כך עד שהשיניים שלי נוקשות, אבל לפי הבעת פניה של רות נראה שהמאמצים שלי הבוקר לא מתקרבים בכלל אל הרף שהיא מציבה לי.

"זאת הבעיה, סורל." היא אוחזת לי בצמה — השיער שלי כל כך סמיך וארוך שאני חייבת להרחיק אותו מהפנים כשאני מתאמנת — ומושכת בה באכזריות. "אם היית משקיעה יותר זמן באימונים במקום להתגנב למסיבות, רייצ'ל לא הייתה מתה עכשיו. היא הייתה כאן, במקום שבו היא צריכה להיות. שתיכן הייתן מוגנות. ממוקדות. רציניות." המבט בעיניה הכחולות והמרוחקות של רות קר מהרגיל. לא בכל יום ראשת פלקון האוס מגיעה לאמן את הבנות שבאחריותה. בדרך כלל אנחנו מתאמנות בקבוצה, בהנהגתה של שָֹרַי או אפילו של גֶיינוֹר, אבל מאז שהחברה הכי טובה שלי מתה, רות חסרת הגיל, בשערה הכהה האסוף בפקעת מהודקת, בידיה המיובלות, ביציבתה הזקופה ובהבעת הזעף הקבועה שלה, עובדת איתי באופן אישי, אחת על אחת. כלומר, היא הופכת את החיים שלי לגיהינום. כאילו הם לא איומים מספיק.

רייצ'ל הייתה יותר מהחברה הכי טובה שלי, היא הייתה הכול. לא הייתי שורדת את ארבע השנים האחרונות בלעדיה. עכשיו, כשהיא איננה, אני באמת לא בטוחה שאצלח את שארית השבוע. בטח לא כשרות נחושה כל כך לשבור אותי.

אני נושכת את קצה הלשון בידיעה שהמדריכה שלי צודקת. על הנייר, פלקון האוס הוא בית אומנה — מסוג ממש גדול. במציאות הוא הרבה יותר מזה. זה מקום מפלט. אנחנו מתאמנות כאן כמו חיות. לומדות להילחם. לומדות להגן על עצמנו. הרבה מאוד משאבים היו זמינים כאן לרייצ'ל ולי. היינו צריכות להקדיש יותר זמן לתרגילים ולעבודת קרקע, אבל רייצ'ל אף פעם לא התיישרה לפי הכללים של רות. ואז היא ממילא עזבה כדי ללמוד בתיכון הפרטי ההוא על מלגה, ובזה העניין נגמר. האימונים המשותפים שלנו הסתיימו. בקושי ראיתי אותה בכלל. חודשים שלמים עברו והחברות שלנו התקיימה אך ורק בהודעות טקסט. כשהיא חזרה ללוס אנג'לס בחודש שעבר, כולה נרגשת ומצפה לחגוג, לא היה לי לב לסרב לה.

"זה רק לילה אחד," היא אמרה. שש שעות מחוץ לבית בלי שהאחיות שלנו לאחווה ישגיחו על כל צעד שלנו? בזמנו זה לא נראה כמו סיפור רציני. רות מתארת את זה כאילו כל סוף שבוע התחמקנו מהבית על קצות האצבעות כדי לשתות כמו משוגעות, אבל זה ממש רחוק מהאמת. המסיבה שרייצ'ל התעקשה שנלך אליה הייתה המסיבה הראשונה שהיינו בה אי פעם.

אבל הייתי צריכה לדעת שזה רעיון רע. התפקיד שלי היה להגיד לחברה שלי לא, לשמור על זהירות ולהתעקש שנישאר בתחומי הבית. אף פעם לא היה קל להגיד לא לרייצ'ל. בסופו של דבר נכנעתי להפצרות האין־סופיות שלה. שתינו יותר מדי. התמסטלנו. נכנסנו למכונית עם כמה בנים שלא הכרנו. ועכשיו רייצ'ל מתה.

זה עד כדי כך פשוט.

אני מכה ברפידה שוב, מכה ימנית ישרה, מגל שמאלי, סדרת מכות תחתיות. מנסה, מנסה לערער את רות במכות שעדיין לא התאמנו עליהן היום, אבל האישה שאספה אותי מהרחוב והצילה את חיי לא טיפשה. היא רואה את הצעדים שלי מקילומטר ומציבה בהתאם את הרפידות שכרוכות סביב כפות ידיה. היא שוב נראית מאוכזבת כשהיא מנענעת את הראש, ומשקל הביקורת שלה הוא עול בלתי נסבל סביב צווארי.

"תשכחי מללכת ללוויה," היא אומרת.

אני יוצאת מעמדת המוצא שלי ומזדקפת. "רות! את לא רצינית. אני חייבת ללכת ללוויה!"

"את לא מרוכזת. יש לך רק ארבעה ימים עד שאת עוזבת, ואני לא אשלח אותך אל העולם לא מוכנה. גם ככה זה חסר אחריות לשלוח אותך לבית הספר ההוא במדינה הזאת. אני עדיין חושבת שעדיף לשלוח את מרגו —"

אני חושקת את הלסת, מהדקת את האגרופים חזק יותר וכל גופי מתאבן. "אני הולכת לטוּסָן. אני אהיה האחת. את לא שולחת את מרגו."

רייצ'ל שנאה את מרגו. כולן שונאות את מרגו. הבחורה היא כלבה מטורפת ובלתי נסבלת. אני לא אסכים שהיא או מישהי אחרת תעזוב את פלקון האוס כדי לנקום את המוות של החברה הכי טובה שלי. אני אתחמק בלילה אם אצטרך. רות צודקת, הייתי צריכה להגן על רייצ'ל ולא עשיתי את זה. היא מתה כי לא מנעתי ממנה להיכנס אל המכונית ההיא. אני מעדיפה לרדת אל הגיהינום בעצמי מאשר לאכזב אותה שוב.

הנחיריים של רות מתרחבים כשהיא בוחנת את תווי פניי. "את יכולה להישאר כאן ולהתאמן עד שהידיים שלך ידממו, ככה שתהיי מוכנה למה שיקרה, או שאת יכולה ללכת ללוויה. לא, רגע. תני לי לנסח את זה מחדש. את יכולה לתקן את המצב בשביל רייצ'ל או שאת יכולה ללכת לעמוד ליד הקבר ולבכות כאילו זה ישנה משהו. החלטה שלך. אבל אני יודעת מה אני הייתי בוחרת."

עבר כבר חודש מאז שרייצ'ל מתה. חוקר מקרי המוות סירב לשחרר את הגופה שלה במשך שבועות. האיש הזקן והמוצק שהיה אמור לקבוע את סיבת המוות של רייצ'ל גרר רגליים, בלשון המעטה. אני לא היחידה שחיכתה ללוויה של רייצ'ל כדי להיפרד ממנה כמו שצריך, אבל אני היחידה בפלקון האוס שאהבה אותה ככה. רוב האחיות לא קרובות כמו שרייצ'ל ואני היינו. אני מרגישה כאילו זו בגידה לא להגיע אל הלוויה עכשיו, לראות את פניה החיוורות שלוות, להתבונן בה שוכבת בארון הפתוח, לראות איך סוגרים את המכסה ואוטמים את הארון. לראות איך מורידים אותה בבטחה אל האדמה, שם היא תרקיב לאיטה ולא תתבגר לעולם, בזמן שאני אישאר לנווט בסיוט המתמשך של החיים בלעדיה.

אבל חשוב יותר לנקום את מותה.

אני נעמדת בעמידת התקיפה שנחקקה בי מהיום שהגעתי אל פלקון האוס ומסתערת על רות והרפידות שלה. היא מועדת צעד אחד לאחור עם המכה הראשונה שלי. המכה השנייה פחות מוציאה אותה מאיזון, אבל היא עדיין צריכה לשפר את העמדה שלה כדי להתמודד עם הזעם שלי. אני ממטירה עליה עוד ועוד אגרופים, משקיעה את כל הכאב, את כל האשמה ואת כל העצב באגרופים שלי עד שלבסוף אני עושה משהו שלא עשיתי מעולם — אני תופסת אותה לא מוכנה.

האגרוף השמאלי שלי מתנגש בלסת של רות בתנועה מעגלית מהירה שמפתיעה אותה. עיניה נפערות, ראשה נזרק הצידה, וניצוץ קטן של סיפוק מתעורר בתוכי כשפנינת דם בוהקת מופיעה על השפה התחתונה של המדריכה שלי ומטפטפת לה על הסנטר.

פצעתי את מפרקי האצבעות מעוצמת המכה, אבל הבזק הכאב החד שלי הוא כלום ביחס לתהום המייסרת שנפערת בתוכי עוד קצת בכל פעם שאני נזכרת שהחברה שלי איננה.

אני אשמח לשפוך דם אם זה יאפשר לי לנקום את מותה של רייצ'ל.

אני אשמח לשפוך את הדם של רות.

אני אשפוך את הדם של גיינור ושל שרי ושל כל מי שיעמוד בדרכי.

אני מבטיחה את זה ליקום כשאני מסתערת שוב על רות.

גם אם זה אומר שלא אוכל ללכת להיות עם רייצ'ל כשיקברו אותה באדמה. גם אם אצטרך להישאר לעמוד על הרגליים, להיסגר בחדר האימונים הזה במשך ארבעה ימים שלמים, עד שרות תהיה מרוצה מההתקדמות שלי כשאפיל אותה על התחת. אני אעשה כל מה שאצטרך...

כי הבחור שהרג את רייצ'ל עדיין מסתובב שם בחוץ, חופשי כמו ציפור מזוינת, ואני לא מוכנה לסבול את חוסר הצדק הזה. גם תיאו מרצ'נט הולך לדמם, ואני לא אפסיק לשפוך את הדם שלו עד שהגוף שלו יתרוקן כולו.

רות מחייכת חיוך חד כמו להב של סכין. "יופי. עכשיו אנחנו מתחילות להתקדם."

1

סורל

תיכון טוסן אמור להיות אחד מבתי הספר הפרטיים הכי טובים במדינה. שמונים אחוז מהבוגרים שלו הולכים אל אוניברסיטאות מליגת הקיסוס ואז ממשיכים בדרכם כאסטרופיזיקאים, פוליטיקאים, רופאים ובנקאים. רייצ'ל הגישה מועמדות לתיכון כבדיחה, היא מעולם לא חשבה שתזכה במלגה, אבל לא הייתי מופתעת כשהיא שעטה במסדרון בוקר אחד וצרחה בכל הכוח בזמן שנופפה במכתב הקבלה. היא הייתה חכמה. כאילו, סוג של גאון עם זיכרון צילומי. היא התנדבה בבתי תמחוי. היא הייתה בתוכנית "אחות גדולה". ברור שתיכון טוסן הסנובי, היומרני והמגוחך רצה אותה. על הנייר היא הייתה המועמדת המושלמת — נזקקת מספיק כדי לגרום להם להיראות טוב, כאילו הם תורמים לקהילה, אבל חכמה מספיק כדי לשמור על הנתונים הגבוהים שלהם.

אלוהים יודע איך רות הצליחה להשיג לי מקום שם. אני לא חכמה. לא כמו רייצ'. אני יכולה להתמודד עם המטלות ולבצע אותן, אבל אני לא מיוחדת כמו שהיא הייתה. האינטליגנציה שלי ממוצעת. אני לא מתנדבת בשום בתי תמחוי. בחיים לא תשמעו שהתנדבתי לתוכנית "אחות גדולה" — אני אהיה השפעה איומה על ילדות קטנות ונוחות להשפעה. סביר להניח שרות עשתה עבודה רצינית ואפילו שיחדה מישהו כדי לסלול לי את הדרך ולוודא שאעשה את כיתה י"ב במקום יוקרתי כל כך.

במרחק חמש שעות נסיעה מסיאטל, בפינה הצפונית־מזרחית של מדינת וושינגטון, תיכון טוסן הוא המעוז המתורבת האחרון שניצב בלב שישה מיליון הדונמים של היער הלאומי קולוויל. שישה מיליון דונמים.

כביש אחד מוביל פנימה. כביש אחד מוביל החוצה. שום עיירות. שום חנויות. שום קניונים. שום סטארבקס. שום קליטה סלולרית. אני אצטרך פאקינג להתחבר אל האינטרנט הלווייני המחורבן של התיכון כדי להתכתב ולדבר עם רות כל יום.

הנסיעה אין־סופית ומשעממת בטירוף. במרחק שעתיים מהתיכון, גיינור — שנפלה בהגרלה ונבחרה ללוות אותי לשם — מכבה את הרדיו, מפהקת ומנענעת את הראש.

"אם את מכבה את המוזיקה —" אני מתחילה לומר.

היא מרימה יד. "אני לא שומעת את עצמי חושבת, סורל. אם אני אצטרך לשמוע עוד שיר אחד של רייג' אגנסט דה משין, נשבעת שאני אבכה."

"אז שימי משהו אחר."

"בואי פשוט ניהנה קצת מהשקט. אולי... אולי תזמזמי משהו רגוע? העצבים שלי מרוטים מכל הצעקות."

אלוהים, היא כל כך זקנה. אחרי כמה זמן אני מתנתקת, מסתכלת על העיירות הקטנות שעוברות בערפול מעבר לחלון שלי. אחרי עוד כמה זמן אני פאקינג משועממת עד שאני באמת מתחילה לזמזם משהו, רק כדי לעצבן אותה.

"זה יפה. מה זה?"

"הממ?"

"המנגינה. זה נשמע כמו... ברהמס?"

"לא יודעת. זה היה תקוע לי בראש. אבל זה לא ברהמס. בחיים שלי לא הקשבתי לברהמס."

"כל כך חסרת תרבות. אה! תראי. שם. זה בית הקפה האחרון לפני שניכנס אל היער הלאומי. כדאי שנקנה לך קפה. לא נראה לי שיהיה לך קפה בבית הספר."

אני מסתובבת במושב שלי ונועצת בה מבט המום. "סליחה? מה זאת אומרת, לא נראה לך שיהיה קפה בבית הספר?"

"זאת פנימייה, סורל. לא נראה לי סביר שהם יאפשרו לבני נוער גישה לחומרים ממריצים שיפריעו להם לישון ויעשו להם חרדות."

"אני לא יכולה לשרוד בלי קפה."

"לא תהיה לך ברירה."

הפחד אוחז לי בגרון. "תעצרי. תעצרי עכשיו. אולי הם מוכרים קפה טחון."

גיינור מצחקקת בחוסר בושה כשהיא פונה אל מגרש החניה ברגע האחרון ואני מוטחת בדלת. "תישארי כאן," היא אומרת כשהיא חונה. "תשמרי על המכונית."

"אף אחד לא יגנוב את המכונית. אנחנו פאקינג באמצע שום —"

היא טורקת את הדלת מאחוריה ומסמנת לי להישאר במקום. אני יוצאת בכל זאת. "אלוהים, ילדה, את לא מסוגלת לעשות מה שאומרים לך?"

"אני נשארת ליד המכונית! אני רק מותחת את הרגליים!"

היא עושה לי פרצוף ונעלמת בפנים.

פאקינג קר פה. אני מתיישבת על מכסה המנוע של הסובארו אאוטבק, תוחבת את הידיים אל הכיסים של מעיל העור שלי ומחכה שגיינור תצא מבית הקפה העלוב, ואז זה מכה בי שוב — המצב המוזר במידה שכמעט גורמת לי להרגיש שעזבתי את גופי. לפני חודש, רייצ'ל ואני שרנו בקולי קולות שירי פופ גרועים מספוטיפיי ורקדנו בחדר האמבטיה בזמן שהתכוננו לצאת לבלות. היא כל כך התרגשה. אמרה שיש מישהו שהיא רוצה שאני אכיר. בן, מן הסתם. לגמנו את השרדונה החמוץ של שרי ישר מהבקבוק, עיווינו את הפנים בגלל הטעם וצחקקנו כמו מטומטמות כשברחנו מהמטבח. דיברנו על "התוכנית" לאחרי הלימודים. התכוונו למצוא עבודה לקיץ ולחסוך כמה שיותר כסף, ואז לקחת שנה חופש ולצאת לטיול תרמילאות באירופה. אני רציתי לבלות את החודש הראשון בפריז. רייצ'ל רצתה להגיע אל לונדון ולעבוד עוד קצת בשחור, ואז לעבור לצרפת. "התוכנית" הייתה עבודה בהתהוות, אבל עבדנו עליה. בילינו כל רגע פנוי בשמש על חוף הים ובהינו בבנים ששיחקו כדורעף בלי חולצה...

אני ממצמצת, הזיכרונות מהשבוע שהוביל למוות של רייצ'ל נקטעים ומתערפלים ואני נשארת נטועה על מכסה המנוע של הסובארו, המומה מהמהירות שבה החיים יכולים להתהפך אם את לא נזהרת.

אין יותר חוף.

אין יותר עבודה לקיץ.

אין יותר פריז או לונדון.

אין יותר רייצ'ל.

פאק.

אני חושקת את הלסת, בולעת במאמץ ומסרבת להיכנע לצריבה בעיניי. אם אתחיל לבכות עכשיו, סביר להניח שאבכה לנצח. אני לא אצליח להפסיק. אני אטבע בעצב שלי, והחברה שלי לא תהיה כאן כדי לשלוף אותי מהדיכאון.

אני בוהה במגפוני העור המשופשפים שלי ומשתדלת לא לחשוב על רייצ'ל. משתדלת לא לחשוב על שום דבר.

"וואו, סורל. אני לא יודעת אם הענן השחור שתלוי לך מעל הראש הוא פשוט מזג האוויר המחורבן הרגיל של וושינגטון, או שמצב הרוח המחורבן שלך יצר אותו." גיינור מושיטה לי כוס חד־פעמית ואדים עולים מהחור שבמכסה הפלסטיק. הקפה רותח, אבל על הזין שלי. אני שותה לגימה ענקית ומקבלת את צריבת הנוזל ואת הכווייה שהוא משאיר לי על הלשון ובגרון. זה כואב בטירוף, אבל את הכאב הזה אפשר לכמת. הפה שלי שורף כי שתיתי קפה חם בטירוף. מעולה. הגיוני לגמרי. כבר חוויתי כאב מהסוג הזה. אני יודעת בערך כמה זמן הוא יימשך. אני יודעת שלא אסבול משום נזק קבוע ורציני ושמחר כנראה כבר אשכח ממנו.

הכאב האחר שאני חווה — כאב האובדן של החברה שלי — חדש. אני לא מסוגלת לכמת אותו. הוא לא הגיוני. אני לא יודעת מתי ואם הוא ייעלם או אם אצא ממנו ללא פגע. אני מרגישה שהוא מוחץ אותי למוות. שבכל רגע לא אהיה מסוגלת יותר לשאת את הלחץ הנורא ואיכנע לו, וזה יהיה הסוף של סורל ווֹס.

גיינור מקמטת את המצח ומצקצקת אליי, מכה על המגפונים שלי ורומזת לי להוריד אותם ממכסה המנוע. אבל כשאני פשוט מתעלמת ממנה היא מגלגלת עיניים ומוותרת, מתיישבת לצידי באנחה ולוגמת מהקפה שלה. היא אישה קטנטונת. ראשה הבלונדיני מגיע לי בקושי עד הכתף. היא נראית כאילו המעיל הכחול הנפוח והגדול מדי שהיא לובשת בולע אותה באיטיות. המסקרה שלה תמיד קצת מרוחה וגושית. בדרך כלל היא נראית טוב בהתחשב בעובדה שהיא בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, אבל היום הקודר גורם לה להיראות עייפה ועורה חסר חיים.

"את נראית חרא," אני אומרת בנעימות.

התגובה שלה מיידית. "חצופה! מי שמדברת. את נראית כמו קספר הרוח הלא ממש ידידותית. לפנים שלך יש צבע של חלב חמוץ. השיער שלך שחור מדי. כדאי שתעשי גוונים או משהו. לרכך אותו קצת. את נראית כאילו עברת לצד האפל. איזה צבע היה לחרב שלך אם היית ג'דיי?"

"מה נראה לך?" אני שואלת וצוחקת.

"אדום!" היא עונה. "היא הייתה אדומה! את כל כך סית'. מה לעזאזל קרה לשיזוף שלך? היית מספיק זמן על החוף בקיץ האחרון."

החיוך שלי גווע כשהיא מזכירה את החוף.

החיים הם מסלול מכשולים בימים אלה. רגע אחד מצבי ממש טוב כשאני מנווטת בין האתגרים שמונחים לפניי. אני קופצת מעל התהום. אוחזת בחבל. מניפה את עצמי מעל המים. מטפסת על הקיר האנכי. ואז מישהו אומר משהו קטן ושולי שלא אמור להיות חשוב, ואני נופלת ישר על הפנים. החבל נתלש לי מהידיים. אני נופלת אל מים עמוקים וזדוניים.

העברתי את הקיץ על החוף עם רייצ'ל.

לעולם לא אעביר איתה קיץ נוסף על החוף.

גיינור שמה לב שאני שוקעת ומתכווצת קצת יחד איתי. "אז אני מבינה שראית אותו," היא אומרת.

אני יודעת על מי היא מדברת, כמובן. אני מכחכחת בגרון. "כן." קולי סדוק. אני מכחכחת בגרון שוב. "כן." הפעם אני מבטאת את המילה בצורה ברורה יותר. "עברתי על הקובץ שרות הכינה לפני שיצאנו. הוא נראה כמו חרא אמיתי."

גיינור מצחקקת ומסתירה את פניה בכוס הקפה שלה. היא מפסיקה לצחוק די מהר ומכסה את הפה בידה. "אווו. אהה! אאוץ'! חם, חם, חם!"

היא תחיה. אני מסתכלת עליה בעיניים מצומצמות. "מה? מה מצחיק?"

היא מעווה את הפנים ועיניה מתמלאות דמעות. "טוב, הוא לא נראה כל כך רע, נכון? מאוד נאה. עשיר. מנגן בכינור —"

"צ'לו," אני מתקנת אותה.

היא שוב מגלגלת עיניים. "הוא בנבחרת הלקרוס. הוא נבחר לתלמיד הכי פופולרי בתיכון או משהו —"

"לא, הוא לא," אני מגחכת.

גיינור מלכסנת אליי מבט עצבני. "שיהיה. הוא אחד המקובלים. פריווילגי. אנשים כמו תיאו מרצ'נט לא מתים על זרים שבאים לעשות להם בעיות —"

אני לוגמת מהקפה בלי לחוש בטעם כי הלשון שלי חרוכה מדי. "אני לא מתכוונת לעשות בעיות. אני אהיה ממש, ממש נחמדה —"

"כן, כן, כן. ואז תרעילי אותו בזמן שהוא יישן או משהו?"

אני מושכת בכתפיי בצורה לא מתחייבת. "עוד לא החלטתי."

"טוב, אל תצפי שאני אבוא לבקר אותך בכלא, מתוקה. בטח לא באזור הזה. קר מדי," היא ממלמלת ומחביאה את הסנטר בצווארון מעילה. "אם את מתכננת לרצוח אותו, לפחות תעשי את זה בקליפורניה. לא כיף בסן קוונטין, אבל לפחות יהיה שם יותר נעים —"

"סן קוונטין זה כלא של גברים," אני אומרת. "ואת שוכחת משהו."

"אה, כן? מה?"

אני נועצת אצבע בחזה שלי. "קטינה."

גיינור צוחקת, מטלטלת את ראשה ובוהה בעצים שבקו האופק במבט מרוחק. "את יודעת מה אני חושבת? כל העסק הזה על הפנים. שום מידה של נקמה לא תשפר את ההרגשה שלך. נראה לי שאת כבר יודעת את זה, לא? ו... אם תפגעי בו ותיתפסי, הגיל שלך לא ישנה כלום. בעוד כמה חודשים תהיי בת שמונה־עשרה. וכל חוקר שיעשה איזושהי עבודה יגלה את הקשר ויבין שזה היה מאוד מתוכנן —"

אני לא רוצה לשמוע את זה.

גיינור יכולה לשמור את ההיגיון והדאגות שלה לעצמה. היא לא הפסיקה לנסות להוריד אותי מכל העניין מאז שעזבנו את לוס אנג'לס, ואין לי שום כוונה לשמוע עוד על "הבחירה המוסרית יותר" ועל "לתת למשטרה לפתור את העניין". אני זורקת את שארית הקפה והכעס שלי מתעצם בזמן שגיינור ממשיכה לקשקש.

"...אמר שאפשר יהיה לשנות את הפסיקה של מוות בתאונה אם נספק ראיות נוספות ל —"

"גיינור?"

"כן?"

"תפסיקי."

"אני רק אומרת! איזו מין אפוטרופסית אני אהיה אם לא אייצג את פרקליטו של השטן?"

"די. אי אפשר לגעת בתיאו מרצ'נט. כבר אמרת את זה בעצמך. ההורים שלו חזקים ועשירים. הוא עשה טעות, נהג בחוסר אחריות והרג את רייצ'ל. הוא הרג אותה. מערכת החוק לא תעניש אותו, אז אני אעשה את זה. זה הכול. עכשיו בואי נזוז. נראה שתכף ירד גשם."

אם רות קרה וחסרת רגש, גיינור חמה ומתוקה. היא מרגישה יותר מדי. אני רואה את הדאגה שלה אליי, היא מרוחה לה על כל הפרצוף, וזה חותך אותי כמו סכין. היא נראית כאילו סטרתי לה, כאילו יש כל כך הרבה דברים נוספים שהיא רוצה להגיד, אבל ברור לה שאין טעם לנסות. אז היא לא מנסה.

ברגע שאני נכנסת בחזרה אל המכונית, גל של עייפות מכה בי בעוצמה של כדור הרס. כאב מפלח לי את הראש והולם לי ברקות. אני צריכה לעצום עיניים בכוח אל מול האור שהיה עמום ואפור לפני רגע, אבל עכשיו הוא בוהק ומסנוור. אני בקושי מצליחה לחשוב בגלל הדופק שמהדהד לי באוזניים.

"את בסדר, מותק?" שואלת גיינור בקול רך.

אני מהנהנת. "רק עייפה. יש לי כאב ראש משוגע. אלוהים."

אני שומעת את גיינור מחטטת בתא המרכזי — אוושת ניירות, פלסטיק מתקמט, כדורים מרשרשים בבקבוק. "הנה." גב כף היד שלה נוגע בידי. "קחי."

רק אלוהים יודע כמה משככי כאבים היא נותנת לי. היא תמיד נוטה להגזמה בכל מה שקשור לתרופות. אני מכניסה את הכדורים לפה בהכרת תודה ובולעת אותם על יבש. אחר כך אני נשמטת על משענת המושב. "אלוהים, הפעם זה הגיע משום מקום," אני אומרת ומתכווצת כשהכאב הפועם בראשי מתעצם.

"אל תדאגי, מתוקה." קולה של גיינור נשמע מרוחק במידה מוזרה, אבל הנימה שלו מרגיעה. "משככי הכאבים יתחילו להשפיע בקרוב. תישני קצת. אני אעיר אותך כשנגיע."

המשך הפרק בספר המלא