סילבר ספרינגס 3 - לב יקר על פין ודיי 2 - לב יקר, אני מתגעגע אליך

פין

גיל שש־עשרה

אימא יקרה,

היום שיקרתי שוב.

אמרתי לאיזה מניאק פתטי שאני לא זוכר.

הפעם, זה היה אחד מהחברים של אבא. בחור גבוה, מקריח, לועס בקול רם מדי. מצלצל מוכר?

עכשיו, אני לא אומר שאני מתחרט על זה. אם יש בי חרטה זה אומר שאני בן אדם טוב.

כמו שאת היית.

ואנשים טובים לא משקרים.

אנשים טובים לא אומרים שהיה להם בלאק אאוט כדי להימנע מלדבר על היום הנורא ביותר בחיים שלהם. ואנשים טובים בהחלט לא הורגים את אימא שלהם.

כי אני כן.

אני הרגתי אותך.

גם אם זה לא היה בכוונה.

המטפלת שלי הייתה חוטפת שבץ אם היא הייתה יודעת שאני כותב לך מכתב מבחירה. עברו חודשים מאז שאבא הפסיק להכריח אותי ללכת לטיפול, ובכל זאת הנה אני, עדיין בודק דופק עם רוח רפאים.

אני ממש יכול לדמיין אותך צופה בי משקר לכל מניאק חטטן ששואל אותי מה קרה באותו יום. אני רואה את האכזבה על הפנים שלך כשאני מעמיד פנים שאני לא זוכר.

האמת היא שאני זוכר הכול.

ברור שאני זוכר.

לא הייתי כל כך דפוק אם לא הייתי זוכר את היאכטה העמוסה בסטודנטים שיכורים, שטה במהירות שיא ישירות לעברנו. לא הייתי סובל מפוסט טראומה אם לא הייתי זוכר את המוזיקה שניגנה בקולי קולות בזמן שההגאי שלהם איבד את ההכרה — כנראה כי שתה את עצמו לדעת דרך כל חנויות האלכוהול בצפון קרוליינה.

הייתי עושה הכול כדי לא לזכור. אבל המוח שלי הוא חתיכת מניאק בוגדני שיודע כל פרט מזוין, החל ממזג האוויר ועד הדבר האחרון שאמרתי לך.

אני עדיין רואה את זה בבירור.

היה חם במיוחד באותו יום. קסבייר ואני היינו על הסיפון, מבלבלים במוח כמו שעושים ילדים בני שמונה. הייתי כל כך שמח. סוף־סוף הצלחתי לשכנע אותך לעלות על היאכטה של אבא, אחרי שנה של נדנודים, וזה היה יום ההולדת שלי. היום הכי טוב בעולם, נכון?

בדיוק התיישבת על אחד הספסלים מאחורינו, מנסה להרגיע את מחלת הים שלך, בזמן שאבא וברודי התווכחו בתוך הקוקפיט. העיניים שלי היו ממוקדות בסטודנטים כל הזמן הזה. שמתי לב שהסירה שלהם מאיצה, ושלחוגגים אין מושג לגבי ההגאי מחוסר ההכרה שלהם. המשכתי לחכות שהוא יתעורר ויסיט את הסירה שלהם לצד.

זה לא קרה.

ידעתי שמשהו לא בסדר, אבל לא אמרתי כלום. פשוט עמדתי שם, קפוא, מסתכל על הסירה מסתערת לעברנו, כמו אידיוט חסר מוח.

האם זה היה משנה משהו?

אם הייתי אומר לך מוקדם יותר?

זה נראה לי כמו נצח, אבל במציאות זה לא לקח יותר מחמש שניות. אין לדעת, אולי חמש השניות האלה היו מצילות אותך.

אבל עדיין לא אמרתי כלום.

לא. אמרתי. כלום.

את ראית אותם קצת אחרי שאני ראיתי, אבל עד אז, זה כבר היה מאוחר מדי. ההתנגשות הייתה בלתי נמנעת, וקסבייר ואני עמדנו לספוג פגיעה ישירה.

אני זוכר את הבחורות על הסירה צורחות כשהן הבינו שהן עומדות להתנגש בנו. זה הרגע שבו שמעתי אותך צועקת את שמי.

הדבר הבא שאני זוכר הוא ששקעתי במים.

דחפת אותי בכוח שלא ידעתי שיש לך. נשימתי נעתקה, ריאותיי התכווצו בעוצמה כל כך חזקה שחשבתי שאני עומד להיחנק.

רק כמה שעות לפני זה, התווכחנו כשהתעקשת שקסבייר ואני נלבש חגורות הצלה על הסיפון, אפילו שלא התכוונו להיכנס למים. קראתי לך מעצבנת. זה הדבר האחרון שאמרתי לך.

חשבתי שאת מגוננת יתר על המידה. עד שחגורת ההצלה שהכרחת אותי ללבוש הצילה את החיים שלי.

ואז הכול התבהר לי.

בהתחלה לא יכולתי לשמוע כלום מלבד המים ששצפו באוזניי. כמה סטודנטים היו חכמים מספיק כדי לקפוץ למים לפני ההתנגשות, אבל האחרים...

האחרים טבעו.

היה דם במים. אנשים זעקו לעזרה בעודם מנסים לשחות כשהם פצועים. אבל זה לא נראה אמיתי עד שראיתי את קסבייר. הוא היה מחוסר הכרה, צף כמה מטרים ממני. והכי נורא...

היה דם סביבו.

קולו של ברודי הסיח את דעתי מקסבייר, וכשהסתובבתי ראיתי אותו בסירת ההצלה של היאכטה, צורח בקולי קולות כדי למשוך את תשומת ליבי. המבט על פניו היה זר. אחי הגדול, נטול הפחד, שבעבר שאפתי להיות אמיץ כמוהו, היה מבועת וחסר אונים ממש כמוני.

הוא התחיל לחתור עם הידיים שלו לכיוון שלי ושל קסבייר. כמעט התעלפתי כשהוא עזר לנו לעלות לסירת ההצלה וראיתי את הדם שזלג מהבטן של החבר הכי טוב שלי.

קסבייר לא זז, חתיכת מתכת חדה הייתה תקועה בתוך הבטן שלו. בהתחלה חשבתי שהוא מת, אבל הוא פשוט התעלף מהכאב.

ברודי התחיל לצרוח לעבר משהו במרחק, ראיתי את הראש של אבא צץ מתוך המים. אבא קרא בשם שלך. נורה, נורה, נורה, הוא צעק עד שקולו נשבר, ואז הוא לקח נשימה עמוקה וצלל שוב לתוך המים.

מאוחר יותר הוא סיפר לנו שהגוף שלך נזרק למים והוא קפץ פנימה אחרייך. היית מחוסרת הכרה, והוא הצליח לאחוז בידך לשנייה. אבל אז היד החליקה. והוא איבד אותך.

הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך.

אבא חיפש אותך עד שהוא היה כל כך חלש והתחיל לשקוע. לטבוע. ברודי היה צריך למשוך אותו בכוח לסירת ההצלה. הוא לא הפסיק להתנגד, אמר לנו לשחרר אותו. הוא נלחם עד הרגע האחרון, אימא.

והוא היה ממשיך אילולא צוותי החילוץ שהגיעו למקום.

אני זוכר שאיש משמר החופים אמר שרוב הסיכויים שאיבדת את חייך ברגע ההתנגשות. שדחפת את קסבייר ואותי מהיאכטה וככה זה נגמר. הוא אמר שהוא יהיה מופתע אם ימצאו את הגופה שלך. שאגם בלמונט היה ידוע בכך שהחזיק את קורבנותיו בצמחייה העבותה הידועה לשמצה.

והוא צדק. מעולם לא מצאנו אותך.

לאורך השנה שלאחר מכן, אנשים כל הזמן אמרו לי עד כמה אני צריך להיות גאה בך. שאני צריך להעריץ את האומץ שלך. אבל לא היית צריכה להיות אמיצה אם לא הייתי מתחנן בפנייך לעלות על היאכטה הזו.

אימא שלך הייתה גיבורה, הם אמרו.

אבל גיבורים לא קיימים ללא נבלים.

ואני כל כך מצטער, אימא.

אני מצטער שהנבל בסיפור שלך הייתי אני...

פינלי

פין

הווה

אבא שלי אמר לי פעם שהשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו יכולים להטביע אותנו או לעזור לנו לצוף. אף פעם לא הבנתי למה הוא התכוון. עד ששקרים הפכו לנשק היחיד של אבי במלחמה שלו נגד המציאות.

אני בסדר.

אל תדאגו לי.

נעבור את זה.

בשנה אחרי שאימא מתה, כל מה שהוא עשה היה לשקר. לאנשים. לנו. לעצמו.

אבל השקרים עזרו לו להמשיך הלאה. הבולשיט שהוא חזר עליו כמו מנטרה אפשר לו לצאת מהמיטה בבוקר. בזמנו, זה עצבן אותי. הדמות החסינה שהוא הציג היה כמו מלח על הפצעים הפתוחים שלי.

רציתי לראות אותו נשבר. לראות אותו כל כך שבור מכאב עד שלא יהיה מסוגל לתפקד. אבל עכשיו... אני שמח שהוא שיקר. כבר איבדנו את אימא, לא היינו יכולים לאבד גם אותו.

ראיתי אותו חי בהכחשה במשך חודשים לפני שהחלטתי לנסות בעצמי את תרופת הפלא שלו. הבעיה הייתה שלא הייתי מסוגל להעמיד פנים כמוהו. לא הייתי מסוגל לסלוח ליקום על שלקח אותה.

לא הייתי מסוגל לסלוח לירח.

לא הייתי מסוגל לסלוח לשמש.

לא הייתי מסוגל לסלוח לים.

כל העולם היה אשם.

הכול. כולם. כל הזמן.

נכון, היו רגעים שבהם הייתי שותה עם החבר'ה, משחק כדורסל או קובר את עצמי כל כך עמוק בתוך איזו מעודדת חסרת שם, שהצלחתי לשחרר.

לשכוח.

אבל זה היה רגעי. הסקס המזדמן חסר המשמעות, האלכוהול, האובססיה שלי לכדורסל. ההקלה תמיד הייתה זמנית. ועד היום הזה, מצאתי רק תרופה אחת קבועה.

היא.

דיימונד מיטשל.

התרופה שלי. הישועה שלי. אבן החן שלי.

הבחורה הזו היא היי שלעולם לא נגמר. טיפול לכל החיים שצריך לקחת רק פעם אחת. כל עוד היא הייתה לצידי, לא הייתה אפלה.

עברו פחות מעשרים וארבע שעות מאז שאיבדתי אותה. לא עבר אפילו יום אחד מזורגג מאז שהיא נכנסה למכונית של אווינה וזרקה אותי מהחיים שלה. ואני כבר יכול להרגיש את האפלה מזדחלת פנימה. טיפה אחר טיפה. קצת בכל פעם.

מה שאולי מסביר למה אני כאן, חונה ברחוב מול הבית שלה, בפאקינג שבע בבוקר. איזה מין פסיכופת מתעורר בשעה שש בבוקר בשבת כדי להגיע לבית של האקסית שלו?

בעצם, תמחקו את זה. לא התעוררתי בשעה שש בבוקר. בשביל זה הייתי צריך לישון. השדים שלי לא נתנו לי מנוח. לא היה דבר מלבד שקט בבית. דבר מלבד שאלות, חרטות וזיכרונות שקרעו לי את הנשמה. המבט שלה רודף אותי. כאילו סוף־סוף היא ראתה אותי בבירור. סוף־סוף היא ראתה בי את המפלצת שכל השאר ראו.

תזוזה מעבר לרחוב מושכת את תשומת ליבי ואני מסובב את ראשי לעבר ביתה של דיי. אחיה ג'סי הסיט את הווילונות. אני מצפה שהוא יתרחק מהחלון, אבל הוא לא זז, מישיר אליי מבט.

הוא ראה אותי. והוא רוצה שאני אדע את זה.

אני לא טיפש. ידעתי שבמוקדם או במאוחר הם יבחינו במכונית שלי, שחונה מול ביתם, אבל קיוויתי שיהיה לי יותר זמן. אין לי מושג מה להגיד להם, ובטח שאין לי מושג מה להגיד לה.

בהתחשב באופן שבו ג'סי רוצח אותי במבטו ברגע זה, אני בטוח שהוא יודע שקרה משהו. דיי סיפרה להם על קלטת הסקס, נכון? פאק, איך אני אצליח לעבור את הדבר הזה?

תפסיק, אתה לא יודע את זה בוודאות.

עדיין יש סיכוי שדיי לא סיפרה להם. היא ציינה שהיא רבה עם האבות שלה אחרי שהם גילו שהיא גרה איתי כל הקיץ, אז לא אהיה מופתע אם היא לא דיברה איתם.

הפוקוס שלי עובר לרכבים בחניה של משפחת מיטשל. אני מזהה את המכונית של אווינה חונה מאחורי המכונית של דיי, והנקודות מתחברות מעצמן. אווינה בטח ישנה הלילה אצל משפחת מיטשל. אני מחליט שאין לי ברירה מלבד להתעמת איתם, כשאחד האבות של דיי מצטרף לג'סי ליד החלון. הוא מחזיק את אחיה הקטן בידיו, מבטו יורה בי חיצים.

מעולם לא פגשתי את ההורים של דיי. אני יודע שאחד מהאבות שלה הוא הבעלים של גייטנ'ס, מסעדה בעיר, אבל מכיוון שדיי ואני התגנבנו במשך חודשים, לא הייתה לי הזדמנות להציג את עצמי. להגנתי, מה לעזאזל הייתי יכול להגיד?

היי, קוראים לי פין. אני הבן זונה שמזיין את הבת שלכם מאחורי הגב שלכם כל הקיץ. אה, ונכון שהיא חזרה בוכה אתמול בלילה? זו אשמתי. אפשר להיכנס?

כשאני יוצא מהמכונית, אני מרגיש כמו מכור והם הדבר היחיד שעומד ביני לבין המנה שלי. זה בטוח לא רעיון טוב, אבל הבחורה שאני אוהב נמצאת איפשהו בתוך הבית הזה, משוכנעת שמעולם לא שמתי עליה זין, אז אין סיכוי שלא אנסה לפחות להוכיח לה שהיא טועה.

אני הולך לעבר דלת הכניסה. אין לי אפילו זמן לדפוק על הדלת לפני שהיא נפתחת חלקית, חושפת מאחוריה את ג'סי העצבני ואת הוריה המודאגים של דיי. הם מסתכלים עליי, נראים מפוחדים שאתפרץ פנימה ואהפוך את כל הבית עד שאמצא את דיי. והאמת העצובה היא... שאני באמת עלול לעשות את זה.

"מה אתה רוצה?" ג'סי מתקדם לעברי כדי לחסום את הדלת.

"אני רק רוצה לדבר איתה," אני אומר בקול צרוד. "בבקשה תן לי לראות אותה."

אלוהים, אני אפילו לא נשמע כמו עצמי. אני פאקינג לא מאמין מה נהיה ממני.

ג'סי מרים גבה. "תן לי סיבה טובה לעשות את זה."

"פישלתי." אני הולך על התשובה הבטוחה. אני לא בטוח כמה היא סיפרה להם, אבל אני מעדיף לא להשלים את החסר, רק למקרה שהם לא יודעים מה קרה. גם ככה הם כבר שונאים אותי מספיק.

ג'סי פולט צחוק מריר, נד בראשו ואומר, "ככה אתה קורא לזה? לפשל?"

איך הוא בכלל יודע?

"איך אתה —"

הוא קוטע אותי. "קירות דקים."

אוי. הוא בטח שמע את הבנות מדברות אתמול בלילה.

"גבר, פשוט תלך הביתה. זה נגמר." ג'סי מתחיל לסגור את הדלת בפנים שלי, אבל אני תוקע את הרגל שלי ברווח, מחזיק את הדלת פתוחה.

"אני רוצה רק חמש דקות," אני מתעקש.

הוא מגחך. "ידעתי שאתה אנוכי, אבל אתה פאקינג נרקיסיסט אם אתה חושב שמה שאתה רוצה משנה בכלל ברגע זה."

"היא... בסדר?" קולי מהוסס.

"אכפת לך בכלל?" מאשים ג'סי, והלוואי שהייתי יכול לשלוף את הלב המדמם מהחזה שלי כדי להראות לו עד כמה הוא פאקינג שבור.

אני מהנהן. "אכפת לי."

"אולי היית צריך לחשוב על זה לפני שדחפת את הזין שלך לתוך בחורה אחרת, בוגד."

האבות של דיי משתנקים ברקע.

צדקתי. הם לא ידעו.

דיי לא אמרה להם כלום, אבל ג'סי היה יותר משמח לזרוק אותי לכלבים. המניאק ידע מה הוא עושה. זו הייתה התוכנית שלו לכל אורך הדרך. הדרך שלו להבטיח שההורים של דיי לעולם לא יקבלו אותי.

"פאקינג לא בגדתי בה," אני אומר, על אף שאני יודע טוב מאוד שאני מבזבז את הזמן. הוא כבר שפט אותי.

נראה שהשפה שלי מרגיזה את אחד מההורים של דיי, כי הוא מכסה את אוזניו של אחיה הקטן ויורה לעברי מבט לא מרוצה. האבא האחר, הגדול מבין השניים — גבוה ומנופח — מסמן לבעל שלו בסנטרו ללכת לחדר אחר, דבר שהוא עושה מייד. ברגע של ייאוש, אני מותח את צווארי ונעמד על קצות האצבעות, יוצר קשר עין עם אבא גדול. הוא הסיכוי הכי טוב שיש לי.

"אדוני, בבקשה, אני אוהב את הבת שלך. אני חייב לראות אותה. רק לחמש דקות."

האבא הגדול שומר על קשר עין אבל לא מגיב. הוא לא מזיז שריר, לא מתרשם מהתחינה שלי.

"אתה חייב לתת לי הזדמנות להסביר."

"אנחנו לא חייבים להקשיב לכלום." ג'סי נעמד לי מול הפנים, "מלבד לדיי, שבוכה את נשמתה דרך הקירות."

אני מוצף אשמה. היא בכתה כל הלילה?

ג'סי החליט שהספיק לו לפני שאני יכול לענות. הוא מתכוון לנסות לטרוק לי את הדלת בפנים שוב, אבל אני מטיח את כף ידי בדלת כדי לעצור אותו. ואז אני רואה אותה. יש לי נקודת תצפית ישירה למדרגות מפה, שמאפשרת לי לראות את הבייבי שלי יורדת במדרגות עם אווינה. הן בטח שמעו אותי צועק וירדו למטה כדי לבדוק מה קורה.

אני בולע אותה במבטי במהירות. היא לובשת חולצת טי במידה גדולה ומכנסוני פיג'מה מקטיפה, שערה המתולתל אסוף בפקעת מבולגנת. היא נראית מותשת. אפילו ככה, היא כל כך פאקינג יפה שזה עינוי. הפנים שלה אדומות ונפוחות מבכי, ואני יכול לצרוח בגלל ההבנה שאני האחראי לדמעות שלה.

אני עשיתי את זה. אני פגעתי בה.

היא לא רואה אותי בהתחלה. אבל אחרי כמה רגעים היא מבחינה בי. הלסת שלה נשמטת. וברגע אחד, השליטה העצמית שלי עפה מהחלון.

"דיי!" אני דוחף את אחיה מהדרך בלי למצמץ. "דיי, בבקשה."

אני מצליח להגיע לתחתית גרם המדרגות. רק כמה צעדים מפרידים בינינו עכשיו. היא מביטה בי לרגע, המומה. ג'סי מופיע לידי תוך שניות, מנסה לגרור אותי בחזרה לדלת. אנחנו יוצרים קשר עין לרגע. והיא מסיטה את מבטה.

אפילו להסתכל עליי גורם לה לבחילה.

"דיי, בייבי, תסתכלי עליי." אני ממשיך לקרוא בשמה, מגביר את המאמצים שלי להגיע אליה. אני לא יודע מה אני מצפה שיקרה אם היא כן תסתכל עליי. אין סיכוי שהיא תקשיב לי ככה. אני לא יכול להכריח אותה לסלוח לי, אבל אני פועל במצב שיגעון כרגע.

"דיי, תעלי חזרה למעלה," מורה לה האבא הגדול, אבל נראה שהבת שלו תקועה במקום, עיניה החומות בוערות מדמעות.

אני לא מוותר בכזו קלות. "דיי, בבקשה. תני לי להסביר."

"דיימונד, תעלי בחזרה למעלה, עכשיו," אבא שלה צועק, ואווינה מנערת את ידה של דיימונד כדי להחזיר אותה למציאות. רק אז היא חוזרת לכדור הארץ.

היא נותנת לי מבט אחד אחרון לפני שהיא נמשכת בחזרה למעלה על ידי החברה הכי טובה שלה. אני קורא בשמה עד שהיא יוצאת משדה הראייה שלי. ג'סי לא מקבל את זה, הוא דוחף אותי לכיוון הדלת והחוצה למרפסת. אני מועד לאחור אבל מצליח לעצור לפני שאני נופל.

רגע לאחר מכן ג'סי, האבא הגדול ואני עומדים על מדשאת הכניסה של משפחת מיטשל. אני יודע שזה נהיה רציני כשהאבא האחר שלה רץ החוצה, מקפיד להשאיר את התינוק בפנים לרגע. אימה טהורה ניבטת מעיניו.

הם מפחדים ממני.

לא רק השארתי רושם ראשוני רע. אני גם מטיל עליהם אימה.

"תסתלק מהשטח שלי לפני שאתקשר למשטרה," נוהם האבא הגדול ואני מאמין לו. הוא לא משחק משחקים. הוא באמת יזמין משטרה.

"אני מצטער. פאק, אני —" אני ממלמל, ההבנה של מה שעשיתי מתעוררת בי. "אני כל כך מצטער."

אני מסתובב וחוצה את הכביש לעבר המכונית שלי, פותח את הנעילה ברגע שאני קרוב מספיק, צונח לתוך מושב הנהג ומקלל. כשאני נוסע משם, אני נזכר בכאב שהיה על פניה של דיי כשראתה אותי.

ג'סי צדק. אני באמת אנוכי.

אני אנוכי כי אני חושב שמה שאני רוצה משנה משהו עכשיו.

אני אנוכי כי הופעתי כאן וניסיתי להכריח אותה לראות אותי.

אבל בעיקר, אני אנוכי כי אני חושב שהבחורה שאני רוצה...

עדיין רוצה אותי.