סילבר ספרינגס 2 - לב יקר על פין ודיי 1 - לב יקר, אני שונא אותך

פין

גיל 15

אימא יקרה,

אני לא צריך טיפול...

הלוואי שהיית יכולה להגיד את זה לאבא.

וגם לגברת עם השפם. ועוד באותו עניין, תגידי לה שיש לה ריח של גרביים של הומלס ותשאלי אותה מה היא כותבת במחברת המחורבנת הזו שלה. היא בטח מציירת ארנבונים וחרא כזה.

אני תקוע כרגע באיזה משרד מטומטם, על איזו ספה ירוקה מטומטמת, כותב לך מכתבים מטומטמים שלעולם לא תקראי. ניסיתי להגיד לגרבי הומלס שאת מתה, אבל היא אומרת שזו הפואנטה של התרגיל.

להעמיד פנים. לדבר איתך כאילו את עדיין כאן ולא מבלה עם הדגים בקרקעית אגם בלמונט...

ואחר כך הם אומרים שאני מנותק מהמציאות.

לא פספסת הרבה, למקרה שתהית.

אבא עדיין חושב שאני מטורלל, ובסתר הוא עדיין היה רוצה שקסבייר יהיה הבן שלו במקומי.

מתברר שהחבר הכי טוב שלי הוא 'ילד טוב' כי הוא לא, ואני מצטט, 'הולך וגונב את הרכב של השכן ומרסק אותו לתוך עמוד'.

אפשר. לחשוב.

הוא לא מבין את זה. קסבייר לא איבד אותך, אימא. אם הוא היה, גם הוא היה רוצה לשרוף את העולם.

גרבי הומלס כל הזמן אומרת שאני בדרך ל'הרס עצמי', מה שזה לא פאקינג אומר. נשמע כיף, אם את שואלת אותי. אני בעניין.

הייתי אמור להיות עכשיו בכלא לקטינים. המכונית היא כבר הצרה השלישית שנכנסתי אליה. מזל שאבא שיחד את השכן, אה? אני מניח שכסף באמת יכול לקנות הכול.

רגע, אני לוקח את זה בחזרה.

כסף יכול לקנות הכול מלבד מה שבאמת חשוב. כסף לא נתן לי כוחות על באותו יום, נכון? כסף לא מנע מהיד שלך להחליק. כי אנשים עשירים לא צפים. אפילו לא כאלו עם לבבות גדולים כמו האוקיינוס.

'אפשר להסתכל אבל לא לגעת', נהגת לומר על דברים כואבים. אמרת שזה כואב רק אם מאפשרים לזה לכאוב. שהלהבה שורפת רק אם מתקרבים מדי.

ואני מבטיח לך, אימא...

אני לעולם לא אישרף שוב.

פינלי

דיימונד

פעם יצאתי לדייט עם כלב.

שמעתם נכון... כלב.

זה אחד מהדברים האלו שאת חושבת שאף פעם לא יקרו לך. עד שאת מגיעה למפתן דלתו של הקראש שלך ומגלה שהדייט שלך הוא בורדר קולי שלא יכול להבדיל בין הרגל שלך לצעצוע לעיסה.

אני יודעת מה אתם חושבים. איך לעזאזל את מבלבלת בין הצעת עבודה לבין הזמנה לדייט?

טוב, זה די פשוט, בעצם.

את פשוט אידיוטית גמורה.

ביום שבו אוורסט קהיל ניגש אליי, תאי המוח שלי חירבנו על עצמם — חד וחלק. הייתי כל כך המומה לגלות שחתיכי קהיל ידע שאנחנו חולקים חיים על אותו כוכב לכת, שכנראה פספסתי כמה משפטים.

או חמישה.

העברתי את רוב השיחה שלנו בתוך הראש שלי — מתכננת את החתונה שלנו — ואז הוא אמר, "אז קבענו לשבת?" הייתי נבוכה מכדי לבקש ממנו לחזור על דבריו, והנחתי שזכיתי בכל הקופה.

וואו, איך טעיתי.

אני עדיין יכולה לראות את החיוך המבולבל של אימו כשהופעתי בפתח ביתה, נראית כמו מיליון דולר. היא מיהרה להגיד לי שהבן שלה יצא העירה וששאר בני המשפחה נוסעים לסוף השבוע. היא הציגה בפניי את הגור בן השישה חודשים שלהם, ריו. ניחשתם נכון — לא הוזמנתי לדייט עם אוורסט, אלא לשמור על הכלב שלו. והכי מטורף?

הסכמתי.

התברר שההורים של אוורסט ביקרו במסעדה של אבא שלי, והוא סיפר להם שאני מחפשת עבודה. לא האמנתי. אבא שלי אשם בדייט המביך ביותר של חיי.

אבל הייתי צריכה את הכסף, אז בלעתי את הגאווה שלי, העליתי חיוך על פניי וזרמתי עם זה. אלא שלא ידעתי שהתרגיל של אבא שלי יוביל להצעות עבודה נוספות, הרבה מעבר למה שרציתי...

השמועה נפוצה, ושבוע לאחר מכן בעלים נוספים של חברים פרוותיים על ארבע התחילו לבקש את שירותיי. לפני ששמתי לב, הפכתי לדוגסיטר הרשמית של העיירה. כן, כן, אנשים ממש שילמו לי כדי שאבלה עם הכלבים שלהם — והייתי בעננים. אף פעם לא הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לאמץ חיית מחמד בגלל האלרגיות של אבא שלי.

בקיצור, חייתי את החלום.

עד... שלא.

"רדי על הברכיים המזוינות שלך, מלכת הנשף," אמר קול עמוק, והעיר אותי משנתי.

מצמצתי, מעורפלת משינה.

איפה שמעתי את הקול הזה בעבר?

"תבטיח לי שהוא לא יגלה," קול נשי נשמע מהמסדרון, ואני מתיישבת במיטה, מצמידה בחוזקה את השמיכה לחזי.

אני לא חולמת.

זה אמיתי.

יש אנשים בבית.

והם ממש מחוץ לחדר השינה שלי.

"כבר אמרתי לך שלא אגיד לו כלום," רועם הקול הגברי, ואני עוצמת את עיניי בחוזקה, מתכוננת למוות שקרב ובא. מה? העובדה שהאנשים שפרצו לבית של הבוס שלי בשלוש לפנות בוקר מתווכחים כמו זוג נשוי, לא אומרת שהם לא רוצחים סדרתיים.

"רק תבטיח לי, פין," מתעקשת הבחורה.

ואז אני קולטת.

היא אמרה...

פין?

"לא, אני לא עושה את זה. תרדי על הברכיים או שתעופי מפה," מתפרץ הבחור, קולו נטול כל רגש.

כן, זה ללא ספק פין ריצ'רדס.

חדשות טובות: הבחור המסתורי הוא לא רוצח סדרתי.

חדשות רעות: הוא חתיכת חרא יהיר.

"אתה רוצה שאלך?" הבחורה נשמעת ממורמרת.

"אני רוצה שתבחרי, רנדל."

הבטן שלי צונחת.

רנדל?

כלומר... קלישאת המעודדות בריאל רנדל?

אני אפילו לא מספיקה לתת לזה לשקוע לפני שאני שומעת רעש שנשמע כמו גוף שנדחף לעבר הקיר.

"אז מה קורה עכשיו, נסיכה? את נשארת —" שתיקה משתררת באוויר, המתח מוחשי. "או שאת הולכת?"

"אני רק... אני מרגישה כל כך נורא," פולטת בריאל. "אתה חושב שהוא אי פעם יס —"

אני בטוחה שהוא סתם את פיה עם כף היד שלו בזמן שהוא חושק שיניים בעצבנות ואומר, "תשמרי על השקט, לעזאזל. אבא שלי שכר איזו סתומה לטפל בבית במהלך הקיץ. היא בטח מעולפת איפשהו."

אני בהלם.

הוא יודע.

הוא ידע שהתחלתי היום את העבודה, והוא עדיין הביא את הזיון המזדמן שלו הביתה באמצע הלילה.

רואים? חתיכת חרא יהיר.

"ולמה זה צריך לעניין אותי?" רושפת ברי.

"כי אני לא צריך שהיא תלשין עליי, כשאבא שלי גם ככה כבר עצבני עליי בגלל מחנה הכדורסל, זה פאקינג למה. עכשיו תבחרי." פין חוזר לעניין. "את בפנים או בחוץ?"

"אני —" ברי מגמגמת.

"אולי זה יעזור."

צליל רוכסן נפתח הוא הרמז היחיד שאני צריכה.

"פאאאק." גניחה חייתית קורעת את גרונה של בריאל, עמומה בגלל כף ידו של פין, ואני מתכווצת עמוק לתוך עצמי.

"את שומעת את זה, בוגדת?" פין עוקץ, קולו עמוק וצרוד. "הכוס שלך פאקינג מתחנן בפנייך להישאר."

גרוני נסגר למשמע הגירוי שלה.

שמישהו ישיג מגב כי אני לא מנקה את זה.

"זו... זו לא בגידה אם הוא לא יגלה," בריאל מצייצת בין גניחות.

אני כמעט צוחקת.

הבחורה יוצאת כבר יותר משנה עם קסבייר אמרי, כוכב הכדורסל של בית ספר. לא רק שהם נחשבים לזוג המלכותי של תיכון איסטון, קסבייר ופין ריצ'רדס הם כמו אחים. הם גדלו יחד.

באמת, הם חולקים הכול — אותה קבוצת כדורסל, אותן מטרות, אותו מראה טוב על סף הלא אנושי.

אותה בחורה...

זה העונש שלי כי ניסיתי משהו חדש.

יכולתי להמשיך עם הכלבים בסופי השבוע בקיץ הזה, אבל לא, הייתי חייבת לקחת הצעת עבודה לשמירה על הבית של המשפחה הכי דפוקה בסילבר ספרינגס.

להגנתי, העבודה נשמעה טובה מכדי להיות אמיתית — כסף מעולה, פנסיון מלא, לחיות חודשיים באחוזה. והכי חשוב, צוין במודעה ללא נוכחים נוספים מלבד גולדן רטריבר העונה לשם לקסי. הבוס שלי הבטיח לי שבנו הבכור, ברודי, עזב את הבית, ושהבן הצעיר שלו, פין, יהיה במחנה כדורסל למשך הקיץ.

מחנה כדורסל בתחת שלי.

"לחדר השינה. עכשיו," דוחקת ברי.

אימה אוחזת בי.

מר ריצ'רדס אמר לי לבחור לעצמי את החדר הכי גדול בבית, אבל... יש רק בעיה אחת.

בחרתי את חדר השינה של פין.

שייייייט.

אני שוקלת להתגנב מהחלון הפתוח לפני שאני נזכרת שאני בקומה השנייה ושהיכולת שלי לשמור על שקט היא בדיוק כמו של הסבתא החירשת שלי כשהיא מנסה לשמוע מספרי בינגו.

תוכנית.

אני צריכה תוכנית.

רגע אחרי זה דלת חדר השינה נפתחת בתנופה, ואני בוחרת באפשרות היחידה שאני יכולה לחשוב עליה. להתחבא מתחת לשמיכה ולהעמיד פנים שאני לא קיימת.

הבוגדים מתנודדים לתוך החדר, אף אחד מהם לא מבחין בקיומי בזמן שהם מפשיטים זה את זה. לוקח לי רגע להבין שאני יכולה להישאר בלתי נראית במשך כל הלילה. החדר חשוך לחלוטין, והמיטה הזו יכולה להכיל את כל החברים הדמיוניים שלי ביחד.

אני לא יודעת מה יותר גרוע, להיתפס חצי עירומה במיטה של הבן של הבוס שלי... או לשמוע את הילדים המגניבים עושים סקס פרוע.

לא הייתי צריכה להוריד את המכנסונים שלי קודם, אבל היה חם כמו במעמקי הגיהינום. אפשר לומר בוודאות שחולצת הבטן השקופה שלי ותחתוני התחרה לא ישאירו רושם ראשוני טוב במיוחד.

ברגע ששני גופים סבוכים זה בזה צונחים במיטה לצידי, הלב שלי משתולל מבהלה ואני חוששת שהוא עומד להיתלש מהחזה שלי. זהו זה. אני עומדת לחזות במעודדת מוצצת לספורטאי.

היום. הראשון. הגרוע. בעולם.

ברי גודעת את הנשיקה, וממלמלת "ז... זה לעולם לא יקרה שוב." חלוש.

פין פורץ בקול נמוך ומלגלג. "ברור."

"אני מתכוונת לזה, אידיוט."

"התכוונת לזה גם בפעם שעברה."

רגע... זו לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה?

הגרון שלי כואב. קסבייר המסכן.

ישנה שתיקה ארוכה.

במצב נורמלי, זה אמור להיות הרגע שבו מתעוררת אצל פין השנאה העצמית, שאמורה להגיע עם הבגידה בחבר הכי טוב שלך. אם בפין יש אפילו קמצוץ של אנושיות, הוא יתעשת לפני שיבגוד בקסבייר.

שוב.

"זין על המציצה. תרימי את החצאית שלך," פוקד פין.

לא, עדיין סוציופת.

"אלוהים, אתה כזה שווה. אני אוהבת בחור שלוקח שליטה —"

"כנראה פספסת את זה," פין קוטע אותה.

"פספסתי את מה?" היא שואלת.

"את הקטע שאני פאקינג אומר לך לדבר."

שאלוהים יעזור לי...

אני לא יכולה שלא לצחוק בראש שלי.

"מה לעזאזל?"

ואז אני מבינה שאני אידיוטית. ומה שעשיתי עכשיו? ממש לא היה בתוך הראש שלי.

האורות נדלקים מייד, ואני מתלבטת אם אני יכולה לצאת מזה אם אעמיד פני ישנה. ואז אני מחליטה שאם לדבר מתוך שינה זה מוזר, לצחוק מתוך שינה זה לגמרי מבעית.

מהרגע שבו הראייה שלי מסתגלת לאור, אני רואה את ברי נעמדת במהירות, שערה האדום והכהה פרוע לחלוטין, ואחריה פין, שקופץ מהמיטה במהירות.

אף מילה לא נשמעת בחמש השניות הבאות, שנראות כמו שלושים. ברי ופין לא זזים כשהם בוהים בי כאילו אני יצור פראי שעומד להסתער עליהם. ברי לובשת חזיית פוש אפ שחורה וחצאית ג'ינס קצרה, בעוד שפין...

פין פשוט מעצבן.

ידעתי שפין ריצ'רדס נראה טוב. אבל לא ידעתי שפין ריצ'רדס בלי חולצה הוא חתיך הורס מהסוג שאת רוצה להכניס לו אגרוף בשם כל הבחורים הממוצעים בעולם. אני בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, החל משרשרת הכסף שתלויה על צווארו, מכנסי הג'ינס השחורים שיושבים שני סנטימטרים נמוך מדי על מותניו, וה־V העמוק שפונה ל..., אהמ, לשכן מלמטה. ושרירי הבטן האלה...

אלוהים, תרחם עליי.

שיער חום פרוע יורד על מצחו, מסתיר עיני אגוז חדות, ובתוכן נוצרים בורות של אפלה. שרוולים של קעקועים במעלה זרועותיו, מכסים כל חלק בשרירי הזרועות שלו. תוסיפו לזה לסת כל כך חדה עד שהיא יכולה לגרום לדימום וקיבלתם פיתוי מושלם, אכזרי ומלוכלך.

הבחור מלמעלה בהחלט עבד בסופי שבוע כדי ליצור אותו.

"מי זו לעזאזל?" ברי יורה לעברי חיצים במבטה, מכניסה מרפק לצלעות של פין. פין לא אומר מילה, פיו פעור בזמן שהוא מסתכל עליי מלמטה למעלה.

כל אדם שפוי היה מתנצל בתרחיש הזה. כל שומרת בית חכמה הייתה מתחנפת לבן של המעסיק שלה.

אז אתם יכולים להבין את ההפתעה שלי כשהפה שלי פלט את המילים, "היי, אני דיי, הסתומה שאבא שלך שכר לקיץ. נעים להכיר."

גבותיו של פין מתרוממות למשמע תגובתי. ההלם במבטו הופך במהרה למשהו כל כך קר עד שרעד עובר בעמוד השידרה שלי.

אני רואה בעיניו... שנאה. לא סתם סלידה רגילה.

הדבר האמיתי.

אתם יודעים, מהסוג ששומרים למישהו שנתן לך מחלת מין חשוכת מרפא?

אז למה הוא מכוון את זה אליי? מבטו מלא השנאה גורם לי להרגיש כל כך לא בנוח, שאני מרימה את השמיכה גבוה יותר על החזה שלי, כאילו כדי להגן על עצמי.

הוא עומד לדבר אבל ברי מקדימה אותו.

"את... אני... כמה זמן היא הקשיבה?"

מישהי מפחדת שזה יגיע לחבר שלה.

"התעוררתי כשנכנסתם לחדר," אני משקרת.

"צאי מפה." קולו הנוקשה של פין עוצר את נשימתי.

אני ממצמצת לעברו.

"פאקינג צאי מפה," הוא חוזר, הפעם בקול רם יותר.

ברי פולטת צחקוק קטן. "שמעת אותו, סתומה."

"דיברתי אלייך," פין מסתובב לברי ההמומה.

"אתה מה?" היא יורקת.

"לעזאזל, רנדל, פשוט תלכי. אני אטפל בה."

אטפל בה? מה הוא עומד לעשות? למכור את איבריי למרבה במחיר?

ברי חוטפת את החולצה שלה מהמיטה, לובשת אותה במהירות ומתחילה לצעוד לעבר הדלת. כשהיא מגיעה אליה, היא עוצרת ואומרת "תדאג שהיא תסתום את הפה שלה, אחרת אני אמסמר את הביצים שלך לקיר, ברור?"

"אמרתי לך ללכת." פין אפילו לא מביט לעברה, ומתמקד במצח שלי. ברי הפגועה טורקת את הדלת בכוונה. קול צעדיה מתעמעם במסדרון עד שלא נשמע דבר.

האסימון נופל לי שנייה אחת מאוחר מדי.

אני לגמרי לבד. באמצע הלילה. עם העבריין הראשי של תיכון איסטון — ברצינות, הבחור נבחר בתור 'הבחור שהכי צפוי שיכנס לכלא' על ידי החברים שלו — בלי עדים, מלבד כלבת גולדן רטריבר שישנה למטה.

"מה לכל הרוחות את עושה במיטה שלי?" מתפרץ עליי פין ברגע שברי נעלמת, ואני מקללת כל החלטה שאי פעם קיבלתי והובילה אותי לכאן.

"ישנה. אבא שלך אמר —"

הוא חותך אותי. "אבא שלי הוא חתיכת מטומטם שבכלל לא היה צריך מלכתחילה להעסיק אותך."

אני בוהה בו, המומה.

נראה כאילו הוא מחכה למשהו.

"תרגום: את מפוטרת. תתחפפי." הוא מחווה בראשו לעבר הדלת.

"ס...סליחה?" זה יוצא ממני כלחישה, ואני מתעבת את הרעד בקולי.

"את. מפוטרת." הוא אומר את זה לאט כאילו יש לי צמר גפן במקום מוח. "לא נזדקק יותר לשירותייך. תארזי את הדברים שלך וצאי מפה." הוא בועט בלי לחשוב פעמיים בתיק שהשארתי למרגלות המיטה.

כעס עולה בי. מי הוא חושב שהוא?

"בפעם האחרונה שבדקתי, לא אתה משלם לי. אני לא הולכת לשום מקום, אלא אם אבא שלך יגיד לי אחרת." אני משקיעה את כל האנרגיה שלי בלהישמע בטוחה בעצמי.

פין חושב על התשובה שלו במשך רגע ארוך לפני שהוא אומר, "מה שתרצי. הוא יפטר את התחת שלך מחר, בכל מקרה. אפילו טוב יותר, אני אזכה לצפות בזה."

אני בהלם מהאכזריות שלו.

"אני די בטוח שאמרתי לך לצאת מהמיטה שלי לעזאזל," הוא נובח כשאני לא זזה מספיק מהר.

אני מתעשתת, מתחילה להרים את השמיכה מעל גופי. ואז אני נזכרת...

אני עדיין כמעט עירומה.

"אני מצטערת, אבל אני לא יוצאת מהמיטה הזו —"

אני מתכוונת להגיד עד שתסתובב, אבל הוא שמע מספיק, והוא לא מקבל את זה. אני פולטת צווחה קטנה כשפין חוטף ממני את השמיכה במהלך אחד ואוחז בקרסול השמאלי שלי.

אני תוהה אם אני מדמיינת את כל זה כשהוא משתמש באחיזה שלו בקרסול השמאלי שלי כדי למשוך אותי לקצה המיטה. שם, בתחתונים שלי, כשהתחת שלי תלוי מעבר למיטה, אני מבינה משהו שאני ממש לא מוכנה לו. אני מפחדת מהבחור הזה. זה משהו שהוא משדר. הקור והריקנות שנוזלים ממנו.

אין שום חום, נחמדות, או חולשה להיאחז בה. בדרך כלל אני יודעת לקרוא אנשים, אבל כאן — גם אם אנסה לא אוכל לקבל אפילו רמז על הבן זונה הזה.

אני מצמידה את רגליי לרצפת העץ הקרה ורועדת. הוא רוכן מעליי, עיניו הקשות מיישרות קו עם עיניי, וממקם את זרועותיו משני צידי גופי.

הוא... עוצר נשימה.

ולא במובן הטוב.

"את לא עוזבת את המיטה הזו, אה?" הוא שואל, לוטש עיניים בחזה שלי. לאט. ללא בושה.

אני לא יכולה לזוז.

למה אני לא יכולה לזוז.

המבט שלו ננעל על חולצת הבטן שלי ואני מבועתת כשאני מרגישה את הפטמות שלי מתקשות תחת מבטו.

והכי גרוע?

נראה שהוא מבחין בזה, כי הוא מחייך.

החלק ההגיוני שבי רוצה להיעלם, לברוח בחזרה הביתה, ולעולם לא לדרוך בבית הזה שוב, אבל החלק האחר... מרגיש משיכה בבטן. מהסוג שלא כדאי להרגיש.

"ואז מה? מה התוכנית, סיטרית?¹ להישאר במיטה שלי בזמן שאני עושה ביד?"

פי נפער.

"להסתכל עליי מסיים את מה שאת הפרעת לו בחוסר נימוס?" הוא מציג בפניי ערמת איומים ריקים.

אלא שהם לא נשמעים ריקים.

הוא נשען אפילו קרוב יותר ולוחש, "כי זה בדיוק מה שעומד לקרות אם לא תוציאי את התחת הקטן וההדוק שלך מהמיטה שלי בחמש השניות הקרובות."

"או —" הוא ממשיך, "שאת רוצה להשתמש בפה החצוף הזה שלך?" הוא עוצר, המבט שלו עובר לשפתיי. "אני לא יכול להבטיח לך העלאה, אבל בהחלט תוכלי לקבל משהו ממני."

עיניו עוברות למפשעה שלו לשם ההבהרה, ולחיי מתלהטות. הוא רק עושה הצגות עכשיו. מנסה לשלוח אותי לארוז. להגעיל אותי עד שאתפטר. מה שזה לא יהיה. רק חבל שאני צריכה את הכסף יותר מכפי שהבחור הזה צריך טיפול.

המהלך הבא שלי ברור כמו התסביכים של הוד מעלתו. אני מתרוממת מהמיטה, מושיטה את ידיי לעבר כתפיו הרחבות ומחייכת אל עיניו השואלות. עורו בוער ורך. והוא מריח טוב, אבל אני מעדיפה לשתות מי אסלה מאשר להכיר בכך. ו... אני מכניסה את הברך שלי לביצים שלו.

חזק.

נהמת הכאב שלו לא קרובה להיות מספקת כמו המבט על פניו כשאני דוחפת אותו ממני ומכניסה את רגליי לתוך מכנסוני הפיג'מה שלי. הוא רוכן מעט, מחזיק את מפשעתו ונועץ בי את מבטו, בזמן שאני מרימה את תיק הבגדים שלי.

"בוא נבהיר דבר אחד." אני מסתכלת ישירות לתוך עיניו. "הדבר היחיד שהפה הזה אי פעם יעשה עבורך זה להגיד לך ללכת להזדיין." אני לוקחת את הטלפון שלי משידת הלילה ויוצאת משם במהירות. אני עוברת לאחד מחדרי האורחים הרבים בבית משפחת ריצ'רדס כשאני קולטת... באמת עשיתי את זה.

הכנסתי ברכייה לבן של הבוס שלי ביום הראשון שלי לעבודה. ידיי רועדות, אני נועלת את עצמי בחדר שינה ריק במרחק שלוש דלתות במסדרון ונזכרת בשנאה בעיניו בזמן שיצאתי מהחדר.

אין לי שום ספק שאני יכולה להגיד שלום לקיץ השקט שלי ליד הבריכה. אני יודעת שפין ריצ'רדס יחזיר לי פי שניים ברגע שאוריד את המגננות שלי. כי לא רק העמדתי את חתיכת החרא הזה במקום. לא, מה שעשיתי שם...

זו הכרזת מלחמה.

הערות:

1 כינויי מזלזל במישהו שעובד בשמירה או בהשגחה על משהו, במקרה הזה ־ על הבית: House־sitter.