הים אינו שוטף את נאפולי

הים כניכור

״הים אינו שוטף את נאפולי״ הופיע לראשונה בסדרת ״ג’טוני״ בהוצאת איינאודי בצירוף הקדמה מאת העורך אליו ויטוריני. השנה הייתה 1953. בתום המלחמה הייתה איטליה מלאת תקווה ופצחה בפולמוסים על כל נושא. בשל הנושא שבו עוסק ספרי, גויס גם הוא לפולמוס. למרבה הצער ראו בו ספר היוצא ״נגד נאפולי״. מחירו של ״גזר הדין״ הזה עבורי היה פרדה מעירי נאפולי, פרדה שהתגלתה סופית בשנים שלאחר מכן. במשך כארבעים שנה – זה מניין השנים שחלפו מאז – לא חזרתי אליה לבד מפעם אחת בחופזה, לכמה שעות קצרות.

כאמור, ממרחק ארבעה עשורים ולרגל צאתה של מהדורה חדשה¹ תהיתי אם ״הים אינו שוטף את נאפולי״ היה באמת ספר ״נגד נאפולי״, במה טעיתי, אם בכלל, כשכתבתי אותו, ובאיזו דרך ראוי היום לקרוא אותו.

המחשבה הראשונה שעלתה לראשי נגעה לסגנון הכתיבה של הספר. מעטים מצליחים להבין שבסגנון הכתיבה טמונים המפתח היחיד לקריאה בטקסט ועקבותיה של אמת פוטנציאלית.

ובכן, יש בכתיבה של ״הים״ משהו משולהב, קדחתני, טונים גבוהים, סגנון המזכיר הזיה. למרות נוקשותו כמעט בכל נקודה הטקסט מציג דבר מה ״עודף״, ובו ניכרים כל סימניה של נירוזה אותנטית.

ה״נירוזה״ ההיא הייתה שלי. אין ביכולתי לפרט את מקורה. אך מאחר שראוי להצביע על מקור, ולו מעורפל, אצביע על הבלתי־ייאמן מכול והפחות מתאים להתרפסות ה״פוליטיקאים״ (שאפשר לומר שהיו המבקרים והמתנגדים היחידים שלי): אותו מקור, המוצא של הנירוזה שלי, היה בעל שם אחד בלבד: מטפיזיקה.

זה זמן רב, רב מאוד, שנאתי בכל כוחי, כמעט מבלי לדעת, את אותה מציאות: את המכניזם של הדברים שנישאים עם הזמן ועם הזמן נהרסים. המציאות הזאת הייתה בעבורי בלתי־מובנת והזויה.

סלידה זו הייתה סודו של ספר הביכורים שלי, שראה אור ב־1937 בהוצאת בומפיאני וזכה ללעגם של חסידי ה״ריאליזם״ דאז.

אוסיף שבשל החוויה האישית של המלחמה (אימה בכל מקום ומנוסה בת ארבע שנים), התעורר כעסי כלפי המציאות והגיע לשיאו, והניכור שממנו כבר סבלתי, היה אמיתי כל כך וגם אישי מכדי לספרו לעולם מפני שלא הייתה לו מקבילה בחוויה המשותפת לאחרים. הניכור שחשתי, לא היה לו אח ורע, והוא נזקק להזדמנות בלתי־רגילה לביטוי.

הזדמנות זו סיפק לי המפגש שלי עם נאפולי שנחלצה מהמלחמה.

לא היה די לראותה שוב ולבַכותה. מישהו כתב שאותה נאפולי שיקפה מצב אוניברסלי משוסע. נטיתי להסכים אך לא עם הקבלה (המשתמעת) של החולי הזה. ואם הסיבה למצב המשוסע הזה טמונה כאמור בעיוורון האין־סופי של החיים, אזי אל החיים הללו ואל המהות האפלה הפניתי את האשמה.

הייתי כלואה בעצמי בתוך אותו זרע שחור של החיים, ולכן – באמצעות הנירוזה – ״הוספתי לזעוק״. עתה תמה זעקתי.

הכאב והחולי של נאפולי לאחר שנחלצה שבורה מן המלחמה, היו אמיתיים מאוד. נאפולי הייתה עיר רצוצה, ובאמתחתה משאבים אין־סופיים מכורח חינה הטבעי וחייה שופעי השורשים. אני, לעומתה, חסרתי שורשים או שעמדתי לאבד את אחרון שורשיי, וייחסתי לעיר היפהפייה הזו את הניכור הזה, שהיה בעיקר מנת חלקי. הזוועה שייחסתי לה – הייתה חולשתי שלי.

הצרתי על כך משך שנים ארוכות, ופעמים רבות ניסיתי להסביר שאף שהיטבתי להבין את מבוכתו של הקורא האיטלקי המצוי על שלא נאמר לו, לא ידעתי ולא יכולתי לומר ש״הים״ היה רק מִרקָע, לא בדיוק מומצא, שעליו הוקרן הניכור הכואב, ״כאב החיים האפל״, כשם שכונה לאחר מכן, של מחברת הספר.

נותרת העובדה העגומה למדי (או רק הבלתי־רגילה?) שנאפולי הנעלבת (האם באמת נעלבה או רק הייתה אדישה במקצת?) והאדם שהואשם שבדה לה נירוזה חסרת רחם, לא נפגשו שוב לעולם: כאילו לא אירע דבר.

בעבורי זה לא היה כך.

אפריל 1994
אנה מריה אורטזה

הערות

1. * כל הערות השוליים בספר הן הערות המתרגמת.

בשנת 1994 ראתה אור מהדורה חדשה של הספר ״הים אינו שוטף את נאפולי״, וזהו המבוא שצירפה לה המחברת.

זוג משקפיים

״השמש זורחת... השמש!״ זמזם קולו של דון פפינו קוּאַלְיָה סמוך למפתן הדירה שבקומת הקרקע. ״בטח באלוהים״, השיב לו מתוך הדירה קול עניו ועליז במקצת, קולה של אשתו רוזה, ששכבה במיטתה כי סבלה מכאבי פרקים, שהחמירו בעקבות מחלת הלב שלה. היא פנתה אל גיסתה שהייתה בשירותים: ״את יודעת מה אעשה, נונציאטה? מאוחר יותר אקום ואוציא את הכבסים מהמים״.

״עשי כרצונך, לדעתי זה פשוט שיגעון״, ענה מתוך התא הקטן קולה היבש והעצוב של נונציאטה: ״עם הכאבים שיש לך, לא יזיק לך עוד יום אחד במיטה!״ דומייה. ״אנחנו צריכים לפזר עוד רעל, מצאתי ג’וק גדול במסדרון הבוקר״.

מן המיטה הקטנה בקצה החדר – מערה של ממש – שבפתחו קשת נמוכה, שממנה השתלשלו קורי עכביש, נישא שברירי ורגוע קולה של אאוג’ניה:

״אימא, היום אני מרכיבה משקפיים.״

דוק של שמחה חבויה נשמע בקולה העניו של הילדה, בתו השלישית של דון פפינו. שתי הבנות הגדולות כרמלה ולואיזֶלָה חיו אצל הנזירות, ובמהרה עמדו להצטרף למנזר שכן הן היו משוכנעות שהחיים הללו הם עונש. שני הילדים הקטנים פסקואלינו ותרזלה נחרו עדיין במיטתה של האם, פניהם למזרן.

״כן, ומייד תשברי אותם! אני מזהירה אותך!״ נשמע מעבר לדלת החדרון קולה הרגוז תמיד של הדודה. היא אילצה את כולם לשלם על ייסורי החיים שלה, ובראש ובראשונה על שלא התחתנה ונאלצה, כפי שסיפרה, להזדקק לחסדיה של גיסתה, ולא שכחה להוסיף שההשפלה הזאת היא קורבנה לאלוהים. אבל היה לה סכום כסף משלה, וליבה לא היה רע, וכשבבית שמו לב שהילדה אינה רואה היטב, הציעה לרכוש לה מכספה משקפיים. ״כמה שהם יקרים! שמונת אלפים לירות מזיעת אפי!״ הוסיפה. אחר כך נשמע קול המים בגיגית. היא רחצה את פניה, עצמה את עיניה שמלאו סבון, ואאוג’ניה החליטה שלא לענות.

היא פשוט הייתה שמחה מדי.

שבוע קודם לכן היא ביקרה עם דודתה אצל האופטומטריסט ברחוב רומא. שם, בחנות האלגנטית, המלאה בשולחנות מבריקים, שבהם השתקפות ירוקה מופלאה, שחדרה מבעד לווילון, בדק הדוקטור את הראייה שלה וביקש ממנה לקרוא את אותיות האל״ף־בי״ת כמה פעמים באמצעות עדשות מסוימות שאותן החליף. היה עליה לקרוא טורים שלמים של אותיות שהודפסו על שלט, חלקן שמנות כמו קופסאות, אחרות זעירות כמו סיכות. ״הילדה המסכנה הזאת כמעט עיוורת״, אמר אחר כך הדוקטור במעין רחמים לדודתה, ״אסור לה להוריד את העדשות״. ומייד אחר כך, בזמן שאאוג’ניה ישבה על השרפרף והמתינה בציפייה גדולה, הרכיב על עיניה זוג עדשות אחר, שלו מסגרת מתכת לבנה, ואמר לה: ״עכשיו תסתכלי על הרחוב״. אאוג’ניה קמה על רגליה, שרעדו מרוב התרגשות, ולא הצליחה לכבוש צעקת שמחה קטנה. על המדרכה חלפו ברורים להפליא, מעט יותר קטנים מהרגיל, אנשים רבים בלבוש מהודר: גברות בשמלות משי ופנים מפודרים, צעירים שלהם שיער ארוך וסריגים צבעוניים, קשישים שלהם זקן לבן וידיים ורדרדות האוחזות במקל בעל ידית עגולה מכסף, ובאמצע הרחוב כמה מכוניות יפות ומבריקות צבועות באדום או בירוק פטרול שנראו כמו צעצועים. עוד היא ראתה אוטובוסים ירוקים גדולים כמו בתים, חלונותיהם פתוחים, ומאחורי הזגוגיות אנשים רבים לבושים באלגנטיות. מעבר לרחוב, ליד המדרכה הנגדית, היו חנויות יפהפיות, ולהן חלונות ראווה שנראו כמו מראות, ובהם בגדים מובחרים מעוררי חשק. כמה מוכרים בסינרים שחורים מירקו אותם מבחוץ. היה שם בית קפה, ובו שולחנות קטנים אדומים וצהובים, ונערות שלהן שיער זהוב ישבו בחוץ ברגליים משוכלות. הן שתו מכוסות צבעוניות גדולות וצחקו. מעל בית הקפה נראו מרפסות פתוחות לרווחה כי כבר הגיע האביב. וילונות רקומים התנועעו, ומאחורי הווילונות נראו תמונות אומנות תכולות וזהובות ונברשות כבדות נוצצות עשויות זהב וגבישי קריסטל, שדמו לסלסילות פירות מלאכותיות. איזה פלא! מהופנטת מכל היופי הזה היא לא הקשיבה לשיחה בין הדוקטור לדודה. בשמלה החומה של המיסה הדודה הקפידה להתרחק מדלפק הזכוכית, ובביישנות שאינה אופיינית לה, פנתה אל הדוקטור והעלתה את שאלת המחיר: ״דוקטור, בבקשה, תעשה לנו הנחה... אנחנו אנשים עניים...״ וכאשר שמעה ״שמונת אלפים לירות״, כמעט איבדה את הכרתה.

״שתי זגוגיות! מה אתה מדבר! אל אלוהים!״

״הינה, אלה תוצאות הנבערות...״ השיב הדוקטור והחזיר את העדשות האחרות אחרי שמירק אותן בכפפה שלו, ״לא מביאים בחשבון כלום. תשימי שתי זגוגיות על העיניים של הילדה ותגידי לי אם היא רואה טוב יותר. יש לה מינוס תשע בצד אחד ומינוס עשר בצד שני, אם את רוצה לדעת... היא כמעט עיוורת״.

בזמן שהדוקטור כתב את שמה הפרטי ואת שם משפחתה של הילדה אאוג’ניה קואליה, רחוב דלה קוּפָּה בסנטה מריה אין פורטיקו, רכנה נונציאטה אל אאוג’ניה, שעמדה בפתח החנות תומכת במשקפיים בידיה הקטנות והמטונפות ולא מסירה מהם את מבטה: ״תראי, תראי, יפה שלי! את רואה כמה עולה לי לעזור לך?! שמונת אלפים לירות, שמעת? שמונת אלפים לירות מזיעת אפי!״ היא כמעט נחנקה. אאוג’ניה האדימה כולה, לא כל כך בגלל הנזיפה, אלא בעיקר בגלל המבט שנעצה בה העלמה ליד הקופה הרושמת בזמן שהדודה אמרה את אותו משפט שהכריז על עונייה של המשפחה. היא הניחה את המשקפיים.

״אבל איך זה, כל כך צעירה וכבר כל כך קצרת רואי?״ שאלה העלמה את נונציאטה בעת שחתמה על הקבלה בעבור תשלום המקדמה. ״וגם רזה!״ הוסיפה.

״עלמה יפה, בבית שלנו לכולנו יש עיניים טובות, זה ביש מזל שנפל בחלקנו... ולצידו עוד כמה דברים. אלוהים זורה מלח על הפצעים...״

״תחזרו בעוד שמונה ימים״, אמר האופטומטריסט, ״הם יהיו מוכנים״.

בצאתה מעדה אאוג’ניה על המדרגה.

״תודה לך, דודה נונציה״, היא אמרה כעבור זמן קצר. ״אני תמיד מתחצפת אלייך, אני עונה לך, ואת כל כך טובה וקונה לי משקפיים.״

קולה רעד.

״ילדתי, את העולם הזה – עדיף לא לראות מאשר לראות״, השיבה נונציאטה במלנכוליה פתאומית.

גם הפעם אאוג’ניה לא ענתה לה. לעיתים קרובות הייתה דודה נונציה מוזרה כזאת, היא בכתה וצעקה ללא שום סיבה, אמרה הרבה מילים מכוערות, ואחר כך הלכה למיסה מוכת נקיפות מצפון. היא הייתה אישה טובה, וכאשר היה צריך להציל נשמה אומללה, תמיד התנדבה לעזור בלב רחב. אין טעם להתייחס לדבריה.

מאותו היום חיה אאוג’ניה במעין שיכרון חושים בהמתנה לאותם משקפיים מבורכים, שיאפשרו לה לראות אנשים ודברים על כל פרטיהם. עד אז היא הייתה אפופה בערפל: החדר שבו גרה, החצר שתמיד הייתה מלאה בכבסים תלויים, הסמטה הגדושה בצבעים ובצעקות – בעבורה הכול היה מכוסה בחופה דקה. רק את פניהם של בני משפחתה, בייחוד של אימה ושל אחיה, הכירה היטב מפני שישנה במחיצתם לעיתים קרובות. לפעמים הייתה מתעוררת באמצע הלילה, ובאור מנורת השמן הייתה מסתכלת עליהם. האֵם ישנה בפה פתוח, ושיניה השבורות והצהובות נגלו לכל רואה; האחים פסקואלינו ותרזלה תמיד היו מלוכלכים ומכוסים פצעונים, ואפם נטף נזלת. בשנתם השמיעו רעש משונה, מעין נהמת חיה. לפעמים הופתעה אאוג’ניה למצוא את עצמה בוהה בהם בלי להבין על מה היא חושבת. בערפול היא חשה שמעבר לחדר ההוא – חדר שתמיד היה עמוס בגדים רטובים, ובו כיסאות שבורים ותא שירותים מצחין – היה אור, היו צלילים, היו דברים יפים. ובאותו הרגע שבו הרכיבה את המשקפיים, גילתה תגלית אמיתית: העולם בחוץ היה יפה, יפה למדי.

״מרקיזה, לכבוד הוא לי...״

זה היה קולו של אביה. כתפו, שבצבצה מהחולצה הקרועה ועד אותו רגע נראתה מפתח הדירה, לא נראתה עוד. קולה של המרקיזה, קול שלו ואדיש, אמר:

״אתה צריך לעשות לי טובה, דון פפינו...״

״לפקודתך... גברתי.״

אאוג’ניה ירדה מהמיטה בלי להקים רעש, היא לבשה את שמלתה וניגשה אל הדלת, עדיין יחפה. אור השמש, שבשעת בוקר מוקדמת חמק מהחרך שבין גושי הבניינים לתוך החצר המכוערת, בא לקראתה, כה טהור ומופלא, והאיר את פניה של הזקנה הקטנה ששערה כמו קש סתור כולו, ידיה מחוספסות עציות, וציפורניה ארוכות ומלוכלכות. הו, אילו היו לה משקפיים באותו הרגע! המרקיזה הייתה שם, לגופה שמלת המשי השחורה שלה, עניבת התחרה הלבנה ואותה חזות מלכותית וטובה, שהקסימה את אאוג’ניה. ידיה של המרקיזה לבנות ועמוסות תכשיטים, אך את פניה לא ראתה היטב, הן היו ככתם לבנבן אובלי, ומעליו התבדרו נוצות בצבע סגול.

״שמע, אתה צריך להכין לי את המזרן לילד... תוכל לעלות בסביבות עשר וחצי?״

״בחפץ לב, אבל אני פנוי אחר הצוהריים, גברת מרקיזה...״

״לא, דון פפינו, זה צריך להיות בבוקר. אחר הצוהריים באים אנשים. תצא למרפסת ותעבוד. אל תגרום לי להתחנן... תעשה לי את הטובה הזאת... עכשיו מתקיימת המיסה. כשתגיע השעה עשר וחצי, תצלצל לי...״

ובלי להמתין לתשובה התרחקה משם, מקפידה להתחמק מאפיק מים צהוב שזרם מהמרפסת ונקווה בשלולית על הרצפה.

״אבא״, אמרה אאוג’ניה והלכה אחרי אביה, שנכנס שוב אל הדירה, ״מה טוב ליבה של המרקיזה! היא מתנהגת אליך כאל אדון מכובד. שאלוהים יגמול לה על כך!״

״היא אישה טובה, כן״, השיב דון פפינו, ודבריו יכלו גם להתפרש אחרת. מאחר שהייתה בעלת הבית, דאגה המרקיזה ד’אבנצו שכל אנשי החצר ישרתו אותה בלי הפסקה. בשביל המזרנים היא תחבה לידו של דון פפינו סכום זעום, ורוזה תמיד עמדה לרשותה בשביל הסדינים הגדולים, גם בימים ששרפו עצמותיה, היא הייתה חייבת לקום ולשרת את המרקיזה. נכון שהיא שהכניסה את הבנות למנזר וככה הצילה שתי נשמות מסַכָּנוֹתיו של העולם הזה, סכנות הרבות מנשוא בעבור העניים, אבל תמורת דירת הקרקע ההיא, שבין כתליה כולם חלו, היא גבתה שלושת אלפים לירות, לא לירה אחת פחות. ״הלב ישנו, זה הכסף שחסר״, היא אהבה לחזור בקהות מסוימת.

״היום, דון פפינו היקר, אתם האדונים נטולי דאגות... תגידו תודה... תודו להשגחה, ששמה אתכם במצב הזה... שרצתה להציל אתכם...״ דונה רוזה רחשה מעין הערצה למרקיזה על רגשותיה הדתיים: כשהיו מתראות, תמיד היו מדברות על החיים האחרים. המרקיזה לא ממש האמינה, אבל לא אמרה זאת ועודדה את אם המשפחה ההיא להתאזר בסבלנות ולקוות.

ממיטתה שאלה דונה רוזה בדאגה קלה, ״דיברת איתה?״

״היא רוצה להכין מזרן לנכד״, אמר דון פפינו ברוגז. הוא הוציא החוצה את החצובה עם הגזייה כדי לחמם קצת את הקפה, מתנה מהנזירות, וחזר פנימה שוב להביא מים בסיר. ״אני לא אעשה את זה תמורת פחות מחמש מאות לירות״, הוא אמר.

״זה מחיר הוגן.״

״ומי ילך לאסוף את המשקפיים של אאוג’ניה?״ שאלה דודה נונציה בצאתה מהמחסן. היא לבשה חולצה מעל חצאית פרומה, ולרגליה נעלה כפכפים. מבעד לחולצה בצבצו כתפיים מחודדות, אפורות כמו אבנים. היא מחתה את פניה בממחטה. ״אני לא יכולה ללכת, ורוזה חולה...״

בלי שמישהו יראה, העיניים הגדולות והכמעט עיוורות של אאוג’ניה נמלאו בדמעות. הינה, אולי יעבור עוד יום עד שהיא תקבל את המשקפיים שלה. היא ניגשה אל מיטתה של האם ושמטה את זרועותיה לפנים ואת מצחה הניחה על השמיכה במחווה מעוררת רחמים. דונה רוזה הושיטה את ידה ללטפה.

״אני אלך, נונציה, אל תתלהטי... בעצם יעשה לי טוב לצאת...״

״אימא...״

אאוג’ניה נישקה את ידה.

בשעה שמונה שקקה החצר התרחשות. רוזה יצאה באותו הרגע משער הבית – דמות גבוהה ודקיקה לבושה במעיל שחור זרוע כתמים וקצר, ללא כותפות, מעיל שחשף את רגליה, שהיו כשני מקלות עץ. מתחת זרועה נשאה את תיק הקניות מפני שבשובה מהאופטומטריסט התכוונה לקנות לחם. דון פפינו, מטאטא ארוך בידו, גרף את המים ממרכז החצר, מאמץ חסר תועלת מפני שהדלי טפטף בלי הפסקה, כמו עורק פתוח. בתוכו היו הכבסים של שתי המשפחות: האחיות לבית גרבוריו מהקומה הראשונה ואשתו של אדון אמודיו, שילדה יומיים קודם לכן. המשרתת של משפחת גרבוריו לינה טראלו חבטה בשטיחים במרפסת הקטנה ברעש נורא. האבק ירד על האנשים המסכנים אט־אט כמו ענן מעורב בלכלוך אמיתי, אבל אף אחד לא שם לב. ברקע נשמעו צעקות חזקות וקולות בכי: זו הייתה דודה נונציה, שקראה מלמטה לכל הקדושים להתפקד כדי להוכיח שהייתה חסרת מזל, והסיבה לכל זה הייתה פסקואלינו, שבכה וצעק כמו משוגע כי רצה להיות מאחורי אימו. ״תראו אותו, את הפרחח הזה!״ צעקה דודה נונציה. ״הו מריה הבתולה הטובה, עשי עימי חסד, תני לי למות, אבל מייד, אם את שם, בין כה החיים האלה לא טובים, רק גנבים ונשים רעות.״ תרזלה, שהייתה קטנה יותר מאחיה – היא נולדה בשנה שבה ברח המלך ויטוריו עמנואלה – ישבה על מפתן הבית מחויכת, ומדי פעם ליקקה חתיכת לחם קשה שמצאה מתחת לכיסא.

ישובה על המדרגה של דירת קרקע אחרת, זו של מריוצ’ה השוערת, אאוג’ניה בהתה בגזיר עיתון לילדים שנפל מהקומה השלישית, ועליו דמויות צבעוניות רבות. אפה היה דבוק לדף כי אחרת לא הצליחה לקרוא את המילים. היו שם נהר קטן כחול, באמצע כר דשא שלא נגמר לעולם, וסירה אדומה ששטה... ושטה... מי יודע לאן. העיתון היה כתוב באיטלקית, והיא לא הבינה הרבה, אבל מדי פעם, בלי סיבה, היא צחקה.

״אז היום את הולכת להרכיב משקפיים?״ שאלה מריוצ’ה, שהגיחה מאחוריה. כולם בחצר ידעו מאחר שאאוג’ניה לא עמדה בפיתוי וסיפרה לכולם, וגם מפני שדודה נונציה סברה שחשוב שידעו שבעבור המשפחה הזאת היא בזבזה מכיסה... ובקיצור...

״דודה קנתה לך אותם, הא?״ הוסיפה מריוצ’ה וחייכה בחיבה. היא הייתה אישה קטנה, כמעט גמדה, בעלת פני גבר מלאי שערות. ברגע ההוא היא סירקה את שערה השחור הארוך, שהגיע לה עד הברכיים: אחד הדברים היחידים שהעידו על היותה אישה. היא סירקה אותו באיטיות, מחייכת בעיני העכבר שלה, עיניים ערמומיות וטובות.

״אימא הלכה לאסוף אותם מרחוב רומא״, אמרה אאוג’ניה במבט של הכרת תודה. ״שילמנו עבורם שמונת אלפים לירות, את יודעת? מזיעת אפי... הדודה...״ והוסיפה: ״ממש טובה״, כשדודה נונציה הגיחה מהדירה וקראה בכעס: ״אאוג’ניה!״

״אני באה, דודה!״ והיא רצה כמו כלבלב.

מאחורי הדודה המתין פסקואלינו אדום ונסער כולו, ועל פניו עווית איומה – בין בוז לתימהון.

״לכי לקנות לי שתי סוכריות בשלוש לירות כל אחת אצל דון וינצ’נצו, בעל חנות הטבק, ותחזרי מייד!״

״כן, דודה.״

המשך הפרק בספר המלא