מאזניים - אוכל

המורה הטובה ביותר¹
נעה ידלין 

היא זיהתה אותה מייד, לא רק בגלל שהייתה לבדה בחנות. היא נראתה כמו נערה שהזמן עבר עליה בכפייה, שרידי המאבק ניכרים בגופה ובפניה; היא נראתה כמו רונית בית־יוסף שנגררה אל גיל 50 בכוח.

כשרונית הציעה שייפגשו בסניף סטימצקי שהיא מנהלת, בקניון הגדול בפתח תקווה, דפנה קצת התאכזבה; היא חששה שלא יוכלו לדבר שם, שאולי המיית הלקוחות תכסה על התדר העדין שאחריו תרה ושגם כך היה קשה להבחין בו, לחלצו מבין הריסות העליצוּת והנימוסים שכפו הנסיבות. אבל עכשיו, כשעמדה כך מול חלון הראווה והביטה בה קוראת בעמדת הקופה, שמחה דווקא; היא ניסתה להבין עליה משהו, מהר, לפני שרונית תבחין בה.

מבין כולם, רונית הייתה היחידה שכעסה עליה רשמית. במסיבת הסיום היא סירבה ללחוץ את ידה, את זה היא כמובן זוכרת. אבל דפנה התקשתה להאמין שגם היום היא כועסת, היום, כשיש לה ילדים משלה, היא ראתה בפייסבוק שיש לה. ולמען האמת, בניגוד להרבה הדברים שבהם היא האשימה את עצמה, שקרו בכיתה הזאת או בכיתות אחרות לאורך השנים, על זה לא היו לה שום נקיפות מצפון. טוב, "שום" זאת אולי הגזמה; כבר מזמן הבינה שאשמה היא המצע שעליו היא מגדלת כל עמדה אחרת, כולל מצפון נקי. אבל גם אם היה מצפונה נוקף, גם אם הייתה מתאמצת להציב את עצמה בנעליה של רונית, כפי שלימדה אחרים לעשות במשך יותר משלושים שנה, הייתה לבסוף חוזרת ומכריעה: לא הייתה לה ברירה אחרת.

כשהיו בי"ב היא הבינה שרונית בית־יוסף מקיאה כל מה שהיא אוכלת. היא כבר לא זכרה בדיוק את הפרטים; לפעמים הן יצאו לשירותים לעיתים קרובות מדי, פה ושם בטיולים שנתיים היא עלתה על זה. שוב ושוב נדהמה לגלות כמה הם שקופים, בעצם, בני ה־16, בני ה־17, תוכם תלוי על עורם, גלוי כמעט לכל דכפין; מתקשים לאצור את סודם, נשברים מיד, כל שנחוץ לפעמים הוא שאלת תם.

אבל בכל פעם שחשבה על זה, מתענגת בחיבה, בעדינות, על אחד מאותם רגעים נדירים של עליונות על אנשים צעירים, הייתה נזכרת בהוריהם, שלפעמים לא ידעו כלום, אפילו שגרו איתם באותו הבית.

היא תהתה על העניין הזה הרבה. איך זה יכול להיות? זה שהיא מורה טובה זה נכון, רגישה באופן מיוחד, הכול נכון; ועדיין, היא לא עד כדי כך מדהימה וההורים שלהם לא עד כדי כך גרועים, זה קצת קל מדי, מה גם שההורים של חלקם היו בסדר גמור, אולי אפילו של רובם. ובכל זאת הם הופתעו, פעם אחר פעם.

לפעמים נדמה לה שאף אדם שפוי לא רוצה לראות באמת את ילדיו, שזאת האמת. ודאי לא על חולשותיהם ומצוקותיהם ההולכות וגדלות. כי אפילו שציפו לזה, כהורים, היו מוכנים לזה מבחינה רציונלית, הם לא מצליחים לא להתאכזב. לכן הם מעדיפים לדחות את הקץ, לגלות בהמשך, גם אם המחיר הוא שפה ושם יפספסו פספוס אנוּש, שאין ממנו חזרה.

בכל מקרה היא דיברה עם רונית ואז גם עם אמא שלה, אפילו שרונית התחננה שלא תספר להורים שלה ונשבעה שתפסיק. אחר כך איבדה דפנה את היכולת לעקוב: רונית הפסיקה לדבר איתה — לא לפני שאמרה לה שהיא פשוט מקנאה בה כי היא בעצמה שמנה וחסרת משמעת עצמית, את זה דפנה דווקא זכרה יופי — ואמא שלה הבטיחה שזה יטופל ובכך הסתיים העניין. דפנה לא זכרה אם פנתה אליה שוב ונהדפה או שאולי הרגישה שאין בכלל טעם; אבל מכל המשפחה הזו נותרה בה ארומה של כעס, כאילו לא רק רונית זעמה על ההתערבות אלא המשפחה כולה, אפילו שאין בזה שום היגיון. 

* * *

רונית פערה את פיה בהשתאות עליזה, יצאה מאחורי הדלפק והזמינה את דפנה לחיבוק בזרועות פרושות לרווחה. דפנה נזכרה באימה, שניצלה כל חיבוק כדי למששה קצת, לבדוק אם שמנה; עכשיו התאמצה לדבוק בהתרפקות, לא למשש את עצמותיה של רונית, למרות הפיתוי.

לבסוף ניתקו זו מזו. דפנה כבר ידעה שזאת לא היא, לא היא שלחה לה את המסר; גם להעמדת פנים יש גבול. מוכרח להיות.

רונית הביטה בה בסיפוק ואמרה, אין לך מושג איך שמחתי שהתקשרת, הפתעה מטורפת, ודפנה אמרה, אני שמחה ששימחתי! ממש טוב לראות אותך.

רונית משכה כיסא מחדר אחורי וסחבה אותו אל מאחורי הדלפק, ובתוך כך שאלה, אז מה, את פשוט עוברת בין התלמידים? ודפנה אמרה, פחות או יותר, כן, מין מסע נוסטלגי שכזה, ורונית אמרה, איזה מגניב. את מאיה פגשת כבר? ודפנה שאלה, איזה מאיה? ורונית אמרה, מאיה חדד! ודפנה אמרה, האמת שלא, היא פשפשה בזיכרונה בזריזות, מאיה חדד, מי זאת, ורונית אמרה, היא פה עובדת, ממש שתי דקות מפה, אם תרצי אפשר להתקשר אליה אחרי זה, תעשי כבר שתיים במכה אחת, ודפנה אמרה, אאאאה... בשמחה, בטח, ורונית אמרה, היא ממש תשמח לפגוש אותך.

הן התיישבו זו בצד זו על הכיסאות הגבוהים, הלא נוחים. רונית שאלה, אז מה, מה שלומך?! ראיתי שקיבלת המורה המצטיינת ביותר או משהו כזה! ודפנה שאלה, קיבלת את ההזמנה? ורונית אמרה, קיבלתי ואישרתי, מה זה, אני אפילו מחליפה בשביל זה ימים עם הגרוש שלי, זה כמו מיני פגישת מחזור, ודפנה אמרה, כן, נראה לי יהיה אירוע נחמד. רונית אמרה, מאוד שמחתי לשמוע שהיו לך גם תלמידים קצת פחות מטומטמים ממני.

קולה איבד מעליזותו ובושה כיסתה את פניה, כאילו אזלו בבת אחת כוחותיה להתמיד בקבלת הפנים הקולנית, התובענית. דפנה אמרה, את לא היית מטומטמת בכלל, את היית ההפך ממטומטמת, ורונית אמרה, או־הו אין לך מושג כמה מטומטמת שאני הייתי, הייתי מטומטמת ונשארתי מטומטמת, היא חייכה אל דפנה כמו כדי לרכך את המשפט האחרון, להציע שזו בדיחה. דפנה אמרה, את היית בת 17, כל הבני 17 הם קצת מטומטמים, לא? כל בני ה־17 וגם כל בני ה־27 וגם כל בני ה־67, זה תני לי להבטיח לך, ממרומי גילי, כל האנשים מטומטמים קצת. אחרת מה מעניין? לא?

רונית חייכה, לא משוכנעת. דפנה כבר ידעה שהיא חוככת בדעתה אם לגלות למורתה לשעבר שהיא יוצאת מכלל זה, שהמינון אצלה לא נורמלי. ובכל זאת דפנה המשיכה, היא החוותה לעבר מרחבי החנות ואמרה, הנה, אם אנשים לא היו מטומטמים לא היו ספרים בעולם הזה. אף אחד לא כותב ספרים על אנשים נבונים ושקולים שלא עושים טעויות.

רונית אמרה, אבל תדעי לך שבזכותך הצילו את אחותי אחר כך, דפנה לא הבינה את המשפט, בכלל לא, גם לא את ה"אבל", היא שאלה, מה זאת אומרת, הצילו את אחותך? ורונית אמרה, הלכה בדרכי. כמובן. אבל הפעם הם כבר שמו לב, ישר, הם כבר הכירו את ה... סימנים. ממני. והם עצרו את זה בזמן.

המשך בספר המלא