לחם - נובלה, קצרים ושירים על גיבורים

לחם

הסיפור מוקדש לעמוס ז"ל, אבי האהוב, סבא נהדר ואיש נפלא עם לב גדול, ולבני יובל ז"ל שהחיוך והצחוק שלו חרוטים אצלי עמוק בלב. יובל שבזכותו הפסקתי לחכות לכתוב את עצמי.

גדלתי בקריית מוצקין בשנות השבעים ורבים מהפרטים בספר נאחזים בזיכרונותיי מהיישוב. אך זהו סיפור ולא תיעוד דוקומנטרי הנאמן במאת האחוזים למציאות.

זה סיפור דמיוני וכל קשר למציאות מקרי בהחלט. דמויות, מקומות, סדרות טלוויזיה או אירועים שקרו במציאות הותאמו ושונו לצרכים דרמטיים, לרבות שינוי המועד שבו התרחשו באמת).

1. היום הראשון ללימודים בכיתה ב'.
שש בבוקר

למה אני תמיד קם מוקדם? אני לא מצליח להבין את זה. כל כך מוקדם עד שאני מתיישב על המיטה, מפהק בידיים מתוחות באוויר שמפילות את השרוולים של הפיג'מה שלי כלפי מטה, ורק אז שומע מרחוק את קריאת התרנגול.

יש תרנגול בקריית מוצקין. הוא לא בגן החיות. ברור. מי שם תרנגול בגן חיות? בגן חיות שמים זברות, פילים, אריות. התרנגול קשור ברגל בחוט ארוך אך מוגבל במרחק, מאחורי החנות של ספסר הקצב ברחוב ז'בוטינסקי 17, לא רחוק מפסי הרכבת.

התחושה שלי היא שאני קם ומעיר אותו. התרנגול, בתור אחד שמבין בחיות, מזהה את הפיג'מה שלי ובכל בוקר מחדש הוא מתלונן: מי זה הצייר הלא רציני הזה שעיצב את החולצה של הילד? נמר בצבע כחול? כלב בצבע אדום? וקורא מייד קריאת מחאה שמעירה את כל מי שצריך. עברתי על כל האנציקלופדיה של החיות בתמונות ולא ראיתי אף חיה שנראית כמו החיות שבחולצת הפיג'מה שלי.

אני קם, מושך את הפיג'מה ומוריד אותה. כמו אקורדיון. היא מצטמצמת לקפלים צמודים ומתעופפת אל מתחת לשמיכה. אני מסדר את השמיכה מעליה כמו פושע שמסתיר עדויות.

אני מתעקש לא להדליק את האור בשעה מוקדמת כל כך, ולכן הרגל של הכיסא מתעקשת להתמקם בדיוק היכן שהזרת של הרגל שלי נדרשת להיות. הדבר המדהים הוא שהתופעה חוזרת על עצמה באופן קבוע. בכל ערב אני דואג להזיז עוד יותר את הכיסא כדי שלא יהיה סיכוי שייפגש ברגל בחושך, ובכל בוקר הכיסא בעל האישיות המרדנית מתעקש למקם את עצמו במיקום הפוגעני.

אני רואה בזה מבחן אומץ ודוחס את הכאב עמוק וחזק. מחזיק את הפה שרוצה לצעוק. מדמיין שמכונת התפירה זינגר של אימא סוֹכרת את הפה שלי, במה שהיא קוראת לו אוברלוק — מעין תפר בצורת משולש שנע משפה אחת של הפה שלי לשפה השנייה. אוברלוק על השפתיים זה בדיוק מה שגורם לי בכל זאת לשחרר רטינה זועמת, כי מי רוצה שיעשו לו אוברלוק? זה כואב לא פחות מרגל שנתקלת בכיסא.

אני לוקח מהכיסא את המכנסיים והחולצה שהונחו עליו. המכנסיים הם מכנסי ג'ינס שבתחתיתם קפל עבה בגודל חמישה סנטימטר שנועד לקצר את אורך כל מכנס. בכל שנה היינו הולכים לאותה מוכרת ג'ינסים שבכל שנה הבהירה: איזה ילד חמוד יש לכם. תמיד מגיע במידה הנכונה. זה היצרן שלא מגיע במידה הנכונה.

אחר כך אני מכפתר את חולצת בית הספר כדי לגלות שנשארו כפתור עודף אחד מתחת לצוואר וחתיכת בד משולשת מיותרת בחלק התחתון. אני מזכיר לעצמי שגם פה, אני זה שהגיע במידה הנכונה והבעיה היא ביצרן. בכל זאת אני מנסה שוב והפעם היחס מתהפך והצווארון מושך למעלה בחלקו הימני עם כפתור מיותר. בניסיון השלישי אני מצליח.

אני עולה על דרגש הפלסטיק כדי לצחצח שיניים. כהרגלי, אני לא יכול לעצור את עצמי וקורא את הרכיבים של המשחה. נתרן דו־פחמתי, אנזימים, ויטמינים, צמחי מרפא, סידן, מי פה, אבץ כלורי, טריקלוסאן. אחר כך אני מעמיס בנדיבות מהמשחה טיפה רכה ולבנה — ומשפשף. בפה מתחולל קרב איתנים. הנתרן הדו־פחמתי מכה בוויטמינים, צמחי המרפא — בסידן, והאבץ הכלורי נאבק בטריקלוסאן. אבא אמר שצריך לשפשף עם המשחה לאורך השיניים ולתת לקרב האגרוּף הזה להתחולל תוך כדי שאני סופר עד שישים לפחות. בכל מקרה אני לא רואה את עצמי במראה מצחצח שיניים, כי הדרגש מגביה אותי לכיור אבל לא לגובה המראה שנמצאת הרחק למעלה.

אחרי שאני שוטף את הפה, אני מתלבט אם לרדת ולוותר הפעם או בכל זאת לנסות. לבסוף אני פותח בשקט את ארון האמבטיה ומביט על בית המקדש של אבא: שפופרת משחת גילוח בצבע ירוק שעליה כתוב: מועשר במנטול מרענן. סכין גילוח מועשר בידית. ודיאודורנט מועשר בגבריות.

אני שוב משתהה, שומע בראש שלי את אבא צועק מהאמבטיה הסגורה: "אני לא מבין... איך כבר המשחה שלי נגמרת? מרדכי הזה פשוט רמאי. מקבל שפופרות מחברת שמן ויושב בלילה, מרוקן שליש מכל אחת ומעביר לשפופרות ריקות". אני מורח בעדינות מרובה מעט משחה על הפנים ומתארגן לנסות ולהתגלח. זו כבר הפעם העשירית שאני מנסה, ובכל זאת היד רועדת לי. אני מזיע, מתאמץ בכל כוחי להוביל את הסכין לאט־לאט אל הפנים. קשה לי שלא לדמיין חיתוך של הסכין על פניי. קשה לי להתנתק ממראות אותו ערב, לפני חצי שנה כשנרדמתי על הספה בסלון ואז פקחתי את העיניים. זו כנראה הייתה שעת ערב מאוחרת, צללי ההתרחשות על המסך ריצדו על הקירות של הסלון החשוך. מצמצתי בין שינה לערות ותפסתי את התמונה על המסך. גבר נחתך בסכין הגילוח על ידי גבר אחר בפנים מכוסות. הדם השפריץ לכל עבר. לא נרדמתי כל הלילה.

אני ממשיך ביד הרועדת בכל כוחי. מנגב את הלחי בידית כמו שמנגבים חומוס, ניגוב ועוד ניגוב — ומביט היטב. בוחן במבט מיקרוסקופי של כימאי במעבדה. כלום. אין אפילו שערה אחת. מאוכזב אני שוטף את הסכין ומחזיר הכול למקום. מנגב היטב גם את הפנים.

במטבח אני כבר מומחה. מהגן אני מתרגל עם אימא ואבא חיתוך לחם, הוצאת הממרח העדיף עליי מהמקרר או מהארון, מריחה בסכין ואריזה בנייר עטיפה לבן חצי שקוף עם לבבות קטנים. אני מכור לרשרוש ולמרקם שלו. אני נעזר בכיסא שאני גורר מהשולחן.

אחרי שאני מסיים ואורז, אני מביט על הלחם השחור, גאה במעשה האומנות שלי — היכולת לחתוך את הלחם בקו אנכי ישר.

כשדוד יואל בנה את הבית שלו במושב, אבא לקח אותי לראות. התפעמתי מהאנשים שמניחים לבנה אחרי לבנה, בלוק אחרי בלוק. התפעלתי מהיכולת להסתכל בתוכניות ולהבין מייד היכן אמור להיות המטבח או היציאה לחצר, ובמיוחד התפעלתי מהיכולת לוודא שמשהו ניצב ישר וזקוף להפליא בעזרת מתקן שכל מה שיש בו זו בועה שמחוברת לחוט.

שאלתי את דוד יואל מה מחבר בין הבלוקים. ההשוואה בין בלוקים של קירות לבין פרוסות לחם נראתה לי טבעית. למשך תקופה לא קצרה האמנתי לדוד יואל שטען שהמלט הוא למעשה ערבוב של חומוס וגבינה לבנה. הינה, תראה. הפועלים אוכלים ממנו גם בהפסקה. האמנתי עד כדי כך שטעמתי בעצמי.

גם אחרי שבדקתי את טעמו של המלט והחוורתי כסיד, עדיין גמרתי אומר בליבי ללמוד לחתוך את הלחם באותה הצורה, כקו נקי, עומד וניצב זקוף ומדויק הנדסית. לכן ערב אחד כשאבא ואימא היו בסרט, הוצאתי כיכר והתחלתי להתאמן. הכנתי חרוז כבד עם חוט. חתכתי והטלתי את החרוז כלפי מטה בצמידות לפחמימה הריחנית. בחנתי מקרוב בעיניים בולשות את הזוויות עד שהגעתי לתוצאה הרצויה לשביעות רצוני. וגם לשובע רצוני. שובע מכמה פרוסות שהרגשתי שחייבות להגיע אל הבטן שלי.

לא הבנתי כל כך את המבטים הזועפים של אבא ואימא למוחרת בבוקר. בסך הכול ערֵמת הפרוסות על השיש, בעוביִים שונים ובזוויות שונות, היו יכולות לשמש כלי לימוד מצוין לשיעורי הנדסה.

לכל מטבע שני צדדים, ואצלנו גם לכל לחם שני צדדים, הצד הפרוס והצד האכול. הצד האכול מייצג את האחריות שלי, לבקשת אימא ואבא להביא אחת ליומיים שלושה לחם שחור.

מוטל עליי להיכנס למכולת של מרדכי, להגיע למדפי הלחמים ולשלוף את הלחם החם והמריח. כבר בגן הסבירו לי אימא ואבא שלכל דבר יש מחיר וצריך לשלם עליו. לכן הייתי אחוז התפעלות כשנאמר לי לבקש ממרדכי לרשום. לרשום מה? מדוע? מה רושמים שם? השיטה הילכה עליי קסם. סברתי שאנחנו כנראה בעלי עושר מופלג ושיש איזו פגישה דמיונית בין אבא שלי לבין מרדכי באישון לילה, אחת לכמה זמן, שבה הם יושבים על עסקים בין־לאומיים סבוכים בשיתוף הבלש קוג'אק¹. הבלש נוטל סוכריות על מקל בחופשיות ממדף הממתקים של מרדכי במכולת. זה כסף קטן בהשוואה לעסקים הענקיים שהם מגלגלים ביניהם. ואגב כך, גם מיישבים עניינים חשובים כמו כמה לחם לקח הילד החודש.

בחזרה ללחם. אני אמור לצאת מהמכולת ישר הביתה. אבל בדרך, עד שאני מגיע הביתה, אני לא יכול להתאפק וצובט את הנשיקה של הלחם, שהיא הקצה הקשיח. לכן מוזר שקוראים לו בשם הנשיקה. מניסיוני היא דווקא דבר רך מאוד ולא קשה, אלא אם כן אבא לא התגלח כמה ימים ואז היא אומנם רכה אך מלווה בדקירות. בכל מקרה, עד שאני מגיע הביתה, חור בעל פרופיל של מאורת עכבר מעטר את הכיכר. כרסום ללא צורה, דופנות הספוג הרך האוורירי ללא צורה ברורה. כמה מילימטרים מעבר, המעטפת הקשיחה החומה והאדישה. אם תביט מזווית אחרת, לא תדע על המנהרה הנסתרת.

אבא שלי לא כועס. הוא נוהג לקחת את המצלמה שלו ולצלם כל חור בכל לחם. הוא אומר שבהמשך הוא מעוניין להציג תערוכה שלי במוזאון תל־אביב ולקרוא לה לחם ש־חור. זה מצחיק אותי בפעם הראשונה. השנייה. השלישית. העשירית. וכשהוא חוזר על זה עוד ועוד וגם אחרי הפעם המי־יודע־כמה.

גם בבוקר הזה, הבוקר של היום הראשון של כיתה ב', פרוסות הלחם נחתכות כמו נמדדו בעזרת פלס. הממרח נמרח. הכריך ארוז. אני מכניס אותו אל התיק.

מתיישב לאכול ארוחת בוקר כי אימא אומרת שזה חשוב. מוזג את השוקו מהמקרר לכוס. חצי פרוסת לחם נוספת שהכינותי מראש. כבר בשלוק הראשון אני מבין ששוב חזרתי על הטעות וצחצחתי שיניים לפני שאכלתי את ארוחת הבוקר.

זה כבר אבוד. לשוקו יש טעם של מנטה. אני ממשיך, בולע את העלבון האישי שלי. מסיים. מניח את הכול בכיור, שותה חצי כוס מים — ויוצא.