מזרק האטרופין

מדב

לאן אתם נוסעים בחג? גבריאלו מושיט את ידו אל צלוחיות הטפנד והפריכיות.

חגווה ודרורית מביטים אחת בשני במבוכה. לחיו של דרורית תפוחות כמו אצל תינוק וכשהוא מחייך הוא מזכיר בונה.

אנחנו נוסעים למפעל הסלולרי. לצפות בחורבות מקשי הסיליקון ומאגרי הקשקשים של עורות אוזניים שנתקעו בנקבוביות האפרכסת.

מעניין, הוא טובל קצה פריכית דגנים חומה בטפנד בשתי אצבעותיו המאורכות ומתבונן בה.

תבקרו גם בגלדי הזיעה וטביעות האצבעות? נוגס באלגנטיות עם החותכות כדי שלא ימרח על השפתיים.

עיניה של חגווה נעו מהאחד אל השני עד שהתקבעו על דובשנית והיא התמתחה ומשכה אותה. היא נגסה ומייד ניגבה מהשפתיים את הפירורים עם הלשון. המחווה לא נעלמה מעיני גבריאלו. היא הסמיקה.

כן, נבקר גם שם, עונה דרורית ומושיט ידו אל קנקן מזיע וממלא את הכוסות במיץ אדום.

ואתה? נוסע לאנשהו? שואל אותו.

גבריאלו אסף גוש טפנד עם חצי פריכית ואמר שכן, הוא נוסע ללימודי יהדות באוניברסיטת יעל תורה.

נוסע ללמוד? לא תיצא לחופשה לפני? דרורית מחייך ונראה כמו בונה שבוי במחשבות.

גבריאלו הגניב מבט לחגווה וניגב את שפתיו בטישו ירוק בהיר. היא עשתה כמוהו.

לא, ענה לו. אולי בשנה הבאה.

את הדממה שהשתררה הפרו קולות שתיה גרוניות ותנועות שיכול רגליים.

טוב. היה ממש טעים, גבריאלו הסתכל על שניהם. תודה רבה. אני צריך ללכת עכשיו. תיהנו בחופשה.

כשהם פרקו את המזוודות בחדר המלון, הם לא מצאו את קוביית המידע. הם בדקו בכל נרתיק וכיס אפשרי. לשווא.

את בטוחה שלקחת אותה? דרורית התאמץ לשמור על קור רוחו. היה נדמה שלחייו הצטמקו מעט כאפרסקים של יום אתמול בסופר. אפשר היה אפילו לראות תלמים דקים נחרשים בזמן אמת על מצחו.

חגווה עדיין נברה במזוודות. הרצפה הייתה זרועה במיני בגדים.

אני לא מבינה, קולה רעד. אני זוכרת בבהירות איך שמתי אותה בין הגרביים והחולצות.

באיזו מזוודה?

בירוקה.

בדקת ביסודיות?

כן.

אז היא בטח בכתומה, אם כך.

היא נדה בראשה.

הוא לא ויתר: תבדקי שוב. אם את אומרת שלקחת אותה, אז היא בטח מסתתרת איפשהו שם.

היא התיישבה על שטיח הבורדו העבה שכיסה את הרצפה מקיר לקיר ונאנחה.

דרורית, היא לא פה, היא אמרה.

סנטרו החל לרעוד וכשהצליח להשתלט עליו הרעד נהפך לטיק בזווית עין שמאל.

אז איפה היא? שאל בקול אלט.

אצל גבריאלו, לחשה.

בידיים רועדות הוא שלף את הליפידומטר מהכיס והצמיד אותו לעורק הראשי הימני. ״ירידה משמעותית של שישה עשר גרם. מגמת צניחה,״ נפלט קול נשי עם מבטא בריטי בליווי הבהובים אדומים.

היא הסתכלה עליו בחרדה: דרורית. תנסה להירגע. תנשום. אני אסביר הכל.

היא קמה וניגשה אליו.

תסתכל עליי, דיברה אליו בקול מרגיע.

היא לקחה ממנו את המכשיר והדגימה נשימות עמוקות והוא חיקה אותה.

כן, תירגע.

הפרכוסים נחלשו והתמעטו בהדרגה.

היא הצמידה את הליפידומטר שוב.

״מגמת עלייה הדרגתית לטווח התקין,״ נאמר בבריטית קורקטית ומכמירת לב.

תסבירי לי, הוא ביקש אחרי שהתיישב באנחה על הכורסא הסגולה וניגב מעליו את זיעתו הקרה בתחתוני נשים שהיו בהישג יד.

השני לשמיני, כן? החלה.

נו. מה עם זה?

אז לפני כל הבלגן, עבדתי בחברת הנדסה גנטית. הייתי בפיתוח חיסונים, וכאלה.

נו?

גבריאלו עבד שם גם, טוב? במחלקת שיווק.

הכרנו בקפיטריה. שניה, תירגע, דרורית. אני אביא לך מים. די, עזוב את הליפידומטר הזה כבר, היא הניחה את ידה על ידו ועיסתה עד שהרגישה את שריריו הרופסים מלכתחילה מתרפים. הוציאה את המכשיר מכיסו וניגשה למטבחון. כדורי זיעה גלשו במורד מצחו החיוור ואלה שצלחו את הקמטים המשיכו לתוך עיניו. הוא מצמץ. היא הגישה לו כוס מים והתיישבה למרגלותיו.

תירגע ותקשיב עד הסוף, פקדה עליו.

אז יום אחד אכלנו צהריים באותו השולחן. בדיוק סיפרתי לקולגה איך הילדה הבכורה שלי התחילה לאחרונה לדבר כמו שרמוטה כששמענו קול בס גברי ועמוק שואל אותנו בשקט אם הכיסא פנוי.

סליחה על ההפרעה, בבקשה תמשיכו, הוא הוסיף.

כמובן שאי אפשר היה להמשיך לדבר על הנושא הזה אז פשוט אמרתי לו שזה בסדר, שהוא לא מפריע. מפה לשם; איך קוראים לך; ולך; מאיזה מחלקה; ואתן; וכולי וכולי.

בדיוק כמו בסרטים. אחרי כמה ארוחות צהריים כאלה החלפנו טלפונים ונפגשנו ושכבנו.

היא הייתה כולה מרוכזת בסיפור ולא שמה לב למצבו.

תביאי את הליפידומטר, הוא לחש בעודו מסתכל לפניו ומושיט באיטיות את ידו הרועדת.

פניו הנפולות דמו לפנצ'ר בגלגל של אופניים ורצועות העור שנתלו מעצמות לחיו רטטו מרוב חוסר איזון אלקטרוליטי.

היא ניתרה ממקומה ורצה למטבחון. הוא לא הגיב כשהצמידה את המכשיר לעורק. קולה של הבריטית הנאה ציווה בטון דיפלומטי אך מנוער מאחריות ללחוץ מיד על מקש זריקת החירום המהבהב בלבן ואדום. היא כיבתה את המכשיר. כיסתה את דרורית בסדין צהוב ושטפה את כרטיס הזכרון של המכשיר בניאגרה לא לפני שחתכה אותו לארבע.

גבריאלו לא הרגיש את רטט הטלפון. ראשו היה שעון על חלון הרכבת והוא חלם על חגווה ודרורית טרם שינוי המין שעשתה.

הן התנדנדו על אחת הנדנדות הגדולות שבגינת צמח. השעה היא שעת בין הערביים וצבע האוויר לבן ואפור. שתיהן בגילן הנוכחי אך הילתן הילת ילדות של שחור לבן שהצהיבה בשוליים. הן מביטות אחת בשניה ללא מילים ובחיוך כשמתוך שלוות עצי האקליפטוס החלו נשמעים רעשי חירבון מלווים בנפיחות קצרות. הן מאיטות מאט את קצב נדנודן ומביטות על הבתים הדוממים סביב בפנים חצי חשדניות חצי חומלות וקולות פינוי הנקבים פוסקים. אבל ברגע שעיניהן שוב מצטלבות וניצן של חיוך בוקע מתוכן, תנועת המעיים מתחדשת שוב. גוון של חרדה נמסך על פניהן ושיערות גבן מזדקרות לאט ברגע שהן מבחינות בריח בית הכיסא הנע מכיוון הנדנדה ליד. הנדנדה גם נעה קצת, אולי בהשפעת בריזת הים שאיכשהו חדרה או בכוחות עצמה מפני שרגע קל לפני כן היא דממה. שיער ראשן נוסק כנגוע בחשמל סטטי ברגע שהן שמות לב לגושים לחים הנשמטים תחת הנדנדה בכל פעם שהיא נושקת לגבול הדרומי של קוטר תנועותיה. כשהם נוגעים בקרקע, הם מתכסים קורי עובש צהובים. כעבור כשעה קלה, הנדנדה החלה להאט וכשעצרה השמיעה נפיחה בשרנית של מטה והשליכה סילון שתן קצר שהעלה אדים עם ספיגתו באדמה. יש לי מלאי קקיות בכיס, אמרה חגווה והחלה לאסוף את הגושים. היא עשתה זאת ברשלנות וטינפה את ידיה. דרורית, תביאי לי מגבות בבקשה, ביקשה בבכי והסתכלה עליה.

אין לי, ענתה לה.

מה אני אעשה עכשיו? חגווה קוננה בהחזיקה שתי קקיות ירוקות מלאות בגללים ריריים שנמרחו על הבפנוכו. דרורית ירדה מהנדנדה וניגשה לקטוף עלי אקליפטוס עבים. הנה, אמרה, תנגבי עם זה.

הטמפרטורה עמדה על תשעה עשרה מעלות ושררה נעימות צוננת.

אני חושבת ששכחתי לענות על שאלה 3ג' במבחן בתנ״ך, אמרה דרורית בחרדה, אני ממש מתביישת ולא רוצה שהמורה אסתי תחשוב שלא שיננתי. מה גם שאני יודעת שזה היה יוהאיתן שביטל את גזירות מרדכי בן נון ולא כסלו העשורי. רוצה לחזור איתי לבית הספר? נתפלח דרך החלון שלנו?

המשך העלילה בספר המלא