קרן הירח

אינני יודע אם הדבר הזה הוא סיפור שנדמה למעשייה או מעשייה שנדמית לסיפור; אני רק יכול לומר שבליבו עומדת אמת, אמת עצובה מאוד שאני כנראה אהיה אחד האחרונים להפיק ממנה תועלת, אם ניקח בחשבון את יכולות הדמיון שלי.

אדם אחר, עם הרעיון הזה, אולי היה מחבר כרך פילוסופיה המביא לידי דמעות; אני כתבתי את האגדה הזאת, שאת אלה שלא ימצאו בה דבר היא לפחות תוכל לבדר לרגע.

I

הוא היה אציל; הוא נולד בין המולת הצבאות, ותרועתה מחרישת האוזניים של חצוצרת מלחמה לא הייתה גורמת לו להרים את ראשו לרגע, או להתיק את עיניו במעט מהקלף הכהה שבו קרא את השיר האחרון של אחד הטרובדורים.

לאלה שרצו למצוא אותו לא הועיל לחפשו בחצר רחבת הידיים של טירתו, שם הסייסים אילפו את הסייחים, המשרתים לימדו את הבזים לעוף, והחיילים העבירו את ימי המנוחה בהשחזת להב חניתם כנגד האבן.

"היכן נמצא מַנְרִיקֶה? היכן הוא אדונכם?" הייתה שואלת לא פעם אימו.

"איננו יודעים", ענו המשרתים; אולי הוא נמצא בחצר של מנזר הצוק, יושב לצד קבר, מאזין כדי לראות אם הוא תופס איזו מילה משיחתם של המתים; או בגשר, מביט בגלי הנהר שחולפים זה אחר זה מתחת לקשתות; או צנוף בנקיק הסלע ומעביר את זמנו בספירת כוכבי השמיים, עוקב בעיניו אחרי ענן או מתבונן באורות הרפאים שעוברים במהירות על פני האגמים. בכל מקום שלא יהיה הוא יימצא, חוץ מאשר במקום שבו נמצאים כל השאר.

למעשה, מנריקה אהב את הבדידות, והוא אהב אותה כל כך, שפעמים אחדות פילל להיות חסר צל, כדי שצילו לא ילווה אותו בכל אשר ילך.

הוא אהב את הבדידות משום שבחיקה, בעודו קורא דרור לדמיון, ברא עולם מופלא ובו בריות מוזרות, בנות הזיותיו וחלומותיו של משורר, כי מנריקה היה משורר; עד כדי כך, שהכלים שבהם יכול לאצור את מחשבותיו מעולם לא סיפקו אותו, והוא מעולם לא קיבע את הגיגיו במילים.

הוא האמין שבגחלים האדומות הרוחשות באח דרו רוחות של אש באלפי צבעים, שהיו חולפות כחרקי זהב על גזרי העץ הבוערים, או מפזזות במעגל זוהר של גיצים בקצות הלהבות, והוא העביר את השעות המתות בעודו ישוב ללא ניע על שרפרף, לצד הארובה הגותית הגבוהה, ועיניו נעוצות בגחלת.   

הוא האמין שבעומק גלי הנהר, בין טחב העלים של הגשר ומעל לאדי האגם, חיו נשים מסתוריות, פיות, סִילְפִידֹות או אוֹנְדִּינוֹת, שהיו מתייפחות ונאנחות או שרות וצוחקות ברחשם החד־קולי של המים, רחש שהוא שמע בדממה וניסה לתרגם לעצמו.

בעננים, באוויר, בעומק היערות ובנקיקי הצוקים, הוא דמיין שהוא מזהה צורות או שומע צלילים מסתוריים, צורות של ישויות על־טבעיות, מילים עמומות שלא הצליח לרדת לפשרן.

לאהוב! הוא נולד כדי לחלום על האהבה, לא כדי לחוש אותה. הוא אהב את כל הנשים לרגע: את זאת כי הייתה בהירת שיער, את האחרת כי שפתיה היו אדומות, את השלישית משום שכשהלכה גופה התנודד כצמח הקנה.

היו זמנים שהזיותיו גרמו לו להביט לאורך כל הלילה בירח, ששט בשמיים בין אדים של כסף, או בכוכבים, שרעדו מרחוק כנצנוץ אבני חן. באותם לילות ארוכים של נדודי שינה שירִיים, הוא קרא:

"אם אמת הדבר, כפי שאב המנזר אמר לי, שנקודות האור הללו הן אמנם עולמות; אם אמת הדבר שבכדור הזה, העשוי אם הפנינה וסובב מעל לעננים, דרים אנשים, כמה יפהפיות תהיינה הנשים של אותם מחוזות זוהרים! ואני לא אוכל לראותן, ואני לא אוכל לאהוב אותן... איך יהיה היופי שלהן?.. איך תהיה אהבתן?..".    

מנריקה עדיין לא היה מטורף דיו כדי שישתרכו אחריו ילדים, אבל מספיק מטורף בשביל לדבר ולהחוות בידיו בינו לבין עצמו, וככה זה מתחיל.