האחד במאי

אבי האמין בקארמה מרקסיסטית כגורל מלהיב שנתפר לפי מידת גופו הנמוך והמוצק. הוא ראה את העולם בעיניים מתריסות ושוחקות, כמו ניחן ביכולת להבחין בניצוץ חמקמק של אמת בערפל. כשהיה נועץ בי את מבטו הרגשתי כאילו איבריי הם חלקי פאזל של תמונה שרק הוא יכול לראות, ושעלי להתאמן לקראת השלמתה. אבל הייתי ילד חולני, עם גוף שלא התאים לתיאוריה.

הוא שנא מחלות, נרתע מהן כתקלה אישית, מרי אינדיבידואלי באידיאולוגיה הסדורה של ההיסטוריה. רציתי להיות חזק כמוהו, עם ידיים ורגלים עבות משרירים, אבל צמחתי להיות דק וגרום. הוא התאמן להיות מתאגרף, מחשל את גופו לספוג את מהלומות החיים. אני רצתי ממקום למקום, חומק מן המהלומות במקום לקבל אותן.