מהפכת המשמעות

מרים (בת שמחה) אזולאי: 2019-1929

ממואר: אימא

מאז פרסום ספרי הקודם, שבו הצגתי את מודל המשמעות, העולם לבש פנים קצת שונות. זאת, גם בהיבט הגלובלי וגם בהיבט האישי שלי. שורה של אירועים פוליטיים והתגברות עצומה של עוצמת הרשתות החברתיות הבליטו את חשיבותה של הדרישה למשמעות. השיא היה, מן הסתם, משבר הקורונה, שטלטל את המרחב האנושי כולו, והציב בפני כולם שאלות יסוד על החיים ועל משמעותם. הוא שאל אותנו אם אנחנו יודעים לשחק את משחק המשמעות. ואז הגיע 7 באוקטובר, שמעבר לכל מה שעוד מהדהד ממנו, הוליד תנועת מטוטלת בין תחושת תפלוּת לבין רגעי משמעות וגילויי משמעות מעוררי השתאות.

בהיבט האישי, נפרדתי מאמי. היא הלכה לעולמה במרס 2019, בגיל 90. זה לא גיל שבו אנו חווים את האובדן כטרגדיה, אלא חשים רק עצב עמוק. השנים האחרונות של חייה היו שנים של התבוננות על מקומה בחיי.

ככל שחולף הזמן אני מבין כי במובנים רבים, הפילוסופיה וההגות החינוכית שאני כותב הם בעצם ניסיון לכתוב אותה. לתת מילים אקדמיות ופילוסופיות להוויית חיים שחורגת הרבה מהן.

היום אני יודע שההשפעה של אימא על המחשבה שלי גדולה בהרבה מהשפעתם של גדולי הפילוסופים. גדולה מסוקרטס עם הולדת בחינת החיים והחדירה של הרעיונות הפילוסופיים לרגעים הקטנים של היום־יום; גדולה מעמנואל קאנט והקסם של התבונה; גדולה מעמנואל לוינס והדרישה לביקוע התודעה האטומה, ומחנה ארדנט שמבקשת את חיי המעשה. כל אלה היו הכנה אִטית להבנת החוכמה הסמויה של אימא, שבכל יום אני מגלה משהו חדש ממנה.

אין דרך אחת לסכם חייו של אדם, ואין דרך אחת להבין אדם. אני מתאר לעצמי שכל אחת משלוש אחיותי, אם יידרשו, יכתבו משהו שונה. ואחי, שהיה מעין דמות כלאיים בין אח גדול לאב שאיננו, יכתוב משהו אחר.

הרבה רגעים של חיי יום־יום היו לי עם אימא. רגעים של חיים והתרחשות הקודמים לכל המשגה וכל התבוננות. הם יישארו חוויה טהורה. כל שאני מבקש כאן הוא להציב זיכרונות שנושאים בתוכם מטענים פילוסופיים סמויים.

אימא לא ידעה קרוא וכתוב ולא השאירה אחריה אות כתובה אחת, אבל עוצמתה, חוכמתה והגיונותיה מהדהדים דרכי אל העולם. היא גם לא דיברה עברית, אלא את הניב היהודי־ערבי־אלג'ירי־מוגרבי. הגדרות אקדמיות לעולם לא יצליחו לתאר את המגע האינטימי הראשוני שלי עם אותה שפה, היא שפת האם הקיומית שלי - שפה שאין לה כתב, המהווה חיבור קדמון ומיסטי להוויית חיים אחרת, אבל שפה בעלת צלילים, ריחות, היסטוריה, ועוד רכיבים שאין כמעט יכולת להמשיג אותם. זאת שפה שממנה למדתי ידע חיים, שחלקו הגדול לא שרד את הסלקציה הסמויה של שערי הספריות והדיוק האקדמי. חלק מהידע הזה אני מנסה להוריש הלאה דרך הנתיב הפילוסופי שלי.

וכשאני נזכר בשפה ובצלילים של אימא, אני לא כועס היום על הילד שקצת צחק עליהם. הוא היה רק ילד שחושב מחשבות של ילדים, בשיכון עולים, עמוס עוני ומצוקה, בשנות ה־70 וה־80 של ישראל נטולת הסובלנות. גרנו אז בשיכון בחדרה, שלמרבה האירוניה שמו הרשמי היה "שכונת פאר". אבל אני מתבייש בעצמי ונושא איתי את צער הבושה. בושה אינה מכחידה את מה שאתה או מה שהיית, אלא רק מגלה שאתה יודע להתבונן מנקודת מבט מתקנת.

תחילה הופיעו הניכור והבושה. המילים שליטפו, דאגו ואהבו, נהפכו לזרות. ככה זה שכל מה שאתה קורא הוא בעברית, וככה זה שכל שיר שאתה שומע הוא בעברית או אנגלית, וככה זה שהשפה הבלתי כתובה של אימא נעצרת בשערי בית הספר.

אני נזכר בהתכווצות בימים שהיתה באה לבית הספר, עם השמלה הארוכה והמטפחת על הראש, עם העברית־מרוקאית הרצוצה והשבורה, ואני הייתי מתבייש בה. ורציתי שגם לה לא תהיה כניסה. ורציתי להיעלם. כי ראיתי את מי שמדבר מילים ארוכות ויפות, וראיתי את מי שעושה מלאכות נשגבות, וראיתי את מי שלובש מלבושים חדשים. וכמה מזל יש לי שהיא לא התחשבה ברצון הילדותי שלי. אם היתה צריכה לעקור הרים כדי שאלמד, היא היתה עושה זאת, לא כל שכן לבוא לבית הספר ולדבר אל לבו של המורה אחרי שהעליתי אש בכיתה.

אחרי הבושה והניכור הופיע הצחוק. יש במרוקאית מילים מאוד מצחיקות. גם הדמויות המשונות מהשכונה ובית הכנסת תרמו לכך. לעומת השפה העברית שבה היה העומק, היא היתה לשונה של ההגות, של הפוליטיקה ושל המחשבה. בהמשך הגיעו שנים של קבלה; היא מדברת מרוקאית, אני עונה בעברית - שני קווים מקבילים שיודעים להיפגש לרגעים ספורים, לפני שכל אחד הולך לדרכו - אני לעולם האקדמי ולחיים הפרועים שמחכים בחוץ, והיא חזרה לתוך ביתה, לתוך הדאגות והברכות, והצדיקים שמתגלגלים בתוך הברותיה.

אבל נשאר שם קול קדום שהדהד כל הזמן. קול שאין לו דבר וחצי דבר עם הטלטלות הפוליטיות והחברתיות של הישראליות התוססת והמתחדשת. קול אינטימי שהלך איתי לכל מקום, כמו אותם גלמים של פרפר שטמונים באדמה 17 שנים ומתעוררים מתוך קריאה קדמונית שגדולה מהם. אותו קול החל לבצבץ במסדרונות החוג לפילוסופיה ואִתגר את כל מה שלמדתי. הוא נהפך להיות מבחן סמוי למה שלמדתי. לימים קראתי לו "מבחן אימא". אמת המידה שהיא שתלה בי ונהפכה להיות למבחן מרכזי של הרעיונות הפילוסופיים שבהם נתקלתי במהלך השנים. הזרות הרחוקה והשותקת והקול הקדום נהפכו לקריאה של חסד.

והיא לא היתה לבד, אלא חלק מדור שלם של נשים דגולות, עטופות מטפחת, נטולות הוד והדר, רצוצות ועייפות, שפתן דלה ולִבן עשיר. דור שלם שנשכח והושכח. דור שלם שלא כתב ספרים ולא יצר אמנות, לא המציא מוצרים ולא בנה בניינים. דור שיצר אנשים ונשים, שעכשיו מסתובבים בינינו, ובתוכם מתעורר אותו קול קדמון שיוצא אל העולם ומעצב אותו, בשקט ובצנעה, בכל רגע ורגע.

דור של חסד ושל תיקון.

▪▪▪

קשים ומרים היו רבים מימי חייה של אימא. הרבה קושי וסבל מצאו את דרכם לעולמה, והיא יכלה להם. ממנה למדתי לא לברוח מהסבל, אלא להביס אותו. זה לא שלא היו רגעים של צחוק ושל שמחה. היו רבים כאלה. אלא שלא זה היה האקורד המרכזי של מוזיקת החיים שלנו. ואותה עמידה אמיצה מול הקושי והסבל הדהדה בי והיתה למבחן מול כל תורות חיפוש העונג ומימוש הצרכים.

אני זוכר את עצמי יושב ולומד את תיאוריית הצרכים של אברהם מאסלו. אותה תורה שמדברת על הפירמידה המפורסמת שבלעדיה לא ניתן להגיע למימוש עצמי. ואני זוכר את המרצה עומד ומסביר אותה בהתלהבות גדולה, ומשהו בתוכי חש את הטעות; הקול הקדמון של אימא אמר לי לעצור לרגע. ואמרתי למרצה שאולי זה נכון לגביו, אבל לא נכון בשום צורה לגבי אימא שלי, ושאם זה היה נכון, היא היתה קורסת מזמן, ויחד איתה היו קורסים חמשת ילדיה הקטנים.

בראשית היתה עוצמת המשמעות אצל אימא. עוצמה שמקורה באמונה, והמשכה בחותם הייחודי שלה בדמות ילדיה. בזכותם היא יכלה לכל קושי. כל ילדותי היתה הפרכה בלתי פוסקת של פירמידת הצרכים, ולימים הבנתי ששאלת החיים אינה קיומו של סבל, אלא מה יקרה כשהוא יופיע. אבל היה דבר אחד שפצע את נפשה ללא הרף. צל שחור שרדף אותה יום ולילה, ונעלם רק לרגעים נדירים שבהם הפציע אור גדול, ואז שוב חזר - המוות הטרגי של אחי, הבן שלה. רק בן שש היה במותו. משחק שגרתי של ילדים בשכונה שהסתיים בתאונה טרגית.

ולא שהיא לא הכירה את האובדן. הוא היה אורח של קבע בביתנו. שנתיים אחרי מותו של אחי, מת אבא שלי, בעלה, והותיר אותה להילחם מול העולם וקשייו ולהגן על חמשת ילדיה הקטנים. וכילד, אמרו לי שאבא מת מסיבוכי הלב. ורק היום אני יודע שהוא לא עמד בייסורים שהוליד המוות של אחי, בנו הקטן. הוא מת משיברון לב. הגוף הוכרע על ידי הנפש ההרוסה. אבל אימא המשיכה.

וכל כמה שמותו של אבא טלטל והרעיד את כל ממדי חיינו, והשפיע על כל רגע ביום־יום בדמות קשיים כלכליים וניהול חיי הבית, זה לא היה אפילו קרוב לפצע המדמם שהוליד באימא מותו של אחי. היא יכלה לדבר על אבא, לספר סיפורים, לעשות אזכרה בכל שנה ולתלות את תמונתו. אבל בכל מה קשור לאחי - דממה מוחלטת. שתיקה רועמת, דומעת. ולימים הבנתי כמה טעה ניטשה כשאמר: "מה שלא הורג, מחשל". מה שלא הורג יכול לפצוע, לטלטל, לזעזע ולהפוך את החיים למסע באפלה. יש דברים שלא הורגים את החיים, אבל הורגים את שמחת החיים.

כך הלכה והתבררה תובנה שתהפוך לאבן היסוד של כל המחשבה הפילוסופית שלי - המלאוּת המדומיינת של הפרט למעשה אינה מלאה אף פעם. החור שהתגלה בתוך האובדן והשכול של אימי הוא החור והחוסר של ההוויה הקיומית. אנחנו לעולם לא שלמים ללא האדם שמולנו. המחשבה שכל פרט הוא בועה סגורה היא שמולידה את הריקנות ואת הבדידות. היא שמפרקת את העולם. כמו שכתבה המשוררת זלדה - שלומי קשור בחוט אל שלומך.

ואני זוכר את אותו גילוי מול הפילוסופיה מלאת העוצמה של מרטין היידגר. אני זוכר את עצמי מקשיב למרצה שלימד היידגר בתוך אותו גוש צהוב בפקולטה למדעי הרוח בירושלים. והנה הוא מספר על הרגע האותנטי שהיידגר כל כך חיפש. וברגע הזה של הפנמת אפשרות המוות, מתברר שלכל אחד יש תחליף.

ושוב הרגשתי את הקול הקדמון עולה בי, והתפרצתי ואמרתי למרצה: "עבור אימא שלי, אין ולא יכול להיות לי תחליף", והוא הביט עלי במבט של כעס מלווה בפליאה. מאז גיליתי כמה חוטים דקים קושרים בין אנשים ונשים ובין הורים לילדים שאין להם תחליף, וכמה הטענה של היידגר היא חסרת בסיס. והבנתי - הפילוסופיה לא מתחילה מהמוות, אלא מתחילה מהחיים ומרגע ההיווצרות שלהם. ותמיד האדם שמולי הוא חד־פעמי.

וקצת אחרי שאימא מתה קראתי את "יומן אבל" של רולאן בארת', שהיה קשור באופן עמוק לאימא שלו. את היומן הוא כתב בעקבות מותה ותחושת האבל הכבד שעטפה אותו, ומשפט אחד בו היה עבורי מכונן: "אנשים רבים עודם אוהבים אותי, אולם מעתה ואילך מותי לא יהרוג איש - ובכך החידוש". התובנה הזאת מקפלת בתוכה את עומק היחס הייחודי והא־סימטרי בין האם לילד, בין בארת' לאמו, ביני ובין אמי. חבר טוב שלי הצהיר בפני שגם במצב החיים הקיצוני ביותר הוא לא יתאבד, משום שכך הוא יחסל שני אנשים: אותו ואת אמו.

רבים וטובים אוהבים אותי, וזאת אהבה עמוקה שאין לי לגביה צל של ספק. אולם מותי לא יחסל אותם. הפצע שייפער בהם יֵדע להתאחות. לא כך לגבי אימא - זהו זיקוק עמוק של תחושת היתמות, וזוהי הא־סימטריה של העולם האנושי ושל המנהיגות האנושית. 

▪▪▪

ליד בית הספר היסודי שבו למדתי (ממלכתי־דתי) היתה חנות לכלי כתיבה ולצעצועים. יום אחד נכנסתי אליה עם חבר. הסתובבנו והסתכלנו בכל הצעצועים היפים והבלתי מושגים עבורנו, שחיינו בעוני עמוק. לא הצלחתי להתאפק וגנבתי עכבר עשוי מפלסטיק. לא הייתי גנב מוצלח - והמוכרת תפסה אותי. מה שקרה אחר כך היה מצעד בושה. מנהל בית הספר הוזעק לחנות, ומשם הובלתי מבויש לחדר המנהל לחקירה ממושכת ונזיפה. הייתי בן תשע.

אחותי הגדולה באה לקחת אותי. כשיצאתי מחדר המנהל כל בית הספר עמד בחוץ וחיכה לראות את הפושע הגדול. המון הילדים נפתח לשניים כמו ים סוף, ואחותי ואני צעדנו בנתיב הריק, בעוד המבטים מלווים אותי. עד היום.

הגענו הביתה. לעולם לא אשכח את המבט של אימא. לא צעקות ולא מכות. רק מבט של עצב מהול בכעס. כל הרגישות המוסרית שלה התנקזה לאותו הרגע. לא היתה שם "הֲכָלָה" לילד שאין לו, לא היתה שם הבנה למצב והנסיבות.

הנסיבות אינן צידוק לעוול מוסרי. גם במצב החיים האיום ביותר אפשר לבחור בטוב. הוא בסוף מנצח. ולימים, בכל פעם שהייתי משתתף בדיונים על דיכוי ועל אפליה, ועל מעשי הייאוש והאלימות שעולים מהם, הופיע לפנַי "מבחן אימא", והייתי נזכר שאפשר להגיב גם אחרת.

כשקראתי את חנה ארנדט ואת עמדתה על הבנאליות של הרוע, ובו הרעיון שכל אחד מאיתנו יכול להיות רוצח בנסיבות מסוימות, חשבתי על אימא ועל המרחק בין עמדות הנייר האלה לבין חייה. וידעתי, אימא לעולם לא היתה יכולה לרצוח. יהיו הנסיבות אשר יהיו. וכשקראתי את משנתו של עמנואל קאנט, הבנתי את עוצמת החוק המוסרי שפָּעַם בתוכה. בתוך עוני גדול, בתוך שכונה שגנֵיבה לא היתה זרה לה, אימא התעקשה לשמור על מוסר בלתי מתפשר. היא התבססה על האמונה המוחלטת שלה באלוהים ובתורתו, שלא ידעה לקרוא ולא למדה מעולם, אבל היא נבעה ממנה ללא הפסקה.

עם זאת, המוסר של אימא לא היה אוסף חוקים קשוח וקר. לא היתה בו צייתנות נטולת רצון טוב. היתה בה נטיית לב עמוקה אל הטוב. אפשר לשמור על מוסר בפנים זועפות ובלב כבד, ואפשר לשמור על מוסר במאור פנים ובלב שמח. אימא האמינה בטוב והאמינה בעליונות שלו. מעולם לא קיללה, מעולם לא רבה עם איש.

יש מי שחוצב את נתיב חייו עם קרדום, ויש מי שחוצב עם חום אנושי ופנים מאירות. בכל מקום שהלכתי אליו עם אימא היא ידעה להשפיע על העולם בעזרת טוב אין־סופי. כך מול המורים שלי, מול משרדי הממשלה, מול המוכרים בחנויות. היום, כשעולים בי לעתים כעסים מול העולם, אני מבין שהם נחותים בעוצמתם מול מאור הפנים המסנוור. ממש כמו במשל המפורסם של איזופוס, שבו מתחרים הרוח והשמש. אימא היתה שמש.

ולימים הבנתי שטוב הלב המידבק שלה היה תוצאה של בחירה ואמונה. את אלפי הרגעים הקטנים של הדאגה היום־יומית, עטפה אופטימיות גדולה ואמונה שהעולם הוא טוב ממהותו. אמונה שגם כשנראה שאין מפלט ואין פתרון, בסוף העולם יפְתח שער סמוי. כילד, היה באמונה הזאת משהו מעצבן. בכל פעם שהייתי שואל מה יהיה או מבקש משהו, היתה מופיעה התשובה במרוקאית: "איחן אללה", אלוהים יעזור, אבל מהותה היא שיש תקווה לתקווה עצמה. ולימים הבנתי, אופטימיות היא בחירה קיומית.

אבל בקצה האופטימיות עמדה דרישה יסודית אחת ובלתי מתפשרת - הדרישה לתיקון עולם. לא משנה מהן נסיבות חיינו, ולא משנה עד כמה נשכלל את הערך העצמי שלנו ואת צחצוח הנשמה, העולם תמיד קורא לנו לתיקון. חלק עמוק ומרכזי בהוויית החיים הוא הדרישה להביט על העולם ועל מה שמתחולל בו. עדיין יש בו סבל, עדיין יש בו מצוקה, עדיין יש בו עוני, ועדיין יש בו כאב.

גם כאשר עולמנו הפרטי נוח ונעים, עדיין תמיד צריכה ללוות אותנו תחושה של אי־נחת שאומרת - יש עדיין מה לתקן.

אימא החזיקה קופת צדקה בבית. היא היתה מקפידה למלא אותה. יום אחד שאלתי אותה בתמימות של ילד: "אימא, הרי צדקה נועדה לעניים, ואני לא מכיר מישהו שהוא עני מאיתנו. אז למי בדיוק אנחנו אוספים את כספי הצדקה הזאת?"

אימא ענתה שתמיד ישנו מישהו שברגע מסוים צריך יותר ממך. אנחנו מסתכלים תמיד על עצמנו, אבל מי יודע מה יש כמה רחובות מאיתנו? מי יודע מה מסתתר בחדרי חדרים אצל מי שמתבייש? תיקון העולם לא נפסק אף פעם. וזה עתיד להיות הכוח הפועם בבסיס המשמעות: המשמעות היא השינוי הייחודי שאנחנו יוצרים בעולם. שינוי ששואף ללא הפסקה לתיקון עולם. 

▪▪▪ 

איך מודים לאישה שהקריבה את חייה עבורך? איך מודים לאישה שקמה בכל בוקר ורצה למכולת בגשם ובקור להביא לחם לילדיה הקטנים? אישה שהפכה כל אבן ופתחה כל דלת כדי שלילדיה יהיו כל ספרי הלימוד, ושכל בוקר יתייצבו לספסל הלימודים מצוידים בכל הדרוש? איך מודים לאלמנה צעירה שהחליטה לא להכניס גבר חדש לחייה בשל החשש מפגיעה אפשרית בילדיה?

האמת היא שאין דרך כזו. ילדים הם ילדים, ומבחינתם כל מה שמתחולל סביבם ברור מאליו. כילד כעסתי, דרשתי, בכיתי והתלוננתי.

היום, כשאני כבר אב לשני ילדים, אני מבין שלא יכולתי להבין.

לימים חשבתי שאימא טעתה. חשבתי שהקריבה מדי. בסוף ימיה היא נשארה בודדה בתוך דירת השיכון שבה גדלנו. כמה שלא הגענו והתקשרנו, לא יכולנו לכסות את בדידות הלילה. הבדידות שמזמינה אליה מחשבות בלתי נשלטות שיכולות להיעצר רק באמצעות המפגש עם האחר. אולי לא התעקשתי מספיק לשכנע אותה לחשוב גם על עצמה? רגשי האשם ימשיכו להיות חלק מנוף המחשבה שלי.

היום אני מבין שאימא קיבלה על עצמה את הקפיצה המטפיזית של המנהיגות. א־סימטריה שלעולם לא ניתן לשבור, ובמקרים רבים, כישלון מנהיגות הוא סירוב מכמיר לב לקבל את הא־סימטריה הזאת.

זאת מנהיגות שקופה שאפשר רק להרגיש אותה. ילדים וחברי קהילה לעולם לא יוכלו להבין את הבדידות הקיומית של מנהיג הקהילה. הם לא אמורים להבין. הם שחקנים שאמורים לשחק את משחק החיים. המנהיגות אחראית על כלליה ועל יצירת מרחב המשחק.

לפעמים יכולה להופיע תחושה של כפיות טובה אצל המנהיג. למה הם לא מעריכים אותי? למה הם לא מבינים אותי? הוא ישאל. לימים קראתי באחד מספריו של דויד גרוסמן שלהתבגר פירושו להבין שגם להורים יש פסיכולוגיה ושגם הם זקוקים להכלה.

אימא לא ביקשה דבר מזה. היא נשאה את בדידות מנהיגותה עד ליומה האחרון. ובמקום הזה נזרע, אולי, הזרע של יסוד המשמעות כפעולה היוצאת אל העולם ומהדהדת בתוכו, בלי לשאול על הרווחים האפשריים שלה. ואני, כמו רבים כמוני, תמיד אישאר עם התחושה שלא הערכתי מספיק.

בשלב מסוים הבנתי כמה ההיסטוריה של האדם יכלה להיראות אחרת אילו כך היה מביט פרויד על העולם. עם כל הגאונות והעומק של פרויד, הוא התבונן על העולם דרך עיני הילד אל אמו. וכך, כל העולם נהפך לתחליף אפשרי. אבל אילו היה מביט על העולם דרך עיני האם אל הילד, כל מה שהיה נראה ככוח של עונג או של הרס, היה מתחלף בכוח של חמלה ותיקון.

אבל עדיין, איך אימא עשתה את מה שעשתה?

היום אנחנו קוראים אלפי ספרים על חינוך ועל הורות, אנחנו חוקרים בלי סוף את סודות המנהיגות, ואילו היא עשתה זאת מתוך חוכמת מעשה בלבד. כל מי שפגש את אימא ואת דרכה בגידול ילדיה עמד משתאה. איך האישה האנאלפביתית הזאת עושה את מה שהיא עושה? היא לא מכה, לא צועקת, לא מאיימת בסנקציות כלכליות שאין לה שום יכולת לממש. כל המחנכים שלי לאורך השנים היו פועלים באופן מוזר דרך עיניה של אמי. איך ובמה היא הצליחה להקסים אותם, תוך הערצה מוחלטת למעמדם?

הניסיון לפתור את החידה הוא שהופך בסוף לרעיון של מנהיגות מחוללת משמעות. 

▪▪▪

אחד הדברים שהכי שנאתי כילד היתה השהות בבית הכנסת. אימא התעקשה שאחי הגדול ואני נלך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. התפילה שעממה אותי, ונרתעתי מכל הדמויות המוזרות והעלובות שהופיעו בבית הכנסת. אם כי היו רגעים נשגבים ומרגשים, בעיקר בפיוטים של ראש השנה ויום הכיפורים.

בשבת אחת התארח רב אחד בתפילה. בשלב מסוים הוא נשא דרשה, דבר ששימח אותי, כמו כל הפסקה בלתי צפויה של מהלך התפילה השגרתית והמייגעת. הרב סיפר שבעתיד לבוא יקום בית המקדש, וכאשר הוא יקום, לא יהיו יותר בתי כנסת כי נחדש את עבודת הקורבנות. הדבר מילא אותי בתקווה ילדותית שיהיה אפשר להיגאל מהצורך ללכת לבית הכנסת.

וכך, בכל פעם שהגענו לתפילה הנוגעת לתקומת בית המקדש ולחידוש עבודת האל, התפללתי באדיקות עצומה. סלידה יוצרת פרדוקסים משונים. אלא שבינתיים בית המקדש סירב להיבנות, ואני התייסרתי על ספסלי בית הכנסת, מביט בקנאה בחברים מהשכונה שקמים מאוחר והולכים לשחק כדורגל.

ומול כל הפיתויים וכל ניסיונות ההתחמקות שלי מבית הכנסת ניצבה העקשנות של אימא. עקשנות שהיתה לאחד מסימני ההיכר המובהקים שלה. כולם מסביב ידעו שכאשר היא רוצה משהו, אפילו הקירות ייאלצו להתכופף. הרב של בית הכנסת ידע שאימא תתקשר אליו עשרות פעמים בנוגע לאזכרה המתקרבת של אבא. ונראה שהעקשנות חוצה זמנים וחיים, והנה היום אני מוצא את עצמי חוזר מדי פעם לבית הכנסת. לא בכורח, אלא בתשוקה וברצון.

והיום אני מבין כמה חשובה העקשנות הזאת לבניין קהילה וחיים. זאת היתה עקשנות נטולת פשרות שיצרה אצלי מעין גדרות בזמן - נקודות שבהן התחוללה טרנספורמציה והתחולל מעבר ממרחב למרחב ומהוויה להוויה.

היום אני מבין שבלעדי הגדרות האלה, הייתי הולך לאיבוד בתוך האין־סופיות של חוויית הילדות והנעורים. הולך לאיבוד בזמן. הרבה מחברי לשכונה עדיין אבודים שם. יצירת שגרה קבועה היא יצירת קצב פעימות הלב של הקהילה.

דוגמה לגדר כזאת היתה בימי שישי. הייתי חייב להגיע הביתה לקראת כניסת השבת. לא משנה אם היה זה באמצע משחק כדורגל, בחוף הים או בתנועת הנוער. הייתי מפסיק הכול, הולך הביתה, מתקלח והולך לבית הכנסת. העוצמה של הטקס הזה היתה כה גדולה, שאני זוכר את עצמי אומר למפקד בצבא שלא אכפת לי מה הוא יעשה איתי במהלך השבוע, ביום שישי, בארבע אחר הצהריים, אני בבית.

את אותה עקשנות היא הפגינה גם בנוגע להתייצבות כל יום בבית הספר. רבים מילדי השכונה היו נעדרים כראות עיניהם. מבעד לעקשנות עיניה של אימא זה נראָה כמטורף ובלתי נתפס. להימנע מהליכה לבית הספר היה מחוץ לגבול ההיגיון.

מן הסתם העקשנות הזאת נראית כעניין פעוט. אין כאן רגע של משהו מכונן. אין כאן רגע מטלטל שמשנה חיים. אנחנו קוראים סיפורים וביוגרפיות ותמיד יש משהו מכונן ומטלטל, והנה כאן אני מספר על סדירות משעממת, עקשנות טקסית כמעט. אלא שזאת מלאכת מנהיגות עדינה ושקופה שמצריכה כוח התמדה מול התנגדות בלתי פוסקת. בטח מול ילדים שיודעים ורוצים לחוות הווה אין־סופי. יצירת המעטפת הזאת היא יצירת מרחבי משחק החיים, יצירת מרחבי התהוות וטרנספורמציה. מרחבים של קדושה בזמן, כמו איים בתוך זרם הזמן השוצף.

למשחק כדורגל יש מובן, כיוון שלמגרש יש גבולות. אימא ידעה לסמן את הגבולות בזמן שיכולנו להתממש בתוכם. במרחב פתוח עד אין־סוף אנו מאבדים אוריינטציה.

היום, כשאני שומע אין־ספור סיפורי חיים שהיה בהם ייאוש והיה בהם קושי, והיה בהם רגעים של ויתור עצמי, והיתה שכחה של עתיד וחולשה של הרצון, אני נזכר באימא. כי בכל הסיפורים האלה היה שם מישהו - מורה, מדריך, סבתא או אימא - שידע לעמוד מול הכעס והתסכול שעולה מן הייאוש, והחזיק את חזון העתיד, וניצח את פיתוי הנפילה. ומי שלא היתה לו דמות כזאת, הוא לא כאן כדי לספר לנו. ויש רבים כאלה.

וזאת בדיוק מנהיגות שלא יודעת לוותר לך ולא יודעת לוותר עליך. וזה מה שאימא הבינה כשהיא ניערה אותי כל בוקר מהמיטה, והדגישה בלי סוף את קדושת הלימוד וקדושת הפדגוגיה. וזאת מנהיגות שאף פעם לא סוגרת את הדלת ואף פעם לא מנתקת את החוט. זאת מנהיגות מקרבת, לא משנה כמה רחוק הלכת. 

▪▪▪ 

יום אחד קראתי בעיון את הפרק החותם בספר משלי, המדבר על אשת חיל. עמדתי נפעם אל מול המילים: "צופיה הליכות ביתה". ונזכרתי שמה שתמיד היה שם הוא המבט של אימא. גם שהיתה בודקת אם הכנתי שיעורי בית, אף שלא ידעה קרוא וכתוב, ובדרך פלאית ידעה שלא הכנתי, וגם כשעמדה בחלון בשעת לילה מאוחרת, וחיכתה וציפתה לראות את בניה ובנותיה חוזרים מבילויי הלילה שלהם. המבט הזה מלווה אותי עד היום.

המבט שמסרב להיעלם הוא יסוד המנהיגות.

זאת לא מנהיגות שצועקת את עצמה. אנחנו לא יודעים להכיר בה במלוא עוצמתה עד שהיא נעלמת, ואין קהילה ללא מנהיגות שקטה כזו. את עמודי התווך של הבניין אנחנו לא רואים. והיום, כשאימא איננה, אנחנו מחפשים את הדבק הזה שימשיך לקשור בין הילדים, והנכדים והנינים והחתנים. וכמה קשה למצוא אותו. 

▪▪▪ 

אימא מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. היא אמרה הרבה דברים אחרים שהיו הרבה מעבר למילה אהבה. הם היו המימוש שלה. כל שיחת טלפון התחילה עם מעט ענייני יום־יום, ומרביתה היתה שטף של ברכות וביטויי אהבה בלתי פוסקים. הדקדוק של היום־יום היה טבול ברגש. הדבר המפליא ביותר היה שלא ממש הבנתי את כל המילים והברכות, אלא רק את מה שעבר דרכן.

כזה למשל הוא הביטוי במרוקאית: נְעְבִּיבָּאשְׁכּ. שמעתי אותו מאימא אלפי פעמים, אחר כך שמעו אותו הנכדים והנינות. אף אחד לא ממש ידע את משמעו, אבל ידע שבדרך פלאית הביטוי מחבר אותו לאימא בחוטים בלתי נראים. ביטוי מאגי שיודע להפעיל את העולם עשרת מונים יותר מכל זעם או מתנה מפנקת.

וכשיום אחד החלטתי לבדוק מה למעשה פירושו, גיליתי שהוא מכיל בתוכו את הקפיצה המטפיזית של המנהיגות המקרבת ואת הא־סימטריה של מנהיגות מחוללת משמעות. הפירוש הוא: אקח על עצמי את כל כאביך ואת כל המזל הרע שיכול להתרגש עליך. בדרך פלאית אני נמצא בתוך מערכת החוויות שלך ונושא אותם. כל הפירוק של הקיום האנושי שמתחולל בעת החדשה לפרטים הסגורים בתוך תודעה אטומה ובלתי נגישה, על ההגיונות של עליונות הפרט והמודעות הייחודית שלו לעצמו, קורסים אל מול הקסם הבלתי ברור הזה.

ולפעמים מילים הולכות אל הספרים ואל השירים ואל ההגות ונקברות בתוך עצמן. ולכן לפעמים מנהיגות לא מדברת אהבה, אלא רק יוצרת אותה. אנחנו הולכים רק כברת דרך קצרה אחרי מי שאנחנו פוחדים ממנו, כברת דרך מעט ארוכה יותר אחרי מי שאנחנו מעריצים, וכברת דרך אין־סופית אחרי מי שאנחנו אוהבים. מנהיגות שנמצאת מעבר לכל שידול ופיצוי ומעבר לכל שכנוע של השכל. נאומים לא עובדים כאן, אלא רק הפיתוי היום־יומי של הלב שיודע ליצור את החוט הדק והחזק של הזיקה. הסדירות והדקדוק של היום־יום הם אבני הבניין של הקהילה, אבל הן יהיו ריקות ללא הדבק הבלתי נראה של הזיקה ופיתוי הלב שיוצר אותה.

היו פעמים שהתייחסנו לכך מעט בזלזול, ואפילו קראנו לזה בשמות כמו שיטת ה"רִגשי", היכולת להפעיל את האחר באמצעות פריטה על רגשותיו. וזה נראָה כמניע נחות. לכן היה קל לשכוח שבתוך המילה פילוסופיה עצמה חבויה המילה אהבה. אבל היא נשכחה והשאירה את המקום רק לחוכמה ולשכל. אלא שבלעדי האהבה לחוכמה, לא היתה נכתבת מילה אחת, ולימים זה מה שיגרום לי להבין את הסכנה של עליונות השכל, ולומר פעם אחר פעם שהחיים גדולים מפילוסופיה.

▪▪▪ 

כיצד נראֶה ומתנהל אדם שנשבר? הוא מפסיק לעשות. הוא מאבד את היכולת להגיב למציאות. היא משחקת בו - והוא מפסיק לשחק בתוכה.

מעולם לא ראיתי את אימא נשברת. היא מעולם לא עצרה. עד כמה שיישמע מוזר, אפילו לא כדי לנוח. תמיד עשתה ופעלה. מעולם לא היתה כוס מלוכלכת בכיור, מעולם לא קרה ששולחן השבת לא היה ערוך לתפארת. תמיד היו בגדים נקיים וכל קרע וכל כפתור נתפרו כהלכה. מעולם לא הסתגרה בחדר כי "די כבר ואין לי כוח יותר". מעולם לא פסקה מלעשות. התשובה שלה לשאלות החיים היתה פעולה.

יום אחד הייתי חולה, והיא היתה צריכה לקחת אותי לבית החולים, והיה זה ביום שישי, והיינו צריכים לנסוע עד לכפר סבא, ופתאום נפער בור בעשייה הבלתי פוסקת שלה, וזה טלטל אותי, ושאלתי אותה: אבל אימא, מי יכין את הדגים לארוחת שישי? והיא הרגיעה אותי. בדרך נס הספקנו לחזור הביתה בזמן וגיליתי אז גם את אהבתן של השכנות לאימא. היה סיר מוכן על השולחן. וזה היה כל כך יוצא דופן.

ולא היתה זאת פעולה נטולת מחשבה. לא היתה זאת תזזיתיות סתמית. היתה באימא הבנת מציאות עמוקה והתנהלות מחושבת כדי להצליח להחזיק את ילדיה מעל פני המים. לפעמים אני מצטער על שלא התעקשתי מספיק ללמד אותה לקרוא ולכתוב. אפשר רק לדמיין מה היא היתה עושה עם המילים הכתובות. פגשתי בחיי הרבה אנשים חכמים במובן הכי עיוני של המילה, אבל פגשתי מעט אנשים חכמים כמו אימא. יכולת הניהול הכלכלית שלה, למשל, היתה מבריקה. לא היו לה המחאות ולא כרטיסי אשראי, ובדרך שלא אצליח להבין לעולם, היא הצליחה לייצר מציאות חיים נטולת מחסור יום־יומי בתוך עוני גדול. מעולם לא היתה חייבת לאיש אפילו אגורה אחת. כשהיתה מתחייבת בבית הכנסת על נדבה צנועה כנגד הברכה הנכספת, לא היתה ישנה לילה שלם עד שלא שילמה את הסכום עד לאגורה האחרונה.

וכילד זה נראָה לי טבעי, אבל עם השנים למדתי שהיכולת לפעול בעולם אינה מובטחת. כובד החיים מושך אותנו למטה. אל הפסיביות ואל ההמתנה לגאולה. ונסיבות חיים יודעות לחסל את יכולת הפעולה. ומי שלא חווה זאת, לא יבין זאת לעולם.

ואימא הבינה בחושיה החדים שללא עשייה אין כניסה לעולם המשמעות ולעולם החיים. וכשהזִקנה החלה לנגוס בה, והגוף החל בדעיכתו הטבעית, ואמרנו לה שאין כבר צורך להכין, ולעשות, ולבשל ולארח - היא סירבה. כי הבינה שביום שבו תחדל לעשות, היא תתחיל להתפוגג. והבנתי שלפעמים, כשאני אומר למישהו שהוא לא צריך לעשות כלום והוא יכול לנוח, אני לא עושה לו טובה אלא למעשה מעניש אותו. אני לוקח ממנו את הזכות למשמעות.

ואולי זה מה שאימא הבינה כשהיא שכבה בסוף ימיה בבית החולים. מדרון הרסני שהתחיל מנפילה סתמית בסלון הבית, אגן שבור, ותהליך שיקום נטול שיקום במוסדות שרוצים בטוב אך לא יכולים לממש אותו. היא הבינה שהיא עתידה לצאת מעולם המשמעות, והמערכות שלה החלו לכבות את עצמן.

המשך הפרק בספר המלא