כבוד
הוד מעלתו
הגלעד של בנקר היל1
הביוגרפיה בתבניתה היותר צרופה, זו המתגדרת בחיים שתמו, של התם ואמיץ הלב, עשויה להיחשב כִּשׂכרהּ הנאה ביותר של המידה הטובה — שכר הניתן ומתקבל בלי שמץ של טובת הנאה: שהרי, כפי שהביוגרף אינו יכול לצפות להכרת התודה של בעל־הדבר, בעל־הדבר שוב אינו יכול ליהנות מהכבוד הביוגרפי שהוענק לו.
ישראל פוטר ראוי בהחלט למנחה הזו — טוראי פרטי בבנקר היל, שבתמורה לשירותיו הנאמנים, הוא קודם כבר לפני שנים אל פרטיות עמוקה עוד יותר מתחת לפני האדמה, בתוספת קִצבה שלאחר המוות, בהיעדר אחת כזו בימי חֶלדוֹ, קצבה אשר שולמה לו מדי שנה בשנה על־ידי האביב, עם אזוביו ודשאיו המתחדשים לעולם.
במשנה ביטחון מניח אני חיבור זה לרגלי הוד מעלתו, מכיוון שבשינוי הגוף הדקדוקי הוא משמר את הסיפור האוטוביוגרפי של ישראל פוטר, כמעט כהדפסה מחודשת.2 זמן קצר אחרי ששב למולדתו, תשוש מחמת הזקנה, הופיע אצל רוכלי הספרים סיפור עלילה קטן על הרפתקאותיו, סיפור שהודפס בצורה עלובה על נייר אפור וזול, וככל הנראה לא נכתב במו־ידיו, אך ישירות מפיו. אבל כעת, כמו סימני הקביים של הנכה שליד השער המהודר,3 אותה רשומה שחוקה שוב אינה בנמצא. למעט כמה הרחבות, הוספת פרטים אישיים והיסטוריים, סצנה אחת או שתיים, הרצאת הדברים הנוכחית, אשר נשענת על עותק מרופט שניצל רק במקרה מידיהם של הסמרטוטרים, עשויה אולי במידת מה, ולא בלי הצדקה, להיחשב כשיקום של מצֵבה ישנה וחרבה.
ביודעי היטב שבעיני הוד מעלתו סגולת הסיפור נעוצה בהכרח בנאמנות הכוללת לרוחו של הנרטיב המקורי, נשמרתי ככלל מהמתקת מצוקותיו של הגיבור שלי. ובמיוחד לקראת הסוף, הגם שהתפתיתי עד מאוד, לא העזתי להמיר את דין ההשגחה העליונה בשום פיצוי אומנותי הנענה לצדק הפואטי; לפיכך, איש אינו יכול להתלונן מרה יותר ממני על אותה קדרות השׁורה על פרקי הסיום שלי.
כזו היא המלאכה וכזה הוא האיש, אשר לכבוד הוא לי להציגם בפני הוד מעלתו. העובדה שהשם שצוין כאן לא נועד להופיע בכרכים של ספרקס,4 יש בה אולי כדי להתמיה, ואולי לא, אבל נראה שבכוונת מכוון התמהמה ישראל פוטר בטרם התגלה ברבים בחסותה של פטרונות מרוממת כל כך,5 שהרי, ברוח ההגדרה דלעיל הוא נוכח לדעת שבמובן הנעלה ביותר, הוד מעלתו הוא הוא הראוי להיחשב לביוגרף הגדול: המנציח הלאומי של אלה מבין הטוראים האנונימיים של ה־17 ביוני 1775, שייתכן שמעולם לא קיבלו שכר אחר, להוציא גמולך האיתן הֶעשוי גרניט.
יסלח לי הוד מעלתו אם אתיר לעצמי באירוע מבורך זה לשלב בקילוסין הנלהבים את ברכותיי הלבביות ליום השנה שאנו שבים וחוגגים ולאחל להוד מעלתו עוד ימים רבים כמותו [הגם שהוד מעלתו האפיר קמעא בטרם עת], ושכל אחת משמשות קיציו תזהיר קלות על ראשו, כפי שכל אחד משלגי חורפיו יגהרו קלילות על קברו של ישראל פוטר.
והריני, הוד מעלתו, עבדך הנאמן והמסור עד מאוד,
העורך.
17 ביוני 1854.
הערות
1 Bunker Hill, בוסטון, שדה קרב מפורסם במלחמת העצמאות שהתחולל ב־17 ביוני 1775.
2 Israel R. Potter, Life and Remarkable Adventures of Israel R. Potter
3 מעשה השליחים, ג.
4 Jared Sparks (1789-1866), היסטוריון נודע בזמנו.
5 הקמת הגלעד התאחרה מאוד. היא החלה ב־1825, והסתיימה רק ב־1843. מלוויל מכוון את שיבתו של פוטר לארצות הברית לשנת 1826.
פרק ראשון
מקום הולדתו של ישראל
הטייל המסתפק בימים אלה בטיול בסגנון האסיאתי הישן והטוב, כשאין הוא חולף ביעף בלוקומוטיב וגם לא נגרר בכרכרה; זה המוכן ליהנות מהכנסת אורחים בבתי חווה מבודדים במקום לשלם את חשבונו בפונדק כלשהו; זה שלא יפחד מהבדידות, רבה ככל שתהיה, ולא יירתע מדרכי חתחתים או מפסגות נישאות; נוסע כזה במזרח ברקשייר אשר במסצ'וסטס, ימצא שפע צידה לשרעפים פואטיים בנוף המיוחד של הארץ, שבהיותה אדמת טרשים מבותרת, המשתרעת הרחק ממסלולי ההסעה הציבורית למיניה, היא נותרה עלומה כמעט עבור התייר הרגיל, כתוככי בוהמיה.
כשנוסעים ממחוז אוטיס צפונה, כעשרים או שלושים מיל6 בכיוון וינדזור, מובילה הדרך — לאורך שלוחת הפסגות הארוכה והמבוקעת, המשוגרת אל תוככי מסצ'וסטס מן ההרים הירוקים של ורמונט. כמעט בכל כברת הדרך הזו תדמה שוב ושוב כאילו שרוי אתה על איזו טרסה שבירח. לרגע לא תדע את תחושת המישור או העמק, בקושי את תחושת כדור הארץ. אם לא תמצא שצללת לתוך ערוץ משום צניחתו הפתאומית של המשעול, אתה תמשיך הלאה והלאה והלאה על פני פסגות או מדרונות של הרים שאננים, כשהרחק למטה משתרע למרגלותיך ללא גבול עמק הוּסָאטוֹניק7 הֶעָרוך במלוא יופיו. לא אחת, בעוד סוסך, משהגיע אל רמה נישאה כלשהי השטוחה כשולחן, מטופף לו בעליזות על פני דרכים נטושות כמעט ומעשיבות, ועינך המתפעלת סורקת את הנוף רחב הידיים שמתחת, רָאֹה תירָאֶה כַּבּוֹאוֹטיס, רועה הדובים ברקיע. מלבד שדות תפוחי אדמה הפזורים פה ושם במרווחים גדולים, מכוסה כל הארץ ביערות או בשדות מרעה. סוסים, בקר וכבשים הם שוכניהם העיקריים של ההרים האלה. אבל עמודי עשן המיתמרים בעצלתיים מתוך עבי היער לאורך כל השנה, מכריזים על נוכחותם של אותם פורעי חוק למחצה — שורפי הפחם; ובראשית האביב נוספים עליהם אדים מסולסלים, המעידים שגם דוּד סוכר המייפל בוער. אבל חקלאות כמשלח יד קבוע אינה נפוצה כאן. מכל מקום, אין אדם צובר הון באמצעים אלה ומאדמה טרשית וכחושה זו, שזה זמן רב כל חלקיה הראויים לעיבוד נסחטו כמעט עד תום.
אלא שבראשית ההתנחלות בארץ לא היה האזור בלתי פורה. לכאן הגיעו המתנחלים הראשונים, ובו הם קבעו את מושבם, על־פי הכלל הידוע היטב, להעדיף את האדמה הגבוהה על זו הנמוכה, בהיותה פגיעה פחות למחלות הזיהומיות, המתחוללות עם החדירה לעמקים הדשנים ולקרקעיות הסחף של חבלי בראשית. אלא שלאט־לאט ויתרו המתיישבים על הגנת הרמה העקרה, ופנו להתמודד עם הסכנות שבשדות הנמוכים יותר, אבל גם הפוריים יותר. מסיבה זו נחשף כיום חיזיון של עזובה משונה בכמה מאותם מחוזות הרריים. הגם שמעולם לא ידעו אלא שלום ובריאות טובה, נדמים אזורים אלה, לפחות מבחינה כלשהי, כאילו ננטשו מחמת מגפה או מלחמה. כל מיל אחד או שניים נגלה לעין בית ריק מיושביו. חוסנו של השלד של אותם בתים ישנים אִפשר להם להתגבר על הרקב הפושׂה בהם עם הזמן. קורות העץ שלהם, המנומרות בכתמים אקלימיים אפורים וירוקים, נראות כמי ששבו וגלשו אל מקורן היערי, וכעת הן מהוות חלק מכלל הציוריות של הנוף הטבעי. בהשוואה לבתי חווה מודרניים, מידתם של הבתים האלה יוצאת דופן. מיוחדת להם ארובה ענקית מאבן אפורה בהירה, שמחוררת את הגג היישר במרכזו, כעין מגדל.
אותות של מלאכת בנייה מימים עָבָרוּ ניכרים מכל עבר. מכיוון שהרים אלה משופעים באבנים, היה חומר הגלם הזה זמין לגדרות כמו העץ, אבל עמיד ממנו בהרבה. אֵי־לכך, הנוף מבותר בכל כיוון על־ידי חומות אבן חזקות ומטופחות להפליא.
מספרן ואורכן של חומות אלה מפליאים לא יותר ממידתם של כמה מגושי האבן המרכיבים אותן. נדמה שהטיטנים בכבודם ובעצמם עשו במלאכה. כשמביאים בחשבון את העובדה שכדי לגדור אדמה כה כפוית טובה נדרשו מאמצים כה כבירים מקהילה כה קטנה — כפי שללא ספק היו המתיישבים הראשונים; וכמו כן — את העובדה שהיה עליהם להשלים משימות הרקוליאניות כאלו הגם ששכרן היה כה מפוקפק — מקבלים רמז חשוב על מזגם של אנשי העידן המהפכני.
אי־אפשר היה למצוא ארץ היאה יותר ללידתו של הפטריוט המסור ישראל פוטר.
עד עצם היום הזה בוני חומות האבן הטובים ביותר, כמו גם חוטבי העצים הטובים ביותר, מוצאם מהעיירות המבודדות שבהרים. גזע אנשים גבוה, אתלטי וחסון; מיומנים במכת הגרזן כאינדיאני בטומהוק; סבלניים בגלגול האבן כסיזיפוס; רבי כוח כשמשון.
בימים היפים והצלולים של יוני, פריחת ההרים משובבת כאן עד בלי די. בביקורה האחרון בגבהים אלה בטרם תיעלם, עונת האביב, כשמש בשקיעתה, משליכה עליהם את קסמיה המתוקים. כל ציצה מעשבי הרמה מבושמת כזר מעלה ניחוחות. הבריזה הריחנית נעה אנה ואנה כבזיך של קטורת. מצד אחד, מתחקה העין אחרי מרחב טיסתו של נשר: שרשראות ההרים המתפתלות דרומית לכיפה הסגלגלה של טָקוניק8 — הסנט פטרוס של גבעות אלה, וצפונית לפסגות התאומות של סָדֶלבֵּק9 — הקתדרלה הטבעית כפולת הצריחים של ברקשייר; ומצד שני, למטה ומערבה אחרי זרימת הוסאטוניק, המתעקל בתוך הלבירינת המימי שלו דרך כרי מרעה נלבבים, המתענגים על הקרניים החוזרות מצלעות הגבעות. בעונה הזו היופי מסביבך, השורה על הכול, מאכלס את בדידות דרכך. גם לו יכולת, לא היית שואל לעצמך ארץ מיושבת יותר מזו. בשמחתו ללגום חמדה שכזו באמצעות כל חושיך, ליבך אינו מבקש לו חברה זולתי הטבע.
באיזו התלהבות עוקב אתה אחרי עיט אצילי שבהרקיעו יחידי לשחקים הוא משקיף מטה על מישור והר כאחד, מרחף מעל אגן רחב ידיים שבין הגבעות, או נסחף לאיטו בגובה עצום מעל עמק הוסאטוניק השקוע הרחק מכאן. ויש שהינך מתבונן בנֵץ, שכמו ברון בן זמנים רחוקים הפורץ מטירתו עטורת הצריחים שבחבל הריין, הוא מגיח מצוק כלשהו ועט מטה על טרפו שבנהר. או לחלופין, בעודו דואה לו בעצלתיים סמוך לרום הרקיע, אותו עוף חמסן מותקף לפתע על־ידי עורב המנקר בו בחוצפה עקשנית, וכנגד כל עוצמתו הוא דולק אחריו לבסוף בחזרה אל מצודתו. הליסטים, העשוי לבלי־חת בכל מקרה אחר, מכיוון שהִרקיע עד קצה יכולתו, נאנס להיכנע לחזוּת אפלה זו של המוות. כמו כן, לא נעדרים שם עופות קטנים יותר ופחות ידועים, שגם אם אינם מוסיפים להוד ולהדר, הם מעשירים את יפי התמונה. הציפור הצהובה מעופפת, אי־פה אי־שם כנרקיס מכונף; כמקלעות של סיגליות, משתעשעות על הדשא אגודות של ציפורים כחולות. בחופזו מהאחו אל החורש, נדמה אדום החזה כמבעיר בערות המניח לפידים בין העצים.
ובין כה וכה מהדהד האוויר במזמוריהם, ונשמתך עולזת עם העליצות הכללית. כזַר בקרב התזמורת, אינך יכול לגדור עצמך מלשיר כשהכול מסביבך משמיעים הושענות כאלו.
אבל בסתיו, אותן בנות צפון עליזות, הציפורים, שבות אל מושבותיהן הדרומיות. ההרים נעזבים לנפשם, קמלים ועגומים. מתוך זרזיפי הערפילים יורדת עליהם הבדידות. בפניות המסוכנות הטייל מכותר בגושים של ערפל דחוס. לרגע הוא חוזר ומופיע באוויר צלול יותר, ובעוברו על פני בית כלשהו, אפלולי ועזוב, הוא רואה את האדים הנישאים מתערבלים אצל דלתו הנטושה, ממש כפי שעשוי אתה לראותם מהמישור כשהם מתערבלים סביב שיאי הרים רחוקים וגלמודים. או, משירד מסוסו המבוהל, הוא מוליך אותו מטה אל עמק צר וזעום, אשר ממנו צוללת הדרך במדרון שבין סלעים זעופים, רק כדי לשוב ולהתרומם במפתיע. ובעודו בורר בזהירות את דרכו בחשש מפני הנוף המאיים, הוא רואה כעין רוח רפאים המגיחה מבעד לערפל שבשולי הדרך; כשהוא שם פעמיו אליה, הוא מבחין באבן לבנה וגולמית, חקוקה בחספוס, ומציינת את המקום אשר בו, לפני כחמישים או שישים שנה, התהפך במזחלת העץ שלו איכר כלשהו ונמחץ מתחת למטענה.
בחורף חסום האזור הזה בשלג. הדרכים שבאוגוסט הן מכוסות וגדושות בעשב גבוה, שוב אינן נגישות ואינן עבירות. פראיות ושוממות הן נסחפות בדצמבר יחד עם גיזת השמיים הלבנה אלי־שחת. הקשרים בין בני האדם נפסקים תכופות למשך שבועות, כאילו אוקיינוס היה מיטלטל ביניהם.
כך היא בימינו אלה הארץ אשר הולידה את הגיבור שלנו:
הוריו, הפוריטנים הטובים, קראוהו בשם ישראל, כנבואה המגשימה את עצמה, שהרי במשך יותר מארבעים שנה נדד פוטר המסכן בערבה הפראית של מצוקות העולם וחולייו הגרועים ביותר.
בהיותו ילד הדולק אחרי הבקר התועה של אביו בין הגבעות האלה של ניו אינגלנד, כיצד יכול היה להעלות בדעתו שהוא עצמו, כמורד נמלט, יהיה רדוף כחיה על פני מחציתה של אנגליה הישנה. או, כיצד יכול היה לחלום בעודו מחותל בערפילי הסתיו של הרים אלה, שמבוכים גרועים עוד יותר מצפים לו שלושת אלפים מיל מעבר לים בעודו תועה בערפיח של לונדון. אבל כך נגזר. ילדון גבעות זה, אשר נולד בגבולו של נהר הוסאטוניק המנצנץ, עתיד היה לכלות את מיטב ימיו כאסיר או כקבצן על הגדות המזוהמות של התמזה.
הערות
6 מיל = כ־1,600 מטר.
7 Housatonic, העמק לאורך נהר הוסאטוניק במסצ'וסטס ובקונטיקט.
8 Taconic
9 Saddleback
פרק שני
הרפתקאות הנעורים של ישראל
נקל לדמיון לצייר את שגרת היום הכפרית של הנער ישראל. הבה נתקדם אפוא לתקופה בוגרת יותר.
מתברר שהקדים מאוד בנדודיו; יתרה מזו, מתברר שבטרם פטר עצמו מעוּלוֹ של המלך בשמם של עקרונות צודקים, הוא השתחרר מעולו של אביו־אדונו בשם עילות מוצדקות לא פחות. הוא המשיך ליהנות מאהבה אבהית עד גיל שמונה־עשרה; אבל כאשר החל לחזר אחרי בת השכן — שאביו, מסיבה כלשהי, חשב שהזיווג עימה אינו יאה — הוא ננזף בחומרה, הוא הוזהר לבל ימשיך לבקר אצלה, וספג איום בעונש מחפיר כלשהו במקרה שיעמוד במריו. מכיוון שהנערה הייתה לא רק יפה אלא גם חביבה — אם כי, כפי שיסתבר, די חלשת אופי — ומכיוון שמשפחתה הייתה מכובדת ככל משפחה אחרת, אבל למרבה הצער ענייה ותו־לא, סבר ישראל שההתנהגות של אביו חסרת היגיון ורודנית; על אחת כמה וכמה כשהתחוור לו שבאמצעות קרובי הנערה, אם לא באמצעות הנערה עצמה, נקט האיש אמצעים חשאיים כדי לסכל את כוונותיו, ולהציב מכשולים כמעט לא עבירים בפני נישואין עתידיים. עתידיים — שכן ישראל לא התכוון להתחתן מייד, אלא במועד מאוחר יותר, כשיהיה זה מן התבונה. כך אפוא, כשהוא ניגַשׂ בידי אביו ונכזב באהבתו, גמלה ההחלטה בלב הנער המיואש לנטוש את שניהם לטובת בית אחר וחברים אחרים.
היה זה יום ראשון; בשעה שבני המשפחה הלכו אל הכנסייה הכפרית הקרובה, הוא ארז את בגדיו ככל שיכלה מטפחת להכיל, ועם מעט צידה לדרך הוא החביא אותם בחלקת היער שמאחורי הבית. אחר כך הוא חזר ונשאר בבית עד תשע בערב, ובעודו מעמיד פנים שהינה הוא עולה על יצועו, הוא יצא בדלת האחורית ומיהר אל היער לאסוף את צרורו.
היה זה ליל יולי הביל, ומכיוון שבבוא היום תנועתו תהא קלה יותר, הוא השתרע למרגלותיו של עץ אורן, וישן עד כשעה לפני עלות השחר, כשבהקיצו הוא שמע את האנחה הרכה והנבואית של עץ האורן הרועד ממשב הבוקר הראשון. כמחטיו של ירוק־העד הזה, רעדו בקרבו כל נימי לבבו. דמעות זלגו מעיניו. אבל כשחשב על עריצותו של אביו ועל מה שנראה לו כאהבה כוזבת, הוא קם, הכתיף את צרורו ויצא לדרך.
היה בכוונתו להגיע אל חבלי הארץ החדשים הצפון־מערביים, ששכנו בין ההתנחלויות ההולנדיות על ההדסון לבין היישובים הינקיים שעל הוסאטוניק, בעיקר כדי לחמוק מהחיפושים אחריו. מאותה סיבה, בעשרת המילים הראשונים או בשניים־עשר מהם, הוא התקדם דרך היערות ונמנע מהדרכים הראשיות, ביודעו שחיש מהר ירגישו בחסרונו ויצאו לדלוק אחריו.
הוא הגיע ליעדו בבטחה; השכיר את שירותיו לאיכר לחודש הקציר; אחר כך חצה את ההדסון אל קונטיקט. משפגש כאן בנווד שפניו לאזורים הלא־מוכרים של מקורות נהר הוסאטוניק, הוא עלה עימו על קאנו וחתר בה וגרר אותה על פני מילים רבים. כאן שב והשכיר את שירותיו לשלושה חודשים, כשעל־פי ההסכם יהיה שכרו בתום המועד חלקת אדמה בת מאתיים אקר10 השוכנת בניו המפשייר. מחיר האדמה היה נמוך, לא רק משום היותה קרקע בתולה, אלא גם משום הסכנות שסבבוה. הייתה זו ארץ פראית השורצת חיות טרף, ואף יותר מכך — מתנחליה המרוחקים זה מזה, חיו בפחד מתמיד שמא ברגע של חוסר ערנות הם יֹאבְדו או ייפלו בשבי הפראים הקנדיים, אשר מאז המלחמה הצרפתית 11ניצלו כל הזדמנות כדי לפשוט על הסְפר הפרוץ.
כשהתברר שמעסיקו הוליכו שולל בעניין האדמה, ומכיוון שלא היה בארץ שום חוק שיכפה עליו לקיים את החוזה, ישראל, שאומנם בשעת צרה היה אמיץ לב ואפילו נועז, אבל בהזדמנויות רבות במהלך חייו גילה אורך רוח ומתינות יוצאי דופן, נאלץ כעת, במקום לבָרֵא לעצמו שטח בארץ הפראית ולהקים עליו חווה, לחפש לו בסביבה אמצעי פרנסה אחרים. חבורת מודדים מלכותית סקרה בעת ההיא את האזורים הלא־מיושבים הגובלים בנהר קונטיקט עד למקורותיו. בעבור חמישה־עשר שילינג לחודש הוא חבר אליהם כעוזר הנושא את כבלי המדידה, ובעשותו במלאכה, כלל לא עלה בדעתו שיבוא יום אשר בו ישקשק בכבלי המלך מתוככי הצינוק, כשעכשיו הוא נושא אותם כשומר יערות בן חורין. היה זה אמצע החורף. על גבי נעלי השלג נסרקה הארץ. בתום היום הודלקו מדורות מענפי המלוק יבשים; צריף הוקם במהירות, והחבורה אכלה ופנתה לישון.
כשקיבל לבסוף את שכרו, קנה ישראל רובה ותחמושת והפך לצייד. איילים, בונים וכיוצא באלה היו כאן בשפע. אחרי חודשיים או שלושה הוא יכול היה להציג עורות למכביר. אני מניח שגם לרגע לא חשב שבכך הוא מכשיר עצמו להיות צלף היורה באנשים. אלא שכך בדיוק הוכשרו הצלפים המופלאים שביצעו את הקטל בבנקר היל; היו אלה אותם חיילים ציידים אשר נצטוו על ידי פטנאם12 להמתין עד ש'יראו את הלבן בעיניים של האויב'.
ברווח מהציד הוא קנה חלקת אדמה בת מאה אקר הרחק במורד הנהר, באזורים המיושבים יותר. מִקורות עצים הוא בנה לעצמו צריף, ובמו־ידיו, בשני קיצים, הוא בֵּירֵא והכין לזריעה שלושים אקר. בימי החורף הוא צד והניח מלכודות. משחלפו שנתיים והאדמה שובחה הרבה, הוא שב ומכר אותה לבעליה המקוריים תמורת מקדמה של חמישים פאונד. את מזומניו ופרוותיו הוא העביר לצ'רלסטון שעל הקונטיקט,13 ושם המיר אותם בשמיכות אינדיאניות, בפיגמנטים ובחפצי ראווה אחרים, היאים לסוחר עם הפראים. עכשיו חזר החורף. הוא הניח את סחורתו במזחלת היד, ושם פעמיו לקנדה — רוכל בארץ הפראית העוצר ליד בקתות הוויגוָום במקום הבקתות הכפריות. נקל לדמיין שלוּ היו אלה ימות החמה, היה ישראל משוטט לו בעגלה דרך יערות הבראשית, וגורר בה את סחורתו באותו שוויון נפש שבו גוררים הסבלים את עגלותיהם על פני אבני הרחוב. זו הדרך שבה נולדו העצמאות וההסתמכות העצמית נטולת המורא, אשר הובילו את אבותינו המייסדים לעצמאות לאומית.
התברר שנסיעה זו לקנדה הייתה מוצלחת ביותר. עבור מקדמה נאה הוא מכר את סחורתו הנוצצת, ובהנחה מקבילה הוא קיבל בתמורה פרוות ועורות יקרי ערך. בשובו לצ'רלסטון הוא נפטר מהמטען שהביא עימו, ושוב — עבור רווח נאה מאוד. ועכשיו, בלב קל ובארנק כבד, גמלה בליבו ההחלטה לבקר את אהובתו ואת הוריו, שבמשך שלוש שנים הוא לא שמע עליהם דבר.
בשובו, לא הייתה הפתעתם קטנה משמחתם. הוא נחשב כבר למת. אבל מה מוזר היה שאהובת ליבו עדיין נדמית כמצטנעת; היא האירה לו פנים אבל בצורה מוזרה, כמסויגת. התככים הישנים עדיין היו שרירים וקיימים. במהרה התבהר לישראל שלמרות שהם שמחו לקדם בברכה את הבן האובד — כך כינוהו אחדים — אביו עדיין היה נחוש להתנגד לזיווג, ועדיין ובלי שום הסבר הוא זמם להכשיל את חיזוריו. בלב כואב הרכין ישראל את ראשו בפני מה שנראה היה כמנת חלקו; ומכיוון שככל שהיה נועז בהתייצבו מול הסכנה, הוא נרתע מלאיים על זולתו בתביעת זכויותיו [שכן היה עכשיו בן שנה ועשרים שנה], הוא גמר אומר לסגת פעם נוספת; לעזוב את הגבעות הכחולות14 שלו, ולהמיר אותן בנחשולים כחולים מהן.
פרישה ליער היא מפלטם של מיזנתרופים צרי מוח; לנדכאים נדיבי הלב המחסה היאה הוא ערסל על פני האוקיינוס. האוקיינוס מלא עד גדותיו בטרגדיות ובאכזבות שגרתיות; ובתוך הבלהה המימית הכבירה הזו נבלע צערו הפרטי של אדם כטיפה בים.
לאחר שהלך ברגל לפרובידנס שברוד איילנד, עלה ישראל על חד־תורנית המפליגה עם מטען של סיד לאיי הודו המערבית. אחרי היום העשירי אחזה האש בכלי השיט ממגע הסיד במים. אי־אפשר היה לכבות את הלהבות. הסירה הונפה והורדה אל הים, אבל מפני חשיפתה הממושכת לשמש, נחוץ היה לרוקן מתוכה את המים שוב ושוב כדי שתמשיך לצוף. הייתה להם שהות להעמיס עליה חביונֶת של חמאה וחביונת מים בת עשרה גלונים15 ותו־לא. בתוך גיגית דולפת ובמרחק של ליגות16 רבות מהיבשה, הפקיד עצמו הצוות, שמונה איש, בידי הגלים. כשהסירה חלפה מתחת למוט החרטום הבוער של הדו־תורנית, תפס ישראל בחתיכה מהמפרש החיצוני שלה שהשתלשל מחבל התורן, אחרי שחבל ההנפה נחרך בקצהו הסמוך לסיפון הבוער. חתיכת הקנבס הזו שהייתה מושחמת מעשן ושוליה מפוחמים, סייעה להם מאוד בדרכם. ביום השני, הודות לחסדי ההשגחה, הם נאספו על־ידי אונייה הולנדית שהפליגה מיוסטשיה17 להולנד. ניצולי הספינה התקבלו ביחס אנושי וכל צורכיהם סופקו להם. בתום שבוע ישראל התם, בעודו יושב על דוכן התורן הראשי ומהרהר מה יזמן לו הגורל בהולנד, ובעודו תוהה על טבעה של ארץ פראית ולא נושבת זו, ואם גם שם יורים באיילים או מניחים מלכודות לבּוֹנים — הבט! דו־תורנית אמריקאית המפליגה מפיסקטקואה18 לאנטיגואה נגלתה לעין. האונייה האמריקאית אספה אותם אל סיפונה והביאה אותם בבטחה אל נמל היעד שלה. משם הפליג ישראל פוטר לפוארטו ריקו, וממנה —ליוסטשיה.
אחר כך היו נדודים אחרים, עד שלבסוף הוא עלה על ספינה בנַנטָקֶט,19 ועסק בציד לווייתנים במשך שישה־עשר חודשים במרחק מה מהאיים המערבייים,20 וכן — בחופה של אפריקה; לבסוף, במחסנים מלאים עד תום, הוא שב לננטקט. מהאי ההוא הוא חזר והפליג לציד לווייתנים, שהתארך הפעם והגיע אל הים הדרומי הגדול. במסע ההוא קוּדָם ישראל בדרגה והיה לאוחז בצלצל; התמחותו בהטלתו שיפרה את דיוק קליעותיו, לאחר שהשימוש ברובה בשטחי הפרא כבר שכלל עד מאוד את היכולות של עינו וזרועו. באופן הזה, ללא הרף ומבלי־משים, הכין עצמו ישראל ליחידת הרובאים של בנקר היל.
במסע הזה התנסה ההרפתקן שלנו בעוצמה רבה בדלות ובמצוקות שאופייניות היו לחיים של צייד לווייתנים משהפליג אל מים רחוקים וברבריים; מצוקות אלו שוב אינן מוכרות כיום, בזכות המדע שתרם מאז כה רבות ובמגוון דרכים לנוחותם של אנשי הים ולהפחתת סבלם. עם תום המסע, לאחר שמאס בכל ליבו באוקיינוס ושוב ערג אל אדמות הבור, קיבל ישראל בננטקט את תעודת הפטור שלו מהשירות הימי, ונחפז לשוב היישר לביתו שבהרים.
אבל אם היו לו תקוות שבשובו תעוט עליו אהובתו, הן לא נועדו להתגשם. הנערה היקרה והכוזבת הייתה שייכת לאחר.
הערות
10 אקר = כ־810 דונם.
11 1754-1763, מלחמת הצרפתים והאינדיאנים. התנהלה בין צרפת לבריטניה, ובסיומה צרפת איבדה את רוב מושבותיה בצפון אמריקה.
12 Putnam, גנרל ישראל פטנאם, מפקד הכוחות האמריקאיים המהפכניים בקרב בבנקר היל ב־17.6.1775.
13 The fort no.4, יישוב מבוצר מהמאה ה־18.
14 כיום, שמורה ליד מילטון, מסצ'וסטס.
15 גלון אמריקאי = 3.785 ליטר.
16 ליגה ימית אמריקאית = 5.5 קילומטר.
17 Eustatia, יוסטשיה הוא מאיי הבתולה שבקריביים.
18 Piscataqua, שפך הנהר המפריד בין ניו המפשייר למיין.
19 Nantucket, אי באוקיינוס האטלנטי, כ־40 קילומטר דרומה לקייפ קוד שבמסצ'וסטס.
20 האיים הקריביים.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
