1
זה היה אותו החלום בכל פעם. בעלה של מִיה נכנס לביתם, כמו תמיד בחולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים ועניבה, ואמר לה שהוא עוזב אותה בשביל מישהי אחרת.
בחלום, החברה החדשה היתה בהיריון.
מיה הסתכלה עליה, על האישה שהחליפה אותה. ממרחק תמיד.
עד אתמול בלילה. החברה היתה נמוכה ובעלת גזרה של אגס, שני מאפיינים שונים מאלה של מיה. היו לה ראסטות בשיער. היא הכינה חלב בעצמה, מאגוזים, והראתה למיה במטבח המטונף שלה איך עושים את זה.
מיה לא רצתה לדעת איך מכינים חלב מאגוזים.
הן רבו.
"איך את מסוגלת לחיות עם עצמך?" צרחה עליה מיה. "יש לו שני בנים."
החברה הציעה לבוא אל מיה הביתה יחד עם בעלה של מיה, כדי ששניהם יוכלו להסביר הכול. מיה קפצה מכיסא הבר שישבה עליו וכרכה את זרועותיה סביב הצוואר החיוור והמיוזע של החברה, והראסטות שלה גירדו למיה במפרקי כפות הידיים.
עברו שנתיים ותשעה חודשים מאז שבעלה של מיה מת.
לא מזמן מיה החליטה לנסות לישון בצד שהיה שלו במיטה. היא החליטה לישון שם משתי סיבות: היא חששה שהמזרן יתחיל לשקוע בצד אחד, וחוץ מזה היא עשתה פירסינג בחלק העליון של האוזן, במקום קעקוע, וזה ממש־ממש כאב. היא כבר לא הצליחה להירדם על צד ימין, אפילו שכך היא ישנה במשך כל ארבעים ושלוש שנותיה.
בהתחלה היא רצתה לעשות קעקוע, אבל אחרי שהמקעקעת אמרה לה שכתב היד של בעלה קטן מדי ואי־אפשר להעתיק אותו, ושבעוד כמה שנים הכול ידמם וכבר לא יוכלו להבין שום דבר, פירסינג נשמע כמו רעיון לא פחות טוב. אבל מיה לא ציפתה שהאישה שתעשה לה את הפירסינג ממש תכניס חנית לתוך האוזן שלה. זה היה רחוק מאוד מאקדח העגילים ששימש לניקוב החורים באוזניים שלה כשהיתה בת תשע.
הכאב היה מהמם ומייסר. כמו לידה, רק הרבה יותר מהר. עברו אחד־עשר חודשים והפצע עדיין כאב והעלה מוגלה.
השעון המעורר בטלפון צלצל ומיה כיבתה אותו והסתנוורה. מהחדר הסמוך היא שמעה את הרשרוש השקט שהשמיע בנה בן השמונה. מלמטה, את ההמהום החרישי של מכונת הרעש הלבן של בנה בן החמש, שעדיין ישן. מכונת הקפה נאנחה בדרמטיות מהמטבח בזמן שהתעוררה לחיים.
מוקדם בבוקר. חמש. שעת הכתיבה של מיה. או לפחות השעה שבה היא אמורה לכתוב. היא שפשפה את עיניה וחשבה על החלום. אישה לבנה עם ראסטות, מכל האפשרויות שבעולם.
היא גררה את עצמה לתנוחת ישיבה והתכווצה בזמן שעצמותיה ומפרקיה מחו על ההחלטה הזאת. מיה לא הצליחה להעלות על דעתה שאי־פעם היא תרגיש שהיא מזדקנת, אבל אין ספק שזה יקרה. טוב, אולי דווקא יש ספק. עכשיו היא הבינה את זה.
היא ישבה על האסלה בזווית אלכסונית, כי רק כך היא יכלה לשבת שם. הבית שלהם היה מקסים אבל ישן, ולפני שמיה ובעלה קנו אותו, גר בו יותר מארבעים שנה זוג נשוי, שניהם קטנטנים, עם שני כלבים כועסים ושורה של חתולים דקי גזרה. ביתם הראשון — הבית הכי גרוע בשכונה הכי טובה, בדיוק מה שלימדו אותם שצריך לחפש.
החיפושים נמשכו שנה ובעיקר בידי מיה, שגררה איתה את בניהם בזמן שבעלה היה בעבודה; שרירי הזרוע שלה הגיעו לרמה של לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית", כי היא נאלצה להיסחב מחדר מַשמים אחד לאחר בעודה אוחזת במושב כיסא הבטיחות לרכב של בנם הצעיר והמוצק מאוד ובזמן שהבן הבכור התרוצץ בכל בית, בדק ארונות והתפעל בכמיהה מצעצועים שנאסר עליו לגעת בהם.
מיה למדה הרבה מאוד על משפחות משיטוט בבתיהן בזמן שבני המשפחה אינם. מה שדכדך אותה היה העובדה שנדמה שאף אחד מהאנשים שגרו בעשרות הבתים שהיא ראתה לא קורא ספרים. לא היה אפילו ספר אחד לרפואה, גם לא על השידה שליד המיטה, ובתור סופרת זה הכאיב לה במיוחד.
למיה היו ארגזים על גבי ארגזים של ספרים יקרי ערך, והיא סחבה אותם מדירה לדירה במהלך שלוש־עשרה שנותיה בניו יורק, ואחר כך מניו יורק אל הבית החדש ששכרו בניו ג'רזי, במשאית שהגיעה באיחור של שבוע, בשיא הקיץ, כשהדבר היחיד שזז באזור היה היתושים.
באביב, שלוש שנים לאחר מכן, כשמתווכת הנדל"ן המותשת אבל הנאמנה הביאה אותם אל הבית שבסופו של דבר הם קנו, מיה אחזה בידה הפנויה בכף היד של בעלה ולחצה אותה. מלבד קירות בשלל צבעי טכניקולור, שטיחים מלאים בשערות של חיות מחמד וחדרי אמבטיה בגודל אצבעון, היה בבית מטבח עם אריחים בשחור־לבן שהיה מלא באהבה מיוחדת לאוכל ולבישול, אהבה שמיה עצמה לא ניחנה בה באופן טבעי אבל רצתה לאמץ. הם קנו את הבית בעסקה מהממת יחסית לשכונה הזאת; זה היה פשוט נס, לא פחות. ואז הם צבעו את הקירות בצבע ששניהם הסכימו עליו ושנקרא "אפור מלבב", תלשו את השטיחים וחשפו רצפת עץ יפהפייה, ואז עברו לגור שם.
ואז.
מיה תפסה עכשיו את המגבת, שפכה עליה מים קרים מאוד וטמנה בה את פניה. היא צחצחה שיניים. היא לא הסתכלה במראה. אֵבל מעולל לפנים דברים אכזריים, בייחוד לעיניים. כל הדמעות שמיה הזילה גבו מחיר ששום קרם או קונסילר לא הצליחו להסתיר. ובכל זאת, היא ניסתה.
היא הסירה מהקולב את הסווטשרט האפור האהוב עליה, רכסה אותו עד למעלה והעלתה את הברדס הנדיב שלו מעל ראשה. אוהל של ריכוז, ספל ענקי של קפה עם קורטוב של חלב־שמנת, המשקפיים שלה, המחשב הנייד. אלה היו כלי העבודה שלה.
אל תפתחי מיילים, אל תפתחי מיילים, אל תפתחי מיילים, את אמורה לכתוב! דקלמה מיה לעצמה בזמן שפתחה את המיילים. "ערבי קריאה וירטואליים", זה מה שנכתב בשורת הנושא.
הספר שלה, ממואר שבו היא כתבה את זיכרונותיה אחרי שאיבדה את בעלה, היה אמור לצאת לאור היום, אף שהיא סיימה את ההגהות על סבב העריכה הרביעי כבר לפני שנה. הזמן שעובר עד שספר מתפרסם אטי כמו קרחון יחסית לעולם שבו אפשר להזמין מדפסת דיו בחצות ולמצוא אותה בכניסה לבית למחרת בבוקר.
לפני שספר נהיה ספר הוא מתקיים בתור ״עותק לבן״. 'עותק לבן' הוא גרסה זולה בהרבה של הספר, שמודפס לפני תיקוני העריכה האחרונים, ומטרתו לקבל סקירות של בלוגרים שעוסקים בספרים, שבתורם יעודדו את עוקביהם חובבי הקריאה הנלהבים להזמין מהדורה מוקדמת של הספר, וכל זאת במטרה להפוך את הספר לרב מכר ובכך להנחיל למחבר שלו הצלחה כלכלית, כי הוצאה לאור היא עסק, ועסקים צריכים להרוויח כסף.
מיה ידעה זאת באופן כללי, אבל כעבור חמישה ספרים היא כבר ידעה זאת באופן אישי מאוד. אם הספרים שלה לא יניבו רווחים, המו"ל שלה לא יוכל להחזיר לעצמו את כספי המקדמה ששילם לה, ואם המו"ל לא יוכל להחזיר לעצמו את כספי המקדמה ששילם לה, אז הקריירה שלה בסכנה. במקרה הטוב היא יכלה לקוות שתקבל על הספר הבא את אותה המקדמה שקיבלה על הספר הקודם. במקרה הגרוע היא ידעה שלא תקבל שום מקדמה; ולכן לא יהיה עוד ספר. זאת היתה בשבילה רכבת הרים בלתי פוסקת, רכבת שקשורה ישירות ללבה.
היא ידעה שהיא סופרת טובה, אבל האם היא טובה מספיק? עם כל ספר היא טיפסה בעוד שלב בסולם הידוע שמוביל להצלחה. וב"הצלחה" מיה התכוונה לשני דברים: היא תוכל לפרנס את משפחתה, והיא תופיע לראשונה ברשימת רבי המכר שמתפרסמת ב"ניו יורק טיימס". הסולם היה ארוך מאוד.
״עותקים לבנים״ של הספר שלה נכרכו ונשלחו לכל בלוגר של ספרים ברחבי הארץ בידי העוזרת האישית של היחצנית שלה, שקיבלה על כל שעת עבודה פחות ממה שמקבלת קופאית בסופר, גרה בקווינס עם שלוש שותפות בדירת שני חדרים ובשעות הערב עבדה בתור ברמנית. סופרים לא מרוויחים שום דבר, אבל עוזרים של יחצנים באמת לא מרוויחים שום דבר.
החל מהיום, ולמשך שלושת השבועות הבאים, כל בלוגר ובלוגרית היו אמורים לפרסם את חוות דעתם על הממואר של מיה. זה מה שעושים עכשיו במקום ערבי קריאה, חשבה לעצמה מיה. נקבע לה רק ערב קריאה אחד פנים אל פנים, בחנות הספרים האהובה עליה בעיר, ומיה עצמה ארגנה אותו.
זה היה הנוהג המקובל, אף שקהל הקוראים בדרך כלל לא ידע זאת. זה היה חלק מהתדמית, שנוצרה בסרטים ובידי כוכבי ריאליטי מהטלוויזיה שקידמו ספרים שהם ללא ספק לא כתבו בעצמם. הם אלה שזכו לצאת לערבי קריאה בכל הארץ, מפני שבני אדם חיים ונושמים אכן הגיעו לערבי הקריאה האלה. וגם סופרים של רבי מכר, התותחים הכבדים שאת שמותיהם כולם מכירים — גם הם יצאו לערבי קריאה כאלה. אבל סופרים מדרג ביניים כמוה? אין סיכוי.
מיה לא יכלה להאשים את המו"ל שלה, לא באמת. ספרה הראשון, על קבוצת נשים בשיעורי יוגה בברוקלין, היה להיט, והיא הצליחה איכשהו לארגן לעצמה כרטיס טיסה במחלקת עסקים ליריד הספרים בפרנקפורט, שם היא עברה ממסיבה אחת לאחרת, הלעיטה את עצמה באלכוהול וחתמה על עותקים באולם כנסים קפוא בגודל של עשרים מגרשי פוטבול. אף אחד מהספרים שפרסמה מאז לא זכה למכירות גבוהות כל כך, ולכן לא היתה צפויה לה עכשיו שום נסיעה של ערבי קריאה. שוב.
מיה הידקה חזק יותר את שרוכי הברדס של הסווטשרט, כך שעכשיו נגלו לעין רק המשקפיים שלה והאף.
״ספרים וכלבים״; ״ג'אנקי של ספרים״; ״בּוּק בֵּייבּ״; ״הקוראת הנלהבת״; ״מילים ומגעילים״ — אלה היו רק מעטים מבין הבלוגים שגורלו של הממואר שלה היה מונח כעת בידיהם.
"קדימה, 'בוק בייב', אל תהיי כזאת כלבה," לחשה מיה בזמן שלחצה על הקישור. היא כבר קיבלה מאות חוות דעת וביקורות בעבר, אבל הביקורות ההן היו על ספרי הפרוזה שלה, על דמויות ועל עלילות שהיא בראה ממוחה הקודח. הפעם הביקורות יהיו עליה. כי הפעם היא כתבה ממואר.
הם בטוח יהיו נחמדים, נכון? הסופרת היא אלמנה צעירה עם שני ילדים. היא חוותה טרגדיה פתאומית ובכל זאת לא נשברה, בכל זאת המשיכה לכתוב — האם זה לא משהו שראוי לכל שבח? מיה נשמה נשימה עמוקה ואז קראה.
רציתי לאהוב את הספר הזה, באמת רציתי, הקלידה בוק בייב בפונט סגול.
"אוי, לעזאזל," אמרה מיה.
אבל איפה הסופרת? ממואר אמור לעסוק באדם שכותב את הספר, לא? אז נכון, רשימות המטלות הן שלה, אבל איפה המסע הרגשי שלה? כתוב שם רק שהיא צריכה לוודא שהילדים שלה יהיו מאושרים ולעקוב אחרי הרגשות שלהם כאילו היא צלף, אבל מה עם הרגשות שלה? סיימתי את הספר ולא היה לי מושג מיהי, באיזה מקום היא נמצאת עכשיו או לאן היא הולכת. בקיצור, לא משהו. שני כוכבים מתוך חמישה.
"לכי תזדייני, חתיכת מזדיינת," נהמה מיה בזמן שדמעות נקוו בעיניה.
בוק בייב כנראה חיה עם בן זוג חי ואולי גם עם ילד אחד, תינוק שישן לפחות שעתיים אחרי ארוחת הצהריים כך שהיא יכולה לייבש לעצמה את השיער בגלים. מיה שלחה מבט זועם לעבר התמונה של 'בוק בייב' ואז סגרה בטריקה את המחשב הנייד.
"הוא היה בן ארבעים וארבע והוא יצא בוקר אחד לעבודה ולא חזר," אמרה מיה לחדרה הריק. "אני עדיין כאן. הוא לא. הסיפור שלו הוא הסיפור שלי, חתיכת מטומטמת."
מיה הסירה את משקפיה ושפשפה את עיניה. למען האמת היא הבינה מה בוק בייב אומרת, כי היא כבר שמעה את הטענה הזאת מפי העורכת שלה.
זהו סיפור שובר לב על אובדן, כתבה אז העורכת במכתב ששלחה לה, המכתב שהגיע בתור קובץ במייל שלושה שבועות אחרי שמיה הגישה להוצאה את הטיוטה הראשונה של הממואר. אני מתה על הרעיון ועל שלושים העמודים הראשונים, אבל על השאר צריך עוד לעבוד. בשפת העורכים, "צריך עוד לעבוד" פירושו "צריך לכתוב מההתחלה". זאת המקבילה המו"לית של "שיהיה לך כל טוב".
היה קשה לשמוע ש"צריך לכתוב מההתחלה" אחרי שמיה עבדה על הטיוטה הראשונה במשך שלושה־עשר חודשים, אבל היא בהחלט לא יכלה לשקר ולטעון שהיא הופתעה מכך. היא כתבה את הספר מיד אחרי שבעלה מת, היטלטלה בין הדפים לבין הבנים שלה לבין המטלות המחרידות שקשורות בפירוק החיים שלו, ואז שוב בחזרה. ברור ש"צריך עוד לעבוד" על התוצאה.
היא התקשרה אז לסוכנת שלה כדי לשתף אותה בתחושותיה, אבל הסוכנת הסכימה עם העורכת.
"מיה, את לא נמצאת כאן בספר," היא אמרה לה. "כל הספר עוסק רק בו."
"כי הוא אני! זה העולם שאני חיה בו עכשיו," השיבה אז מיה. "הוא איננו ואני כאן ואני לא רוצה שאף אחד ישכח אותו. זה ממואר שלא מדבר על הישרדות, לא ממואר שמדבר, נגיד, על זה שהייתי שמנמנה כשהייתי בחטיבה."
"היית שמנמנה כשהייתי בחטיבה?"
מיה ניתקה את השיחה.
היא לא שינתה את הנושא שהממואר מתמקד בו כי היא לא רצתה לשנות אותו — לראשונה בקריירה שלה היא עמדה על שלה אחרי עשרות החלטות להחליף את שם הספר ולשנות את נקודת המבט ולהמיר את המקפים המפרידים האהובים עליה בפסיקים, החלטות שהתקבלו לאורך עשור שלם. מיה רצתה שהכתיבה תקים את בעלה לתחייה, ולו לזמן קצר; על עצמה היא תחשוב מאוחר יותר.
בחדר הסמוך, שתי כפות רגליים של ילד במידה שלושים וחמש נחתו על רצפת העץ בחבטה וטלטלו את אגרטל הקרמיקה שעל השולחן של מיה, שהיה מלא בעפרונות, עטים, זוג מספריים וסרגל בצבעי הקשת.
"היי, אמא," אמר בנה הבכור בזמן שנכנס בצעדים אטיים אל חדרה ונראה בעיני מיה בדיוק כמו באגס באני, עם רגליו הדקות החשופות וכפות הרגליים הארוכות והצנומות.
כפות הרגליים של אבא שלו.
"היי, חמוד," אמרה מיה, והושיבה אותו על ברכיה אפילו שהוא כבר היה קרוב מאוד לגיל שבו יהיה גדול מדי בשביל דברים כאלה.
למטה, הצעיר נחת על הרצפה בחבטה משלו ורץ לפתוח את הדלת של חדרו.
"אמא!" הוא צעק מלמטה.
"בוקר טוב!" צעקה מיה בחזרה.
"ישנת טוב?" הוא צעק, ועלה במדרגות ברוב רעש. בום. בום. בום. הבכור חייך אליה. שערו הכהה הדיף ריח ורדים.
"כן," היא אמרה.
נראה שהרבה אנשים חשבו שיום אחד מיה מגישה להוצאה כתב יד, ואז, אחרי שגמדים חרוצים מעבירים אותו במכונת דפוס ענקית וכורכים את הדפים בסרטים עשויים משׂרף, הספר יוצא לאור.
אבל זה לא ממש עובד ככה. לכל סופר יש כנראה שיטה משלו, אבל השיטה של מיה הלכה ככה: סינופסיס, קווי מתאר כלליים, ואז הגשה של הטיוטה הרשמית הראשונה — היו שתי טיוטות לא רשמיות שהיא נשבעה שאף אחד לא יזכה לראות לעולם — לסוכנת שלה ולעורכת שלה בו זמנית. מיה לא היתה מהסופרים ששולחים את כתב היד לקבוצת ביקורת, מפני שהיא לא האמינה בטבחים רבים מדי במטבח.
אחרי ההגשה, מיה עדיין עשתה שני סבבי עריכה עד שכתב היד נחשב למשהו שאנשים אכן עשויים לרצות לקרוא, ואז הגיע התור של העריכה הספרותית, העריכה הלשונית, ניסוח הטקסטים השיווקיים, תחילת מסע היח"צ, שליחת 'העותקים הלבנים' לקוראים ורק אז: ספר אמיתי ושלם.
בימים הטובים של פעם, כשלמיה עדיין היה בעל שיוכל לעזור לה עם הבנים, וגם אם חוזרים אחורה ממש עד לעידן המזוזואיקון של הקריירה שלה, לפני שהתחתנה וכשהיתה צריכה לדאוג אך ורק לעצמה, מיה נזקקה לתשעה עד עשרה חודשים, פחות או יותר, כדי לכתוב ספר. כתיבת הממואר נמשכה כפליים.
הדבר היחיד שאִפשר לה לעשות את זה היה העזרה שקיבלה מחברותיה הטובות. היו לה שלוש: צ'לסי, רייצ'ל וג'ורג'. היא לא הכירה את שלושתן יחד; הן באו משלבים שונים ומובחנים מאוד בחייה של מיה: צ'לסי מילדותה בפרוור של אטלנטה, רייצ'ל מהאוניברסיטה בבוסטון, וג'ורג' מהחיים שאחרי האוניברסיטה ותחילת שנות העשרים במנהטן.
כל אחת מהן באה לפי תור פעם בחודש וסילקה אותה לחניה המקורה בזמן שהן שעשעו, האכילו ורחצו את הדרדקים — כינוי שרייצ'ל המציאה — במידה אינסופית של סבלנות וחיבה.
זה היה המעשה הכי טוב שמיה היתה עדה לו בכל חייה, וללא ספק המעשה הכי טוב שהיא עצמה זכתה ליהנות ממנו. היה לה אבא והיו ההורים של בעלה, אבל כולם היו באבל כמוה, אז ועכשיו, והעצב הקשה עליהם לשכוח את כאבם ולעזור לאדם אחר.
אמא של מיה מתה מסרטן הלבלב כשמיה היתה בת שלושים ושש, וזה היה אמור להכין את מיה למוות של בעלה, אבל לא כך היה. ההבדל הוא, ומיה חשבה על כך המון, שהיא זכתה להיפרד מאמה. מבעלה היא לא זכתה להיפרד, לומר לו עד כמה היא מרגישה שהיא בת מזל שזכתה להיות אשתו. הוא פשוט נעלם וזהו.
חוץ מזה, היא גם נאלצה להשלים עם העובדה שאבא שלה התחתן עם אישה ששמה ג'ודי פחות משנתיים אחרי שאמה מתה, אישה שפגש ליד האקווריומים בחנות לחיות מחמד.
אנשים אמרו למיה כל הזמן, זה משהו שפשוט אי־אפשר להמציא! כשהיא היתה מפוכחת מספיק לספר להם על עשר השנים האחרונות בחייה, ומיה תמיד חשבה לעצמה, כן, כן אפשר להמציא את זה, אבל לא הייתי עושה את זה, אלא אם כן הייתי ממש שונאת את הגיבורה הראשית שלי.
במהלך השנה וחצי שעברה עד שמיה סיימה לכתוב את הספר שלה היא הרגישה שהמוח שלה הוא כמו שק חבטות: העורכת שלה צדקה; לא, מיה צדקה; פחות ממנו ויותר ממך!; לא, יותר ממנו, למי אכפת ממך! בסופו של דבר הממואר היה ספק פרוזה ספק מִרשָם. מיה רצתה שהוא ייקרא המדריך של האלמנה החדשה לגיהינום העלוּם שנקרא חייך החדשים, אבל העורכת התעקשה על "כהרף עין בניו יורק", כי מיה ובעלה נפגשו ברכבת התחתית של ניו יורק.
הספר פשוט לא היה יכול לעסוק במיה. היא הרגישה שאם היא תניח את בעלה על הדף הוא לא באמת ייעלם; כך היא חשבה, וזה היה נכון. אבל הכתיבה של הספר בתור אֵם יחידנית כמעט הרגה אותה: תשישות ואֵבל, כשהם באים יחד כעסקת חבילה, יכולים בהחלט לדפוק אנשים, כך מיה גילתה. היא אפילו פנתה לרופא בשלב מסוים בעיצומה של הכתיבה, כי היא היתה בטוחה שהיא גוססת.
המשך הפרק בספר המלא
1
זה היה אותו החלום בכל פעם. בעלה של מִיה נכנס לביתם, כמו תמיד בחולצה מכופתרת עם שרוולים קצרים ועניבה, ואמר לה שהוא עוזב אותה בשביל מישהי אחרת.
בחלום, החברה החדשה היתה בהיריון.
מיה הסתכלה עליה, על האישה שהחליפה אותה. ממרחק תמיד.
עד אתמול בלילה. החברה היתה נמוכה ובעלת גזרה של אגס, שני מאפיינים שונים מאלה של מיה. היו לה ראסטות בשיער. היא הכינה חלב בעצמה, מאגוזים, והראתה למיה במטבח המטונף שלה איך עושים את זה.
מיה לא רצתה לדעת איך מכינים חלב מאגוזים.
הן רבו.
"איך את מסוגלת לחיות עם עצמך?" צרחה עליה מיה. "יש לו שני בנים."
החברה הציעה לבוא אל מיה הביתה יחד עם בעלה של מיה, כדי ששניהם יוכלו להסביר הכול. מיה קפצה מכיסא הבר שישבה עליו וכרכה את זרועותיה סביב הצוואר החיוור והמיוזע של החברה, והראסטות שלה גירדו למיה במפרקי כפות הידיים.
עברו שנתיים ותשעה חודשים מאז שבעלה של מיה מת.
לא מזמן מיה החליטה לנסות לישון בצד שהיה שלו במיטה. היא החליטה לישון שם משתי סיבות: היא חששה שהמזרן יתחיל לשקוע בצד אחד, וחוץ מזה היא עשתה פירסינג בחלק העליון של האוזן, במקום קעקוע, וזה ממש־ממש כאב. היא כבר לא הצליחה להירדם על צד ימין, אפילו שכך היא ישנה במשך כל ארבעים ושלוש שנותיה.
בהתחלה היא רצתה לעשות קעקוע, אבל אחרי שהמקעקעת אמרה לה שכתב היד של בעלה קטן מדי ואי־אפשר להעתיק אותו, ושבעוד כמה שנים הכול ידמם וכבר לא יוכלו להבין שום דבר, פירסינג נשמע כמו רעיון לא פחות טוב. אבל מיה לא ציפתה שהאישה שתעשה לה את הפירסינג ממש תכניס חנית לתוך האוזן שלה. זה היה רחוק מאוד מאקדח העגילים ששימש לניקוב החורים באוזניים שלה כשהיתה בת תשע.
הכאב היה מהמם ומייסר. כמו לידה, רק הרבה יותר מהר. עברו אחד־עשר חודשים והפצע עדיין כאב והעלה מוגלה.
השעון המעורר בטלפון צלצל ומיה כיבתה אותו והסתנוורה. מהחדר הסמוך היא שמעה את הרשרוש השקט שהשמיע בנה בן השמונה. מלמטה, את ההמהום החרישי של מכונת הרעש הלבן של בנה בן החמש, שעדיין ישן. מכונת הקפה נאנחה בדרמטיות מהמטבח בזמן שהתעוררה לחיים.
מוקדם בבוקר. חמש. שעת הכתיבה של מיה. או לפחות השעה שבה היא אמורה לכתוב. היא שפשפה את עיניה וחשבה על החלום. אישה לבנה עם ראסטות, מכל האפשרויות שבעולם.
היא גררה את עצמה לתנוחת ישיבה והתכווצה בזמן שעצמותיה ומפרקיה מחו על ההחלטה הזאת. מיה לא הצליחה להעלות על דעתה שאי־פעם היא תרגיש שהיא מזדקנת, אבל אין ספק שזה יקרה. טוב, אולי דווקא יש ספק. עכשיו היא הבינה את זה.
היא ישבה על האסלה בזווית אלכסונית, כי רק כך היא יכלה לשבת שם. הבית שלהם היה מקסים אבל ישן, ולפני שמיה ובעלה קנו אותו, גר בו יותר מארבעים שנה זוג נשוי, שניהם קטנטנים, עם שני כלבים כועסים ושורה של חתולים דקי גזרה. ביתם הראשון — הבית הכי גרוע בשכונה הכי טובה, בדיוק מה שלימדו אותם שצריך לחפש.
החיפושים נמשכו שנה ובעיקר בידי מיה, שגררה איתה את בניהם בזמן שבעלה היה בעבודה; שרירי הזרוע שלה הגיעו לרמה של לינדה המילטון ב"שליחות קטלנית", כי היא נאלצה להיסחב מחדר מַשמים אחד לאחר בעודה אוחזת במושב כיסא הבטיחות לרכב של בנם הצעיר והמוצק מאוד ובזמן שהבן הבכור התרוצץ בכל בית, בדק ארונות והתפעל בכמיהה מצעצועים שנאסר עליו לגעת בהם.
מיה למדה הרבה מאוד על משפחות משיטוט בבתיהן בזמן שבני המשפחה אינם. מה שדכדך אותה היה העובדה שנדמה שאף אחד מהאנשים שגרו בעשרות הבתים שהיא ראתה לא קורא ספרים. לא היה אפילו ספר אחד לרפואה, גם לא על השידה שליד המיטה, ובתור סופרת זה הכאיב לה במיוחד.
למיה היו ארגזים על גבי ארגזים של ספרים יקרי ערך, והיא סחבה אותם מדירה לדירה במהלך שלוש־עשרה שנותיה בניו יורק, ואחר כך מניו יורק אל הבית החדש ששכרו בניו ג'רזי, במשאית שהגיעה באיחור של שבוע, בשיא הקיץ, כשהדבר היחיד שזז באזור היה היתושים.
באביב, שלוש שנים לאחר מכן, כשמתווכת הנדל"ן המותשת אבל הנאמנה הביאה אותם אל הבית שבסופו של דבר הם קנו, מיה אחזה בידה הפנויה בכף היד של בעלה ולחצה אותה. מלבד קירות בשלל צבעי טכניקולור, שטיחים מלאים בשערות של חיות מחמד וחדרי אמבטיה בגודל אצבעון, היה בבית מטבח עם אריחים בשחור־לבן שהיה מלא באהבה מיוחדת לאוכל ולבישול, אהבה שמיה עצמה לא ניחנה בה באופן טבעי אבל רצתה לאמץ. הם קנו את הבית בעסקה מהממת יחסית לשכונה הזאת; זה היה פשוט נס, לא פחות. ואז הם צבעו את הקירות בצבע ששניהם הסכימו עליו ושנקרא "אפור מלבב", תלשו את השטיחים וחשפו רצפת עץ יפהפייה, ואז עברו לגור שם.
ואז.
מיה תפסה עכשיו את המגבת, שפכה עליה מים קרים מאוד וטמנה בה את פניה. היא צחצחה שיניים. היא לא הסתכלה במראה. אֵבל מעולל לפנים דברים אכזריים, בייחוד לעיניים. כל הדמעות שמיה הזילה גבו מחיר ששום קרם או קונסילר לא הצליחו להסתיר. ובכל זאת, היא ניסתה.
היא הסירה מהקולב את הסווטשרט האפור האהוב עליה, רכסה אותו עד למעלה והעלתה את הברדס הנדיב שלו מעל ראשה. אוהל של ריכוז, ספל ענקי של קפה עם קורטוב של חלב־שמנת, המשקפיים שלה, המחשב הנייד. אלה היו כלי העבודה שלה.
אל תפתחי מיילים, אל תפתחי מיילים, אל תפתחי מיילים, את אמורה לכתוב! דקלמה מיה לעצמה בזמן שפתחה את המיילים. "ערבי קריאה וירטואליים", זה מה שנכתב בשורת הנושא.
הספר שלה, ממואר שבו היא כתבה את זיכרונותיה אחרי שאיבדה את בעלה, היה אמור לצאת לאור היום, אף שהיא סיימה את ההגהות על סבב העריכה הרביעי כבר לפני שנה. הזמן שעובר עד שספר מתפרסם אטי כמו קרחון יחסית לעולם שבו אפשר להזמין מדפסת דיו בחצות ולמצוא אותה בכניסה לבית למחרת בבוקר.
לפני שספר נהיה ספר הוא מתקיים בתור ״עותק לבן״. 'עותק לבן' הוא גרסה זולה בהרבה של הספר, שמודפס לפני תיקוני העריכה האחרונים, ומטרתו לקבל סקירות של בלוגרים שעוסקים בספרים, שבתורם יעודדו את עוקביהם חובבי הקריאה הנלהבים להזמין מהדורה מוקדמת של הספר, וכל זאת במטרה להפוך את הספר לרב מכר ובכך להנחיל למחבר שלו הצלחה כלכלית, כי הוצאה לאור היא עסק, ועסקים צריכים להרוויח כסף.
מיה ידעה זאת באופן כללי, אבל כעבור חמישה ספרים היא כבר ידעה זאת באופן אישי מאוד. אם הספרים שלה לא יניבו רווחים, המו"ל שלה לא יוכל להחזיר לעצמו את כספי המקדמה ששילם לה, ואם המו"ל לא יוכל להחזיר לעצמו את כספי המקדמה ששילם לה, אז הקריירה שלה בסכנה. במקרה הטוב היא יכלה לקוות שתקבל על הספר הבא את אותה המקדמה שקיבלה על הספר הקודם. במקרה הגרוע היא ידעה שלא תקבל שום מקדמה; ולכן לא יהיה עוד ספר. זאת היתה בשבילה רכבת הרים בלתי פוסקת, רכבת שקשורה ישירות ללבה.
היא ידעה שהיא סופרת טובה, אבל האם היא טובה מספיק? עם כל ספר היא טיפסה בעוד שלב בסולם הידוע שמוביל להצלחה. וב"הצלחה" מיה התכוונה לשני דברים: היא תוכל לפרנס את משפחתה, והיא תופיע לראשונה ברשימת רבי המכר שמתפרסמת ב"ניו יורק טיימס". הסולם היה ארוך מאוד.
״עותקים לבנים״ של הספר שלה נכרכו ונשלחו לכל בלוגר של ספרים ברחבי הארץ בידי העוזרת האישית של היחצנית שלה, שקיבלה על כל שעת עבודה פחות ממה שמקבלת קופאית בסופר, גרה בקווינס עם שלוש שותפות בדירת שני חדרים ובשעות הערב עבדה בתור ברמנית. סופרים לא מרוויחים שום דבר, אבל עוזרים של יחצנים באמת לא מרוויחים שום דבר.
החל מהיום, ולמשך שלושת השבועות הבאים, כל בלוגר ובלוגרית היו אמורים לפרסם את חוות דעתם על הממואר של מיה. זה מה שעושים עכשיו במקום ערבי קריאה, חשבה לעצמה מיה. נקבע לה רק ערב קריאה אחד פנים אל פנים, בחנות הספרים האהובה עליה בעיר, ומיה עצמה ארגנה אותו.
זה היה הנוהג המקובל, אף שקהל הקוראים בדרך כלל לא ידע זאת. זה היה חלק מהתדמית, שנוצרה בסרטים ובידי כוכבי ריאליטי מהטלוויזיה שקידמו ספרים שהם ללא ספק לא כתבו בעצמם. הם אלה שזכו לצאת לערבי קריאה בכל הארץ, מפני שבני אדם חיים ונושמים אכן הגיעו לערבי הקריאה האלה. וגם סופרים של רבי מכר, התותחים הכבדים שאת שמותיהם כולם מכירים — גם הם יצאו לערבי קריאה כאלה. אבל סופרים מדרג ביניים כמוה? אין סיכוי.
מיה לא יכלה להאשים את המו"ל שלה, לא באמת. ספרה הראשון, על קבוצת נשים בשיעורי יוגה בברוקלין, היה להיט, והיא הצליחה איכשהו לארגן לעצמה כרטיס טיסה במחלקת עסקים ליריד הספרים בפרנקפורט, שם היא עברה ממסיבה אחת לאחרת, הלעיטה את עצמה באלכוהול וחתמה על עותקים באולם כנסים קפוא בגודל של עשרים מגרשי פוטבול. אף אחד מהספרים שפרסמה מאז לא זכה למכירות גבוהות כל כך, ולכן לא היתה צפויה לה עכשיו שום נסיעה של ערבי קריאה. שוב.
מיה הידקה חזק יותר את שרוכי הברדס של הסווטשרט, כך שעכשיו נגלו לעין רק המשקפיים שלה והאף.
״ספרים וכלבים״; ״ג'אנקי של ספרים״; ״בּוּק בֵּייבּ״; ״הקוראת הנלהבת״; ״מילים ומגעילים״ — אלה היו רק מעטים מבין הבלוגים שגורלו של הממואר שלה היה מונח כעת בידיהם.
"קדימה, 'בוק בייב', אל תהיי כזאת כלבה," לחשה מיה בזמן שלחצה על הקישור. היא כבר קיבלה מאות חוות דעת וביקורות בעבר, אבל הביקורות ההן היו על ספרי הפרוזה שלה, על דמויות ועל עלילות שהיא בראה ממוחה הקודח. הפעם הביקורות יהיו עליה. כי הפעם היא כתבה ממואר.
הם בטוח יהיו נחמדים, נכון? הסופרת היא אלמנה צעירה עם שני ילדים. היא חוותה טרגדיה פתאומית ובכל זאת לא נשברה, בכל זאת המשיכה לכתוב — האם זה לא משהו שראוי לכל שבח? מיה נשמה נשימה עמוקה ואז קראה.
רציתי לאהוב את הספר הזה, באמת רציתי, הקלידה בוק בייב בפונט סגול.
"אוי, לעזאזל," אמרה מיה.
אבל איפה הסופרת? ממואר אמור לעסוק באדם שכותב את הספר, לא? אז נכון, רשימות המטלות הן שלה, אבל איפה המסע הרגשי שלה? כתוב שם רק שהיא צריכה לוודא שהילדים שלה יהיו מאושרים ולעקוב אחרי הרגשות שלהם כאילו היא צלף, אבל מה עם הרגשות שלה? סיימתי את הספר ולא היה לי מושג מיהי, באיזה מקום היא נמצאת עכשיו או לאן היא הולכת. בקיצור, לא משהו. שני כוכבים מתוך חמישה.
"לכי תזדייני, חתיכת מזדיינת," נהמה מיה בזמן שדמעות נקוו בעיניה.
בוק בייב כנראה חיה עם בן זוג חי ואולי גם עם ילד אחד, תינוק שישן לפחות שעתיים אחרי ארוחת הצהריים כך שהיא יכולה לייבש לעצמה את השיער בגלים. מיה שלחה מבט זועם לעבר התמונה של 'בוק בייב' ואז סגרה בטריקה את המחשב הנייד.
"הוא היה בן ארבעים וארבע והוא יצא בוקר אחד לעבודה ולא חזר," אמרה מיה לחדרה הריק. "אני עדיין כאן. הוא לא. הסיפור שלו הוא הסיפור שלי, חתיכת מטומטמת."
מיה הסירה את משקפיה ושפשפה את עיניה. למען האמת היא הבינה מה בוק בייב אומרת, כי היא כבר שמעה את הטענה הזאת מפי העורכת שלה.
זהו סיפור שובר לב על אובדן, כתבה אז העורכת במכתב ששלחה לה, המכתב שהגיע בתור קובץ במייל שלושה שבועות אחרי שמיה הגישה להוצאה את הטיוטה הראשונה של הממואר. אני מתה על הרעיון ועל שלושים העמודים הראשונים, אבל על השאר צריך עוד לעבוד. בשפת העורכים, "צריך עוד לעבוד" פירושו "צריך לכתוב מההתחלה". זאת המקבילה המו"לית של "שיהיה לך כל טוב".
היה קשה לשמוע ש"צריך לכתוב מההתחלה" אחרי שמיה עבדה על הטיוטה הראשונה במשך שלושה־עשר חודשים, אבל היא בהחלט לא יכלה לשקר ולטעון שהיא הופתעה מכך. היא כתבה את הספר מיד אחרי שבעלה מת, היטלטלה בין הדפים לבין הבנים שלה לבין המטלות המחרידות שקשורות בפירוק החיים שלו, ואז שוב בחזרה. ברור ש"צריך עוד לעבוד" על התוצאה.
היא התקשרה אז לסוכנת שלה כדי לשתף אותה בתחושותיה, אבל הסוכנת הסכימה עם העורכת.
"מיה, את לא נמצאת כאן בספר," היא אמרה לה. "כל הספר עוסק רק בו."
"כי הוא אני! זה העולם שאני חיה בו עכשיו," השיבה אז מיה. "הוא איננו ואני כאן ואני לא רוצה שאף אחד ישכח אותו. זה ממואר שלא מדבר על הישרדות, לא ממואר שמדבר, נגיד, על זה שהייתי שמנמנה כשהייתי בחטיבה."
"היית שמנמנה כשהייתי בחטיבה?"
מיה ניתקה את השיחה.
היא לא שינתה את הנושא שהממואר מתמקד בו כי היא לא רצתה לשנות אותו — לראשונה בקריירה שלה היא עמדה על שלה אחרי עשרות החלטות להחליף את שם הספר ולשנות את נקודת המבט ולהמיר את המקפים המפרידים האהובים עליה בפסיקים, החלטות שהתקבלו לאורך עשור שלם. מיה רצתה שהכתיבה תקים את בעלה לתחייה, ולו לזמן קצר; על עצמה היא תחשוב מאוחר יותר.
בחדר הסמוך, שתי כפות רגליים של ילד במידה שלושים וחמש נחתו על רצפת העץ בחבטה וטלטלו את אגרטל הקרמיקה שעל השולחן של מיה, שהיה מלא בעפרונות, עטים, זוג מספריים וסרגל בצבעי הקשת.
"היי, אמא," אמר בנה הבכור בזמן שנכנס בצעדים אטיים אל חדרה ונראה בעיני מיה בדיוק כמו באגס באני, עם רגליו הדקות החשופות וכפות הרגליים הארוכות והצנומות.
כפות הרגליים של אבא שלו.
"היי, חמוד," אמרה מיה, והושיבה אותו על ברכיה אפילו שהוא כבר היה קרוב מאוד לגיל שבו יהיה גדול מדי בשביל דברים כאלה.
למטה, הצעיר נחת על הרצפה בחבטה משלו ורץ לפתוח את הדלת של חדרו.
"אמא!" הוא צעק מלמטה.
"בוקר טוב!" צעקה מיה בחזרה.
"ישנת טוב?" הוא צעק, ועלה במדרגות ברוב רעש. בום. בום. בום. הבכור חייך אליה. שערו הכהה הדיף ריח ורדים.
"כן," היא אמרה.
נראה שהרבה אנשים חשבו שיום אחד מיה מגישה להוצאה כתב יד, ואז, אחרי שגמדים חרוצים מעבירים אותו במכונת דפוס ענקית וכורכים את הדפים בסרטים עשויים משׂרף, הספר יוצא לאור.
אבל זה לא ממש עובד ככה. לכל סופר יש כנראה שיטה משלו, אבל השיטה של מיה הלכה ככה: סינופסיס, קווי מתאר כלליים, ואז הגשה של הטיוטה הרשמית הראשונה — היו שתי טיוטות לא רשמיות שהיא נשבעה שאף אחד לא יזכה לראות לעולם — לסוכנת שלה ולעורכת שלה בו זמנית. מיה לא היתה מהסופרים ששולחים את כתב היד לקבוצת ביקורת, מפני שהיא לא האמינה בטבחים רבים מדי במטבח.
אחרי ההגשה, מיה עדיין עשתה שני סבבי עריכה עד שכתב היד נחשב למשהו שאנשים אכן עשויים לרצות לקרוא, ואז הגיע התור של העריכה הספרותית, העריכה הלשונית, ניסוח הטקסטים השיווקיים, תחילת מסע היח"צ, שליחת 'העותקים הלבנים' לקוראים ורק אז: ספר אמיתי ושלם.
בימים הטובים של פעם, כשלמיה עדיין היה בעל שיוכל לעזור לה עם הבנים, וגם אם חוזרים אחורה ממש עד לעידן המזוזואיקון של הקריירה שלה, לפני שהתחתנה וכשהיתה צריכה לדאוג אך ורק לעצמה, מיה נזקקה לתשעה עד עשרה חודשים, פחות או יותר, כדי לכתוב ספר. כתיבת הממואר נמשכה כפליים.
הדבר היחיד שאִפשר לה לעשות את זה היה העזרה שקיבלה מחברותיה הטובות. היו לה שלוש: צ'לסי, רייצ'ל וג'ורג'. היא לא הכירה את שלושתן יחד; הן באו משלבים שונים ומובחנים מאוד בחייה של מיה: צ'לסי מילדותה בפרוור של אטלנטה, רייצ'ל מהאוניברסיטה בבוסטון, וג'ורג' מהחיים שאחרי האוניברסיטה ותחילת שנות העשרים במנהטן.
כל אחת מהן באה לפי תור פעם בחודש וסילקה אותה לחניה המקורה בזמן שהן שעשעו, האכילו ורחצו את הדרדקים — כינוי שרייצ'ל המציאה — במידה אינסופית של סבלנות וחיבה.
זה היה המעשה הכי טוב שמיה היתה עדה לו בכל חייה, וללא ספק המעשה הכי טוב שהיא עצמה זכתה ליהנות ממנו. היה לה אבא והיו ההורים של בעלה, אבל כולם היו באבל כמוה, אז ועכשיו, והעצב הקשה עליהם לשכוח את כאבם ולעזור לאדם אחר.
אמא של מיה מתה מסרטן הלבלב כשמיה היתה בת שלושים ושש, וזה היה אמור להכין את מיה למוות של בעלה, אבל לא כך היה. ההבדל הוא, ומיה חשבה על כך המון, שהיא זכתה להיפרד מאמה. מבעלה היא לא זכתה להיפרד, לומר לו עד כמה היא מרגישה שהיא בת מזל שזכתה להיות אשתו. הוא פשוט נעלם וזהו.
חוץ מזה, היא גם נאלצה להשלים עם העובדה שאבא שלה התחתן עם אישה ששמה ג'ודי פחות משנתיים אחרי שאמה מתה, אישה שפגש ליד האקווריומים בחנות לחיות מחמד.
אנשים אמרו למיה כל הזמן, זה משהו שפשוט אי־אפשר להמציא! כשהיא היתה מפוכחת מספיק לספר להם על עשר השנים האחרונות בחייה, ומיה תמיד חשבה לעצמה, כן, כן אפשר להמציא את זה, אבל לא הייתי עושה את זה, אלא אם כן הייתי ממש שונאת את הגיבורה הראשית שלי.
במהלך השנה וחצי שעברה עד שמיה סיימה לכתוב את הספר שלה היא הרגישה שהמוח שלה הוא כמו שק חבטות: העורכת שלה צדקה; לא, מיה צדקה; פחות ממנו ויותר ממך!; לא, יותר ממנו, למי אכפת ממך! בסופו של דבר הממואר היה ספק פרוזה ספק מִרשָם. מיה רצתה שהוא ייקרא המדריך של האלמנה החדשה לגיהינום העלוּם שנקרא חייך החדשים, אבל העורכת התעקשה על "כהרף עין בניו יורק", כי מיה ובעלה נפגשו ברכבת התחתית של ניו יורק.
הספר פשוט לא היה יכול לעסוק במיה. היא הרגישה שאם היא תניח את בעלה על הדף הוא לא באמת ייעלם; כך היא חשבה, וזה היה נכון. אבל הכתיבה של הספר בתור אֵם יחידנית כמעט הרגה אותה: תשישות ואֵבל, כשהם באים יחד כעסקת חבילה, יכולים בהחלט לדפוק אנשים, כך מיה גילתה. היא אפילו פנתה לרופא בשלב מסוים בעיצומה של הכתיבה, כי היא היתה בטוחה שהיא גוססת.
המשך הפרק בספר המלא
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
